אתגר אמצע חשוון – דו שיח

[עדיאל]

בס"ד

ערמות הסידורים הבלויים התגבבו עד מעל לראשו של הגבאי הישיש, פסיעותיו הנצחיות והאיטיות לכיוון מזווה הסידורים על אדן החלון המערבית-צפונית, מהוות כל יום נס בפני עצמו. סכנת ההשתטחות אפיים ארצה עם ערמת הסידורים הינה מוחשית מדי יום ביומו, על נסיך שבכל יום עמנו.

החמה כבר עומדת ברום הרקיע, פותחת בנטיה מערבית לקונית ועניינית. אחרוני המשכימים כבר חלצו זה מכבר את טליתותיהם ותפיליהם. מה שנותר כאן, אלו כוסות הקפה שהשאירו המתרשלים לטיפולו של נחום-נחמיה, הגבאי הישיש שביתו הראשון היה כאן, בבית המדרש, מאז נתאלמן, לא עלינו ולא עליכם, לפני כמה וכמה עשורים. וגם טליתות ותפילין שאי-אלו בלתי אחראיים השאירום בביהמ"ד, לא שועים לאזהרות ה'זהירות גנבים' ששרבט נחום-נחמיה בצבע אדום זוהר על דלת הברזל הדרומית של ביהמ"ד. תמיד יהיו כאלו ש'להם זה לא יקרה'.

היום ביהמ"ד גם שומם. כמו כל יום. אבל רק כמעט. גרשי עמד בפינה המזרחית-דרומית עטור בתפיליו, צמוד צמוד לגומחת ארונות הספרים, כמבקש להיטמע שם, להיבלע. להיעלם מהאופק. ממלמל 'יהי כבוד'. בינו לבין קונו.

הריכוז, ממנו והלאה. 'סיימו את סדר ראשון, כעת נכנסים לשיעורו של הרב בטלמן' מחשב גרשי את מה שמתחולל במרחק רחוב וחצי מכאן, בהיכל הישיבה. 'ואני כאן'...

טפיחה קלה על השכם, גרשי מסתובב בבהלה. נשוך נחש, מתוח כקפיץ.

הזר מחייך אליו, שולף 'מכתב מאליהו' ומתיישב בריכוז.

גרשי ממשיך בתפילתו, אך עיניו נעוצות באיש ובלבושו המוקפד.

האיש הבחין בו.

"איתן" - ההוא הושיט את ידו, לפתע פתאום.

גרשי נזכר שהוא באמצע תפילה, מחזיר את ידו.

"נו", מתנצל.

'הכל בסדר' מחייך בנעימות ושב לתלמודו.

גרשי ממשיך להביט בו, מן מבט עגום כזה. מסתובב באיטיות מואטת למזרח, וממשיך בתפילתו. מסיים, חולץ לאט לאט.

'תרצה לשבת איתי'? איתן ממשיך.

גרשי מהסס, מביט פה ושם, הגבאי הישיש מסיים את עבודתו. עסוק בעצמו.

גרשי מתיישב, על קוצים.

"אז מה, העיפו אותך מהישיבה. ואתה טיפ-טיפה עצוב, מיואש, דיכי"?

אין תגובה. רק זיק מוצת.

"אתה יודע, אתה מזכיר לי אותי".

הזיק מתגבר. שוב שתיקה.

"הייתי בדיוק כמוך, בגילך".

איתן ממתין, הוא לא ינהל כאן שיחה עם עצמו.

הוא מוכן לעודד, לדרבן, לדובב. אבל לא לדבר עם עצמו.

השתיקה מתארכת.

"תשמע, איך אמרת קוראים לך"?

"גרשי" לראשונה פצה פה.

"גרשי.

שמע טוב, שמי איתן מרום, וחוסר האונים שלך שבה את ליבי.

כשתרצה לדבר, אני כאן, מחכה לך בלשכתי."

איתן מושיט את כרטיס הביקור במוזהב שלו, והולך בפסיעות מהירות החוצה.


גרשי בודק את הכרטיס. מעביר אצבעו בעדינות על הלכה הלסקטיבית

איתן מרום, מנכ"ל יויליוור.

 

[שרלוט]

קטע חדש כדי לרצות את הניק הגיג.
[לא חייב להיכנס לאתגר]

צביהלה: ''שלום דודה מאיה. נכון שאת שמחה שבאתי לבקר אותך?''

מאיה עציוני: ''על זה אומרים 'שמחת זקנתי'. מה שלומך?''

צביהלה: '' יש לך משהו טעים בשבילי? אני נורא רעבה ואמא אמרה לי שאני כבר יאכל אצלך''.

מאיה עציוני: ''ככה אמא אמרה? טוב .בואי אני אכין לך דייסה סולת''.

צביהלה: ''איכססססס! לא רוצה דייסה. אני רוצה משהו טעים''.

מאיה עציוני: ''לא אומרים על אוכל איכס, ציבוש''.

צביהלה: ''טוב. אז זה לא איכס. יש לך עוגת שוקולד עם סוכריות?''

מאיה עציוני ''עוגת שוקולד עם רעל עכברים? לא בבית ספרי! את יודעת כמה סוכר יש בפנים?
כמה צבעי מאכל? לכמה בעיות זה עלול לגרום?''

צביהלה: ''בעיות כמו שיש לסבתא דבורה ולסבא איתן?''

מאיה עציוני: ''בואי הנה, חומד. ספרי לי מיד איזה בעיות יש לסבא ולסבתא''.

צביהלה: ''מלאנתות בעיות. לסבתא כואב בכל מקום. גם בראש וגם ברגליים וגם בעיניים אבל אמא אומרת שזה בגלל שהיא כל הזמן ליד המחשב וגם הגב ו..''

מאיה: ''טוב. אני אקרא לה הנה לכמה טיפולי דיקור וזה יעבור לה''.

צביהלה: ''כמה טיפולים?''

מאיה: ''14 טיפולים של דיקור סיני וגמרנו''.

צביהלה: ''נכון גרשי היה אצלך? שמעתי שאמא מספרת לאבא''.

מאיה: ''מותק, אני לא יכולה לספר לך מי היה אצלי ומי לא''.

צביהלה: ''אבל כמה טיפולים הוא היה אצלך?''

מאיה: ''12 טיפולי שלושת הממדים וגמרנו!!!''

צביהלה: ''ואני יודעת מי עוד היה אצלך. הכל אני יודעת...''

מאיה: ''מי עוד היה אצלי, יאכנוש?''

צביהלה: ''זה המסריח הזה שעובד בגן החיות''.

מאיה: ''לא יפה ככה לומר על עזריאל. מי לימד אותך כאלו מילים, ציבוש?''

צביהלה: ''כמה טיפולים הוא עשה אצלך?''

מאיה: ''12 טיפולי מוח אחד, יענטל. וגמרנו!!!''

צביהלה: ''גם לי יש המון המון בעיות, דודה מאיה''.

מאיה: ''באמת? תספרי לי נשמה''.

צביהלה: ''כל הזמן גרציה מוציאה לי לשון בגן. כל הזמן. אני אמרתי לגננת וזה לא עוזר. אני כבר לא רוצה ללכת יותר לגן הזה. לא רוצה. את יכולה לעשות שהיא לא תוציא לי יותר לשון?''

מאיה: ''אל תדאגי, מיידאלע. 14 טיפולים דרך המטוטלת המטורללת וגמרנו!!!''

צביהלה : ''14 טיפולים? זה אלף שנים!! יותר מהר זה לחתוך לה את הלשון וגמרנו!!!''

 

[תפנית בעלילה]

בשביל הספורט, מעלה דו שיח (תקראו לזה הצגה, סקצ', קומיקס, רב שיח, קשקוש או איך שבא לכם)


סבתא דבורה: [איש את רעהו: התיעצות/ מה עושים עם תחושת חוסר יציבות?]
הצילו! אנשים! אני מתעלפת!
עזריאל: שבי, גברת. יש פה ספסל. לא . הוא לא נושך, ילדה. הוא גור צעיר. יה! הספסל זז! בחיי!
צביה: סבתא! אמא'לה! אמא אמאאא!
גרשי: התג שלו רועד, של המנכ"ל! מה קורה כאן? סחרחורת! בדיוק כשאני לא מרגיש טוב היו צריכים להעיף אותי? אוי הרצפה מול האף שלי..בווום!
איתן:זה לא יאומן! הבנין באלכסון. אני הוזה! הוא נסדק! הוא נסדק!
צביה: אהההה...אהההה.....
עזריאל: נפל עליו עץ! המכוניות נופלות מהגשר...אאוץ' ..אאוץ'.....
מאיה: הצילו! הצילו! רעידת אדמה.... אני מרגישה כמו מטוטלת! חשיבה חיובית. חשיבה חיובית. מודעות עצמית. חשי.... אהההה..אוך! אהההה..
איתן: שוטר. יש כאן לכודים. יש כאן לכודים! חלק עדיין בחיים!

 

[ש. צ. וינמן]

בס"ד

המקום תחנת האבן –שמואל הנביא.

מי כאן לכותל? כנס, כנס צדיק.

טריקת דלתות.

לא מידי חזק צעירצ'יק, תשאיר את האנרגיה לדברים יותר מוצלחים חי, חי, חי

תודה על הטרמפ, כמה זמן אפשר לחכות לאוטובוס לכותל, באמת הגזימו.

ככה זה כששרוליק כץ עסוק בשמים פתוחים אנחנו סובלים מכבישים סגורים. ואתה, מה אתה רץ לכותל בשעת בוקר כזו מוקדמת, הא?

נשלחתי מהישיבה ו...

אוה, הצעירים היום מטפסים צ'יק צ'ק גבוה כבר יושבים בישיבות צוות בגיל כל כך צעיר באמת כל הכבוד ה..

לא, לא אני מהישיבה שלומדים בה..

נכון, היום כל הזמן השתלמויות, לא משנה לאיזו דרגה תגיע, כמה חכם תהיה. תמיד יכניסו לך קורסי ניהול פינסי, אסטרטגי, שיווקי, דירקטורי, אקולוגי, מזוכיסטי, וגאולוגי.
כמה שתלמד זה לא יספיק להם נו...

נו.. לא, אני לומד בישיבה שלומדים בה...

כן, כן את הענווה הזו אני כבר מזהה ממילימטר. חבר בועדה, יושב בישיבה... אני איתן מרום, סמוך עלי מנכ"ל רציני. מזהה כיצד חצי מפעל עומד על הכתפיים שלך, טביעת עין חדה יש לי מאז ולעולם.
סתם הגעתי לתפקיד מנכ"ל בחברת "מזון לדיכאון" רואים על העיניים, את האופי והכריזמה והיכולת המנהלית שלך...

טוב תשמע רגע אני לומד בישיבה של בחורים...

מה נולד אצלכם בהנהלה? בחורים??? מהר אני צריך להזמין מקום ב"משגב לצעיר המזדמן" זה בדיוק מה שמגיע לנו, אם בחורים הם חברי הוועדה המכוננת ט-וב.

לא תשמע אותי, הבחורים שם לומדים וזה...

מה שאני שומ-ע, את הקורסים הכניס לכם בנט לתוך המפעל... פששש.... בגדול הוא הולך הבחור הופך לנו את המפעלים לפקולטות לניהול, הא.
ובאמת מה הקורסים שנתנו לך?

אני לומד גמרא ו...

מה שאני שומ-ע, מי הצליח להכניס לתוך תוכנית הלימודים גמרא. מי הוא זה אזולאי או פלוס תגלה לי בשקט, אני חייב לגלות של מי המיזם הגאוני הזה???

לא, זה ישיבה קדושה שלומדים בה גמרא, נו...

טוב חביבי, לא להסחף בבקשה. אל תעשה לי את המפעל שלכם לישיבה קדושה בגלל איזו השתלמות בגמרא. לאט לאט, לא כל כך מהר.
אם היית אומר לי שליצמן או גפני יזמו את המהלך אולי הייתי מתחיל להאמין. אבל נו אמרת שזה עודד פלוס. הבנתי כבר, הבנתי.

לא, אדון מרום. לא הבנת בכלל, אני לומד לא רק שעה אחת של השתלמות ו...

נו, חביבי אל תתבייש, מה אתה מתבייש שאתה רק חבר בוועדה ולא המנכ"ל, נו באמת קצת סבלנות, גם זה יגיע.
לאט לאט מטפסים לצמרת, יושבים ושותים קפה טוב, וקופצים לכותל עם טרמפיס נחמד וחביב כמוך...
טוב הגענו, לך בחורצי'ק לך תתפלל שתצליח בישיבה הבאה.

באמת, מקווה שאתקבל מהר לישיבה אחרת ואצליח בה.

מ-ה, מה אמרת, בשני אגפים אתה עובד, גדול אתה, לא ידעתי עד כמה...


מוקדש בין היתר לאשכולות פרוגיות שהקשר בין נושא פתיחת האשכול לתגובות מקרי בהחלט
כרמית

 

[משויטט]

• חשבתי שתשמח, אבא.
  
  
• אהה.
  
  
• ואתה לא שמח.
  
  
• הא?
  
  
• לא שמח.
  
  
• אהה...
  
  
• למה?
  
  
• מה למה?
  
  
• אתה לא שמח.
  
  
• אני... אה... אהמ...
  
  למה... למה בעצם זה... העיפו אותך מהישיבה?
  
  
• אממ.
  
  
• אתה שותק.
  
  
• אהה.
  
  
• אל תיפגע לי גרשי. פשוט אתה יודע... כל הקטע הזה שאתה ב...ישיבה... אהממ... די התחלתי להתרגל לזה.
  
  
• אבא?
  
  
• זה לא שממש הייתי מאושר... לא אגיד לך שניערתי שמפנייה כשזה קרה, בכל זאת...
  
  
• אבא...
  
  
• אה.
  
  
• פשוט... הבנתי פתאום שזה לא בשבילי כל העסק הזה.
  
  
• הבנת?...
  
  פתאום?...
  
  מה פתאום הבנת??
  
  
• כן. הבנתי אני לא רוצה להילחם איתך כל החיים, אבא.
  
  לא רוצה להיות שונה מכולם. לא רוצה להישאר בודד עד הסוף. לא רוצה לקום כל בוקר ולהתחיל להתמודד עם היום החדש. לא רוצה להזדקק לחסדים של חברים. לא רוצה להציף את הכרית בדמעות. לא רוצה להתארח אצל הרב בשבת. לא רוצה להשתוקק לנדבות חיוכים. לפיסות הבנה מצד חברים. לחסדים מהצוות. לאמפתיה מהסובבים. לא רוצה...
  
  
• גרשי שלי - -
  
  
• חשבתי, אבא, לחזור לתיכון. להשלים בגרויות. להתגייס לתותחנים ולהצטיין כמו עידן ותום, לעשות קצת כבוד למשפחה. כמו שתמיד רצית.
  
  
• אה...
  
  ואת כל זה... אה.. אמרת ל... רבנים שלך בישיבה?
  
  
• לא בדיוק... בערך... אולי הם... כנראה... הבינו את זה לבד...
  
  
• תהרוג אותי, גרשי. לא מצליח להבין את הרבנים האלה שלך. "הבינו לבד"... מי ביקש מהם להבין לבד? מי בעולם הזה מבין משהו לבד? למה להבין לבד? אני מחר רוצה להיכנס שותף בתנובה ולהרוס אותה מבפנים. מישהו מבין את זה לבד? מה זה מבינים לבד מה, תסביר לי! מה אתה צוחק?
  
  
• איך באמת בביזנס אבא?
  
  
• הכל בסדר, גרשי. עושים לי ת'מוות כרגיל. התחרות הזו גומרת לי את החיים, אני אומר לך. אבל איך אני אומר תמיד? "איתן מרום" עדיין שם חזק בשוק, לא יעזור לאף אחד. מותג שאלף תנובות לא יצליחו לכופף!
  
  
• אהה...
  
  
• שלא תבין אותי לא נכון, גרשי. לא שאיפת חיי שתהפוך לי פרזיט שחור-לבן עם גיבנת. בחלומות הוורודים שלי לא כתוב שבן שלי יביא לי יום אחד אישה עם רעלה ואלפי ילדים קטנים עם זינגל'ך קופצים. אבל מה? הפרינציפ פה חשוב. מה זה הם מעיפים אותך כי הבינו לבד? תלך תגיד להם יש להם בעיות בהבנה. למה אתה רוצה להישאר שם. מאוד רוצה.
  
  
• אההממ... אבא?!?
  
  זה... ישיבה. י ש י ב ה. זוכר? הדבר הזה שאמרת שהרס לך את החיים? שהבטחת לבוא ולשרוף אותה לילה אחד? זוכר שאמרת או ישיבה או ירושה? מה קרה פתאום אתה דואג שאחזור למקום הזה?
  
  
• -
  
  
• אבא?
  
  
• גרשי.
  
  
• אה.
  
  
• פרינציפ. גרשי, פרינציפ. לא הבנת את זה?
  
  
• אה.
  
  
• וחוץ מזה...
  
  האח שלך, תום, שיהיה בריא, הוא נעלם לי. בגואה. אולי בניקרגואה. לא יודע חי, מת, גוסס, חולה אנוש. נעלם. ועידן? גם כן מתעווז לו בלי חשבון. החליף מספר טלפון, ואני, האבא שלו, אין לי מושג איפה הוא גר, עם מי הוא חי ומה הוא מעשן ברגעים קשים.
  
  
• אה.
  
  
• אז תחזור לישיבה הקלוצית הזו, הבנת? תתחנן ותבטיח ותעשה מה שגבר צריך לעשות, הבנת? העיקר שתישאר באזור, הבנת?
  
  
• אהה.
  
  
• זריז בן שלי. לך כבר!
  
  
  
• גרשי?
  
  
• אה.
  
  
• אם חשבת לעבוד על האבא הסנילי שלך, אז רק כמעט הצלחת.
  
  שלא תחשוב לא שמתי לב לחיוך הקטן הזה שלך בזווית הפה.
  
  
• אה.
  
  
• מה הא.
  
  
• שכחתי שאתה פרשן פוליטי חד עין.
  
  
• תמיד הייתי מספר אחד.
  
  יאללה בן שלי, לך תביא כבר קצת נחת למשפחה. .
  

 

[תפנית בעלילה]

מ...מאיה?

ההה...הה..

מ..מאיה?!

ההה..ההה...

שאני אלך?

ל..לא..ההה...

את בסדר מאיה?

הההה...

????

לא...אני בכלל לא בסדר...ההה...

המטוטלת! מאיה,מה קרה למטוטלת?!
אני אחזור פעם אחרת.מאיה, סליחה. אני מצטערת.

לא. אני צריכה אותך עכשיו.

את? את מה?!

אני אבדתי אמון בעצמי... בשיטה...בדרך...

אבל מה קרה? איך?

זה לא קרה ביום אחד. היה לי מטופל אחד. בחור מתמודד. סילקו אותו מהישיבה.

את זוכרת מה כתבת לי פעם בפרוג ( משם הכרנו. זוכרת?) על הלקאה עצמית ומאיפה באות תחושות האשמה..את בעצמך...

והיה עוד לקוח. עובד בגן חיות. הוא מאושפז בכפיה.

זה צירוף מקרים, מאיה.

דבורה..תשמעי עד הסוף.לקוח אחר, מנכ"ל של חברה מובילה..הוא בפשיטת רגל וברח לחו"ל. וילדה אחת קטנה. כזאת קטנה ותמימה. היא נ..נ..נ..

מה קרה לה?

ההה...ההההה.....ההה....

די. תפסיקי לבכות, מאיה. אני לא עומדת בזה.

היא נעלמה..הההה...ההה..אני לא יודעת כמה נזקים עשיתי בלי לדעת בכלל...הה..הה...

מאיה. תסתכלי עלי.יופי. ככה טוב. הנה. תנגבי עם זה. אני מבינה שקרו כאן כמה דברים. אני לא מבינה גדולה בשיטות טיפול.

ההההה...

די, מאיה'לה. תפסיקי עם זה. אבל יש לי ניסיון חיים. גם אם טעית, ברגע שאתה מודעת לזה, את על הדרך הנכונה. די מאיה. אני אומרת לך שדברים יסתדרו בסוף בצורה שלא תחלמי עליה. תפסיקי. הלקאה עצמית לא תעזור.

[ טראח...]

מה את עושה, מאיה?! למה ניפצת את התעודה?! לא את לימדת אותי , מאיה'לה לנתב תסכולים?!

 

[למען דעת]

וזה של הבת שלי:


פק!
האבן הקטנה חרקה תחת הנעל. חברתה, שנתבהלה עוד יותר ממנה, התגלגלה מספר מטרים קדימה.
הנער השפיל מבט קצר, וחנק גיחוך, כן, ככה רומסים אבנים קטנות שמפריעות בדרך, ככה, מעיפים, בלי לחשוב.
כנראה שהוא גם כזה. אבן קטנה שמפריעה בדרך. בעצם, לא כנראה, בטוח, הוא מפריע, ולכן מעיפים אותו. ועוד אומרים לו שזו לא העפה, הוא יכול לחזור לישיבה מתי שרק ירצה...
הוא רוצה, בטח רוצה, הרבה דברים, שיפסיקו להפנות לו גב, להתעלם ממנו, להשאיר אותו לבד ולחשוב שהוא יכול להסתדר, בטח שהוא רוצה.
התיישב על ספסל מזדמן באנחה, מרגיש קשיש בן שמונים. פעם קרא איזה סקר, שקשישים רבים מרגישים בודדים. מעניין, למה רק קשישים, הוא למשל, לא כל כך קשיש, והוא מרגיש בודד מאוד. לא רק מרגיש, בטוח.
נשא עיניו קדימה. היי, אפילו לא שם לב לאן הלך. אולי בעצם יכנס פנימה? תמיד בתור ילד הוא אהב לבקר כאן, אבל אז הוא הכי אהב את הפילים ואת האריות. עכשיו לא בטוח שיהיה לו כח ללכת עד לשם, זה ממש בסוף הגן, אבל אולי בכל זאת יכנס.
כן, הוא יכנס.

****

הם יפים, הברבורים שגולשים על המים באטיות, יפים ומלכותיים, שטים יחד בקבוצה. הם בוודאי לא נוטשים חלשים מאחור, ואומרים להם שיוכלו לחזור כשהם יתפסו את עצמם. הם בוודאי מוכנים לבא לקראת אלו שנמצאים קצת רחוק.
היי, יש כאן אחד בודד, ברבור גדול בצבע לבן בוהק שגולש לבדו במרחק מה מחבריו. למה שאר הברבורים לא מחכים לו. הא כל כך בודד, אף אחד לא נמצא לידו, אף אחד לא מסתובב לכיוונו.
"למה הוא לבד?" אפילו לא שם לב ששאל בקול. מחשבותיו כאילו קבלו קול משל עצמם.
"זה מה שהוא רוצה" הפתיע אותו קול מאחור. הוא הסתובב באחת, מעיף מבט קצר בפועל הלבוש בחולצה עם סמל הגן, ואז שאל בהתרסה: "מה פירוש 'זה מה שהוא רוצה'?"
"זה מה שהוא רוצה" חזרה שוב התשובה. "הוא יכול להצטרף אליהם, יכול להזדרז קצת ולהשיג אותם, והוא לא עושה זאת. זה מה שהוא רוצה". פניו של האיש שזופות, זרועותיו חסונות וכפות ידיו גדולות.
"מי אמר לך שהוא יכול? אולי הוא רוצה להיות עם כולם ולא יכול?" קולו היה זעפני.
"הוא יכול", העומד מולו לא ויתר על עמדתו. "ודאי שהוא יכול. הוא לא חולה ולא פצוע, לא קטן ולא זקן. הוא בריא וחזק וצעיר. הוא יכול להצטרף לכולם". הוא התיישב על הדשא ופשט רגלים קדימה.
"ולמה דווקא הוא צריך להצטרף אליהם? אולי שהם יחכו לו?" הוא נעץ מבט חד באיש שצץ מולו עוד חושב להטיף לו מוסר.
"אולי תשאל הפוך? למה שהם יחכו לו אם הוא יכול ומסוגל לבוא בעצמו?" הוא נשא אליו זוג עיניים מצפות לתשובה.
הוא רגז. "למה לא? הם יותר חזקים ממנו, יותר גדולים". מה האיש הזה חושב לעצמו? ברבור מסכן ובודד, למה שיצטרך לדאוג לעצמו לבד?
"הם לא יותר חזקים ממנו" בן שיחו התעקש, "אולי הוא אפילו יותר חזק מהם".
משך בכתפיו ברוגז וסב חזרה לכיוון אגם הברבורים.
"יודע מה?" שוב היה הקול מאחוריו, "בוא ננסה לשנות את התמונה, לראות אותה מזווית אחרת, אפשר?"
הוא נכנע, מצא את עצמו מתיישב על הדשא, שולח גם הוא רגליו קדימה לצד רגליו של העובד הזה בעל הכיפה הקטנה, שהר"מ שלו היה קורא לה 'כיפת שקל'.
"בוא תגיד לי, מה אתה רואה באגם, אבל בלי פרשנויות, אל תגיד לי גורמים וסיבות ולא מה שאתה חושב על כך, רק מה שאתה רואה".
הוא נשא מבט, כל מילה עלתה במאמץ.
"אממ... קבוצת ברבורים שוחים באגם יחד, וברבור אחד גדול שוחה בצד".
"יופי!" הריע האיש שלידו, מוריד את כובע המצחיה ומניח לידו.
"עכשיו, בצורה נקיה מדעות ופרשנויות, נסה לומר לי בצורה הגיונית, מה צריך לקרות כדי שגם הברבור הבודד יצטרף לחבריו?"
נסה לחשוב והתייאש.
"אני אגיד לך" קטע האיש את מחשבותיו, "כדי שהברבור יהיה עם חבריו, הוא פשוט צריך לשחות אליהם, פשוט מאוד".
הוא סובב את ראשו בתנופה "אז למה הוא לא עושה את זה?" שאל, מתריס.
"הו, סוף סוף הגעת לנקודה העיקרית! יודע למה? כי הוא מצפה שיעשו לו את זה, הוא לא מבין שהעניין תלוי רק בו, ושאם לא ילך אליהם בעצמו אף אחד אחר לא יעשה לו את זה! לא מבין!"
"אבל למה רק הוא?" הוא כבר היה מתוסכל ממש. "למה רק הוא? למה אף אחד לא?"
"בוא נראה שוב את התמונה ב'נקי', בלי פרשנויות, זוכר מה אמרנו, ברבור אחד ששוחה נפרד מכולם. זוכר?" עיניו של הפועל בערו.
"כן, זוכר" הוא נעץ בו מבט צמא לתשובה.
"אז תגיד לי, למי הכי מפריע המצב הזה, שהוא נפרד. למי זה הכי מציק? לא נראה לך שלברבור הבודד? אז הוא זה שצריך לעשות את הצעד הראשון, הוא!"
משהו רטוב עלה לו בעיניו, הוא מצמץ במהירות. "אתה רוצה לומר לי, שרק לו זה מפריע, שהוא לא חסר לאף אחד, שכולם מסתדרים בלעדיו?" הוא התאמץ לייצב את קולו ולהסתיר את הרעד.
"לא, מה פתאום, אני רק אומר שכולם יכולים להמשיך בחיים שלהם ככה, אולי יכאב להם הלב, אולי הם יצטערו מאוד, אפילו יבכו, אבל יוכלו להמשיך הלאה. אבל הוא, הברבור הבודד לא יוכל להמשיך בלעדיהם, הוא חייב אותם כדי לחיות, לכן הוא חייב לעשות את זה, רק לכן!"
הוא מצמץ שוב, בוהה בכדור האש הגדול שהתקדם לכיוון מערב, מילותיו יגעות: "אז מה, ככה הוא פתאום יצטרף אליהם? הם לא יקבלו אותו, הוא כבר לא חלק מהם".
"הוא כן חלק מהם, הוא תמיד היה חלק מהם, רק שהוא לא ידע את זה" העובד נעמד על רגליו, מנער את מכנסיו מפיסות הדשא.
"והם יקבלו אותו, בטוח, כל הזמן הם חכו לו, שברגע שהוא יבין ויבוא הם יקבלו אותו אליהם"
הוא נעמד גם הוא, מבטו עדיין מרוחק, קולו עצור: "אתה בטוח בזה? כשהוא יבוא הם יקבלו אותו?"
"כן, אני בטוח" הוא ענה בנחרצות, בלא פקפוק. "אני בטוח".
"טוב" קולו נצרד פתאום.
"טוב?"

הוא העיף מבט אחרון באגם. ברבור אחד, בודד, הסתובב לכיוון קבוצת הברבורים.

"טוב".

 

[פרוגיוזרית]

"מי אתה?"
האיש המעונב והזקוף מחייך אליו חיוך ידידותי. "אני אתה."
"מה ז'תומרת אני אתה? אני אני!"
"אני מה שאתה תהיה יום אחד. עשיר. מפורסם. מצליח."
"באמת?!" האיש הזה כזה בטוח בעצמו. מגולח. ערני.
"בטח באמת. אני העתיד שלך."
"מה אני צריך לעשות?"
"תשלים בגרויות. עם ראש כמו שלך תוך שנה יש לך תעודת בגרות. תוך ארבע שנים תואר ראשון בכלכלה ומנהל. כמה שנים של עבודה קשה, ואתה מנכ"ל של חברת מזון מצליחה ביותר. ואז אתה אני."
"גרשי הימל, מנכ"ל. לא יודע, לא מצטלצל לי"
"בטח שלא. את גרשי תחליף בשם ישראלי, נניח איתן. את הימל תעברת למרום. וקיבלת, איתן מרום, מנכ"ל. זה ענין של סמנטיקה."
"איתן מרום. מצטלצל טוב. אבל מה אבא ואמא יחשבו?"
האיש מנפנף בתנועת ביטול. "למי אכפת מהם? כבר שנים שלא דיברתי איתם יותר מחמש דקות. שיחות קצרות של שנה טובה וזהו."
קור זוחל במעלה עמוד השדרה שלו. "ומה עם שמירת מצוות?"
האיש מאבד מעט מבטחונו הזחוח. "תראה, לא התכוונתי שזה מה שיקרה, אבל עם החיים, והחברה, והקשיים... אבל אני עדיין שומר שבת. ומניח תפילין. וצם ביום כיפור."
"למה?" השאלה נקרעת ממנו כמו בכוח.
"אני חושב שהכל התחיל כשהעיפו אותי מהישיבה. הם היו מוכנים להחזיר אותי על תנאי, אבל לא התאים לכבוד שלי. לא רציתי להתפשר על ישיבה בינונית. אז בינתיים עשיתי בגרויות..." עיניו של איתן מצטעפות בזכרונות. "ודבר הוביל לדבר..."
"אתה נשוי?"
"כן, בטח. להילה. היא מנהלת של חברת ווידקום. בטח שמעת עליה."
בטח.
"וילדים?"
"אחת, רותם. עכשיו היא כבר בצבא. ויש לנו כלבה נהדרת. סנדי". איתן גאה, באמת גאה בחיים המושלמים שיצר לו. ולא מבחין בפיקת גרונו של גרשי שעולה ויורדת.
"ואין לך חרטות?"
איתן עוצר רגע. חושב. "תראה, ילד. החיים לא מושלמים. אין מישהו באמת שמח בעולם הזה. אבל יש לי כסף, אישה, ילדה. טוב לי. אני לא מחפש יותר מזה."
גרשי כמעט לוחש "אבל אני רוצה שיהיה לי יותר טוב מזה..."
איתן צוחק - "גם אני הייתי ככה פעם, אבל עבר לי."
"אולי זה לא חייב לעבור? אולי באמת יש טוב מזה?"
איתן שותק רגע. "אולי. אני כבר לא אדע."

גרשי מתעורר בבת אחת.
הפרוספקט של הבגרויות מונח לידו.
פתאום התשובה נראית לו ברורה.

 

[טחינה גולמית]

(1)

"הלו? שלום עזריאל"
"שלום גבריאל, מה נשמע"
"ברוך ד', מה אתך?"
"ישתבח שמו"
"תקשיב רגע, אתה נמצא בגן החיות בשעה הקרובה?"
"כן. אפילו בחמש שעות הקרובות"
"אז תקשיב, יתכן מאוד שבקרוב אני אגיע אליך, אני צריך את עזרתך באיזה אתגר... אני אסביר לך אחר כך"
"אשמח לעזור גבריאל"
"תודה. אה... ועוד משהו, תשכח רגע מגבריאל. תקרא לי או טחינה גולמית או זעליג אמזלג. בסדר?"
"אין בעיה. או טחינה אמזלג או זעליג גולמית"
"תודה, נדבר"

יופי, אחד כבר יש לי. עכשיו רק צריך למצוא עוד אחד. איתן מרום לא עונה בטלפון, מאיה עציוני יושבת כל היום בבית ובזמן שהיא לא מטפלת היא סופרת כסף. את סבתא דבורה ואת הרשי אני לא מכיר.
מאחורי אני מבחין בילדה קטנה. ארבע וחצי, מחר יום הולדת. מזמרת לעצמה "אודה לך השם על שתי ידי" בקול חרוך משהו, בליווי תנועות. איזה מותק!
זאת הבת שלי.
אבל קוראים לך נחמי וזה לא מתאים. זום אאוט. נקסט.
רגע! אם אני יכול להיות זעליג אמזלג, למה שהיא לא תהיה צביה?
"נחמי, את רוצה לבוא עם אבא לגן חיות ולעזור לאבא? יופי, רק בואי נשחק משחק שקוראים לך צביה. טוב צביה?"
יש הסכמה עקרונית. אנחנו יוצאים לדרך. נכנסנו לרכב ונסענו.
<<>>

הגענו לגן החיות. עזריאל חכה לי שם בפתח.
"שלום עזריאל"
"שלום גולמית אמזלג" נשמע כמו שם של משרד רואי חשבון.
"תראה עזריאל. זו צביה, ואני רוצה להפגיש אתכם וליצור ביניכם דו-שיח"
"אין בעיה, גולמית".
"צביה, תגידי שלום לדוד"
"צביה מסובבת את פניה לעברי "אני מתביישת"
מה אומר ומה אדבר. לא עזרו טופי, שוקולד, מתנות, הבטחות, איומים, נישול מהירושה, עונשים, עינויים, טשטוש, הרדמה, דגדוגים- הילדה מתבישת.
כלום, אפס, נאדה.
אחרי חצי שעה אני מתיאש ומבקש: "נחמי, נראה לי שהדוד מאוד נעלב. בואי נבקש סליחה"
"סליחה" אמרה נחמי בלחש. הו! סוף סוף! אני מקוה שאפשר לקרוא לזה דו שיח.
"זה בסדר, לא קרה כלום. רק לא אמרת שקוראים לה צביה?"
<<>>

אני חזור הביתה ומתישב מול מחשב, וקורא שוב על האתגר ותנאיו ומגלה שסתם התאמצתי לשוא. מנהל חד-שיח עם עצמי על עצמי בנושא: איזה טמבל אני.
ומקבל על עצמי שמהיום אני מפסיק לקרוא דברים ברפרוף ולחשוב שהבנתי. נראה אותי עומד באתגר הזה...

זעליג אמזלג

 

[טחינה גולמית]

(2)

ליד החוף על סלע, יושב לו גרשי בניסיון לדוג דגים.
זה פעם ראשונה שלו כאן.

איתן מרום, מגיע לשם כמדי שבוע.
הוא אוהב לנסות להסתיר קצת אות הוד מנכ"ליותו, ללבוש בגדים קצת יותר פשוטים מחליפות העסקים שהוא רגיל אליהם, ולרדת אל העם.
הוא לא באמת בא לדוג דגים, הוא בא בעיקר לדוג אנשים. מישהו שיהיה נחמד לגלגל איתו שיחה על עניני השעה, ובעיקר שישמע מה שיש לו להגיד.
הוא שופע פרשנות ובקורת על ימין ועל שמאל, תרתי משמע, והוא חייב אובייקט שיתנדב לשמוע את דעותיו המחכימות.

איתן הבחין בדמות הצעיר החרדי שיושב על הסלע, והתישב כמה מטרים ממנו. נראה בהחלט דג שמן.
הוא מחפש משפט מתאים ליצירת קשר, ומדמין כבר את השיחה המתגלגלת בעניני דת ומדינה, גיוס בני ישיבות, השבת, וכו'. אוי זה יהיה טוב.
מענין למי הבחורצ'יק שייך? לשונאים או למחבלים - חושב איתן לעצמו, כשהמילים "שונאים" ו"מחבלים" מתנגנות במוחו במלרע. אוי! מצער לחשוב כמה גדלה ה"עמארצות" בקרב התינוקות שנשבו.

גרשי קולט בזוית העין שהאדון הנכבד מסתכל אף הוא בזוית העין לכיוונו. ומסיט במהירות חזרה את ראשו.
כעבור חצי דקה שוב קולט גרשי בזוית חדה יותר של העין שהאדון... ומסיט במהירות רבה יותר.

רק שלא יתחיל לדבר אתי - חושב-מתפלל גרשי - רק שלא יתחיל לדבר אתי, רק שלא...
"תגיד לי, בחורצ'יק, מה אתה עושה פה?" קבר איתן את תקותו של גרשי.
"יושב ודג דגים, אתה לא רואה? תשמע אדוני. אתה לא הנרי פורד ואני לא אינדיאני. אז בוא נעצור את השיחה הזאת כאן. אוקיי?"

החוצפה הזו דוקא מצאה חן בעיני איתן. הוא נסה שנית:
"תגיד לי, באיזה ישיבה אתה לומד?"
"תקשיב אדון, לפי המשקפיים והקרחת שלך, אתה נראה כמו איזה פרשן פוליטי, שמתכנן להרצות לי עכשיו, ואין לי ראש לזה עכשיו, אז רד ממני, טוב?"
איך רואים כזה דבר על המשקפיים? - חשב איתן לעצמו. הוא עוד לא קלט שבציבור החרדי השכל הרבה יותר מחודד. יש להם משהו שאין לחילונים: ספרי גדי פולק.

איתן התעקש "דוקא חשבתי שיהיה נחמד לדבר על..."
"די! אני מבקש ממך. תניח לי! יש מספיק אנשים סביבי שכבר שגעו לי את השכל. הראש ישיבה עם המוסר שלו, אבא שלי עם המוסר בחרוזים... באתי לכאן בשביל שקט, אז די!"
מה מעיק עליו? מה עשו לו? - תחושת הרחמים גברה על תחושת העלבון שנגרמה מסירובו של גרשי. הוא נשמע ממש כאוב.
"אנ... אני... אני מתנצל אם...." גמגם איתן.
"אל תתנצל! הכל בסדר. פשוט תעזוב אותי. לפי הבגדים שאתה לובש כשאתה בא לדיג, אתה נראה כמו איזה סמנכ"ל של .... או משהו כזה"
[כאן נקב גרשי בשמה של אחת מחברת המזון המובילות בארץ, אך בעקבות בעקבות מחדל גוראל- 2017, נמנע מלהזכיר את שמה. מוגש באדיבות גוראל- המלאך הגואל. הביטוח של ישראל].
"מנכ"ל" תיקן איתן אינסטינקטיבית.
"אז אתה בנאדם שטוב לו, נכון? ולא באמת אכפת לך איך אני מרגיש. פשוט אנשים שטוב להם מפריע להם לראות אנשים שלא טוב להם מסביבם. זה מונע מהם להנות מהטוב של עצמם.
ואני אגיד לך משהו, אתה לא היחיד, גם ההורים שלי כאלו והמשגיח וה'רושיבע' (ראש ישיבה בעגה החרדית ט.ג.). בעצם אין אנשים טובים. יש אנשים שטוב להם"
לקח לאיתן שתי שניות לזהות את המקור.
דמעה חרישית עברה את המחסום בלי להבדק, והתמקמה כשוהה בלתי חוקית בקצה עינו של גרשי.
"אוי, הרוח הזו, יש לי חול בעינים" אמר גרשי תוך כדי שהוא משפשף את עיניו. לא יתכן שהוא יבכה ומישהו יראה.
מה אוכל אותו? מה עשו לו? למה הוא כל כך מריר? מה זה רושיבע?- איתן לא מבין.
אז אתה מוכן?" שאל גרשי.
"מוכן מה?"
"להפסיק לדבר אתי. וגם לא להסתכל עלי, לא בזוית חדה, לא קהה, ולא ישרה. בסדר?"
"מילה של איתן מרום".

איתן התישב קצת רחוק מגרשי, מתסובב קצת עם הגב, כדי שלא יוכל אפילו בטעות להסתכל על גרשי.
שעה תמימה הם ישבו שם ושתקו.
איתן מרום, המנכ"ל, לא זוכר מתי הפעם האחרונה שמישהו סרב לבקשתו, בלי לקבל מכתב פיטורין במקום.
וגם לא מתי בפעם האחרונה הצליח לדחות סיפוק, כמו שעשה בשעה הזאת כשהסקרנות אוכלת אותו להבין מה הספור של הבחורצ'יק המתוסכל. אבל הוא נתן את דברתו, והוא הבין שזהו רצונו של גרשי.
הוא גם איננו זוכר מתי בפעם האחרונה ישב עם עצמו שעה שלמה בלי לדבר ולפרשן מהלכים פוליטיים.
הוא ישב שעה שלמה וחשב. נזכר בילדותו, חשב על יחסו עם עובדיו ועם בני משפחתו.

גרשי ישב גם הוא ושתק.
הוא איננו זוכר מתי בפעם האחרונה הוא הרגיש שאף אחד לא מתסכל עליו ובוחן אותו. ומתי בפעם האחרונה מישהו כבד בקשה שלו בלי לבקש תמורה או התחייבות.
הוא ישב עם עצמו וחשב על התקופה האחרונה, על אבא ועל אמא, על המשגיח, על הישיבה. דמעות התחילו למלאות את עיניו, והפעם הוא לא צריך להסתיר. אף אחד לא מתסכל עליו.

בלי להתיעץ עם החזאים, התחילו השמים להתמלאות בעננים. גרשי ואיתן לא היו ערוכים לזה.
הם קמו ללכת וגרשי נגש לאיתן:
"סליחה שהתפרצתי עליך ככה, פשוט אני..."
"זה בסדר, נהניתי מאוד לא לדבר אתך"
"גם אני. תגיד לי, בכית?" שאל גרשי.
"לא, מה פתאום? זה רק הרוח שהעיפה לי חול לעינים" אמר איתן והוסיף קריצה.

הם נפרדו והלכו איש איש לדרכו.
ורק השמים נשארו שם כדי לבכות, והדגים כדי לשתוק.

זעליג אמזלג

 

[טחינה גולמית]

(3)

גרשי יושב מול המחשב וגולש לפרוג.
הוא נכנס לפורום כתיבה, לאתגר לאמצע חודש חשון, וחשכו עיניו.
איזה שיימינג עשו לו פה!
דברי הוצאו מהקשרם, שופכים כאן את דמי.
צביה אחותו נכנסת לחדר.
"גרשי!" -לא שומע.
"גרשי!"- עדיין, לא שומע.
"גרשי!"- שומע הברות.
"ג-אר-שי-אי!" שומע.
"מההההההההההההה?" שואל-שואג גרשי, בלי לסובב את הראש.
"למה אתה לא בישיבה?" שאלה צביה.
"תשתקי ואל תחפרי לי, טוב?" אמר גרשי בקול עצבני, ועדיין הפנים קדימה מול המסך .
צביה מתחילה לבכות ובורחת לכרית שלה.

הוא חייב להגיב למה שכתבו עליו פה.
רגע, בקשו להגיב רק בנספח.
הוא נכנס לנספח ורואה שאין לו אפשרות להגיב. מה קורה פה?
אוי! זה נהיה פורום סגור.
מנסה להרשם ומגלה שעליו לחכות כמה ימים לקבלת תשובה.
לעזאזל!
הוא טורק את המחשב בעצבים.

"צביה. רצית משהו מקודם?"

זעליג אמזלג.

 

[vhsvchch]

מאיה עציוני יושבת על הכורסה ומסביבה עדר שלם של צלמים ומסריטים כולם מחזיקים בעטים ובכלי הקלטה. היא מסמנת באצבע עשירה עטויית טבעות לאחד מתוך הקבוצה עם רולים בשיער ומראה כללי דוחה. ההוא קופץ לדום ושואל בביישנות 'אני מפרוג הייתי כאן לפני כולם אפשר ראיון'?
מאיה מטלטלת את הטבעות ואומרת לו לא.

היא מסמנת לבחור הכי גבוה בחדר שמחזיק על הגב את המסרטה: 'מה אתה רוצה ממני'?
והוא עונה:
'אני רוצה לשאול לגבי איתן מרום אם זה נכון שהוא היה פה בטיפול...' ומאיה מתחילה לסובב את הראש לשואל הבא והוא ממהר להשחיל: 'ושמעתי שפרוג הזמינו אותך גם להרצות ליום עיון המיוחד בבנייני האומה ואת אמרת שכרגע מספיק לך היח"ץ בפורום הסופרים.. זה נכון?'

מאיה מתעלמת ממנו בהבעה עדינה של גועל ומסמנת לבחור הכי שקט שמתחבא בפינה של החדר ו'מת' לצאת כבר החוצה ולכבות את הקנון 300X. 'אתה שם- אתה רוצה לשאול משהו?'
הבחור החיוור מתקדם למרכז החדר ואומר בקול צלול שמפתיע קודם כל את עצמו וגם את הטבעות וגם את מאיה עצמה: 'אני רוצה שתעזרי לי להתפרסם ולהפסיק להרהר הרהורים עמוקים על משמעות החיים ופשוט להתחיל לחיות את החיים עצמם'

מאיה מסתכלת עליו בבוז מוחלט ואומרת: בחור עבש כמוך מן הסתם מזדהה כהרהור עמוק בפרוג, נכון או לא נכון?

הבחור מאדים ורץ החוצה, אבל נתקל ברגל קטנה שצביה שולחת אליו.
היא מחייכת ואומרת:
סבתא שלי תמיד אומרת שאל תכנס לאתגר אם אתה לא מתכוון לגמור אותו...

 

[שיילה]

(2)
באותו היום היינו קופיפים מזן קפוצ'ין, מתפרקדים להנאתינו עם בננה מהבילה על ערסל מאובק, בגן חיות איפשהו ברמת גן.

השמש בקושי זרחה, מעבר לגדר בוהים בנו זוג מבוגרים שהביאו איזה ילדה כנראה כדי שיוכלו להתלהב ללא חשדות מיותרים, אין להם מה לראות, אנחנו לא עובדים לפני ארוחת בוקר עם עזריאל.

עזריאל הוא ידיד טוב, למרות שבעבר הוא היה בקשר עם השימפנזות, אנחנו מקבלים כל אחד, בפרט כשהוא חסר להקה וזקוק לתמיכה נפשית.

צעקות רמות הקפיצו אותי מהערסל, מי זה על הבוקר, טיפסתי גבוה יותר, ליפפתי את זנבי על מוט הנדנדה ו...הופ נקודת תצפית אמנם הפוכה אבל מושלמת.

*אני לא יכול להרשות כזה דבר* ,זה נשמע קולו של עזריאל, מוזר.

*תשמע, זה יכול להציל אנשים, משנה להם את החיים* קול נשי קצת מחוספס, אפילו קצת מפחיד.

*שערה של אנטילופה? מה את הולכת לעשות עם זה?* עזריאל נשמע לחוץ.

*אולי אתה לא מכיר אך שמי מאיה עציוני, אני מטפלת אנרגטית ומיסטית וקראתי להנאתי בקפה של הבוקר על כך שמשערה של אנטילופה אפשר לרקוח תערובת המסלקת את השדין והרוחין מהבית ומהנפש* זה היה יותר מדי בשביל עזריאל, בדיוק הלילה הוא חלם על שדים וזה כנראה סימן משמיים.

לא יודע למה אבל היא לא נראית לי האשה הזו, אולי זה בגלל הזווית והפנסים הדולקים עוד מהלילה, מאירים על ערפילי הבוקר ויוצרים סביבה הילה מסתורית, ירדתי מהעץ, לא נעים לבהות בהם כמו קוף.

*ואיך את חושבת למרוט לי אנטילופה? להתחבא מאחורי הקיר ולעשות סאונד של דשא?* הקולות התקרבו, לפחות הוא לא שכח את ארוחת הבוקר שלי.

גיחוך קל נשמע ,*זה עניין רציני חביבי, ליצנות לא תקח את זה לשום מקום*, לפי רעד שקשוק המפתחות נשמע שעזריאל מבוהל עד לקצות אצבעותיו.

*אוקיי יש לי רעיון, בשוקת המים של האנטילופות יש שערות בשפע, לכי תשתערי שם* כך עזריאל תוך שפיכת אגוזים לקערה, תמיד הוא אוכל איתנו אבל היום הוא נראה עסוק.

*רעיון חמוד אבל, לא, אני צריכה שערה ארוכה מאזור הזנב* המהום קל נשמע, הפסקתי להקשיב, צריך לפצח את האגוזים, כל יום יש לנו רעיון אחר אבל היום נראה שיהיה קל, לאשה המוזרה יש נעל עם עקב מושלמת לפיצוח האגוזים.

קפיצה מקצועית של ג'וני מבריחה את הגברת דרך שלולית המים, כשהיא משאירה אחריה את המפצח המעולה תחוב בבוץ.

*ג'וני? איך לא חשבתי על זה, אני גאון* זה היה עזריאל, עצרתי רגע עם האגוזים.

*על מה אתה מדבר* נשמע קול רועד מאחורי מיכל המים, זו הגברת, לא רואים אותה, היא נמוכה בלי הנעל הזו.

*אחד התחביבים של ג'וני זה למשוך זנבות, שתי דקות בכלוב האנטילופות ותוכלי לעשות מעיל משערות לאין שיעור*

מכאן כבר לא ראיתי, אבל ממה שסיפר ג'וני בעייפות, האנטילופה לא אהבה את הפלישה. אז מה עשית? שאלתי אותו, כשהיא לא שמה לב נתתי לה שערה מהזנב שלי, מלמל. ג'וני נשאר ג'וני.

ראיתי מרחוק את עזריאל יושב עם עיתון וכוס קפה של בוקר, מסתפק אם לקרוא את העיתון או את הקפה.

 

[מטאלי]

לפני שאכתוב שאלה לי אליכם!
שמתם לב שכווולם השתמשו בדמותו של גרשי בחיבורים?
מה זה אומר לגבינו???

ועכשיו לעיקר:

האכלת הפילים תתקיים בעוד מחש דקות... האכלת הפילים תתקיים בעוד חמש דקות...

עזריאל עמד מאחורי גדר הפילים, המדונה מקיפה את ראשו, המגברון תפוס ברישול על מכנסיו, וכל כולו זועק ירוק של גן החיות.

אלו הם רגעי קורת הרוח של עזריאל, לראות את הילדים הסקרנים מצטופפים בישורת הראשונה הצופה על פני כלוב הפילים, ואת המבוגרים הילדותיים המצטופפים אחריהם, כביכול לשמור על זאטוטיהם.
תמיד גיחך לעצמו כשראה אמא סקרנית נדחפת עם עולל טיפוחיה בן החדשיים, משל היונק הישן שנת ישרים יזכה להבין את מהות הטקס המרומם.

הפעם צדה את עינו התרחשות מסוג אחר:

סבתא דבורה אני לא רואה!
אהה...
סבבתאא, אני לא רואה כלום!!!
אה
סבתא...
המממ
סאבתאאאא,
כן ממיל'ה שלי, את רוצה לשתות תכף אביא לך.
צפוף לי ואני לא רואה.
אה את לא רוצה? טוב אז תשתי אחר כך!

"בדיקת אזניים", הבליחה המחשבה בראשו של עזריאל, הוא סובב את ראשו בחטף, מגלה ילדה כבת ארבע וחצי צמות זהובות גולשות על ערפה אל צידי פניה, מושכת בשמלתה של אשה הדורה כבת חמישים, שלא מוציאה לרגע את המסך מאפה. (הטעות במקור)

וואי צביה'לה איזו תמונה מתוקה שלחה לי הצלמת ####### במייל, תראי זו את בשנה שעברה בחלאקה של צביקי, אילו צמות, אילו עיניים יפות, אחח את המושלמת שבנכדותי.

סבתא אני רוצה לראות את הפילים, תרימי אותי בבקשה...

היא כותבת לי עכשיו, שכל פרוג מדברים על התמונה המדהימה הזו, אם כי ראיתי שהצלמת &&&&&& כתבה לה שהיא צריכה לקרר מעט את התמונה, וקצת לקרופ אותה.

הילדה שתתקה ביאוש.

עזריאל התכווץ בראותו את עיני התכול של הילדה, הופכות לקרח, שנמס אט אט והפך לזרזיף של מי מלח הפורץ מבין ריסיה...

עזריאל חי את החיות, הוא גם חי עם החיות, במובן מסוים הוא גם היה תמים כמוהם, קצת מחוספס, הרבה חלק, וישרות בלתי נתפסת שלא עונה לתיאור ה"אנושי" - הלא אנושי "והמה בקשו חשבונות רבים"

הוא הפעיל את המדונה, וכה אמר:

שלום ילדים!
שלום מבוגרים!
שלום למבוגרים שמתנהגים כילדים!
ושלום לילדים שבעל כרחם נהיו מבוגרים!

רחש בחש עבר בקהל הצפוף, מהי ההקדמה המשונה הז? סבתא דבורה המשיכה להקליד במרץ...

היום נעבור לפעילות מיוחדת, הבנת חשיבות התקשורת שבין הבוגרים לצעירים.

פולי הפיל הזה, אמר בעודו מצביע על פילון נמוך קומה, הובא אלינו לפני כחצי שנה מערבות אפריקה ארץ הולדתו...

גלקסי s8 מתרוממת מולו, מצלמת את הפילים, יחד עם המאמן, עזריאל מזהה את ידה של סבתא דבורה מחזיקה בנייד, הוא תר אחר צביה הקטנה, ומוצא אותה בינות לרגלי האנשים מיבבת חלושות.

על אף גילו, הוא נמוך וקטן - יודעים למה? כי הוריו לא הכירו בו, החוקרים לא הבינו מדוע, עד שמצאו שהם היו עסוקים בשעשועים משונים, מדי יום הם היו מגלגלים את חדקם על גדמי עצים ענקיים, עד שזנחו את ילדם הקטן.

הזאולוגים שחקרו את המשחק המשונה, מצאו, שהפילים לקו בתסמונת נדירה העונה לשם "עלמא די שקרא" , פועל יוצא של תסמונת זו, שפולי הפילון מעולם לא התפתח כפי שצריך, כשהבאנו אותו לכאן והצמדנו לו אם חורגת החלה התקדמות איטית במצבו...

מבט נוסף לעבר סבתא דבורה גילה לעזריאלנו, שהסבתא לקתה בתסמונת חריפה הרבה יותר, גם את דבריו האחרונים לא שמעה, היא היתה עסוקה בדיוק להעלות את התמונה לפורום צילום, הוא הבין שאין מנוס מפעולה חזקה יותר.

הבנתם ילדים, לאט קולו של עזריאל, הפילון הקטון לא זכה למבוגר שיקשיב לו, שיבין אותו, שיזדהה עם הצרכים שלו, עזריאל שאף שאיפה ארוכה בטרם המשיך את דבריו, הוא לא זכה לטייל עם אמו או סבתו בגן החיות ולא רק בגלל שהוא עצמו בסך הכל פיל, פשוט לא היה מי שיקשיב לו שם!
יש מישהו מכם שפעם הרגיש במקום של פולי הפיל???

צביה'לה שלי, נשמע לפתע זעקה מהדהדת, איפה את???

מזווית עינו ראה עזריאל את סבתא דבורה חיוורת, הטלפון נעלם מידיה, רק אצבעותיה החיוורות המשיכו לתופף במרץ משל הן עדיין מקלידות על מקלדת עלמא די שיקרא כל שהיא, עזריאל דימה לשמוע בקולה צליל מפוחד ומשובב נפש של פילה בריאה הדואגת לצאצאיה...

אהרן...

 

[מוטי נאה]

התחלתי לכתוב... וההשראה הלכה.
כיוון שראיתי המון המון המון המון מלל מלעילא, החלטתי כי אלך על משהו קצר.

מי שרוצה שימשיך אותי

פרולוג:
מצו"ב קובץ טקסט, כן, כן, קופי-אנד-פייסט.
של הסבתא הגולשת, עם נכדה המתגלש.
זהו העתק מקובץ וואט-סאפ, וואס הערטצאך בשפתה.
האמת רציתי להעלות את הקובץ המקורי,
אך על גוף מכשירו של גרשי,
אַפֶּל-מלאנתלפים המילה האחרונה,
לא מצאתי חותמת ראויה לשמה...
אז ציטטתי נאמן למקורם, אמת, בלי להוסיף מיליגרם!.

***

הסבתא אכי אכי: (הטעות במקור – מ.נ.)
אה תכשיט... אה?

גרשי-אייניקל: (יען, ישנו את גרשי הדוד, גרשי אחי האב מצד האם, ועוד גרשי-המכונה גרשון-אינסטלטור בנשימה אחת- מ.נ.)

סבתה שוב את יורדת עלי? את הרי מכירה את הדור שלנו של הצאירים? לא? על כשב וריכוז שמעת פעם?

הסבתא אכי אכי:
אז מה קרה הפעם? שוב רבת עם המשגיח?... לא לקחת ריטלין? או שזה בגלל הטלפון שלך? אתה יודע אני בעד שתהיה פתוח עם עצמך, אבל למה לפני החתונה? אתה הרי צריך 'שידעך' טוב לא... גרשי?...

גרשי???

?
(יום ב')

?
(יום ג')

?

(יום ד')
?

אפילוג:

סימן טוב ומזל טוב, ב"ה גרשי בא בברית האירוסין עב"ג אשר אינה מודעת לכל תהפוכות נפשו והקורות עמו.

הם היום נשואים בשלום ובשלווה.

היא אינה מודעת ל'כמוסות' הריטלין (לזה קראנו סוד 'כמוס'?) שהוחדרו לגופו, פשוט, מיד לאחר השיחה עם סבתו, נזכר גרשי כי שכח לקחת את המנה היומית, כשמוע את דבריה, הוא אץ-רץ לחדר הפנימיה, שם מאחורי הכרית בין הציפה לציפית ציפתה כמוסת הריכוז מרוכזת בעצמה, ויפן כה וכה וירא כי אין איש ויבלעו בהשקט ובטח...
והשאר? היסטוריה.
(ההיסטוריה ושאר דברי הימים והקורות עם גרשי הלא הם מגובים בספר דברי הענן למלכי גוגל דרייב ודרופבוקס)...