כאדם רגיש מאוד (מאוד מאוד, כך בכל השאלונים שעשיתי) אני שואל,
לפי איך שאני מבין אין הגדרה קלינית כזו.
אף פסיכיאטר או פסיכולוג לא למד לאבחן את זה
ולתת לזה מענה, דהיינו זה לא כל כך מוכח שיש כזו אבחנה.
אני אישית מאוד שמחתי בהגדרה הזו, בעיקר כי
זה גורם להבנה וקבלה עצמית,
וקצת כי זה מכוון איך להיעזר.
אבל אני לא מבין מאיפה הבטחון המופרז לחלוק כ"כ על הניק 'מטפל בנוער ובבוגרים',
אני חושב שיש לו את הזכות המלאה לומר את מה שהוא אומר, בפרט שהוא עבר את זה בעצמו,
ובפרט שכנראה זאת הדעה המקובלת וההרווחת בין אנשי המקצוע.
חוץ מזה, מניסיון, יש עוד דרכים והבנות שעוזרות
להבין, ולקבל, את הסיפור של המתנה הנפלאה והמאתגרת הזאת,
ושממש עוזרים לחיות עם זה בעוצמה, ולא בתוך זה, בחולשה.
לא כל אחד חייב להתחבר למה שהשני התחבר.
מקווה שאני לא מציף אף אחד יתר על המידה...
ועוד משהו.
הרבה פעמים כל הדיבורים בעניין הדק הזה, זה רק עניין של שפה, שפה של
שמות ותיאורים והסברים, יש שפה שמעצימה מישהו אחד ונותנו לו בהירות וכח,
ואותה שפה בדיוק מחלישה מישהו אחר, והוא דווקא מתחבר לשפה אחרת שמחלישה את הראשון.
אבל בסופו של דבר העניין זה המהות.
והיא, כמה מה שאנו יודעים וחושבים על עצמנו, ועושים עם עצמנו,
מרפאה את הכאבים העמוקים שלנו, גורמת לנו להרגיש שמחה עם עצמנו,
וגורמת לנו להוציא את המתנות והכוחות החבויים שלנו,
ולהביא אותם לעולם, בפועל.
הנושאים החמים
