אסלות ומיכל הדחה

  • הוסף לסימניות
  • #1
כבר היו שרשורים בנושא,
אבל מכל הדיונים אשמח להמלצה חד משמעית על דגם מסוים של אסלה שזה נח ונשטף טוב,
על מיכלי הדחה הבנתי שעדיף גרואה,
אשמח להמלצות,
תודה!
 
  • הוסף לסימניות
  • #2
כבר היו שרשורים בנושא,
אבל מכל הדיונים אשמח להמלצה חד משמעית על דגם מסוים של אסלה שזה נח ונשטף טוב,
על מיכלי הדחה הבנתי שעדיף גרואה,
אשמח להמלצות,
תודה!
ממליצה לך ללכת לראות את הגדלים בחנויות,
לפעמים המושב ממש קטו ויש כאלה שזה משמעותי להם.
 
  • הוסף לסימניות
  • #6
כבר היו שרשורים בנושא,
אבל מכל הדיונים אשמח להמלצה חד משמעית על דגם מסוים של אסלה שזה נח ונשטף טוב,
על מיכלי הדחה הבנתי שעדיף גרואה,
אשמח להמלצות,
תודה!
אם זה עדיין רלוונטי, לנו המליצו בחנות על אסלה של לאופן (נראה לי..)
 
  • הוסף לסימניות
  • #7
מיכל גיבריט, אסלה חרסה לוטם 55, המראה מעט מיושן אבל נשטף בקלות וזול
 
  • הוסף לסימניות
  • #8
חשוב שתדעי שכל האסלות התלויות נשטפות פחות טוב !!!!
ביחס לאסלה על הרצפה.
חוץ מזה קיים העיניין של השיפוע באסלה והשטיפה ההיקפית.
עשיתי מחקר לפני שנתיים כששיפצנו.
בסוף בסוף קנינו לאופן (יקר..)
אבל עם שוטפן צמוד
עם ילדים קטנים זה חובה !
אז כל אסלה שתבחרי תזכרי להכניס בתוכנית האינסטלציה
שוטפן בכל שירותים !

בהצלחה
 
  • הוסף לסימניות
  • #9
חשוב שתדעי שכל האסלות התלויות נשטפות פחות טוב !!!!
ביחס לאסלה על הרצפה.
חוץ מזה קיים העיניין של השיפוע באסלה והשטיפה ההיקפית.
עשיתי מחקר לפני שנתיים כששיפצנו.
בסוף בסוף קנינו לאופן (יקר..)
אבל עם שוטפן צמוד
עם ילדים קטנים זה חובה !
אז כל אסלה שתבחרי תזכרי להכניס בתוכנית האינסטלציה
שוטפן בכל שירותים !

בהצלחה
אם זה היה לפני שנתיים אולי דברים השתנו מאז,
יש לי אסלות תלויות (בלי תעלה)
נשטפות מצוין!
ואסלה אחת רגילה צריך ללחוץ חזק והרבה על הכפתור לשטיפה טובה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #10
  • הוסף לסימניות
  • #12
על מיכלי הדחה הבנתי שעדיף גרואה,

ממש לא!
יש לנו גם גרואה וגם גיבריט
ושניהם נחשבים מעולים מבחינת אמינות
אבל בשימוש היומיומי הלחצן של הגיבריט (מכני) נלחץ בכיף ובקלות
והלחצן של הגרואה (לחץ אויר) לא חלק, צריך ללחוץ ממש עד הסוף
ולפעמים לוחצים והמים מסרבים לרדת כאילו משהו בלחץ אויר מתפקשש ואז לוחצים שוב
בתכלס זה עובד אבל ממש לא חלק ונוח כמו הגיבריט
 
  • הוסף לסימניות
  • #13
  • הוסף לסימניות
  • #16
חשוב שתדעי שכל האסלות התלויות נשטפות פחות טוב !!!!
ביחס לאסלה על הרצפה.
חוץ מזה קיים העיניין של השיפוע באסלה והשטיפה ההיקפית.
עשיתי מחקר לפני שנתיים כששיפצנו.
בסוף בסוף קנינו לאופן (יקר..)
אבל עם שוטפן צמוד
עם ילדים קטנים זה חובה !
אז כל אסלה שתבחרי תזכרי להכניס בתוכנית האינסטלציה
שוטפן בכל שירותים !

בהצלחה
מעניין מה שאת אומרת על הלאופן
זה כנראה תלוי גם בהתקנה (הזווית)
יש לי 2 לאופן . אחת נשטפת טוב והשנייה לא וזה ממש מעצבן לעבור כל פעם עם המברשת
 
  • הוסף לסימניות
  • #18
מילה חשובה לגבי מיכלי הדחה:
היה אצלי בבית אינסטלטור מומחה, הוא אמר לי שמיכלי הדחה זה מוצר בבית שנעשה בו שימוש רב,
ומטבע הדברים יש בו שחיקה.

כשזה מגיע לתיקונים,
גיבריט גם יותר פשוט (יחסית) לתיקון, לכן עלות העבודה פחותה יותר.
וגם יש ים של חלפים זולים יותר, מה שגורם גם לחומר המקורי להיות במחיר נח יותר.
לעומת זאת בגרואה העבודה הרבה יותר מורכבת, וגם אין כמעט חלפים, והחומר המקורי מאד יקר.

גם מבחינת עמידות, לדבריו גיבריט איכותי יותר.

עד כאן מילה של בעל מקצוע.
 
  • הוסף לסימניות
  • #19
רכשתי אסלה של חמת לוטם 55 התחלתי להשתמש בה לפני חודש ואתמול לראשונה ישבתי על המכסה של האסלה וזה פשוט נחצה לשניים. התקשרתי לחברה ואמרו לי שאין אחריות על שבר !!!! ואני תמה על מה יש כן אחריות באסלה ?????. על המנוע ? על החשמל ?????
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

אשכולות דומים

בס"ד

יוצא לנו לנפוש די הרבה במלון כינר, ומזמן כבר סגרנו חופשה משפחתית לבין הזמנים הקרוב בכינר, אך לפני זמן מה הוזמנתי כאורח וקבלתי חדר באגף הסמוך לבריכה, בו עד היום לא יצא לי להיות. אני ואשתי פשוט נדהמנו! הבריכה חשופה לגמרי לעין כל שוכני החדרים באגף.
כשאתה בבריכה, מחצלות הבמבוק המקיפות אותה ויריעות ההצללה נתנו תמיד תחושה שאת/אתה מוסתרים, אך זהו, שזה ממש ממש לא כך!

כדי שלא יהיה ויכוח על הנתון הזה, צלמנו מחלון החדר את הבריכה (כמובן לא בשעות הרחצה. תמונות מצורפות להלן), ופנינו בצורה מאוד מכבדת אל הנהלת המלון כדי שיפתרו את הבעיה. אנו לא משלמים אלפי ש"ח כל שנה רק כדי לשבת בחדר סגור עם חלונות מוגפים. הבריכה השמורה לאורחי המלון בלבד (בניגוד לחוף העמוס) היא אחד הבילויים החביבים עלינו. בפרט לאור העובדה שאנחנו לא אוכלים בחדר האוכל של המלון. מה נשאר לנו אם לא הבריכה והנוף מהחלונות אל הים?
נענינו בהרבה מילים סחור סחור אך עם פסיקה חד משמעית ע"י מנכ"לית המלון (מצ"ב): לא יעשה כל שינוי והבריכה (קרי, המתרחצים/צות) תישאר גלויה לעין כל!

תגובה ממש תמוהה, בפרט לאור העובדה שהמלון מפרסם את עצמו כמיועד למגזר החרדי (הם אפילו מחלקים כל בוקר עיתון יתד נאמן בשביל ליצור עבורנו אווירה של אנ"ש). בסך הכל מדובר על פתרון בעלות זניחה בצורה של יריעה אנכית לרום מטרים בודדים ותהיה צניעות מינימאלית המקובלת גם בקהלים יותר פשרניים. זו לא עזרת נשים בבית הכנסת, זו בריכה על כל המשתמע...

לדעתי יש כאן אמירה של זלזול. לא זלזול רק בנו אלא בכל הציבור שלנו.
הם כאילו אומרים: חרדיים תמימים, העיקר תביאו את הכסף שלכם, העקרונות שלכם פחות חשובים לנו, בלאו הכי אין לכם הרבה מקומות לנפוש, אז זה העובדה מבחינתנו! רוצים תקבלו, לא רוצים -לאן תלכו?

ולחשוב על זה שכבר עשרות שנים אנשים ונשים נכשלים ומכשילים בלי לדעת... (כך אמרו לנו רבים מידידנו הנופשים/ות בכינר, שמעולם לא חשבו שרואים אותם כך בגלוי. הם התחלחלו לראות את התמונות שצלמנו)

כל מי שאיכפת לו, מוזמן לפנות למיילים דלקמן של הנהלת מלון כינר גליל ולהביע את דעתו ברמה, וכן להזהיר את ידידיו. עוד כמה ביטולים ותהיה מחיצה בעזה"י.

בפרט בתקופה עגומה זו, בה כמעט כל יום נהרגים בחורי ישראל ואנחנו זקוקים יותר מכל לשמירת עליון עלינו, ולצערנו בבריכת כינר מתקיים גם ביום הזה: "וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ " (דברים כג)
אנחנו נאמר את שלנו - לא נח לנו, והדבר הזה נעשה בניגוד לדעתנו ובוודאי לא במימוננו.

כדאי להקדיש דקה מזמנכם ולכתוב להם את דעתכם בנושא:



מיילים הנהלת כינר:



gabi#rgl.org.il יו"ר הדירקטוריון של כינר

‫‎gili#kinar.co.il מנכ"לית

shani#kinar.co.il

kinar#kinar.co.il ‫‎

shoam#kinar.co.il

res#kinar.co.il


בתקוה לשינוי לטובה
שיתוף - לביקורת רד ג'לי
העירו לי שהפרולוג מרתיע מדי. מה אומרים, היה קורץ לכם בחנות, או ממש לא?

פרולוג

לא הרבה אני זוכר מאותו היום. הכול החל בו, ובאותה המידה - גם נגמר.

הייתה מסגרת טרפזית, בתוכה חלפו שלל מראות ואורות. מהירים מדי לתפיסת עין, מהפנטים כל כך. היו קולות דיבור מהוסים, צחוק ולעיתים זעם. קולות קטנים וגדולים התערבבו סביבי, התגוששו ביניהם. והיה דחוס, חם ממש, ומשהו לחץ לי על הבטן והחזה, הקשה עליי לנשום.

עוד הרבה דברים סבבו אותי, כמו קול שאון תמידי שזמזם לי באוזניים, מגעו של בד רך על הלחי ועיניים גדולות - שכשנחו עליי משכו אותי להסתכל בהן - חייכו אליי בחום והתפוגגו לאי שם.

הייתי עייף, או שהייתה זו התנועה המתמדת שהתישה את עפעפיי, הצניחה אותן מטה עם ראשי. שוב ושוב, שכן תמיד אירע משהו שהפריע – אור חד, תנועה פתאומית או צעקה נרגזת – שהקיצו אותי אל אותם מראות רצים, חולפים.

הרבה הפרעות היו, אבל האחרונה נצרבה בי חזק, לא נשכחה על אף כל שעבר עליי מאז. היא החלה בתנודה קלה שטלטלה אותי שמאלה, המשיכה בצרחה חדה שנגמרה בקול התנגשות אימתני. בעקבותיו הוטחתי קדימה, בחפץ אפור שעמד לפניי, יציב ודומם כמו אבן.

כאב לי. כאב שפשט במהרה בכל גופי, עם רטיבות שכיסתה עליי, ולרגע אחד, בטרם חשבתי לצרוח, שררה דממה. לא היה שאון, לא היו קולות. גם לא היו מראות, כמו שלא היו עיניים. נואש חיפשתי אותן, את העיניים והחום, אבל רק החפץ האפור, שהתלכלך בטיפות אדומות, נראה לעיניי.

המולה קמה כשהתחלתי לצרוח. קול דק שאג בכאב; אחר, צפצפני, פרץ בצעקות; ונוסף ייבב, כמעט לא נשמע. צרחתי חזק יותר, אולי חששתי שקולותיהם יגברו עליי, ישכיחו אותי. אולי חסרו לי העיניים. אולי הפחיד אותי הדם. שלי.

צרחתי את כולי. עד ששקעתי לתוך בועה שחורה, מרחפת. נבלעתי בה והקצתי במקום אחר. לבן, חריף, שקט וכואב.

זמן רב עבר מאז. הכאבים חלפו, גם הלבן והחריף. רק השקט נשאר.

הוא פמפם לי באוזניים באדוותיו של ים, בקושי הניח לקולות אחרים לחדור את הכרתי, להרעיד אותי.

אבל יום אחד גם השקט אזל. תחתיו באה פעילות קדחתנית, גלגולים רועשים של מיטת מתכת, דמויות בלבן שגהרו עליי מכל כיוון. מכשירים צפצפניים נותקו ממני כשהורדתי מן המיטה לטובת משטח צונן, כוסיתי בזכוכית שלקחה איתה את הקולות.

כשחזר השקט, החל המשטח להתחמם. חום גדול, נוראי, מחק ממני מחשבות ורצונות. איבריי נמסו לאיטם, נטפו ממני באגלי דם, מילאו את המיכל בקצף ובעבוע.

החום שכך, נותר על טמפרטורה חמימה, רגועה. היה בה משהו מרדים, מעייף כל כך. הלאות נגסה בי, עמוק פנימה, וכשהוזרמתי החוצה, אל מבחנות זכוכית קטנות, לא היה בי כוח להתנגד, לשצוף אל מעבר לשפתן.

דמי שלי, וורידיי, עורקיי, איבריי, גידיי. כל כולי הייתי כלי ביד היוצר, משוסע ומפורק לאלפי מבחנות אדמדמות, נוזליות. כאילו מעולם לא הייתי גוף, רק יישות מעורפלת, מתקשה לתפוס במציאות.

הרגשתי אותן, כל מבחנה ומבחנה. כל מולקולה ומולקולה שבה. אך לא יכולתי לעשות דבר בשביל לחזור להיות עצמי. מגובש, חי, נושם, פועל.

חלוקים לבנים נעו סביבי. דיבורים גבוהים, בתבניות שרק מאוחר יותר הצלחתי לקלוט ולפענח, נשפכו מפיהם. הם תמיד מיהרו, תמיד החמירו סבר ותמיד הציקו - שקשקו וייצבו. חיממו וקיררו. שפכו ואספו. פיצלו ולא איחדו.

הפיצול כאב לי. כאילו ניתקו ממני רגל, עקרו עין, חתכו זרוע. לא יכולתי לזעוק, לא היה לי פה לעשות זאת. תססתי בשקט, העליתי קצף לתוך עצמי, מילאתי מבחנות, פוצצתי אחת לאחת.

הם היו מהירים ממני, שאבו אותי בגלילי גומי גדולים בטרם הספקתי לאחד את כל חלקיקיי, לנסות להתגבש אל עצמי הישן. הרתיחו תחתיי מתכת, בעבעו אותי עד אובדן מחשבה.

ערפל אפף אותי, לקח ממני כל יכולת לפעול, וכשפוצלתי שוב למבחנות, נקרע בכאב שלא יכולתי לבטא, הבנתי שעדיף להניח להם לעשות בי כחפצם מלנסות לפרוץ שוב את גבולות הזכוכית.

ימים עברו כך. שבועות ששתקתי, שהכלתי כל ניסוי אפשרי. חודשים שלמדתי שפה, מילים ומושגים לצד עוצמות כאב.

חודשים שגם הם הצטברו איתי - על שולחנות, תחת מיקרוסקופים, בתוככי כוסות מדידה ולצד מסמכים – לשנים ארוכות, מייגעות כל כך.

דווקא טמפרטורת החדר, שהחלה להצטנן ביום ככול הימים, הצביעה על שינוי קל בהלך הרוח. מאוחר יותר, כשכבר הקור הצליח לחדור אליי ולצמק אותי לתוך עצמי, למרקם ג'לי אוורירי וחלקלק, הועלו כל מבחנותיי על שולחן ארוך ומכיל.

מכונות זרוע נתלו מעליו, צבתותיהן נעו מעליי בתזזית, פוקקו את מיכלי הזכוכית הזעירים שאצרו אותי בתוכן. רציתי לתסוס, לפרוק את עצמי מהכלים המגבילים, לזרום אל הרצפה, למצוא מפלט ולברוח מהמקום שסגר עליי. אבל החלוקים חשבו על מזימתי, ושואבים, שהוכנו מבעוד מועד, החלו לרעום סביבי. ינקו אותי אל תוכם והשליכו אותי, את כולי, אל תוך קופסא אטומה, עשויית מתכת.

המתכת צרבה אותי בקור, הידקה את המולקולות שלי זו לזו, וכשתדהמה מהולה בכעס שיחקה בי, החלו הללו להסתדר. סוף סוף.

עור וגידים נרקמו בי. עצמות התקשו ואיברים התעצבו. הלמות לב סדירות, רכות, הזרימו דם בעורקיי, ועצבים הנידו את בוהניי קלות, במעט המקום שנמצא להן.

הייתי אני. ממש אני. גדול בהרבה משזכרתי. השמיעה הפכה אמיתית, תחושתית ולא תִידְרִית; עפעפיי, שהתקשו להתנתק, גילו בפקיחתן רק חושך, אך כזה שניתן לחוש, לא רק לשער; ונחיריי, שרטטו עם נשימותיי, החדירו לתוכי גם ריח. ריח שלי, חסר דם.

רציתי לבכות, ליילל על השנים שאבדתי מעצמי, אך פחדתי מכל אלה שסגרו אותי בקופסא. פחדתי שישחקו שוב במולקולות שלי. שישחקו בי.

החושך נמשך עוד רגעים ארוכים, בהם יכולתי לחוש בתנודות הקופסא, כאילו גולגלה אל מקום אחר. כשאלו תמו, נשמע קול פקיעה וכשהחלה המתכת שמעליי לנוע מעלה, באלכסון, כיסה את שדה ראייתי גל של הבל קור, התערבל מעליי באדים.

מצמצתי מול האור הפתאומי, ניסיתי להטות את ראשי הצידה, לחמוק מהכאב שהסב לי. חשתי גם כך יותר מדי לאחרונה. לא הצלחתי, המתכת עליה נחתי הייתה בעלת גבולות ברורים, לא אפשרה לי דרך מוצא מלבד לעצום עיניים בחוזקה, לכאוב רגע ארוך של אדמימות בוהקת תחת שמורות עפעפיי.

האדמימות הלכה וכהתה, הבוהק התרכך והתערפל, אך עוד לפני שהחלטתי לפקוח שוב את עיניי, נשמעו לי הקולות.

הם היו מוכרים, שכן שמעתי אותם היטב במהלך השנים האחרונות, וכמו תמיד, גם אז עסקה שיחתם בי. זו הפעם – על צורתי הברורה, חזי העולה ויורד ונשימותיי האיטיות.

"פנס", הגה אחד מהם מילה לא מוכרת, בטון שכולו פקודה.

רשרוש ארוך נשמע ומשהו חמים נגע פתאום בצמד עפעפיי, ניתק ביניהן ומיקם מעל עיני האחת אור אדיר.

"האישון מצטמצם", המהם הקול ההוא. אצבעותיו התרוממו ממני, נעו שמאלה עם האור.

פקחתי את עיני השנייה, הרמתי את שמאלי והיכיתי בידו של החלוק, דחפתי אותה ממני והענקתי לעצמי רווחה.

בעתה איבדה את הצבע מפניו, מכשיר האור החליק מאצבעותיו ועיניו התעגלו באי אמון. אך לא לזמן רב. "שלום, רד", הוא התעשת, אסף את המכשיר וגזל ממנו, בלחיצה על ראשו, כל שביב אור. "לא חשבנו שתתעורר כל כך מהר!"

רציתי להגיד שהייתי ער כל הזמן, שסבלתי נורא ושאני מאד מאד רעב עכשיו, אבל במקום זאת שפתיי רק נעו לאט, ברטט: "ר-רד?"

לא קראו לי רד. הייתי בטוח שלא. אבל לא זכרתי שום דבר אחר. רק את העיניים ההן, הגדולות.

"דוקטור ניידל, נעים גם לי", הרים החלוק את ידו הריקנית, פרש את כפה מולי. "לא תלחץ?" הוסיף ברמז לחיוך, שהלך וצנח כשלא הגבתי.

"ערכתי איתך היכרות", חזר והבהיר, טלטל את ידו מולי. "כעת עליך ללחוץ לי יד, או שאינך מבין אותי?!"

פחדתי ממנו באותו הרגע, פחד שגרם לי להניע את ראשי מעט, בטווח שהמתכת סיפקה לי, ימינה ושמאלה. לצרף בחשש, בקול דק וצרוד: "לא. לא מבין אותך בכלל".

זוויות שפתיו של החלוק רעדו, גניחה נמלטה מהן. הפכה לצחוק שטלטל את גוו והדביק את שאר החלוקים.

כעס מילא אותי. נשכתי שפה, קימטתי גבות וקמצתי אגרופים. החלוק הבחין בהבעתי הנרגזת, יישר את שפתיו לפס מהודק וחושב.

"אני שמח שאנו מבינים זה את זה, רד", הוא השמיע את קולו כששפתי שוחררה מלחץ שיניי. כפו הושטה אליי שוב ועיניו הבזיקו כאשר אמר: "ועוד יותר להודיע לך שאנו נעשה דברים גדולים יחד, גדולים משהאנושות מסוגלת לדמיין!"
יש לי התלבטות לגבי עניין מסוים בקטע, לא משהו שנסמך על פרקים קודמים וכדומה.
אשמח לביקורת, אולי תבחינו בזה גם אתם.

*

איש לא אורב לי מצידה השני של דלת המתכת המפורזלת, אף בחור לא נרעש למראי חוצה את המסדרונות, שום פריט לא העז להפר את הסדר שניסיתי להשליט במזוודתי רק הבוקר ואפילו האוזניות שלי נחות בשלווה במקומן, כמו לא ארע דבר.

הרבה ארע, אבל לא זו הסיבה בשלה אני מחניק אנחת רווחה, אלא חמש חברי החדר החדש שלי, שלא מצאו שום תעסוקה אחרת מלבד לבהות בגבי ולהתלחש חרש.

"הרבצת לגאודקר", אחד מהם לבסוף אוזר אומץ, וקולו, כשהוא נדחף אל קִצַה הימני של שדה ראייתי, מתגבר בתרעומת: "שברת לו ת'אף!"

אצבעותיי קופאות על מגוף הרוכסן. אז גאודקר קוראים לו. מזל טוב על הזכייה! משונה שלא ראיתי אותה מתנוססת על פניו.

"אתה יכול לשתוק עד מחר", ממשיך ההוא. פרצוף בלונדיני-נמשים, עיניים צרות, חומות, ומידות בריון מתחיל. "אבל שתדע שזה לא עובד ככה פה. אתה לא מפליק למי שבאל'ך וחוזר כאילו כלום אחרי חופשה של שבוע!"

מאה ואחת אפשרויות תגובה בוערות לי על קצה הלשון, רק הדיסלקציה, שמול בני גילי תמיד כבשה חלקות מיכולת ההבעה שלי, מרוקנת עליהן מטף שלם.

"הבנת?!" הבלונדיני כמעט שואג. "או שאני צריך להסביר בשפה שלך?!"

הבנתי. הבנתי שעושים עליי אמבוש, שאיכשהו אני צריך לשרוד אותו, לחייך, להושיט יד לפיוס ובסופם של עוד כמה צעדים מתקתקים – לאתר את ראש השועלים ולהגיש אותו מבושל לדבעי היישר לטלפי משטרת המודרניזציה. אם הוא אכן קיים.

"הבנתי", אני ממלמל. מחזיר מבט למזוודה הפתוחה, דוחק אגרוף ימין לבד האפור ושני קומץ על המגוף. רוכס באיטיות בניסיון לבלוע את הזעם שמתעורר בי, מדגדג בשרירי זרועותיי.

"יופי", מתרשם המנומש. "אז תסדר ביניכם את העניינים עד ארוחת הערב, למה אני לא אהבתי מה שעשית לבנדודה שלי".

אם תמהתי על מעורבותו הפעילה – קפצה עליי התשובה, ויש לציין שאני ממש לא מחבב אותה. אין לי שום צורך בשועלים נוספים בלהקה, במיוחד לא כאלה שמקשקשים בזנבם המנופח כנגד חבר מעודדים.

"גם אני לא אוהב את מה שהוא עשה לי", הנה, הלשון שלי מצאה אותי, ועל אף שתגובתה הנרעשת לא חכמה במיוחד, אין לי ברירה חוץ מלהמשיך בהפגנת הנוכחות שלה והחזרת האגו האבוד שלי: "אז תגיד לו שאני מחכה".

עפעפיו מצטמצמות, רק אישוניו נראים תחתיהן. "בסדר", אומר הבריון המתחיל בהיסוס ניכר. "אני אלך להגיד לו".

הוא הולך. ארבעת מעודדיו פורשים, דבקים בקרבתי. אני פותח שוב את המזוודה, מחליט לפזר אותה בארון ארבע דלתות שנשען על הקיר החיצוני, לצד החלון, מאשר לעמוד מולם בטל, גם כך לא נראה שיתאפשר לי לחזור הביתה עוד היום.

חבל. חבל שלא עשיתי אחורה-פנה שבוע שעבר, יכולתי למצוא לעצמי בית כנסת נאה, ללמוד בו מבוקר עד לילה בלי הפרעות, ושיגידו הנתקלים בי מה שירצו. למה עשיתי את זה לעצמי?

בגלל העדר. בגלל הרועה שמצפה ממני ללכת בתלם. בגלל שאיפושהו, אחרי הליכה ארוכה, אמור לצוץ אחו רענן וטרי, מזין ומחיה נפשות.

דלת ארון ימנית נפתחת. נסגרת. ימנית תחתונה נפתחת, מזוודה מושכבת לצידה. שפתיי נמשכות בגיחוך. אף אחד לא חושב שהכבשה התמימה רוצה מאד את התלם, ושרק הזאב, שאורב לה על כל צעד ושעל, מבריח אותה אחור.

אני מנענע ראש, מסלק כל זאב שהוא מדמיונותיי. מחלץ מגדלים ודוחף לקרבי המדף, ממלא אותו עד תום ומחפש מקום אחר להניח את השארית.

הארון מפוצץ, לאו דווקא באמצעים חיוניים, ואין לי הכוח לנסות ולהידבר עם עדת גאודקר ששומרת עליי לבל אברח. נאנח ונסוג אל המזוודה שלי, מחזיר אותה למקומה הבטוח על מיטתי ומתמקד בצמד תמונות המודבקות על הקיר מעל זו שמתחתיה.

אז מכל המקומות, לפי הפרצוף הנוכח בשתיים, בחרתי להתמקם מעל בריון מתחיל. נחמד לי, אבל כמו שלא יכולתי לדעת לפני כן, גם לא ממש נשארה לי ברירה, כך שהתנצלות לא תעזור פה.

רגע אחד נוסף עובר עליי בסריקת חבריו מְעַוְותי הפנים, שחלקם נוכחים מאחוריי, בשני אני כמעט צורח אאורה.

שכחתי מהפוסטר של נאור!

כמו שור זועם, מתודלק בבד אדום, אני סב על עקביי. מסתער אל פתח החדר ופוגש חזיתית ובמלוא האון ברבע עוף עם פנים ששכחו להיות מרוחים, אבל גב שממהר להידבק לרצפה.

גאודקר, איזה תזמון.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה