אל אקצה
פרולוג
הוא היה גבוה כזה, וכשהוא חייך השפתיים שלו רטטו בקצוות.
אני הרגשתי שהוא מפחד, אבל לא הבנתי למה. הוא ישב ליד השולחן היפה של הסלון, ודיבר עם מוסא. אני ישבתי על הרצפה לידם, וציירתי ציור למוסא, האח הכי אמיץ שלי, כמו שאבא קורא לו. מוסא הוא הבן הגדול, ואני הקטן. הוספתי לציור את הקו האחרון, והראיתי אותו למוסא. אני ציירתי דגל, עם משולש כזה בצד, ושני פסים לרוחב. הדגל שמוסא מאוד אוהב. מוסא הניח את הדף על השולחן, והראה לחבר שלו. החבר חייך עוד פעם את החיוך הרוטט שלו, ושאל אותי: "עלי, מה תרצה להיות כשתהיה גדול?"
"לוחם חרות!" קראתי, והיד שלי זזה בדיוק כמו שמוסא לימד אותי.
"בלי לפחד?" מוסא ניסה לאתגר אותי.
עווית חלפה על פניו של הבחור ההוא, ואני הנהנתי, התלתלים שלי קופצים מעלה- מטה.
בלי לפחד.
את הבחור ההוא לא ראיתי יותר.
***
הוא היה בוגד. בוגד נאלח אפילו, וזה היה טמטום מצידנו שלא גילינו אותו בזמן.
כי כשגילינו את זה, בסופו של דבר, זה היה מאוחר מדי.
בערך בשעה שלוש לפנות בוקר, כשכולם כבר ישנו, נשמע רעש של כלי רכב כבדים בחוץ. אני הייתי הראשון להתעורר, והדבר הראשון שעשיתי באותה אשמורת היה לרוץ להעיר את מוסא. כשהגעתי לחדר שלו גיליתי שלא הייתי הראשון להתעורר, מוסא קם לפני. וכנראה שהוא קם הרבה לפני, כי כשהגעתי לחדרו ראיתי אותו לבוש בבגדיו הרגילים, ועומד על אדן החלון, מוכן לקפוץ החוצה. הוא הבזיק אלי חיוך קטן, לחש לי כמה מילים, סיים ב: "להתראות, אח קטן וחמוד שלי", ונעלם אל תוך החושך הסמיך שבחוץ.
וגם את מוסא, אחי, לא ראיתי יותר.
***
באותו לילה לא ראיתי יותר את מוסא, אבל דברים אחרים כן ראיתי.
ראיתי את החיילים מקיפים את הבית האהוב שלי. ראיתי אותם נכנסים פנימה, מעירים בגסות את אבא ואמא היקרים שלי. ראיתי אותם דוחפים את כולנו החוצה, רועדים בפיג'מות הדקות שלנו.
אחר כך שמעתי.
שמעתי את השיניים של אחיי נוקשות זו לזו. שמעתי את הקול שמשמיעים המגפיים המגושמים שלהם כשהם פוגעים ברצפה של הבית שלי. שמעתי קולות נפץ קלושים של חפצים שנופלים על הרצפה ונשברים להמון חתיכות זוהרות.
והרגשתי.
הרגשתי את הקור חודר לי עמוק לגוף, אולי אפילו עד לעצמות. הרגשתי אהבה ודאגה למוסא, האח שאני הכי אוהב, וכנראה רץ לו בודד ברחובות הצרים. הרגשתי את הרעד של אבא, כשחיבקתי אותו, לפני שחייל גבוה ובלונדיני הפריד בינינו.
אבא מלמל בשקט, רק אני שמעתי, "הכל בגלל מוסא, יא איבני. בחור אמיץ, אבל קצת יותר מדי".
ואז החייל ההוא העמיד אותי עם הפנים מול הקיר.
ואת מה שקרה עד הבוקר, כבר לא ראיתי יותר.
***
כל שארית הלילה חיבקתי חזק את הדובי שלי, לקחתי אותו אלי מיד לאחר שמוסא נעלם לי, ממלמל מילות ניחומים אל תוך האוזן העגולה שלו. מבטיח לו שאשמור עליו היטב, שאקיים בכך את הרצון של מי שנתן לי אותו.
ובבוקר נכנסנו בחזרה הביתה.
אמא רצתה להישאר בחוץ. היא הודיעה שהיא לא מסוגלת לראות את הבית המטופח שלה שבור ורצוץ. אבא לא הגיב לה. במקום זאת הוא פנה אליי, זיק רחמים מהבהב בעיניו. "עלי," הוא התכופף אליי, וראיתי איך האחים שלי מקנאים, "מה תעדיף?"
ידעתי שזו התשובה שגבר אמיתי היה עונה בכזה מצב, ושאבא יאהב אותה. "להיכנס הביתה. ברור!" עניתי. הבטתי עמוק לתוך האישונים השחורים של אבא, והוא לשלי. אחר כך תקע את כף ידו בידי, חייך חיוך קצת עקום, ונכנסנו ביחד.
אפשר לומר שמה שראיתי שם הפתיע אותי.
הדבר היחיד שהיה שלם לגמרי זה הרצפה. השולחן החמוד של הסלון שכב על גבו, הרגליים שלו היו באורכים שונים, ולא כולן אותו דבר, כמו קודם. הווילון היפה שאמא השיגה רק זמן קצר קודם לכן היה על הכיסאות ההפוכים, ומבין הקרעים המכוערים שנפערו בו הציצו אליי שברי הנרגילה של אבא.
מזל שלא הייתי יחף, הזכוכיות עלולות היו לפצוע אותי.
ואז נזכרתי בציור ההוא שציירתי למוסא, הדגל שמזכיר לי אותו. בידיים חשופות חיפשתי אותו, בכל הבית.
הוא לא היה בשום מקום.
שנים אחר כך הבנתי שהוא היה אחת ההוכחות שלהם, הדגל הזה. דגל פלסטין.
הציור שלי שלא ראיתי יותר.
***
הנושאים החמים
Reactions: זהבי ש., ספרות בנשמה, חיה1111 ועוד 23 משתמשים26 //