אסלות ומיכל הדחה

  • הוסף לסימניות
  • #1
כבר היו שרשורים בנושא,
אבל מכל הדיונים אשמח להמלצה חד משמעית על דגם מסוים של אסלה שזה נח ונשטף טוב,
על מיכלי הדחה הבנתי שעדיף גרואה,
אשמח להמלצות,
תודה!
 
  • הוסף לסימניות
  • #2
כבר היו שרשורים בנושא,
אבל מכל הדיונים אשמח להמלצה חד משמעית על דגם מסוים של אסלה שזה נח ונשטף טוב,
על מיכלי הדחה הבנתי שעדיף גרואה,
אשמח להמלצות,
תודה!
ממליצה לך ללכת לראות את הגדלים בחנויות,
לפעמים המושב ממש קטו ויש כאלה שזה משמעותי להם.
 
  • הוסף לסימניות
  • #6
כבר היו שרשורים בנושא,
אבל מכל הדיונים אשמח להמלצה חד משמעית על דגם מסוים של אסלה שזה נח ונשטף טוב,
על מיכלי הדחה הבנתי שעדיף גרואה,
אשמח להמלצות,
תודה!
אם זה עדיין רלוונטי, לנו המליצו בחנות על אסלה של לאופן (נראה לי..)
 
  • הוסף לסימניות
  • #7
מיכל גיבריט, אסלה חרסה לוטם 55, המראה מעט מיושן אבל נשטף בקלות וזול
 
  • הוסף לסימניות
  • #8
חשוב שתדעי שכל האסלות התלויות נשטפות פחות טוב !!!!
ביחס לאסלה על הרצפה.
חוץ מזה קיים העיניין של השיפוע באסלה והשטיפה ההיקפית.
עשיתי מחקר לפני שנתיים כששיפצנו.
בסוף בסוף קנינו לאופן (יקר..)
אבל עם שוטפן צמוד
עם ילדים קטנים זה חובה !
אז כל אסלה שתבחרי תזכרי להכניס בתוכנית האינסטלציה
שוטפן בכל שירותים !

בהצלחה
 
  • הוסף לסימניות
  • #9
חשוב שתדעי שכל האסלות התלויות נשטפות פחות טוב !!!!
ביחס לאסלה על הרצפה.
חוץ מזה קיים העיניין של השיפוע באסלה והשטיפה ההיקפית.
עשיתי מחקר לפני שנתיים כששיפצנו.
בסוף בסוף קנינו לאופן (יקר..)
אבל עם שוטפן צמוד
עם ילדים קטנים זה חובה !
אז כל אסלה שתבחרי תזכרי להכניס בתוכנית האינסטלציה
שוטפן בכל שירותים !

בהצלחה
אם זה היה לפני שנתיים אולי דברים השתנו מאז,
יש לי אסלות תלויות (בלי תעלה)
נשטפות מצוין!
ואסלה אחת רגילה צריך ללחוץ חזק והרבה על הכפתור לשטיפה טובה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #10
  • הוסף לסימניות
  • #12
על מיכלי הדחה הבנתי שעדיף גרואה,

ממש לא!
יש לנו גם גרואה וגם גיבריט
ושניהם נחשבים מעולים מבחינת אמינות
אבל בשימוש היומיומי הלחצן של הגיבריט (מכני) נלחץ בכיף ובקלות
והלחצן של הגרואה (לחץ אויר) לא חלק, צריך ללחוץ ממש עד הסוף
ולפעמים לוחצים והמים מסרבים לרדת כאילו משהו בלחץ אויר מתפקשש ואז לוחצים שוב
בתכלס זה עובד אבל ממש לא חלק ונוח כמו הגיבריט
 
  • הוסף לסימניות
  • #13
  • הוסף לסימניות
  • #16
חשוב שתדעי שכל האסלות התלויות נשטפות פחות טוב !!!!
ביחס לאסלה על הרצפה.
חוץ מזה קיים העיניין של השיפוע באסלה והשטיפה ההיקפית.
עשיתי מחקר לפני שנתיים כששיפצנו.
בסוף בסוף קנינו לאופן (יקר..)
אבל עם שוטפן צמוד
עם ילדים קטנים זה חובה !
אז כל אסלה שתבחרי תזכרי להכניס בתוכנית האינסטלציה
שוטפן בכל שירותים !

בהצלחה
מעניין מה שאת אומרת על הלאופן
זה כנראה תלוי גם בהתקנה (הזווית)
יש לי 2 לאופן . אחת נשטפת טוב והשנייה לא וזה ממש מעצבן לעבור כל פעם עם המברשת
 
  • הוסף לסימניות
  • #18
מילה חשובה לגבי מיכלי הדחה:
היה אצלי בבית אינסטלטור מומחה, הוא אמר לי שמיכלי הדחה זה מוצר בבית שנעשה בו שימוש רב,
ומטבע הדברים יש בו שחיקה.

כשזה מגיע לתיקונים,
גיבריט גם יותר פשוט (יחסית) לתיקון, לכן עלות העבודה פחותה יותר.
וגם יש ים של חלפים זולים יותר, מה שגורם גם לחומר המקורי להיות במחיר נח יותר.
לעומת זאת בגרואה העבודה הרבה יותר מורכבת, וגם אין כמעט חלפים, והחומר המקורי מאד יקר.

גם מבחינת עמידות, לדבריו גיבריט איכותי יותר.

עד כאן מילה של בעל מקצוע.
 
  • הוסף לסימניות
  • #19
רכשתי אסלה של חמת לוטם 55 התחלתי להשתמש בה לפני חודש ואתמול לראשונה ישבתי על המכסה של האסלה וזה פשוט נחצה לשניים. התקשרתי לחברה ואמרו לי שאין אחריות על שבר !!!! ואני תמה על מה יש כן אחריות באסלה ?????. על המנוע ? על החשמל ?????
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

הכותרת לא באה להתריס היא באה להדגיש מצב
ולא לא באתי לומר שאבא או אמא עם ילד או שניים זה לא אתגר
אבל שימו לב
בעוד אתם בונים על ההורים לרוב פסח ולכן מכשירים פיסת שיש קטן לפינת קפה. מדף במקרר. ובארון
כי מילא רוב החג נהייה אצל ההורים
ההורים והרווקים בבית קורעים את עצמם [תזכרו זה לא היה כזה מזמן]
כן אמא שלך לא נחה כבר 3 שבועות

להפוך בית שלם 100+ מטר של ארונות כיורים שולחנות מטבח סלון כיסאות מזווה מיטות
לכשר לפסח
לאפשרות שאתם וילדכם הסתובבו בחופשיות עם מצה ואפיקומן שסבא קנה
לא נכנסתי להוצאות המטורפות שקצת עוברות לידכם. למה שתקנו מצות יין או חסה או נייר כסף לציפוי המטבח
ושוב לא בהאשמה ולא בטרוניה אלא כנתון מציאותי
אז זו''צ יקר קצת שימת לב
לפרגן לבוא לעזור חצי יום
לפרגן ארוחה לעובדים בבית [הבית שלך חמץ המטבח שלהם במרפסת שרות]
לתת מילה טובה או שוקולד
והחשוב מכל
מעשרות להורים
הם חשובים יותר מכל כולל ארגון או קמחה דפסחא הם ההורים שלך

והם יממנו לך את ארוחות וסעודות החג
בס"ד

ההבדל בין נוכלות לבין כישלון



לפני כחודש נערך בבני ברק מיפגש מאוד מעניין של גוף הנקרא "הפורום להגנת הצרכן" והוא עסק בעיקר בדרכים למניעת נפילות נדל"ן בהם הציבור החרדי "מומחה" ליפול חזור ונפול.

הנוכחים, מומחים איש איש בתחומו, תיארו את הנוכלויות הרווחות היום ותיארו בצבעים קודרים ואמיתיים את המצב בכי רע, היו שם גדולי הדיינים שדיברו על הצורך להבטיח שהדור השני לא עושה שטויות עם הדירה שקיבלו מההורים וכן הלאה.

כאשר ר' איצ'ה דזיאלובסקי העניק לי את רשות המילה האחרונה (בגלל שאיחרתי – הרגל נעשה טבע) בקשתי מהנוכחים שלא יישפכו את התינוק אם המים, כלומר שלא יביאו אנשים למצב שבו הם חושדים בכל מה שלא זז שהוא נוכלות, הדבר הזה טענתי עלול להביא לשיתוק מוחלט של שוק השקעות הנדל"ן החרדי אשר היה והינו הקטליזטור הראשי של הציבור החרדי בדרכו לנישואי ילדים ברוגע ושלווה, המסר המרכזי של שתי דקות הנאום שלי זה מה שאתם הולכים לקרוא באלף מילים הבאות: לא כל עסקה כושלת היא אשמת המשווק!

צרות אחרונות משכחות את הראשונות וכך שכחתי מזה לגמרי, אלא שהשבוע פורסמה כתבה בעיתון 'דה-מרקר' (מי שלא מכיר לא הפסיד - מלא באהבת כסף ושנאת חרדים) כתבת תחקיר עומק אודות תופעת העוקצים בציבור החרדי הכרוכים במבצעי 10/90 הזכורים לשימצה.

מה שלא אהבתי זה ההתמקדות במתווך חרדי מסוים כאילו הוא שורש הרע בעולם כולו ואיך מלאו ליבו כביכול, ומעשה שהיה כך הווה בעשרות עותקים ברחבי הארץ שרובם מוכרים לי היטיב:

אברכים שחושבים שהם אנשי-עסקים פותו בידי אנשי-עסקים שחושבים שהם אברכים לקנות דירות פאר בערים שהם מכירים רק מחלונות האוטובוס בדרך למירון, נתניה ובת ים מככבות בכתבה אך זה לאורך כל הארץ בערים אשר אברך ממוצע מכיר את שמותיהם רק מהתרעות פיקוד העורף (או מהנפילות שאחריהן) ומעולם לא ביקר בהן.

אז איך משכנעים אברך כולל חסידי בן 22 שקיבל מההורים חצי מיליון ₪ לצורך יחידת 'סליחה' בביתר, לרכוש פנטהוז בהרצליה בארבע מיליון ₪ ?

מספרים לו שזה מבצע מיוחד שהתגלה רק למתווך בגילוי שמימי וכעת צריך רק לשלם עשרה אחוז שזה ארבע מאות אלף שקל ואת המאה הנותרים להביא למתווך על הגילוי הנפלא.

ואיך הדלפון שלנו יממן את מה שעשירי טבריה מתקשים?

כאן מגיע החלק השני של הגילוי אליהו – המתווך יודע לנבא כי בעוד שלוש שנים, כשיצטרכו להשלים את הרכישה הדירה תהיה שווה חמישה מיליון, ואז האברך דנן יתברר כסוחר מוצלח ביותר אשר ימשוך חזרה את הארבע מאות ועוד מיליון רווח נקי וכך לא יצטרך לגור בדירת הסליחה אלא בדירה גדולה המרחיבה דעתו של אדם ומרחיבה ארנקו של המשווק.

אז איפה הקצ'?

שעכשיו זה "אחרי שלוש שנים" ומתברר כי המחיר הכי גבוה שאפשר לקבל על הדירה הוא שלוש וחצי מיליון ואחרי ההוצאות מגיעים לשלוש מאתיים נטו ביד, מה שאומר שלפעמים עדיף לאותו אברך לעשות "ויברח" ולהותיר את הארבע מאות אצל החברה והמשווק ולחזור ליחידת הסליחה אבל וחפוי ראש, והפעם כשוכר...

זה פחות או יותר המסלול שאותו עוברות בחודשים אלו מאות משפחות מאנ"ש שכל מה שהם רצו זה לחתן את הילדים בכבוד וכעת הם מרוסקים לחלוטין וייקח להם שנים רבות אם בכלל כדי להתאושש מהתהום הכלכלית שהם הוכנסו אליה בידי משווק פלוני.

אך עשרת הקוראים כאן יודעים שעד כאן הייתה רק ההקדמה, כעת נתחיל עם הניתוח הכואב של הנתונים ואת הצד של לימוד זכות:

ובכן, קודם כל צריך לדעת שרבים מאוד הרוויחו בפריסיילים ותכניות דומות הרבה כסף, פגשתי ועודני פוגש כל יום אברכים צעירים ומבוגרים שהרוויחו סכומים אגדיים בשנים האחרונות כתוצאה מהפטנט הזה, לא ערכתי מחקר עומק אך מהתרשמותי המרוויחים רבים בהרבה על המפסידים וחבל שאת זה שומרים בסוד מאימת המצ'ינגים, הסיבה היחידה שמספרים לי על כך זה או כדי לשאול איך לעשות את הסיבוב הבא או כדי להתייעץ איך לצמצם את המסים העצומים (ברוך השם, כשיש מס סימן שיש שבח).

כל מי שקנה דירה בירושלים במחירי פריסייל של עשרים ומשהו אלף עשה את המיליון הזה, כך גם רבים שהשקיעו בחלק מהפרוייקטים בבן שמן וכך גם במקומות נוספים אשר המחירים עלו שם דרמטית ולקחו איתם את המשקיעים כלפי מעלה.

אז מה קרה בכל הפרוייקטים הכושלים?

שני דברים, הראשון שלא ידוע לי אם קרה זה הקפצת מחירים, מאוד ייתכן שמשווק מסוים יבוא לקבלן שיש לו כבר פריסייל ויגיד לו במקום למכור ב3.9 אביא לך קונים בארבע מיליון ואז מקבלים תרי זוזי: מאה אלף מהקבלן ועוד אחד מהלקוח, חד גדיא דזבין את אבא.

זה נורא לשמוע שיש דברים כאלו וטיפש מי שנופל לכך אך מי שיותר טיפש ממנו הוא מי שמאמין שאפשר למנוע דבר כזה באמצעות בירור אם המתווך אמין: גם המתווך האמין ביותר לא יעמוד בפני ניסיון של מאתיים אלף ₪ רק מלאך יוותר על זה ולא ניתנה תורת העסקים למלאכי השרת.

אך הדבר הזה לא מתקיים בדרך כלל משום שרוב הקונים יודעים לבדוק בערך את המחיר בסביבה ולא נופלים לבורות עמוקים, מה שכן קורה זה הדבר השני ועליו ברצוננו לדבר:

המחיר פשוט לא עלה, ולפעמים אפילו ירד.

כן רבייסיי, מחירי דירות לא רק עולים, לפעמים הם גם יורדים, כגון למשל בתקופת מלחמה.

עד מלחמת שמחת-נורא המחירים בנתניה למשל אכן השתוללו כי הצרפתים קנו שם בהמוניהם והוא הדין בצפת שהאמריקאים עטו עליה כי אצלם אין הבדל בין ירושלים לצפת, באמריקה זה מרחק סביר לנסיעה יומיומית לעבודה, אז מישהו משווק להם את זה כירושלים לעניים והם קנו וקנו והמחירים עלו ועלו והייתה היתכנות מסויימת לעלייה צפוייה.

ואז הגיע המלחמה ואין חוצניקים, ועוד מלחמה ועוד מבצע ושום דבר לא חזר לעצמו ואפשר לקלל את איראן (מגיע להם) ואת החמאס (עוד יותר מגיע) אך זה לא יעזור לעובדה הפשוטה שמחירי המגדלים שיועדו בעיקר לאוכלוסיות אלו צולל.

לא בהרבה, אך מספיקה ירידה של 8% כדי שכל העסק יהפוך להפסד.

זה נכון שמעצבן שהמשווק ניבא שהמחירים יעלו והם לא, אמנם אמרו חז"ל שנבואה ניתנה לשוטים אך האמונה כי יש למישהו נבואה ניתנה לשוטים גדולים עוד יותר... כל בר דעת העושה עסקים יודע שבכל הקשור לניבוי עתידות - המשווק ועטיפת המסטיק יודעים לנבא באותה מידה ומי שמסתמך על הבטחות אודות העתיד (כולל אלפי אברכים שנופלים היום בפריסייל של המחר שנקרא פינוי בינוי המבוסס על אותה נבואה כמעט) אין לו לבוא בטענות אלא על עצמו, לא המשווק נשך לשונרא.

מקווה שהצלחתי להסביר: לא כל עסקה כושלת היא נוכלות ולא כל ירידת מחירים היא עקיצה, בכל עסק ייתכן מאוד הפסד ומי שלא מוכן לכך שלא ייכנס לעולם ההשקעות.

אז להפסיק להשקיע בנדל"ן?

חלילה, כמה שיותר להשקיע בנדל"ן וכל המרבה הרי זה משובח – ואם ירצה השם ויהיה זמן נרחיב אולי בטור הבא על "מה כן" – אך רק עסקאות נטולות הימור על כל הקופה, כך שגם אם נגזר עליך להפסיד זה יהיה רק קצת ורק זמני.

ברור לי שכל הדברים האמורים כאן ברורים לכל אחד מעשרת הקוראים וסליחה שבזבזתי את זמנכם אך אם זה ירגיע אבא סוער אחד -שכועס בכל ליבו על המתווך שכאילו הפיל את החתן שלו - והיה זה שכרי.



גילוי נאות: לכותב אין ולא היה שום אינטרס כלכלי בשום פרוייקט של פריסל והוא אינו קשור היום לשום שיווק לא במישרין ולא בעקיפין, המידע מובא ללא כל אינטרס כלכלי אלא כצדקה ושירות לציבור, לשאלות ספציפיות ניתן לפנות למייל והתשובות שם חינם וללא אחריות.
סיכום אירועים: איראן בלהבות - מהמחאות ועד לסף עימות עולמי

הרקע וההתפרצות (סוף דצמבר 2025):

המחאות החלו ב-28 בדצמבר 2025 בטהראן, על רקע משבר כלכלי חריף וצניחה חדה בערך הריאל. מה שהחל כזעקת סוחרים ואזרחים על יוקר המחיה, הפך במהירות לגל הפגנות חסר תקדים ב-187 ערים הקורא להפלת המשטר.


הטבח והחשכת המידע (ינואר 2026):
  • דיכוי אלים: המשטר האיראני הגיב באכזריות יוצאת דופן. לפי נתוני ארגון זכויות האדם HRANA, נכון ל-23 בינואר, מספר ההרוגים המאומת עומד על למעלה מ-5,000 בני אדם, בהם 4,716 מפגינים ועשרות ילדים.
    יש דיווחים לא מאומתים מצד האופוזיציה האיראנית על מעל 60,000 הרוגים!

  • מעצרים המוניים: למעלה מ-26,500 בני אדם נעצרו, וקיים חשש כבד להוצאות להורג המוניות בבתי הכלא.

  • חסימת אינטרנט: החל מה-8 בינואר הוטל מצור דיגיטלי כמעט מוחלט על המדינה כדי למנוע זליגת תיעודים מהטבח.

המעורבות האמריקנית - "הארמדה של טראמפ":
הנשיא טראמפ, שחזר והזהיר את טהראן מפני המשך הטבח, הכריז ב-22 בינואר כי "ארמדה" אמריקנית (צי ספינות מלחמה, כולל נושאת המטוסים אברהם לינקולן) עושה את דרכה למפרץ הפרסי. טראמפ הבהיר כי ארה"ב בוחנת אפשרויות תקיפה ישירות נגד מטרות שלטוניות אם לא ייפסק הדיכוי. ולאחר הדלפות על ממדי הטבח, הכריז "העזרה בדרך".


הזווית הישראלית והאזורית:
  • כוננות שיא: ישראל נמצאת בדריכות עליונה מחשש שהסלמה אמריקנית תוביל לתגובה איראנית ישירה או באמצעות שלוחיה (פרוקסי).

  • איומי נתניהו: ראש הממשלה נתניהו הזהיר כי אם איראן תבצע "טעות" ותתקוף את ישראל, היא תפגוש עוצמה שטרם הכירה.

  • איומי טהראן: המשטר האיראני הודיע כי במקרה של תקיפה, בסיסים אמריקניים ויעדים בישראל יהיו "מטרות לגיטימיות".

באשכול זה נמשיך לעדכן סביב השעון בכל התפתחות, דיווחים מהשטח ופרשנויות ביטחוניות.
עודכן אדר תשפ"ד
ראשית, גופי הכשרות
ברוב אשכולות בנושא 'השקעות בשוק ההון' בפרוג, משתרבב עניין הכשרות.
למען הסדר באשכול זה נעלה עדכונים בנושא כשרות.
אני אשתדל לסכם ולתמצת ככל האפשר.

יש 4 גופי כשרות
  • בד"ץ העדה החרדית - על פי פסקי הרב יעקב בלוי זצ"ל שהיה בקיא גדול בתחום שוק ההון והוא שהביא את פסקיו ועל פי פסקים אלו נוהגים עד היום בגוף כשרות זה. היום הכשרות בראשות הרב שלמה זאב קרליבך.
  • גלאט הון - על פי פסקי רבי ניסים קרליץ והרב שמואל ואזנר. שסמכו ידיהם על הרב יעקב לנדו שמכיר את שוק ההון לעומקו. הרב משה שטרנבוך ראב"ד העדה החרדית הוא מרבני 'גלאט הון'.
  • תשואה כהלכה – הרב שמואל דוד גרוס, רב חסידי גור אשדוד ועוד רבנים מוכרים וידועים בכל שכבות הציבור החרדי.
  • כלכלה על פי ההלכה- הרב אריה דביר, על פי פסקי הרב יוסף שלום אלישיב.

היום בכל החברות יש מסלולים כשרים, שמאושרים לפחות ע"י אחת מהכשרויות.
בין החברות שנמצאת ברשותם תעודת כשרות אפשר למצוא את:
אלטשולר שחם, אינפיניטי, הפניקס, הראל, כלל, מגדל, מור, מיטב דש, מנורה.

רשימות קרנות כשרות:

אשכולות דומים

בס"ד

יוצא לנו לנפוש די הרבה במלון כינר, ומזמן כבר סגרנו חופשה משפחתית לבין הזמנים הקרוב בכינר, אך לפני זמן מה הוזמנתי כאורח וקבלתי חדר באגף הסמוך לבריכה, בו עד היום לא יצא לי להיות. אני ואשתי פשוט נדהמנו! הבריכה חשופה לגמרי לעין כל שוכני החדרים באגף.
כשאתה בבריכה, מחצלות הבמבוק המקיפות אותה ויריעות ההצללה נתנו תמיד תחושה שאת/אתה מוסתרים, אך זהו, שזה ממש ממש לא כך!

כדי שלא יהיה ויכוח על הנתון הזה, צלמנו מחלון החדר את הבריכה (כמובן לא בשעות הרחצה. תמונות מצורפות להלן), ופנינו בצורה מאוד מכבדת אל הנהלת המלון כדי שיפתרו את הבעיה. אנו לא משלמים אלפי ש"ח כל שנה רק כדי לשבת בחדר סגור עם חלונות מוגפים. הבריכה השמורה לאורחי המלון בלבד (בניגוד לחוף העמוס) היא אחד הבילויים החביבים עלינו. בפרט לאור העובדה שאנחנו לא אוכלים בחדר האוכל של המלון. מה נשאר לנו אם לא הבריכה והנוף מהחלונות אל הים?
נענינו בהרבה מילים סחור סחור אך עם פסיקה חד משמעית ע"י מנכ"לית המלון (מצ"ב): לא יעשה כל שינוי והבריכה (קרי, המתרחצים/צות) תישאר גלויה לעין כל!

תגובה ממש תמוהה, בפרט לאור העובדה שהמלון מפרסם את עצמו כמיועד למגזר החרדי (הם אפילו מחלקים כל בוקר עיתון יתד נאמן בשביל ליצור עבורנו אווירה של אנ"ש). בסך הכל מדובר על פתרון בעלות זניחה בצורה של יריעה אנכית לרום מטרים בודדים ותהיה צניעות מינימאלית המקובלת גם בקהלים יותר פשרניים. זו לא עזרת נשים בבית הכנסת, זו בריכה על כל המשתמע...

לדעתי יש כאן אמירה של זלזול. לא זלזול רק בנו אלא בכל הציבור שלנו.
הם כאילו אומרים: חרדיים תמימים, העיקר תביאו את הכסף שלכם, העקרונות שלכם פחות חשובים לנו, בלאו הכי אין לכם הרבה מקומות לנפוש, אז זה העובדה מבחינתנו! רוצים תקבלו, לא רוצים -לאן תלכו?

ולחשוב על זה שכבר עשרות שנים אנשים ונשים נכשלים ומכשילים בלי לדעת... (כך אמרו לנו רבים מידידנו הנופשים/ות בכינר, שמעולם לא חשבו שרואים אותם כך בגלוי. הם התחלחלו לראות את התמונות שצלמנו)

כל מי שאיכפת לו, מוזמן לפנות למיילים דלקמן של הנהלת מלון כינר גליל ולהביע את דעתו ברמה, וכן להזהיר את ידידיו. עוד כמה ביטולים ותהיה מחיצה בעזה"י.

בפרט בתקופה עגומה זו, בה כמעט כל יום נהרגים בחורי ישראל ואנחנו זקוקים יותר מכל לשמירת עליון עלינו, ולצערנו בבריכת כינר מתקיים גם ביום הזה: "וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ " (דברים כג)
אנחנו נאמר את שלנו - לא נח לנו, והדבר הזה נעשה בניגוד לדעתנו ובוודאי לא במימוננו.

כדאי להקדיש דקה מזמנכם ולכתוב להם את דעתכם בנושא:



מיילים הנהלת כינר:



gabi#rgl.org.il יו"ר הדירקטוריון של כינר

‫‎gili#kinar.co.il מנכ"לית

shani#kinar.co.il

kinar#kinar.co.il ‫‎

shoam#kinar.co.il

res#kinar.co.il


בתקוה לשינוי לטובה
גם את הסיפור הזה קראתי ב'מרווה'.
גם אותו קראתי עד פרק מסוים (באזור פרק 35) והפסקתי בגלל בעיות עם המנוי. (שבסוף אחרי חודשים ארוכים הסתדר).

הספר הוא פרי עטן של הסופרת פ. שטרן ובִּתָּהּ ג. ספרין.
ז'אנר: רגש.
דמויות ראשיות: דבורה, אלישבע, מימי ומלכי. שני זוגות של תאומות (בהתאמה).



ועכשיו, לביקורת.

נתחיל בכריכה:

כשראיתי אותה לראשונה לא הבנתי מה מטרתה, מה היא באה להביע. במרווה היה רקע של חוף וים. וכאן? ספירלה. כחול חום. משהו לכאורה לא ברור.
לקראת סוף הספר הכריכה מתחילה להיות ברורה ומובנת. (עכשיו אני חושבת שגם לצבע של הכריכה יכולה להיות משמעות...)

אגב, שם הספר 'השנייה הייתי'. אצלי היו לו שני פירושים. לקראת הסוף התבהר לי למה התכוונו המשוררות... בעיניי שם מעולה.
* מצורף קובץ תמונה של הכריכה *


תקציר העלילה:
הווה:

מימי מנהלת בביתה בית (כמו פנימייה) לבנות (אמריקאיות בעיקר) בחיפה על שפת הים. דבורי, בתה, שונאת את הבנות שמתגוררות איתה ורוצה שקט, סדר ושאמא שלה תהיה רק שלה...

במקביל, מסופר על העבר:
למימי יש אחות תאומה בשם מלכי, הן לא מסתדרות ביחד (בלשון המעטה...). הן גדלות, כל אחת מקימה בית. למימי אין ילדים, וכנ"ל לאחותה. כשהן בנות 25 (אאל"ט) נולדות להן אחיות תאומות. ההורים שלהן נהרגים בתאונת דרכים ליד הבית חולים במיאמי, עיר הולדתן. אחרי סיפור ארוך (אין מקום בתקציר... ועדיף גם שתקראו את זה, למה להרוס?...), כל אחת מגדלת תאומה אחרת.

סוף הספר:
דבורי, כועסת על אמא שלה שלא ספרה לה על התאומה שלה ועל זה שהיא בעצם אחותה (אבל למרות זאת עדיין קוראת לה אמא...).
היא מחליטה לחזור עם מלכי אחותה לחו"ל, לאחר שזאת מגיעה לארץ. מלכי ודבורי עוברות רעידת אדמה בטורקיה, מה שמשנה את כל הסיפור.

האחיות הגדולות משלימות לאחר שמאז ומתמיד לא היו בקשר טוב...
אחרי18 שנים דבורי ומימי מגיעות לקבר של ההורים שלהן.
ועוד...



עלילה:
מה אומר? לעלילה כזאת לא ציפיתי בכלל!!!

עלילה גאונית. מוקפדת מאוד וברמה גבוהה. לא גדושה מידי, אלא בטעם טוב.
עם כל מידע, דמות, פרט נוסף בעלילה הבנתי כמה היא מתוחכמת ובנויה בצורה מצוינת. עלילה כל כך מדויקת שמטורף לחשוב שנעשתה בדואט. בעיניי עוד נקודה לזכותן.

נקודת מפנה מעניינת, שלא חשבתי עליה הייתה רעידת האדמה. מה שנתן לסיפור תפנית וגרם לי לקרוא ביתר שקיקה...

עוד תפנית (דיי מתבקשת),הלידה הפתאומית של מימי אחרי 18+ שנים, שהייתה כמו יציאה מהקופסא, לא חשבתי בכלל שזה יגיע. הופתעתי שם מאוד. למרות שלא ציפיתי לזה, אני מניחה שכדי לסגור פינות זה היה מתבקש.

התפנית הכי מוצלחת בעיניי הייתה הקורונה. חמש שנים אחרי, ופתאום לחזור אליה (וגם לצחוק... על מה שאז לא היה מצחיק בכלל...). זה היה טוויסט מוצלח מאוד. ולמרות הרבה דמעות שהזלתי בין הדפים, היו בו גם קטעים מצחיקים. בהחלט, לא הייתי חושבת שלשם ילך הספר.



סיום:
לדעתי הסיום מתחיל כמה פרקים לפני פרק הסיום.
המהלכים מתחילים להיסגר. (הערה: ראו 'חורים בסוף של הסוף---').

מתח טוב. היו הרבה קטעים שממש הרגשתי שאני חווה ומרגישה את האווירה כמו הדמויות. ממש דמיינתי את המהלכים במוחש...



חורים בעלילה:
מקריאה ראשונה, לא מצאתי


'חורים בסוף של הסוף---':
כאחת שמאוד חשוב לה שכל חלק בעלילה יסתיים בסופו של דבר, יהיה ברור וסופי, בלי להשאיר קצוות אחרונים פתוחים, קצת הפריעו לי קצוות שלא היו ברורות או סגורות לחלוטין. יכול להיות בגלל חוסר רצון של הסופרות לעסוק בחלקים הללו, רצון שלהן לתת לכל אחת אפשרות לדמיין את הסוף בכוחות עצמה או הרצון לסיים את הסיפור כמה שיותר מהר כדי להוריד לדפוס לפני פסח. בכל מקרה הקצוות לא ממש משנים, אבל עדיין קצת מציקים...

הנה כמה נקודות לא פתורות:
המפעל: מה היה בסוף עם המתחרים? הקורנה הגיעה השוק קפא, העסק שמלכי רצתה להפריח בישראל נתקע, אבל מה עם המפעלים והעסק במַיַאמִי?

לאן הולכות בסוף דבורה ואלישבע? הן נשארות במיאמי? חוזרות לחיפה?.

ה"קורונה": איך נתנו להן לטוס למיאמי כשקורונה דיי משתוללת בחו"ל וגם בארץ? מלכי בפועל חוזרת למשפחה שלה, אבל מה עם מימי? (ואולי גם עם דבורה ואלישבע) הן רוצות להיתקע בחו"ל בפסח והלאה?...
בעיניי, נקודה שהן לא ממש חשבו עליה... (אלא אם כן, זה היה ממש בהתחלה, הן היו שבועיים בבידוד ואז מימי ואלי גם התאומות השניות היו בחו"ל פחות משבוע, זה לא ממש מסתדר כדי לחזור לארץ באזור פורים [שמאז השמיים נסגרו, אאל"ט...]).

אולי מה שכתבתי כאן זה אובר ביקורת לא כל כך רלוונטית, אבל בגלל שזה ספר ברמה עם עלילה טובה (ומפתיעה) הייתי רוצה ומצפה שגם העלילה תהיה מושלמת (או נכון יותר, מדויקת)...


עד כאן הביקורת.
אשמח לקרוא הערות/ הארות.
שיתוף - לביקורת רד ג'לי
העירו לי שהפרולוג מרתיע מדי. מה אומרים, היה קורץ לכם בחנות, או ממש לא?

פרולוג

לא הרבה אני זוכר מאותו היום. הכול החל בו, ובאותה המידה - גם נגמר.

הייתה מסגרת טרפזית, בתוכה חלפו שלל מראות ואורות. מהירים מדי לתפיסת עין, מהפנטים כל כך. היו קולות דיבור מהוסים, צחוק ולעיתים זעם. קולות קטנים וגדולים התערבבו סביבי, התגוששו ביניהם. והיה דחוס, חם ממש, ומשהו לחץ לי על הבטן והחזה, הקשה עליי לנשום.

עוד הרבה דברים סבבו אותי, כמו קול שאון תמידי שזמזם לי באוזניים, מגעו של בד רך על הלחי ועיניים גדולות - שכשנחו עליי משכו אותי להסתכל בהן - חייכו אליי בחום והתפוגגו לאי שם.

הייתי עייף, או שהייתה זו התנועה המתמדת שהתישה את עפעפיי, הצניחה אותן מטה עם ראשי. שוב ושוב, שכן תמיד אירע משהו שהפריע – אור חד, תנועה פתאומית או צעקה נרגזת – שהקיצו אותי אל אותם מראות רצים, חולפים.

הרבה הפרעות היו, אבל האחרונה נצרבה בי חזק, לא נשכחה על אף כל שעבר עליי מאז. היא החלה בתנודה קלה שטלטלה אותי שמאלה, המשיכה בצרחה חדה שנגמרה בקול התנגשות אימתני. בעקבותיו הוטחתי קדימה, בחפץ אפור שעמד לפניי, יציב ודומם כמו אבן.

כאב לי. כאב שפשט במהרה בכל גופי, עם רטיבות שכיסתה עליי, ולרגע אחד, בטרם חשבתי לצרוח, שררה דממה. לא היה שאון, לא היו קולות. גם לא היו מראות, כמו שלא היו עיניים. נואש חיפשתי אותן, את העיניים והחום, אבל רק החפץ האפור, שהתלכלך בטיפות אדומות, נראה לעיניי.

המולה קמה כשהתחלתי לצרוח. קול דק שאג בכאב; אחר, צפצפני, פרץ בצעקות; ונוסף ייבב, כמעט לא נשמע. צרחתי חזק יותר, אולי חששתי שקולותיהם יגברו עליי, ישכיחו אותי. אולי חסרו לי העיניים. אולי הפחיד אותי הדם. שלי.

צרחתי את כולי. עד ששקעתי לתוך בועה שחורה, מרחפת. נבלעתי בה והקצתי במקום אחר. לבן, חריף, שקט וכואב.

זמן רב עבר מאז. הכאבים חלפו, גם הלבן והחריף. רק השקט נשאר.

הוא פמפם לי באוזניים באדוותיו של ים, בקושי הניח לקולות אחרים לחדור את הכרתי, להרעיד אותי.

אבל יום אחד גם השקט אזל. תחתיו באה פעילות קדחתנית, גלגולים רועשים של מיטת מתכת, דמויות בלבן שגהרו עליי מכל כיוון. מכשירים צפצפניים נותקו ממני כשהורדתי מן המיטה לטובת משטח צונן, כוסיתי בזכוכית שלקחה איתה את הקולות.

כשחזר השקט, החל המשטח להתחמם. חום גדול, נוראי, מחק ממני מחשבות ורצונות. איבריי נמסו לאיטם, נטפו ממני באגלי דם, מילאו את המיכל בקצף ובעבוע.

החום שכך, נותר על טמפרטורה חמימה, רגועה. היה בה משהו מרדים, מעייף כל כך. הלאות נגסה בי, עמוק פנימה, וכשהוזרמתי החוצה, אל מבחנות זכוכית קטנות, לא היה בי כוח להתנגד, לשצוף אל מעבר לשפתן.

דמי שלי, וורידיי, עורקיי, איבריי, גידיי. כל כולי הייתי כלי ביד היוצר, משוסע ומפורק לאלפי מבחנות אדמדמות, נוזליות. כאילו מעולם לא הייתי גוף, רק יישות מעורפלת, מתקשה לתפוס במציאות.

הרגשתי אותן, כל מבחנה ומבחנה. כל מולקולה ומולקולה שבה. אך לא יכולתי לעשות דבר בשביל לחזור להיות עצמי. מגובש, חי, נושם, פועל.

חלוקים לבנים נעו סביבי. דיבורים גבוהים, בתבניות שרק מאוחר יותר הצלחתי לקלוט ולפענח, נשפכו מפיהם. הם תמיד מיהרו, תמיד החמירו סבר ותמיד הציקו - שקשקו וייצבו. חיממו וקיררו. שפכו ואספו. פיצלו ולא איחדו.

הפיצול כאב לי. כאילו ניתקו ממני רגל, עקרו עין, חתכו זרוע. לא יכולתי לזעוק, לא היה לי פה לעשות זאת. תססתי בשקט, העליתי קצף לתוך עצמי, מילאתי מבחנות, פוצצתי אחת לאחת.

הם היו מהירים ממני, שאבו אותי בגלילי גומי גדולים בטרם הספקתי לאחד את כל חלקיקיי, לנסות להתגבש אל עצמי הישן. הרתיחו תחתיי מתכת, בעבעו אותי עד אובדן מחשבה.

ערפל אפף אותי, לקח ממני כל יכולת לפעול, וכשפוצלתי שוב למבחנות, נקרע בכאב שלא יכולתי לבטא, הבנתי שעדיף להניח להם לעשות בי כחפצם מלנסות לפרוץ שוב את גבולות הזכוכית.

ימים עברו כך. שבועות ששתקתי, שהכלתי כל ניסוי אפשרי. חודשים שלמדתי שפה, מילים ומושגים לצד עוצמות כאב.

חודשים שגם הם הצטברו איתי - על שולחנות, תחת מיקרוסקופים, בתוככי כוסות מדידה ולצד מסמכים – לשנים ארוכות, מייגעות כל כך.

דווקא טמפרטורת החדר, שהחלה להצטנן ביום ככול הימים, הצביעה על שינוי קל בהלך הרוח. מאוחר יותר, כשכבר הקור הצליח לחדור אליי ולצמק אותי לתוך עצמי, למרקם ג'לי אוורירי וחלקלק, הועלו כל מבחנותיי על שולחן ארוך ומכיל.

מכונות זרוע נתלו מעליו, צבתותיהן נעו מעליי בתזזית, פוקקו את מיכלי הזכוכית הזעירים שאצרו אותי בתוכן. רציתי לתסוס, לפרוק את עצמי מהכלים המגבילים, לזרום אל הרצפה, למצוא מפלט ולברוח מהמקום שסגר עליי. אבל החלוקים חשבו על מזימתי, ושואבים, שהוכנו מבעוד מועד, החלו לרעום סביבי. ינקו אותי אל תוכם והשליכו אותי, את כולי, אל תוך קופסא אטומה, עשויית מתכת.

המתכת צרבה אותי בקור, הידקה את המולקולות שלי זו לזו, וכשתדהמה מהולה בכעס שיחקה בי, החלו הללו להסתדר. סוף סוף.

עור וגידים נרקמו בי. עצמות התקשו ואיברים התעצבו. הלמות לב סדירות, רכות, הזרימו דם בעורקיי, ועצבים הנידו את בוהניי קלות, במעט המקום שנמצא להן.

הייתי אני. ממש אני. גדול בהרבה משזכרתי. השמיעה הפכה אמיתית, תחושתית ולא תִידְרִית; עפעפיי, שהתקשו להתנתק, גילו בפקיחתן רק חושך, אך כזה שניתן לחוש, לא רק לשער; ונחיריי, שרטטו עם נשימותיי, החדירו לתוכי גם ריח. ריח שלי, חסר דם.

רציתי לבכות, ליילל על השנים שאבדתי מעצמי, אך פחדתי מכל אלה שסגרו אותי בקופסא. פחדתי שישחקו שוב במולקולות שלי. שישחקו בי.

החושך נמשך עוד רגעים ארוכים, בהם יכולתי לחוש בתנודות הקופסא, כאילו גולגלה אל מקום אחר. כשאלו תמו, נשמע קול פקיעה וכשהחלה המתכת שמעליי לנוע מעלה, באלכסון, כיסה את שדה ראייתי גל של הבל קור, התערבל מעליי באדים.

מצמצתי מול האור הפתאומי, ניסיתי להטות את ראשי הצידה, לחמוק מהכאב שהסב לי. חשתי גם כך יותר מדי לאחרונה. לא הצלחתי, המתכת עליה נחתי הייתה בעלת גבולות ברורים, לא אפשרה לי דרך מוצא מלבד לעצום עיניים בחוזקה, לכאוב רגע ארוך של אדמימות בוהקת תחת שמורות עפעפיי.

האדמימות הלכה וכהתה, הבוהק התרכך והתערפל, אך עוד לפני שהחלטתי לפקוח שוב את עיניי, נשמעו לי הקולות.

הם היו מוכרים, שכן שמעתי אותם היטב במהלך השנים האחרונות, וכמו תמיד, גם אז עסקה שיחתם בי. זו הפעם – על צורתי הברורה, חזי העולה ויורד ונשימותיי האיטיות.

"פנס", הגה אחד מהם מילה לא מוכרת, בטון שכולו פקודה.

רשרוש ארוך נשמע ומשהו חמים נגע פתאום בצמד עפעפיי, ניתק ביניהן ומיקם מעל עיני האחת אור אדיר.

"האישון מצטמצם", המהם הקול ההוא. אצבעותיו התרוממו ממני, נעו שמאלה עם האור.

פקחתי את עיני השנייה, הרמתי את שמאלי והיכיתי בידו של החלוק, דחפתי אותה ממני והענקתי לעצמי רווחה.

בעתה איבדה את הצבע מפניו, מכשיר האור החליק מאצבעותיו ועיניו התעגלו באי אמון. אך לא לזמן רב. "שלום, רד", הוא התעשת, אסף את המכשיר וגזל ממנו, בלחיצה על ראשו, כל שביב אור. "לא חשבנו שתתעורר כל כך מהר!"

רציתי להגיד שהייתי ער כל הזמן, שסבלתי נורא ושאני מאד מאד רעב עכשיו, אבל במקום זאת שפתיי רק נעו לאט, ברטט: "ר-רד?"

לא קראו לי רד. הייתי בטוח שלא. אבל לא זכרתי שום דבר אחר. רק את העיניים ההן, הגדולות.

"דוקטור ניידל, נעים גם לי", הרים החלוק את ידו הריקנית, פרש את כפה מולי. "לא תלחץ?" הוסיף ברמז לחיוך, שהלך וצנח כשלא הגבתי.

"ערכתי איתך היכרות", חזר והבהיר, טלטל את ידו מולי. "כעת עליך ללחוץ לי יד, או שאינך מבין אותי?!"

פחדתי ממנו באותו הרגע, פחד שגרם לי להניע את ראשי מעט, בטווח שהמתכת סיפקה לי, ימינה ושמאלה. לצרף בחשש, בקול דק וצרוד: "לא. לא מבין אותך בכלל".

זוויות שפתיו של החלוק רעדו, גניחה נמלטה מהן. הפכה לצחוק שטלטל את גוו והדביק את שאר החלוקים.

כעס מילא אותי. נשכתי שפה, קימטתי גבות וקמצתי אגרופים. החלוק הבחין בהבעתי הנרגזת, יישר את שפתיו לפס מהודק וחושב.

"אני שמח שאנו מבינים זה את זה, רד", הוא השמיע את קולו כששפתי שוחררה מלחץ שיניי. כפו הושטה אליי שוב ועיניו הבזיקו כאשר אמר: "ועוד יותר להודיע לך שאנו נעשה דברים גדולים יחד, גדולים משהאנושות מסוגלת לדמיין!"
יש לי התלבטות לגבי עניין מסוים בקטע, לא משהו שנסמך על פרקים קודמים וכדומה.
אשמח לביקורת, אולי תבחינו בזה גם אתם.

*

איש לא אורב לי מצידה השני של דלת המתכת המפורזלת, אף בחור לא נרעש למראי חוצה את המסדרונות, שום פריט לא העז להפר את הסדר שניסיתי להשליט במזוודתי רק הבוקר ואפילו האוזניות שלי נחות בשלווה במקומן, כמו לא ארע דבר.

הרבה ארע, אבל לא זו הסיבה בשלה אני מחניק אנחת רווחה, אלא חמש חברי החדר החדש שלי, שלא מצאו שום תעסוקה אחרת מלבד לבהות בגבי ולהתלחש חרש.

"הרבצת לגאודקר", אחד מהם לבסוף אוזר אומץ, וקולו, כשהוא נדחף אל קִצַה הימני של שדה ראייתי, מתגבר בתרעומת: "שברת לו ת'אף!"

אצבעותיי קופאות על מגוף הרוכסן. אז גאודקר קוראים לו. מזל טוב על הזכייה! משונה שלא ראיתי אותה מתנוססת על פניו.

"אתה יכול לשתוק עד מחר", ממשיך ההוא. פרצוף בלונדיני-נמשים, עיניים צרות, חומות, ומידות בריון מתחיל. "אבל שתדע שזה לא עובד ככה פה. אתה לא מפליק למי שבאל'ך וחוזר כאילו כלום אחרי חופשה של שבוע!"

מאה ואחת אפשרויות תגובה בוערות לי על קצה הלשון, רק הדיסלקציה, שמול בני גילי תמיד כבשה חלקות מיכולת ההבעה שלי, מרוקנת עליהן מטף שלם.

"הבנת?!" הבלונדיני כמעט שואג. "או שאני צריך להסביר בשפה שלך?!"

הבנתי. הבנתי שעושים עליי אמבוש, שאיכשהו אני צריך לשרוד אותו, לחייך, להושיט יד לפיוס ובסופם של עוד כמה צעדים מתקתקים – לאתר את ראש השועלים ולהגיש אותו מבושל לדבעי היישר לטלפי משטרת המודרניזציה. אם הוא אכן קיים.

"הבנתי", אני ממלמל. מחזיר מבט למזוודה הפתוחה, דוחק אגרוף ימין לבד האפור ושני קומץ על המגוף. רוכס באיטיות בניסיון לבלוע את הזעם שמתעורר בי, מדגדג בשרירי זרועותיי.

"יופי", מתרשם המנומש. "אז תסדר ביניכם את העניינים עד ארוחת הערב, למה אני לא אהבתי מה שעשית לבנדודה שלי".

אם תמהתי על מעורבותו הפעילה – קפצה עליי התשובה, ויש לציין שאני ממש לא מחבב אותה. אין לי שום צורך בשועלים נוספים בלהקה, במיוחד לא כאלה שמקשקשים בזנבם המנופח כנגד חבר מעודדים.

"גם אני לא אוהב את מה שהוא עשה לי", הנה, הלשון שלי מצאה אותי, ועל אף שתגובתה הנרעשת לא חכמה במיוחד, אין לי ברירה חוץ מלהמשיך בהפגנת הנוכחות שלה והחזרת האגו האבוד שלי: "אז תגיד לו שאני מחכה".

עפעפיו מצטמצמות, רק אישוניו נראים תחתיהן. "בסדר", אומר הבריון המתחיל בהיסוס ניכר. "אני אלך להגיד לו".

הוא הולך. ארבעת מעודדיו פורשים, דבקים בקרבתי. אני פותח שוב את המזוודה, מחליט לפזר אותה בארון ארבע דלתות שנשען על הקיר החיצוני, לצד החלון, מאשר לעמוד מולם בטל, גם כך לא נראה שיתאפשר לי לחזור הביתה עוד היום.

חבל. חבל שלא עשיתי אחורה-פנה שבוע שעבר, יכולתי למצוא לעצמי בית כנסת נאה, ללמוד בו מבוקר עד לילה בלי הפרעות, ושיגידו הנתקלים בי מה שירצו. למה עשיתי את זה לעצמי?

בגלל העדר. בגלל הרועה שמצפה ממני ללכת בתלם. בגלל שאיפושהו, אחרי הליכה ארוכה, אמור לצוץ אחו רענן וטרי, מזין ומחיה נפשות.

דלת ארון ימנית נפתחת. נסגרת. ימנית תחתונה נפתחת, מזוודה מושכבת לצידה. שפתיי נמשכות בגיחוך. אף אחד לא חושב שהכבשה התמימה רוצה מאד את התלם, ושרק הזאב, שאורב לה על כל צעד ושעל, מבריח אותה אחור.

אני מנענע ראש, מסלק כל זאב שהוא מדמיונותיי. מחלץ מגדלים ודוחף לקרבי המדף, ממלא אותו עד תום ומחפש מקום אחר להניח את השארית.

הארון מפוצץ, לאו דווקא באמצעים חיוניים, ואין לי הכוח לנסות ולהידבר עם עדת גאודקר ששומרת עליי לבל אברח. נאנח ונסוג אל המזוודה שלי, מחזיר אותה למקומה הבטוח על מיטתי ומתמקד בצמד תמונות המודבקות על הקיר מעל זו שמתחתיה.

אז מכל המקומות, לפי הפרצוף הנוכח בשתיים, בחרתי להתמקם מעל בריון מתחיל. נחמד לי, אבל כמו שלא יכולתי לדעת לפני כן, גם לא ממש נשארה לי ברירה, כך שהתנצלות לא תעזור פה.

רגע אחד נוסף עובר עליי בסריקת חבריו מְעַוְותי הפנים, שחלקם נוכחים מאחוריי, בשני אני כמעט צורח אאורה.

שכחתי מהפוסטר של נאור!

כמו שור זועם, מתודלק בבד אדום, אני סב על עקביי. מסתער אל פתח החדר ופוגש חזיתית ובמלוא האון ברבע עוף עם פנים ששכחו להיות מרוחים, אבל גב שממהר להידבק לרצפה.

גאודקר, איזה תזמון.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה