וכולו ילד של אמא עם נגיעות של אבא.
אלוקים גידל לי אריאל, ילד שלא חטא. ילד שאוכל כל השבוע אמא, אבא רק קינוח, כשאמא מרשה, כשמגיע לו.
וזה טוב. כי אלוקים גידל.
אלוקים גידל לי אריאל. אלוקים גידל לו פחד בעיניו. אלוקים גידל אריאל של אמא. אלוקים גידל בי תפילה. שיחזור אלי אריאל של אבא. שלא יהיה בו פחד.
כשהגיע הלילה ילד של פחד התקלח. לבד. נכנס למיטה. לבד. לא רצה אבא.
נכנסתי לחדר, ילד של פחד הביט בי, "רוצה שנשיר המלאך הגואל?" שאלתי. הוא לא ענה, פחד בעיניו. נישקתי, ליטפתי פנים, לחשתי לו "אריאל שלי, ילד של אבא, אני אוהב אותך. אתה כמו השמש והירח, כמו הכוכב הכי נוצץ. אתה לא צריך לפחד. ילד שלי. אבא פה קרוב."
חיבקתי אותו, חזק, הלב שלו דפק, מהר.
ניסיתי להיות לו לשמש. להאיר. להבריח חושך. ופחד. חיכיתי שהכוכב שלי יחזיר אור.
לא ידעתי שממני הוא מפחד, מהמפלצת שאמא שלו ציירה על פני. אמא שגנבה לילד שלה אבא, טוב. שרטטה אותי אבא רע. אבא מפלצת.
ידעתי שאריאל שלי מפחד. לא ידעתי שאני המפלצת.
רק בשבוע שאחרי מוטי כץ התקשר, דוד של הילד שלי. אמר לי " אריאל מפחד לבוא. הוא לא יבוא. אתה בטח לא רוצה להפחיד את הבן שלך."
הוא צדק, לא רציתי להפחיד את אריאל. לא ידעתי איך למחוק את הלורד השחור שנצבע על פניי, מפלצת.
אז רק הגעתי אליו. קרוב.
נשענתי על גדר בית שהיה שלי, חיכיתי. דוד מוטי ירד אלי עם מלכי, החזיק יד לאריאל. ירדתי על ברך, עד הילד שלי. לחשתי לו, באוזן. "אבא של אריאל אוהב אותו. אבא של אריאל מתגעגע לילד הגדול שלו." חיבקתי בעדינות. הוא לא עזב לדוד מוטי יד, החזיק באח של אמא שלו. לא הרפיתי חיבוק, רציתי לספר לו שאבא טוב. ואוהב. לחשתי לו בשקט באוזן בלי לדעת אם הוא שומע, מקשיב.
לא לקחתי אותו איתי. הוא לא רצה לבוא. כעס ופחד רקדו בתכלת עיניו. רק מילים של אבא היו אתו בשבוע הזה. ובשבוע שאחרי. היו שבועות שלא ירד למטה. גם לא המלכה הקטנה.
אני חיכיתי, כל שבוע, ליד גדר שעטפה את בית ילדי.
לא רציתי להיות מקור פחד, אבל ליד גדר האבן, מפלצת אחת חיבקה. ציירה פחד. ואהבה. וכוכבים בתכלת עיניים. ציירה כאב וגעגוע בתכלת עיני. הייתי אבא מפלצת הכי טוב שיכולתי.
הייתה לי מפלצת על פנים. הייתה גם אהבה בעיניי.
ככה ילדים של פחד גדלו.
אמא, הכי. בעולם. אבא, מפלצת.
אשמח לתגובות.
הנושאים החמים
