אתגר הפורים הגדול של אתר פרוג/ שלב ההצבעות לקטעים כתובים בלבד.

מצב
הנושא נעול.
  • הוסף לסימניות
  • #1
ראשית, קיבצנו כאן לטובת כנות האתגר, את כל היצירות הכתובות. (סיפורת, קטעי דעה ושירים).

לכל אחד מהמצביעים תהיה אפשרות להצביע ל6 יצירות בלבד. שימו לב: נדרשת מחשבה עמוקה לפני ההצבעה בפועל.
אנחנו היינו ממליצים לכם לקחת דף ועט, ולכתוב לעצמם בצד מה בא בחשבון, שלא יתבזבזו לכם הצבעות שתתחרטו עליהן. (מיד אפשר להסיר את הלייק, אך היו מחושבים למען הסדר הטוב).

הקטעים מועלים כאן בכוונה בצורה אנונימית, על אף שהשיתוף המבורך בפורום עצמו גרמו להם להתגלות מיוחסים עוד בשלב ההכנה. זה בסדר, אך נא לשמור מעתה על כבוד היצירות מבלי ליחסן לאמנים שיצרו אותן.

הקטעים יעמדו להצבעה למשך שבוע שלם בס"ד.

שש היצירות שתגענה למספר ההצבעות הגבוה ביותר, תעבורנה לשלב הבא:
השלב בו פאנל השופטים יצביע ורק יצירה אחת, שתקבל את מרב הקולות- תזכה.

כעת ניתן להתחיל לקרוא את היצירות ולהתחיל להצביע.

בהצלחה!
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #2
הפושט יד- נותנים לו, ובבקשה בלי פרצוף חמוץ | מבוסס על סיפור אמיתי

לא התכוונתי אף פעם להיות במקום הזה, להיות היהודי שמסתובב ביניכם עם היד הפשוטה קדימה, המבט המושפל, הפרוספקטים ביד. אבל הנה, אני שם.
לא הגעתי למקום המכובד הזה ביום אחד.

קודם לכן, היו לי עסקים טובים. הייתי חלפן כספים, היה לי תזרים מזומנים ענק. הייתי גם פורט צ'קים, בתקופות שבהם זה היה חוקי וקל.
הייתי פורט דולרים, מתנייד במהירות על קטנוע קטן לאן שצריך.
מגיע, נכנס, פורט, יוצא עם רווח יפה.

היו תקופות טובות יותר, היו קצת פחות, תמיד הייתי במצב מעל הממוצע.
מי שעובד בכסף, קצת נדבק לו לידיים בכל מקרה, אומרים העולם - וצודקים.
או לפחות במקרה שלי - זה היה נכון ביותר. הכסף פשוט 'נדבק' אליי.

ולא שהתעצלתי. עבדתי קשה. באמת. הייתי מקבל טלפונים בשעות לא שעות, וממהר לשם עם פאוץ' מנופח, מספק שירותי פריטה והמרה מהירים. והכל בשערים תחרותיים מאוד.
פריטת הצ'קים הייתה הדבר הרווחי מכולם. תמורת אחוזים נמוכים מאוד הייתי פורט צ'קים דחויים, וכעבר כמה שבועות סופר בסיפוק ובהודיה להשי"ת ממון רב.

במקצוע שלי בעבר, אגב, אי אפשר היה שלא להיות יהודי מאמין מאוד: ההתגלות האלוקית הייתה נגלית בעיניי בכל יום. בדיוק כשקניתי מההוא דולרים - קיבלתי טלפון מפלוני הזקוק הרגע לדולרים.
בדיוק כשמכרתי דולרים והיו בידיי סכומי עתק רבים בשקלים - קיבלתי טלפון דקה אחר כך: רוצים דחוף שקלים חדשים, ישראליים, בוא מהר בבקשה.

וכך הענינים התגלגלו, וברוך השם הפרוטה הייתה מצויה תמיד בכיסי. בכל כיס וכיס. וגם בכיס של החליפה, הפנימי, שם לפעמים היה לי גם חבילת שטרות מגוחכת בעוביה.

עד ש...
טוב, אין עד ש.
קשה להניח את האצבע על הנקודה המדויקת שבה העניינים החלו לחרוק.
לא ביום אחד, גם לא ביומיים, גם לא בחודשיים. עם הזמן הגלגל הגדול החל להתייבש. פתאום היה לי פחות תזרים מזומנים, וממילא פחות אפשרויות להתפרנס. כי כמו שזגג זקוק למסורית מיוחדת, כך אני זקוק לכסף מזומן. הוא כלי העבודה שלי. בהיעדרו - איך אעבוד?
וזה הלך והחמיר.

אחר כך הגיע שלב הלווים העקומים, כך אני מכנה אותם.
קבוצת יהודים נשואי פנים, לא קשורים אחד לשני, שהייתה איתי בקשרי מסחר ענפים. עם השנים יצא שכל אחד מהם החזיק עבורי פקדון לא קטן, סכום מכובד ששמתי אצלו. לפעמים גם קראנו לזה הלוואה, לפעמים סתם פיקדון. בדיעבד שהטעות הייתה, כנראה, שלא הגדרנו מפורש את העסקה; פקדון, הלוואה, השקעה, מה שלא יהיה.

עם השנים, החל הכסף ההוא להיעלם. לפתע התחוור לי, כי חלק גדול מאותם ידידים שבטחתי בהם, לא ממהרים להשיב לי כספי, וזאת בלשון המעטה...
חלקם הפסיקו לגמרי לענות לטלפונים, חלקם שילמו בצ'קים דחויים על שלל סכומים מוזרים, שחלקם כלל לא כובדו על ידי הבנקים, וחלק אחר מאותם יהודים החלו להתמקח איתי בדיוק על גובה הסכום שאמור להיות אצלם.

נשמע מוזר, אני מסכים. גם לי אין הסבר ברור איך זה קרה. כנראה שעסקה צריכה להיבנות בצורה מסודרת, ממוסמכת, כמו שאומרים הצעירים, הכל רשום מסודר ומתוייק, ולא בכל מיני סיכומים חבריים בעל פה.
מה שלא ברור לי עד היום, וזו אם תרצו שאלת השאלות, איך אותם יהודים ישנים טוב בלילה.
כלומר, גם אם לשיטתם הם חייבים לי סכומים נמוכים בהרבה מכפי שאני סבור - עדיין מדובר בסכומי עתק...

ולמה אני מספר לכם את כל זה?
כי היום אני.. פושט יד. לא רגל, יד. עובר בבתי כנסת, מסתובב עם צרור ניירות שחתמו לי הרבנים המכירים אותי, מנסה ללחוץ כדי לקבל שני שקלים במקום אחד, מכיר בעל פה את כל הכוללים בארץ, שעות המניינים, איפה הכי כדאי לאסוף בשלישי בבוקר, או ברביעי בצהרים, ומתי גביר פלוני 'פותח', שזה כינוי מכובס ל'מתי אפשר לבוא לפלוני ולקבל חמישים שקל'.

ולצערי, אני 'שם' עד היום. באותו מקום. ואני עושה את זה, כי בין ללכת להלוות כספים מגמ"חים רבים בידיעה שאין לי איך להחזיר, ורק לגלגל ולגלגל, העיקר לשמור על חזות של עסקים כרגיל, ובין להשפיל את עצמי אבל להביא לחם וחלב הביתה - אני בוחר באופציה השניה.

ומה המסר שלי?
שתחשבו גם על הצד שני, בפעם הבאה שאני בא אליכם באמצע שחרית, מנחה או מעריב, ופושט יד ומבקש: צדקה.
וגם אם לא תתנו, לפחות אל תתעלמו ממני, ואל תתנו לי הרגשה של נודניק, טרדן דביק ומנוזל שנדחף לכם באמצע התפילה, כי גם אני לא רציתי להיות שם.
cleardot.gif
 
  • הוסף לסימניות
  • #3
נותנים, רק תיקח.

הוא כתב בתחילה למגירה. או שלא כתב בכלל. מאז המכתב שכתב פגישה האחרונה לארוסתו. הוא לא באמת כתב משהו שהוא ישב וחשב עליו. אבל הוא הרגיש שהנפש שלו משתוקקת לכתוב.

הוא ניסה לכתוב חידושי תורה. לסכם את הסוגיא השבועית. אולי את חידושיו שלו. להוציא ספר תורני על חנה ושבעת בניה או קדימה בברכותיה. אפעס' תמיד הפסיק לו באמצע. וגם הוא ידע שאף אחד לא יקנה. רעיונות היו לו בלי סוף. אבל ביננו. מי קונה היום ספרים בכלל.

ואז הוא לא עלינו גילה כל מיני לא עלינו אממ אינטרנטים. היו שם גם חילויניים וגם חרדים כאלה של בערך. היו שם מיזרוחניקעס' וגם כאלה שהם בכלל לא יהודים. לא עלינו. כבר אמרנו.

ניסה להתערבב. לא באמת רצה להתערבב. הרי לא שם חלקנו כהם. והוא לא הגריל את המונם. אבל הוא כתב איזו בלאדה שיצאה מהשרוול. וקיבל מלא לייקים. הוא נשם עמוק. והתאהב. יאללה את קונה חברים בכפתור. לוחץ 'אשר' ויש לו מלא. הוא כתב שיר. ואחר כך פזמון. ונהיו לו מלאנים חברים. וגם אממ לא עלינו חברים בלשון נקבה. וכלם הריעו ואמרו לו לכתוב ספר. ואין כמוך.

יכול להיות שזה קשור לרטלין שהוא אף פעם לא לקח, אולי. אבל הוא הרגיש שהוא צריך תגבה. פידבק, כאן ועכשיו. וגם לא לקרוא ארוכים. קצר, עוקץ פאנץ' רגש. תגובה. תגובה חוזרת שרשור והלאה. לריגוש הבא.

לא שהוא אהב את זה כל כך את כל ה'קשרים' האלו שהוא תפס שם. אבל זה חלק מהקונספט. הוא כותב הם מלייקים יש כל מיני צבעים ללייקים. יש צוחק ובכה כועס ואוהב. היו לו כל מיני גם כן.

והיו גם כאלו שהגיבו. גם כן כל מיני. והוא הרגיש שהנה הוא מראה לכולם שאין כמוהו ואיך כולם מכבדים את הדוס החסוי הזה שאף אחד לא יודע מיהו. וממש ממש הוא הרגיש שהוא מקדש שם שמים. ובזכותו כולם ידעו שהדוסים הם ממש ממש נורמליים.

כל מיני שיחות שגלשו לכל מיני נושאים פרטיים וכלליים. לא לא חלילה חצה את הגבול. זה הגבול עצמו שזז קצת. הוא באמת לא חושב שצריך כזה גבול קרוב. הנה הוא גמיש הגבול שלו. עובדה.

לאט לאט הוא נסחף היו לו מלא קשרים והוא היה בטוח שכולם חברים שלו. אבל גם כשהוא נתקע עם מינוס בבנק או עם ילדה חולה הם נתנו לו רק לייקים. וכשהוא כתב משהוא מעצבן. הם הפסיקו לתת לו לייקים. ולאט לאט הוא הבין שהם לא באמת חברים שלו. הם הרי לא יודעים מי הוא. ויש להם עוד כמה חברים חוץ ממנו.

והוא, הוא באמת לא כל כך רוצה להיות חבר שלהם באמיתי. הוא הרי לא יילך עם אף אחד מהם בשכונה לבית הכנסת. ואז רגע לפני שהוא נשבר ושם תמונה של הבת שלו כדי לקבל מלא מלא לייקים ולהיות ממש חלק. ולקבל תגובות שהוא מעדיף שלא יגידו על הבת שלו ברחוב. הוא גילה את פרוג.

ושם גילה שאפשר לכתוב ולקבל לייקים רק על הכתיבה. אממ, לא לייקים. תודות. אנשים פשוט אומרים תודה. וגם מגיבים. לגופו של עניין. נכון ירד לו הריגוש. של לרעות בשדות זרים. אממ. אבל הוא לא באמת חיפש את זה. הוא רק רצה מקום שישמעו את מה שיש לו בבטן.

הוא שמח לפשוט יד באיש את רעהו. במקום שלא יאפשרו שיהא איש מכה רעהו. להושיט יד בתמיכה וחסד. ובעיקר לגלות שאפשר. אפשר אחרת. זה לא קל. אבל אפשרי.

כן, אם רוצים אפשר. גם לצאת משם. גם להקים מקום כזה. או אם תרצו. כל הפושט יד נותנים לו.

נותנים לך, לא תיקח?
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
זֶבֶל זֶבֶל מִטַּפְטֵף
זֶבֶל זֶבֶל אֵיךְ לֹא כֵּיף
צוּרִישַׁדָּי שָׁכֵן חָדָשׁ
תַּרְבּוּת דִּיּוּר כְּמוֹ בְּחַבָּשׁ

רַק הַיּוֹם הָיְתָה שְׁטִיפָה
עַכְשָׁיו הַגּ'וֹרָה מְצִיפָה
מִפֶּנְטְהָאוּז עַד יְחִידוֹת
מְטֻנָּף כְּמוֹ גַּן חַיּוֹת

זֶה הַבֵּן שְׁלוּמִיאֵל
עוֹד לֹא בֵּן שֶׁבַע הָעוֹלֵל
שַׂקִּית לַזֶּבֶל הוּא לוֹקֵחַ
זוֹרֵק בַּחוּץ מִיָּד בּוֹרֵחַ

וְאִם שְׁכֵנִים מִתְלוֹנְנִים
צוּרִישַׁדָּי מִיָּד עוֹנִים
הֵי אַתֶּם בְּעַצְמְכֶם
יֵשׁ קוֹרָה בֵּין עֵינֵיכֶם

כְּשֶׁרָצִינוּ לְהַרְחִיב
בִּמְקוֹם לַחְתֹּם הִתְחַלְתֶּם רִיב
עַכְשָׁיו אֶת הַבִּנְיָן נַחֲרִיב
בַּעֲגָלָה וּזְמַן קָרִיב.

***

זֶהוּ עוֹד שִׁיר עַל שְׁכֵנִים
מִתּוֹךְ מֵאוֹת שֶׁמּוּכָנִים
הַמְּצִיאוּת יוֹתֵר כּוֹאֶבֶת
בְּתוֹךְ עַמִּי אֲנִי יוֹשֶׁבֶת

רַק יוֹם אֶחָד יֵשׁ בְּשָׁנָה
בּוֹ כָּל הַבִּנְיָן הִשְׁתַּנָּה
מִשְׁלוֹחַ לְצוּרִי מֵאִתָּנוּ
אִם רַבְנוּ כְּבָר הִשְׁלַמְנוּ

כִּי כָּל הַפּוֹשֵׁט יָד נוֹתְנִים
מְבַקְּשִׁים וּמִיָּד נַעֲנִים
בֵּין הַמִּשְׁתֶּה וְהַלָּצוֹן
נַצְּלוּ אֶת עֵת הָרָצוֹן!
 
  • הוסף לסימניות
  • #5
יום הכיפורים תשע"ט.

השמש עמדה לשקוע, שולחת קרניים אדמדמות אחרונות אל ראשי האילנות. בית הכנסת הגדול של קהילת "בלב ונפש" המה אדם. אנשים וטף עמדו בעזרת ישראל, מחזוריהם בידיהם והם מוכנים אל הרגעים הגדולים בשנה. עזרת הנשים הייתה אף היא עמוסה עד לקצה יכולת הקיבולת שלה.

ר' נחום ניגש לעמוד ופתח ב"אשרי יושבי ביתך" בנעימה המסורתית ונימה רטטה בלב כל המתפללים.

זו השנה הראשונה מאז פטירתו של בעל התפילה הוותיק, ר' אליהו-יוסף. בעל התפילה הקבוע היה מפליא לכבד את ה' בגרונו גם לעת זקנותו, כאשר השיא הוא תפילת נעילה בה היה מחנן בקולו לעת נעילת שער עד שנעשה כל בית הכנסת כעיסה אחת של תשובה והתעלות ברגעיו האחרונים של היום הקדוש.

ואילו ר' נחום, כבודו במקומו מונח. קולו גבוה ורם, אין ספק. דרכו לגשת למוסף של שבתות וימים טובים, ואף מנחה של יום הכיפורים קיבל פעם או פעמיים בשנים האחרונות. אבל איפה הוא ואיפה ר' אליהו-יוסף...

שיא השיאים של תפילת נעילה בעבר, היה כאשר ר' אליהו-יוסף היה מגיע לקטע הפיוט "ידך פשוט". בקטע זה היה פוצח בנעימה הידועה של החזן ר' זבולון קברטין, עד שהייתה כל העזרה נעשית כמדורת אש. "וקבל תשובתי במעמדי - - - איייי... אוי סלח ומחל רוע מעבדי... פנה נא ועסוק אוהוווו - - -"

...ומשהיה מסיים בנימת ביטחון "ואתה ה' מגן בעדי", חשו כולם טעמה של תשובה שנתקבלה, של יד פשוטה שנשלחה.

ור' נחום? צעירי הצאן ידעו לדווח שהוא נשמע מתאמן על קטעי הנעילה, ובפרט על ה"ידך פשוט". מהבניין ליד, שחלון מסתור הכביסה שלהם פונה אל סלונו של ר' נחום, כבר שמעו אותו מסלסל חזור וסלסל לעת צהריים של שלהי אלול, וביתר שאר בין כסה לעשור. היוכל לעלות מעלה-מעלה ולהוריד אל הקהילה טעמה של תשובה? הספקנים היו סקפטיים, וכן גם להיפך.

תפילת נעילה התקדמה. תוכן התפילה המעורר והזמן הנעלה לא נתנו פנאי לעסוק בזוטות של קול ונימה, טון ונעימה. עד כי הנה, הגיע הקטע המיוחל.

ר' נחום כחכח בגרונו ופתח בסלסול הראשון. ונעימתו, לא הוד לה ולא הדר. כמין זיוף של התאמצות מאת מי שביקש להחזיק בגדולה שאינה שלו. תחושת אי-נוחות פשטה בקהל.

היה זה ר' שמשון, ה'לץ' של בית הכנסת, שלחש בקול בס רועם לשכניו "פחחח... זבולון מתהפך בקברטינו"... צחקוקים כבושים נשמעו מתחת לטליתות, וגערות "נו, הו!" מהמעגל הרחב יותר. אחר רגע השתתקו כולם, נזכרו ברצינות הזמן והמקום, ואפשרו לר' נחום להמשיך בקטע עד תומו.

עם סיום התפלה ניגשו המתפללים כמקובל להודות לחזן, שאכן נתן את כל מה שיש לו ומכל הלב והנשמה. כשהגיע תורו של ר' שמשון, הסב ר' נחום את ראשו לצד השני ולא שלח את ידו ללחיצה. אם מישהו קיווה עד כה שהדברים נעלמו מאוזניו – התקווה התבדתה.

***

פורים תשע"ט.

כמידי שנה בשנה, התקיימה סעודת פורים רבתי בביתו של רב הקהילה. ההתקבצות מתחילה בשעה מאוחרת יחסית, עת מסיימים כולם את הסעודה בבתיהם הפרטיים ומתאספים בביתו של הרב להמשיך את שמחת הפורים ככל האפשר, עד השעות הקטנות של הלילה.

במקום טוב באמצע, ישב ר' שמשון כמלך בגדוד. אמרות השפר הקבועות שלו מצאו כעת נתיבות גם לאלו שמשך השנה התנערו מהם בטענות-רצינות כאלה ואחרות. ומרגלא בפומיה דר' שמשון: מי שבא ואומר לי בפורים בפנים רציניות "פורים-כיפורים" – אני רושם את השם שלו בפנקס, ובאמצע כל-נדרי אזכיר לו בפנים צוהלות: "חה חה! פורים-כיפורים! אה?"...

הרב, חבוש במצנפת הודית ייחודית, העביר מראש השולחן כוסות וויסקי מלאות אל המסובים, לקיים בהם מצוות היום. וויסקי יקר היה זה, היישר ממשלוחי עשירי הקהילה שכיבדו את ה' מהונם.

"תעבירו הלאה!" ביקש הרב. "לחיים טובים ולשלום!"

ממקומו במרכז, מצא את עצמו ר' שמשון מעביר כוס מלאה קדימה, אל ירכתי השולחן. "תעביר!" ציווה בקולו הבס, בלי לשים לב כי מי שיושב שם הוא החזן דלפני שישה חודשים, ר' נחום.

תנועת יד פתאומית נמרצת העיפה את הכוס מידו. היא התהפכה על השולחן, שולחת נתזי חריפות לכל עבר. שקט מבוהל השתרר מסביב.

"אתה לא מתבייש?!" עלה מתוך השקט קולו של ר' נחום. פניו אדומות, עיניו מבריקות וניכר כי כמה כוסות כבר עשו את דרכן לגרונו. "אתה חושב ששכחתי?"...

"אני... אני מתנצל". ניסה ר' שמשון. הוא לא הורגל במצבים כאלו.

"עכשיו אתה מתנצל?! שופך דמים! כמה עמלתי להשביע את רצון הקהילה בתפילה... כמה התאמנתי, כמה השקעתי... ואתה, ככה ברגע אחד... אשתי עמדה בעזרת נשים ושמעה אותך!... הבנים שלי עמדו לידי ושמעו אותך..." קולו נקטע.

חרדת אלוקים נפלה על המקום.

נראה כי ר' נחום רצה לקום ולצאת, אך הצפיפות מאחוריו מנעה את האפשרות. במקום זאת, הוא הרכין ראשו על השולחן, כתפיו רוטטות.

משעבר רגע, ניסה הרב לפייס. "ר' נחום, פורים-כיפורים! חצי שנה-מעוברת כבר עברה... מתי הוא הזמן לסלוח אם לא עכשיו? אנא, סלח נא"...

ר' נחום לא ענה. דקה נוספת של שקט מתוח ריחפה בחלל.

ואז, טיפס ר' שמשון על השולחן. תנועותיו שבורות אך מבטו נחוש. הוא צעד עד לר' נחום, שם כרע ברך אחת והושיט ידו פשוטה קדימה.

"ר' נחום היקר". התחנן בקול לא-לו. "התנהגתי בצורה הגרועה ביותר. לא מגיע לי שתסלח לי. אבל בפורים, כל הפושט יד נותנים לו. אנא! ידך פשוט וקבל תשובתי... סלח ומחל!"

ר' נחום הרים את עיניו וניצוץ של התעניינות נראה בהם לרגע. הצעירים מסביב ראו בזה סימן עידוד ותקווה, והצטרפו: "ר' נחום, ידך פשוט!"

ובתוך רגע עלו קריאות קצובות מכל עבר השולחן, מעודדות את ר' נחום להשמיע את סליחתו. "ר' נחום, ידך פשוט! ר' נחום, ידך פשוט!"...

הרב עקב אחרי המתרחש בחרדה. האם הם לא מעמיקים את הבור?... ובכל זאת, פורים...

ופתאום, הזדקף ר' נחום על רגליו, הדף את הספסל לאחוריו ועצם את עיניו. השקט המתוח התגבר.

מתוך השקט, עלה קולו של ר' נחום כקול מלאכי השרת. כקול משק כנפי הגאולה.

"ידך פשוט.... אההההה... וקבל תשובתי במעמדי - - - איייי... אוי סלח ומחל רוע מעבדי... פנה נא ועסוק אוהוווו בטובת משחריך דודי ומעודדי - - -"

קולו הרווי והמבוסם הסתלסל בחדר הגדול כנעימת כינור מדויקת. בכיות רמות נשמעו מכל עבר. מאוחר יותר יטענו זקני הקהילה כי גם בשנים הטובות ביותר של ר' אליהו-יוסף לא הייתה התעוררות כזו בנעילה. ומי מדבר על פורים...

ר' נחום חזר על הקטעים הראשונים שוב ושוב. דומה היה שקולו רק משביח מפעם לפעם. שורות-שורות של אנשים התנועעו כתף-אל-כתף בקצב אחיד, כשהם מחרים-מחזיקים אחר הנעימה אותה מוביל ר' נחום בקולו הבוטח. מתחנן ומפייס, מתרצה ומוחל, מעביר על מידותיו ועל כל פשעי קהלו.

ומשסיים "ואתה ה' מגן בעדי!" בנעימת הביטחון הידועה, לא נותרה עין אחת יבשה בקהל. ר' שמשון שעל השולחן רעד כולו בבכי סוער.

רק כשעלה ר' נחום אל השולחן וחיבק אותו חיבוק אמיץ של מבוסמי-פורים, הפך בכיו לבכי של הקלה.

"זה היה נשמע כאילו זבולון קם מקברטינו!" הצהיר נרגשות. והפעם – זכה לחיוך אוהב.
 
  • הוסף לסימניות
  • #6
כל הנותן פושטים לו יד - - -

גם כן השכנים האלה. לא מתביישים. זה משלוח מנות זה? תראו איזה משלוח מושקע עשינו, ומה אני מקבלת?

זהו. שנה הבאה הם עוד יראו מה זה, השכנים האלה! לא משקיעה כלום. הם יקבלו ממני את מה שהם מביאים. את הגלילית של שוכמכר אתן לגרטנר יחד עם הבננית של בן-דוד. אה, הם גם שמו בננית? טוב, נשים להם תותית במקום, יחד עם צ'יטוס ואיזה ביסלי מסכן וזהו. מילהשלי.

היחידים שבעיקרון הייתי נותנת להם משהו יפה זה אלו הצעירים מקומה שניה שרואים שהשקיעו את הנשמה עם כל מיני סוגים של גבינות מלוחות ומתובלות, ודגים מעושנים למיניהם, בתוך איזה מן מגש קריסטלי משו, וכמה פטיפורים לקינוח. אבל תאמינו לי זו לא חכמה, אלה תמיד אוהבים להשוויץ. בכל דבר הם מוכרחים להיות הכי הכי. גם-כן הם. לא סובלת את הסגנון. על הפרנציפ אתן להם משהו פשוט, רק כדי ללמד אותם שאפשר לקיים את המצווה בהידור גם ככה. לא מוכרחים לנקר עיניים.

ומשפחת הראל, לא זוכרת מאיזה קומה, נכון, הם השקיעו והביאו לכל שכן איזה קיגעל ירושלמי מעשה ידי הבת שעוד לא למדה מספיק את המלאכה, אבל למה הם חושבים שעם זה יקנו אותי? וחוץ מזה, מה עם ההכשרים? בסדר, אנחנו לא המחמירים הכי גדולים, אבל מי שמביא מאפה בית או תבשיל כלשהו, ראוי שיציין את ההכשרים על כל דבר. כן, ויוודא גם שהניקיון וההיגיינה הכללית שלהם יספקו אותי. לא נאה להם - אז לא. כך שגם להם אני לא חייבת כלום.

במחשבה שניה, תאמינו לי, הייתי מכינה לכל השכנים משלוחים יפים רק כדי ללמד אותם מה ואיך צריך להביא; אבל כבר נמאס לי כל השנה ללמד אותם שוב ושוב עוד ועוד דברים, כמו למשל: לא לשלוח שקיות אשפה מטפטפות - לטובתם. פשוט אפשר לראות לפי הסימנים מאיזה דלת נשלחה האשפה, לא מאמינה שכיף להם עם זה; לא לשלוח ילדים עם איגלויים וארטיקים לחדר מדרגות; לשמור על השקט בין שתיים לארבע וחצי [כן, אני רוצה לישון עוד חצי שעה]; לדאוג שהריח בבית יסגיר את סוג מרכך הכביסה שבשימוש אצלם, ולא את כמויות השתייה שהילדים שתו לפני שהלכו לישון...

בסדר. לא אכפת לי להיות הסנובית של הבניין. מכירה את אלו שמלגלגים ואומרים שבכל בנין חייב להיות שכן סנוב כזה, מושלם וטוב, שכל היום רק מנסה לחנך את השכנים, ולהסביר לעצמו כל הזמן בצורה שגם אחרים יבינו, למה הוא יותר מוצלח מהם, ולמה הם לא מתנהגים כמו שצריך. נכון, אבל העניין הוא שבדרך כלל השכן הזה קצת צודק; וחוץ מזה, ותאמינו לי, בכיף הייתי מוותרת על התפקיד, אבל אף אחד לא יעשה את זה יותר טוב ממני...

*

בפועל, כשהגיע פורים, עלה לי בראש שוב ושוב המשפט "כל הפושט יד נותנים לו" כמו איזו מנטרה, אלא שתחת אדי האלכוהול התערבבו לי המילים, ובמקום "כל הפושט יד נותנים לו" התנגן במוחי שוב ושוב המשפט "כל הנותן פושטים לו יד" [במנגינת 'איפה יוסל'ה' למי שלא הבין לבד],
ופתאום חדרה התובנה הזו לתוכי בעוצמה,
כל הנותן - באשר הוא ונתינתו - פושטים לו יד!

ומול כל דפיקה בדלת, וכל משלוח באשר הוא ובעליו,
פשטתי יד ולב מבלי לאמוד את תוכנו,

ותאמינו לי -
נפתח לי עולם חדש.
עולם של רעות,
עולם של ידידות
- - -
 
  • הוסף לסימניות
  • #7
כל הבושט יד- נותנים לו

אז שלום שלום לכם
סלאמת לכל היאהוד
לביבי לבני ולנפתלי
למוחמד לחמיד ומחמוד

כמה טוף שאתם טופים
שומעים בקול חז''ל
מצווה יחידה אתם מקיימים
וואחד, איזה מזל

אמרתי אני רוצה שלום
שלום שלום באיסראיל
אתם מיד על ארבע קופצים
כמו שעיר לעזעזל

נתתם לנו מתנות
איזה יופי של אוסף
את גוש ואת ימית וגם
וואלה, קבר יוסף.

אמרנו שלום שלום
נתתם לנו רובים
י'מג'נונים כאלו היאהוד
נהינו חברים טובים

כל הבושט יד
מבלף עליכום לשלום
ואתם כמו טיבשים
שקועים עמוק בחלום...

רק עשינו פרצוף
וקבלנו מלא חופניים
אז תתחילו לארוז
לפני שתושלכו למים

איזה אחלה לנו
וואלה, בני דודים
מי צריך אויב
כשיש כאלו ידידים?

סלאמת לכל היאהוד
וגם לנתניהו החביב
להתראות ממש בקרוב
כשנקבל את תל אביב.

 
  • הוסף לסימניות
  • #8
פושטת לב

הבוקר מתחיל בשקט וברוגע, כמו בכל שנה. מתפללים, הולכים לשמוע מגילה ועוזרים לקטנים להתחפש ולהצטבע כיאה לתחפושת אותה בחר כל אחד ואחד מהם ברוב חשיבות והתלהבות.

אט אט מתחיל טפטוף של משלוחי מנות משכנים חרוצים ואז - המרתון מתחיל:
משלוחים ממלאים את השולחן, השיש וכל פינה ישרה המתאימה לאיכלוס מסוג כזה, שלא מאיים על שלום מוצריהם; הדלת סבה על ציריה הלוך וחזור; ילדים מחופשים צוהלים ברחובות אגב זריקת שומים - במקרה הטוב ודינמיות שכמעט קורעות את עור התוף - במקרה הגרוע; בוקסות ענק מעדכנות על מיני הישיבות שנתברכה בהם ארץ ישראל וכל האווירה אומרת חג.

רק יהודית מרגישה קור, לא שייכת לשמחה. רוצה ללכת לישון ולהתעורר אחרי כל ההמולה והבלאגן.

קשה, קשה לה לחגוג בלי אבא. איזה טעם יש לפורים בלעדיו?

היא נזכרת בכל הפעמים בהן אבא שתה כבר לאחר המגילה והיה ב'הַיי', רקד איתם וחילק נשיקות וברכות בלי סוף. נזכרת כיצד היה בוכה וצוחק חליפות לקול צחוקם של הקטנים ובכיים של הגדולים.

אבא לא כאן.
אבא לא יחזור עוד בעולם הזה.
עיניה מעקצצות וגרונה כואב ממאמץ לחנוק את גולת הבכי המנסה לפקוע בו.

'היי, פורים היום, צריך לשמוח!' קול פנימי מעורר אותה. 'אבל אני לא יכולה, ל א י כ ו ל ה !' היא רוצה לצרוח אבל הקול משתק, מכניס אותה לתוך מסכת אדישות.
'כן, זו המסכה שלי לכבוד פורים', היא חושבת באירוניה.

עם כל משלוח שנכנס, כל שיכור שמגיע, כל מטבע שמחולקת - העצב נוגס בה חלק נוסף.
גם הקול הפנימי לא תורם לשינוי - להיפך.
וככל שהיא עצובה יותר היא מרגישה נורא יותר.

יהודית חשה שהיא חייבת קצת שקט, אחרת תשתגע. היא נכנסת לחדר שלה, נועלת את הדלת ונופלת על המיטה.

עכשיו הגולה מאבדת מנפחה והדמעות זולגות בחופשיות ואחר כך הן מתרגמות לתפילה חרישית שהולכת וגואה מקירבה:
"ה' אני רוצה לשמוח! אומרים שבפורים כל הפושט יד - נותנים לו. תן לי להיות שמחה! בבקשה! אבא תמיד רצה שנהיה שמחים... גם כששכב בבית חולים, חיוור וצמוק, עם כל המכשירים המצפצפים שהיו לידו, הוא חזר ואמר 'תזכרו שהכי חשוב להיות בשמחה, ואז כל השאר יבוא ממילא'. אבל קשה לי! אני כל כך מתגעגעת אליו! במיוחד היום! פורים היה החג של אבא, פורים הכי מזכיר לי אותו ואת זה שהוא לא כאן..."

כל הגעגועים הצורבים שעוטפים לה את הלב ולא מרפים ממנה כמו אחיזת צבת; כל היגון והעצב שסובבים אותה פעמים רבות מידי; כל הזיכרונות המתוקים שמעצימים את הכאב - הכל, הכל יוצא החוצה בדמעות גדולות ומטהרות.

ודמעות אלו היא אורזת בצלופן, קושרת בסרט ורוד ושולחת משלוח לאלוקים.
או אז חיוך ראשון מפציע על שפתיה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #9
מים רבים לא יוכלו

"הראש־ישיבה, בסוף נישאר בלי בחורים, מה ההיגיון להעיף עוד ועוד?" שאל חיים, תלמידו חביבו של אברומי. "תבין, חשבנו שאפשר לנהל ישיבה בלי משטר. נו, אז חשבנו. בטובות לא עבד. אין ברירה," ענה אברומי תוך שהוא מדבלל בזקנו האדמוני ומספר קמטים טריים מסתללים על מצחו.

אברומי הביט בכאב על חיים, כביכול נאחז בתלמיד הכמעט יחיד שעוד נאמן לו ורוחש לו כבוד, גם בנקודת משבר שכזו בה עשרה בחורים מועפים על רישיון נהיגה. הוא החל להריץ בזיכרונו איך הכל התחיל. גם אביו מה'מועצת' וגם חמיו הדגול, שניהם כאחד יותר מרמזו לו שפתיחת ישיבה בגיל שלושים וחמש היא צעד חפוז. עם כל הכבוד, ויש המון כבוד לעילוי שכמוהו, ישנם דברים שצריכים עוד כמה זיפי שיבה. אבל אברומי – פצצת אנרגיה – לא יכול היה לאצור בקרבו את מאגרי הלומדס' הצמאים לשומעים־יונקים שמפיהם יוסד עוז, וכך קמה בקול שאון ישיבת 'הדר־יעקב'.

בשלוש השנים שמפתיחת הישיבה הרישום צלע, הם נאלצו לקבל פריפריאלים וכאלה. והיו גם את אלו שהגיעו ל'קיבוץ' ושמו־עליו־קצוץ, "כולה כמה וועדים מעלינו" צחקו מאחורי גבו. הרשמים הנלהבים שנשכרו בכסף מלא הסבירו לו שכך מתחילים, ובעז"ה בהמשך החלשים יתנפנפו והישיבה תלך ותזנק, ואפילו מרן הבטיח שישיבתו תחשב לאחת מישיבות ה'מזרח' וגבולו יורחב בתלמידים למאות ולאלפים.

אז אמרו. כעת, כמה מביש, סדר אל"ף נראה בית־קברות. מלבד עשרת הכישריינעס' שהועפו, הועפו השבוע עוד עשרים חרפנים שהבריזו מהסדר־חירום שהוכרז לכבוד משרד הדתות, ומי שנשאר אלו כמה "בינונים" שעוד עושים טובה ומנשנשים קצת קצויס' ונתיבעס'.

אברומי נכנס הביתה, ודבורה שוב מרוחה בפרצוף חמוץ. "מה קרה?" שאל. דבורה היססה, היא שמה לב שאברומי שקוע בבעיות שלו והילדים הביולוגים קצת פחות מעסיקים אותו, אך לבסוף דיווחה ביובש: "שוב זרקו אותו, אל תשאל איפה תפסו אותו." אברומי תפס עצבים, ורץ מהר לחדרו של נתי אחוז אמוק. "למה אתה עושה בושות?! אתה הרי אוהב ללמוד, אתה יודע כמה שה'תיירה' היא מתוקה וחשובה, מה הבעיה שלך?! אחרי החתונה מחכה לך כבר תפקיד בכיר בהדר־יענ'קב. אז פעם אחרונה שאני שומע כזה דבר, וכעת לך לסלון לחזור על הסוגיות שלמדו השבוע. נו, מהר".

למורת רוחו של אברומי, נתי אהב מאוד לצייר. דבורה הייתה מספרת לנתי שגם מרן הגרודנער היה אוהב אומנות ומדי פעם היה בונה חפצי נוי נאים, כי אין כל פסול בביטוי האומנותי של הנפש ואדרבה זהו דבר חשוב שאסור לחנוק אותו. אבל אברומי לא הכיר בסיפורי הבדים האלו ומבחינתו כל ציור קלוש ומטופש נוגס בחלקו בעולם האמת. המסלול של נתי לשנים הקרובות היה אפוא די צפוי ומוכר, נשמה טהורה שנלכדה בין מלחציים שתחילתן הישגים וסופן כבוד.

אברומי חש קדוש מעונה. הוא משקיע מתמצית דמו למען ילדיו ותלמידיו. ידוע שממתינים לו ח"י דקות לסיום השמונה־עשרה רק משום שהוא מונה בפני הבורא את שמותם של כל התלמידים, מתפלל להצלחתם מעומק לבו. אין לו ספק שכל הצרות, ויש רבות, אינן אלא ייסורי אהבה. כל 'קרעכץ' מקדם אותו לפנתאון הנערץ של גדולי ראשי הישיבות.

לכן, כשאברומי רואה את חיים השקדן, הוא משכנע את עצמו שזהו בן אמתי, ילד שלמדו רבו תורה, ממנו הישועה, הוא נחמתו בעניו. אבל כאשר הישיבה מתפוררת, הלחצים על חיים, מבטנו ומהוריו, לעזוב את הבִּיצה הזאת ולעבור לישיבה נורמטיבית, הולכים וגוברים וחיים כבר בדרך לישיבת מיר, מבין שאם הוא באמת רוצה שטייגען, אזי צודקים אלו שדרשו את נח לגנאי, כי מה החכמה להיות ראש בישיבה של שועלים.

חיים לא מסוגל לבשר את הבשורה הנוראית לאברומי, ולכן אביו מתנדב להודיע שחיים עוזב והוא האשם בדבר, חלילה לא חיים. בתגובה, אברומי מתעלם מחיים ולא מוכן אפילו להחליף איתו מלה. "אני איתך גמרתי", הוא מודיע לו. "הוא מרגיש טישו שנזרק לאחר השימוש," מסביר לו המשגיח, "אבל אתה תמשיך הלאה ועוד תעשה לנו כבוד!"

זקנו של אברומי החל מלבין. הישיבה נזלה לו מבין האצבעות. הקש ששבר היה ביום ששמע מאחורי הדלת שיחה בין בחורים: "מה, לא שמעת שקוראים לישיבה 'רפאל־הדר־יעקב'? כבר לפני שבועיים הוספנו לה שם, ומשמים ירחמו". אברומי קרס לתוך כורסת העור ודמעות דוקרות הצליחו להתפלח מבעד לעור הפיל שלו.

* * *

"הפרצוף שלך מוכר לי, למדת פעם בהדר־יעקב?" שאל הבחור כשהגיש לו את הקפה. חיים, כעת אברך, שזה לו כמעט עשור בישיבת מיר, פתח עיניים תמהות מול התכשיט שמעבר לדלפק. הוא כבר רכש ממנו עשרות כוסות קפה ומעולם הוא לא שמע שאלה כה מפתיעה. אבל כעת החנות ריקה, וה'צדיק' המשיך וירה: "אני הבן של הראש־ישיבה שלך, ואם אני לא טועה, הוא מאוד אהב אותך, נכון?" חיים, שכבר בישיבה זיהה פוטנציאל רחובי בילד, התארגן במהירות עם המלים המתאימות. "נכון מאוד, אני כעת נזכר, אחי. נתי, נכון?" העניינים התגלגלו במהירות, בשבת כבר התארח נתי אצל חיים, והנשמות החלו להתקרב.

* * *

"חשבתי להביא השבוע את אביך, אין ספק שהזמנה כזו תכבד אותו מאוד, ובכל זאת, מגיע לו" אמר חיים, אבל נתי היה המום. "מה נסגר, אתה לא יודע שאני כבר שנים לא מדבר איתו?!" חיים לא נבהל והוא הסביר לנתי שאמנם מאז הקימו את המסגרת השבועית הוא – נתי – מעולם לא פספס, בטח לא בשבוע שבו הצליח לצוד סטוק שמן של חברים מכיכר החתולות, אבל לא יקרה כלום אם השבוע הוא ינוח קצת בדירה. "כבר אין לנו את מי להביא, ואני בהחלט חושב שלאבא שלך יש מה למכור".

נתי הבין שאין לו סיכוי נגד חיים והם סיכמו שכמדי שבוע הוא יביא את הכיבוד שהבוס שלו תורם ואף יישאר מעט בסדר הלימוד, ולפני שאבא'לה־היקר־שלו יפציע, הוא ייכנס לחדר־קפה הקרלינאי, שם ימתין עד שהאבא יגמור לשפוך מה שיש לו בבטן.

חיים יושב ובלבו חמלה ואמפתיה לאיש שמתבוסס כיום במוזיאון שבו כמה עֶלְטֶערער'ס של בטן־גב עם שאריות של אברכי ויסוצקי שטרם מצאו 'כולל' חדש. אברומי עומד מצונף בתוך הפראק, נראה שהחיים עשו לו "בית־ספר", והוא כעת שפוף ועניו יותר, כבר לא אותו כריזמטי ונחרץ. הוא יישר מבט לתוך עיניהם של הנשמות היקרות שישבו מולו משתוקקות. לא שהוא רצה, אבל בהארה שמימית של רגע, הוא הבחין שם עמוק בנתי שלו. הוא הבין פתאום מה יכול להסתתר גם בתוך ג'ינס וטריקו. הוא ראה לראשונה את הלב הרגיש והאבוד שמתחבא עמוק מאחורי תליון דהוי. לרגע חשב שנתי שלו זה משהו אחר, אך רגע אחר כך הפנים שהוא בידיו חנק את הפוטנציאל ואולי באמת דבורה צדקה. פיו עסק בהוויות דאביי ורבא, אבל לבו נדד הרחק, מי יודע היכן מסתובב כעת נתי שלו. הוא לא מסוגל, אבל הוא מרגיש שהוא חייב לחפש אחריו בשווקים וברחובות ולחבק אותו בכוח עד שיתנערו כל הקליפות והמחסומים. למזלו של אברומי, עמד לו כישרונו שלא להתבלבל והוא סיים את השיעור לקול תשואות היקרים שישבו מולו.

אברומי נעמד מול חיים. שתיקה קצרה. "חיימ'קה, נשארת בחור יקר כפי שהיית, כעסתי עליך כלפי חוץ רק לתועלת, שמא עוד תשוב יום אחד למקום הכי טוב עבורך. כעת זה כבר לא רלוונטי, הסטרא־אחרא לא נותן. בכל אופן ראיתי שהבחורים נהנו ואני שמח שהזמנת אותי לשיעור. לא ייאמן מה שעשית כאן, איך הצלחת למשות נשמות מעמקי השאול־תחתית?!" שאל אברומי בסקרנות.

חיים פלט קצרות: "זה לא אני, התשובה נמצאת כאן מאחורי הדלת, אבל - - -" אברומי לא חיכה ובנחרצות אופיינית פתח את הדלת. הוא קפא. גם הוא. שניהם. חיים הציץ, אבל פספס את הרגע. כעת הם עמדו שם שניהם מחובקים, האחד נבוך והאחד בוכה. זה נבוך מחיבוק ראשון שהוא זוכר אי פעם מאבא, וזה בוכה על כל השנים בהן אטם את לבו. כעת עוצם אברומי את עיניו והוא נזכר באִמרת הסבא קדישא מדרעכוויץ לפיה אבא שבשמיים לעולם לא סוגר את הדלת, הוא מחכה גם לילד שהלך רחוק. כמו אמא שיושבת ומחכה ליד הדלת לילד שניתק את הקשר, אולי הלילה הוא יבוא, כך גם הקב"ה – ידו פשוטה לקבל שבים, הוא לא מושך את ידו אף לרגע, והרי "הפושט יד – נותנים לו". הנה, אבא, נותנים לך!!! - - -
 
  • הוסף לסימניות
  • #10
ראש טוב

יום ראשון לסדר.

ישבתי בכיתה על במת העץ המיועדת להרחיב את אופק ראייתי עד לאחרון עשרים ותשע התלמידים.

קולי עדיין צרוד מהשיעור בן הארבעים וחמש דקות שהעברתי לתלמידי.

שעת החזרה החלה, זוהי שעת האיכות שלי. לראות את כולם יושבים בזוגות רכונים מעל גמרותיהם. מעבדים במוחם את הסוגיא על פי המהלך שביארתי להם בטוב טעם.

המחזה נוסך בי כוחות מחודשים וסיפוק רב.

בתוך כל זה, צדו עיני את שמוליק. ילד צייתן, ולומד. לא תמיד מצליח להתרכז בכל שעת השיעור, אבל פחות או יותר מבין את הסוגיא. אמנם לא ראש ברזל וכישרונות יוצאות דופן, אבל בעל הבנה ישרה, ממלא את המבחנים ברובם וקוצר אחוזיו בקלות. אף פעם לא נתקלתי איתו בהתנהגות בעייתית. בקצרה הייתי מגדיר אותו כילד פשוט מאד - לא מהבעיתיים ולא מן החריפים.

אבל משום מה, אני רואה אותו יושב ליד החברותא, בתנוחה מוזרה ואינה תואמת לאופי שלו. רגליו צמודות אחת אל אחת פרושות בצורה ישרה, נוגעות ברגלי הכסא של זה שיושב לפניו, ערפו נושק את משענת כסאו תוך שהוא מוריד את הגמרא אליו בצורה אלכסונית, מסתכל בתוכה בלית ברירה וחוסר עניין. היה נראה כי אם לא החברותא שיושב לידו ולא מרפה ממנו, היה מיישר את עיניו לתקרה ובוהה בה.

בטח סוג של עייפות או עצלות, אמרתי לעצמי, גם זה יעבור. אבל תוך תוכי ידעתי שזו סתם התחמקות. מתוך ניסיוני רב השנים הייתה לי הרגשה שזה לא בדיוק כך. משהו במבטו ובעיניו הכבויות, הטריד אותי.

זאת הייתה רק ההתחלה. ההמשך המוזר היה שכשהגיע המנהל לבחון את הילדים בסוף השבוע. הוא שואל שאלה את שמוליק. אבל שמוליק, לא עונה. המנהל, שראה את שמוליק דומם, שאל אותו שאלה קלה ביותר ורק כדי שיענה משהו. אבל שמוליק, בשלו. לא מגיב. אפילו לא מסמיק כאחד שאינו יודע, רק יושב ומפנה את מבטו אלי כאומר 'תראה, אני לא יודע את החומר!'

הבנתי שהילד רוצה משהו, אבל לא הצלחתי להבין מה.

גם כשניסיתי לתת לו מחמאה שתמיד הוא חרוץ ויודע כל כך טוב, ואני בטוח שבשבוע הבא הוא ידע מצוין כמו כל פעם, לא רצה לקבל את דברי רק חייך מאולצות, והלך לדרכו.

משם, זה התגלגל לריב שהיה לו עם שימי, חברו הטוב דווקא. כאשר שימי בכה אלי בקול מחניק על הבעיטה שבעט בו שמוליק, תוך שהוא מחוה לי על חותמת סוליית נעלו של שמוליק שעלי מכנסו.

הופתעתי מאד מהתנהגותו המוזרה והפרועה כאחד. מאז תחילת השנה איני זוכר מקרה בו הרים יד על הזולת. ולפתע כאן, הוא שולח יד, פושט רגל, ועוד על חבריו הטובים.

סימנתי לעצמי ברשימת מטלותיי לפצח את החידה בשם שמוליק, ולראות מה עובר עליו. מילד עדין שקט ונעים הליכות, הוא נהפך לבעייתי ומחולל מהומות.

גם כשהוא התחצף למפקח לימודי החול, לא רציתי להעניש אותו. ראיתי והבנתי שהתנהגותו איננה נובעת מרוע. יש משהו שמעיק עליו.

כך הסתיים לו השבוע, מעונן, מעורפל, חסר פשר.

* * *

במשך כל השבת צפה דמותו של שמוליק מול עיני. מצאתי את עצמי מנסה לחשב את צעדי קדימה, במשימת שמוליק שנחתה עלי, כעלה שלכת על ראשו של עובר אורח תמים.

ישבתי על הכורסה בשבת אחרי הצהריים. כאשר למרגלותיי על רצפת הסלון, יושבים להם נכדי שקועים כולם במשחק וסחר המדבקות.

מה יצא לך צביקי? שואל אותו שלומי.

שתי 'שלושים ושתיםמים'! זועק צביקי בחדווה.

וווויייי, שלושים ושתים זה 'יקר'. אתה רוצה לעשות החלפות? מציע שלומי כאחד הסוחרים הממולחים, אני נותן לך ארבע שישים ושבע'אים ואתה תתן לי 'שלושים ושתים' אחד. מסכים? שלש תמורת אחד!

צביקי מהסס. אך שלומי מנסה לשכנע אותו: שישים ושבע זה לא סתם 'זול' שאתה זורק לזבל, זה בסך הכל 'פוּשט' ותוכל לקנות איתו עוד המון יקרים.

שטויות!! מתעצבן צביקי, בכלל לא שווה. יש לי מלא פוּשטים ואין לי מה לעשות איתם. את הזולים אני יכול לפחות להדביק על האופניים או לתת לרותי לשחק בהם.

לאן בדיוק התפתחה המשא ומתן לא הספקתי לראות. אבל אני, את המסר שלי לקחתי: לא שווה להיות פּוּשְׁט. אף אחד לא יסתכל עליך לטב או למוטב.

* * *

את צהרי יום ראשון - הזמן אותו אני אמור להעביר עם חלשי הכתה ולהכין אותם לקראת השיעור הבא – הקדשתי הפעם לשבת עם שמוליק.

לא היה קל לשכנע אותו לבוא איתי.

אמרתי לו שאני צריך להכין את השיעור ואני רוצה 'חברותא' שיעזור לי ב'תוספות' של סוף העמוד.

אך הוא התחמק "שהרבי יבקש מיואל וישי הם הכי טובים, ויש להם את הראש הכי טוב בכתה. הם אפילו קיבלו 'כרטיס מתמיד' מהמנהל. המורה, לא נראה לי שאני מתאים לזה, אני סתם ילד פשוט... אני יודע ללמוד רק פשוט, לא כמו יואל וישי"

השערתי התאמתה מול עיני.

התכופפתי אליו ולחשתי לו כאחד הממתיק סוד: נכון, יש עוד ילדים שיש להם ראש טוב, אבל רק אתה יכול לעזור לי ללמוד את התוספות. אתה יודע למה? כי כדי ללמוד איתי אני לא צריך סתם ילד פשוט שיש לו ראש טוב וזהו. אני מחפש ילד כמוך! מיוחד! ילד שכיף ללמוד אתו, ילד עם כישרונות בדיוק כמוך שאוהב את התורה ומתנהג בדרך ארץ למופת.

ראיתי איך שהוא בולע את דברי אחד לאחד ושותה אותם בצימאון גדול.

מאז נקטתי האי כללא בידי: כל הפּוּשְׁט – יד נותנים לו.
 
  • הוסף לסימניות
  • #11
ימינך ה', ימינך ה' - פשוטה לקבל שבים (מדרש תנחומא בשלח ט"ו)


פּוּרִים – כִּפּוּרִים, וִימִינוֹ עוֹד פְּשׁוּטָה
בַּחָלָל. בַּמְּאוּרָה. בַּכִּכָּר, בַּסִּמְטָה
וְלֹא לִתְרוּמָה הִיא. וְלֹא לִנְדָבוֹת:
רַק פְּשׁוּטָה לְקַבֵּל הַשָּׁבִים, הַשָּׁבוֹת

הַבָּנִים. הַבָּנוֹת. הַיְּלָדִים שֶׁאָבְדוּ,
וְכַמָּה הֵם הָלְכוּ וְכַמָּה נָדְדוּ,
שֶׁפָּעַם בִּכְאֵב הֵד-לִבָּם הַנּוֹפֵל,
וְחֹשֶׁךְ כִּסָּה. וַעֲנַן עֲרָפֶל - - -

וְכָל מִי שֶׁהִרְגִּישׁ מְנֻדֶּה וּמֻשְׁלָךְ
וְכָל מִי שֶׁבְּבֶכִי נָטַשׁ וְהָלַךְ
וְכָל מִי שֶׁרָצָה רַק לִבְדֹּק אוֹ לַחֲקֹר
וּמָצָא אֶת עַצְמוֹ מִתְנַפֵּץ אֶל הַקֹּר

וְכָל מִי שֶׁרָחַק רַק מְעַט. בְּלִי מֵשִׂים,
אוֹ צִנָּה לוֹ עָטָה כְּשִׁרְיוֹן קַשְׂקַשִּׂים,
וְכָל מִי שֶׁאוּלַי קְצָת שָׁכַח וְנָטָה,
מְחַכָּה לוֹ הַיָּד,
מְחַבֶּקֶת,
פְּשׁוּטָה

מְחַכָּה לַיְּלָדִים

לַבָּנוֹת

לַבָּנִים
וְכָל הַפּוֹשֵׁט יָד בְּפוּרִים

נוֹתְנִים
 
  • הוסף לסימניות
  • #12
דף בודד מיומנו של ישראל

דף בודד מיומנו של ישראל (29) אברך-קרית-סייפר בעליה של מכונית מהדגם הנכסף טאיוטה קורולה 2003 עם קילומטראז' נמוך.

*****

בעיקרון אני משתדל לעצור לכולם. למה לא. זאת אומרת לפעמים יש כאלה שאין לך חשק לעצור להם אבל אז אדרבה אני מחזק את עצמי שבזכות החסד הקב"ה יעזור שלא יהיה תיקונים והטסט יעבור בשלום כולל הזיהום אויר שתקע אותי פעם קודמת וכו'.

בבוקר אני לומד בליבוי חופץ בדברי יויסף ואחרי צהריים מיישיב בישיבה קטנה לנוער מתמודד בכפר רפאל ככה שיוצא לי די הרבה לסוע. כן. זה לא ממש משיב על שאלות בגמרא אלא יותר מפז"ח כלומר מפזר חום ואהבה לצעירים.
אקיצר, איפה הייתי? אה, כן.
בכניסה למודיעין עמדו שני ישיב'ע בוחרים משלנו, עם כובע וחליפה, אחד עומד ופושט ידו, וחברו מרוחק מעט כדי לא להלחיץ את הנהג. טכניקות של ותיקים. בהזדמנות אלמד.
מיד ראיתי שהם מישיבת שקדיה.
עצרתי. הם התקרבו ושאלו אם אני לכיוון דרום. אמרתי להם תכנסו ונקדם אותכם. בהמשך נראה.

עלו. מימיני מיכאל ומאחורי רפאל.

המיכאל שאל, אפשר לעשן כאן? משנענה בחיוב הושיט ידו לקופסת הסיגריות שלי, שלי! שלף הצית שאף ונשף עד שנמלא הבית עשן. הבטתי בו בתדהמה.

חברו מאחורי אוזני פתח בשיחת פלאפון קולנית.
מה נשמע? עליתם? אאוטלנדר? יפה. בטח תגיעו לפנינו. אנחנו ב...קצת ישן כזה. העיקר הלך מהר. נראלך נשאר משהו מארוחת צהריים? אם לא נלך ליוחאי. אתה חייב לי 23₪ זוכר? בלה בלה בלה.
הבטתי בו במראה והוא השיב לי בחיוך קורן.

המעשן סיים את הסיגריה ונפנה להביט סביבו.
אז מה? כל יום אתה נוסע בשעה הזו? בערך.
מזתומרת אתה גר בדרום או בקרית ספר? קרית ספר.
אה. ומה ישך בדרום? עבודה.
עבודה? יפה. אם אתה מחזיק רכב כנראה משלמים טוב. אחי בכולל ורק שוכר מסיטי קאר לפעמים. למה אתה באמת מחזיק רכב ולא שוכר גם? לא משתלם?

שתקתי.

אני נכנס פה, ביישוב הקרוב, הודעתי להם לפתע.
השניים נבהלו מעט. פה? ממש פה? זה מקום מת.
אולי עד חולדה לפחות?
לא. עד פה.
טוב. קבלו עליהם את הדין.
עצרתי בשוליים ודוממתי את הרכב.
חבר'ה, שניה, אמרתי.
עוד מעט פורים. מכירים את הכלל כל הפושט יד נותנים לו? ודאי, הנהנו בראשיהם. הלוא ת"ח הם.
יפה. ומה הפירוש? שכל הפושט יד- נותנים לו אבל הוא לא לוקח לבד.
המעשן השפיל מבט. חברו נראה נבוך.

נתתי להם להתבשל שניות ארוכות ואז התנעתי ואמרתי אני מגיע ממש קרוב לשקדיה. מתאים לכם?
מצוין!
חזרתי והשתלבתי בכביש. הנסיעה עברה בדממה.
לבסוף עצרתי והם יצאו כשאחד מהם לוחש "שכוייח" מבוייש.
זהו. עד כאן הסיפור ואני כותב אותו כתשובת המשקל לדרך בה נהגתי אני לשבת בטרמפים כמנהג בעלי בתים חשובים. והשם הטוב יכפר
 
  • הוסף לסימניות
  • #13
פושטת יד

לא פחות מאלף, לא פחות
מאלף פעמים
שנקשתי על שער.
אמרו: לא ננעלו שערי
הדמעה והצער.

לוואי על המלך טוב
לוואי נא אמצא חן בעיניו...
נואשת- מכה
נואשת- נוקשת
נואשת- מבקשת.

ועדיין עקה
ועדיין
השער לא סב
על ציריו.

 
  • הוסף לסימניות
  • #14
כוס נס

יכולתי לנחש מה מתרחש מעבר לדלת הסגורה, אך פתחתי בכל אופן.
חדר הבנים היה אטום וחשוך, ועל המיטה, מצונף בשמיכתו, שכב הבחורצ'יק שלי וישן עמוקות, רק נחירות קלושות אותתו על חיים. השעון הראה ששעת חצות עברה מזמן. נענעתי אותו והיטבתי לראשו את הכיפה שנפלה למרגלותיו.
"אני עוד רגע קם". - - - - -

כשנחת לבסוף בפתח המטבח, שעה שהקטנים כבר חזרו מהלימודים והתאספו סביב השולחן לארוחת הצהריים, התעלמתי. הוא נדחק פנימה בינות למהומה להכין לעצמו קפה. לא התאפקתי:
"עכשיו?! הקפטריה שלנו פתוחה רק בשעות הבוקר. פספסת את הזדמנות שלך, אפי."
הוא לא נשאר חייב, כמובן:
"מה אכפת לך? אני מכין בשקט ובזהירות, ואפילו לוקח איתי את הקפה בכוס חד-פעמית לשתות במרפסת. את סתם... את סתם...."

ההתרסה הקבועה במבטו היתה שם, אבל היא אבדה בין מילותיו התועות.
ראיתי אותו יוצא, פגוע, ולמרות שנקיפות המצפון שלי קראו לו לחזור מיד לשתות, הוא עזב ולא חזר.
תמיד זה ככה בסוף. אני מלאה כוונות טובות; מחליטה שהפעם אקבל אותו בזרועות פרושות, ללא הערות וללא תנאים, אבל משהו מתפקשש. ואז אני 'אוכלת את עצמי', מנסה להתפייס, ושולחת אותו חזרה לישיבה בלב חצוי ואנחת רווחה מהדהדת.
לו רק לא היה מגיע הביתה כל שבוע!

אחרי שעזב את הישיבה הקודמת, הוא בחר בישיבה קטנה ולא קונבנציונלית בשטחים. קיווינו ששם ימצא מרגוע לנפשו ויעלה על דרך המלך, אך בינתיים, למראית עין, אין שינוי לטובה.

"בלי לחץ" אומרים כל המומחים, "להרעיף הרבה חום ואהבה" הם מדריכים.
הוא לוקח חופש מתי שרק רוצה, ומסתובב בבית בחוסר מעש.
ואני מתפוצצת.

בימים שהוא לא נמצא, הכל הרבה יותר רגוע, ואז מתגנב לליבי הרהורון אסור:
"אם הוא לא היה, הכל היה שונה, טוב יותר, נינוח. עדיף לנו בעצם בלעדיו..."
חיש מהר ובבושה רבה אני הודפת אותו, דוחפת פקקים וירטואליים כדי לא להקשיב לקולו.

"איזו מין אמא אני...?"

אפי מספר:
יצאתי מהבית. היה לי קצת קר כי את הקפוצ'ון דחפתי בתוך הקיטבג בגלל שאמא עשתה פרצוף כשהגעתי אתו. לא שמישהו יגיד לי מה לעשות, אבל החלטתי לא ללבוש אותו מול העיניים שלה. מספיק ש'לא ראיתי' את הדמעות שלה כשהיא איחלה לי בהצלחה ודחפה לי קופסא עם עוגה ביתית.
בקושי התקדמתי כמה פסיעות, והיא כבר מתקשרת אלי:
"אפי, רציתי להגיד שאני מתגעגעת אליך מעכשיו".
"מרגש"
"ותתקשר אלי כשאתה מגיע. מתי האוטובוס שלך יוצא?"
"אני לא לוקח את ההסעה הישירה, אין לי כוח לסיבוב הארוך, יש כל הזמן קווים שיוצאים מירושלים. אני יורד בצומת הגוש ועוצר שם טרמפ."
"שלא תעז! אתה מכיר מצוין את דעתי בעניין, אני לא רגועה..."
"ואת יודעת שזה לחינם. כולם עושים ככה ואני מסתדר לבד בלי שתדאגי לי!"
"טוב, חבל ששוב נריב. נסיעה טובה."

* * *

סיימתי מוקדם עם ארוחת הערב וההשכבה, שקט שלאחר הסערה. החלטתי לנצל את הזמן כדי להצטייד בכמה פריטים. הוראות אחרונות לבייביסיטר, ו...נס שלקחתי איתי מטריה, כי גשם זלעפות מתחיל לרדת. הגעתי לתחנת האוטובוס, כשאני מתלבטת אם להמשיך, או לעשות אחורה-פנה. מסה רטובה של אנשים מצטופפת מתחת לגגון. אני שומעת שברי משפטים נסערים:
"שוב פיגוע"
"אומרים שריססו אותם מתוך מכונית נוסעת"
"הצומת שם כבר גבתה מספיק קרבנות. מתי נפסיק להיות מטרות במטווח?"
"מה קרה?"
"מחבלים ירו על עומדים בטרמפיאדה שבכניסה לגוש עציון. אומרים שיש הרוגים ופצועים. יימח שמם!"

אפי! אפי שלי! הוא אמור היה להיות שם!
נגמרה לי הבטרייה בפלאפון, ואני לא זוכרת את המספר שלו בעל פה...
אני כבר מדמיינת אותו שוכב דומם, עטוף. עכשיו הוא לא כזה ארוך ומאיים כמו כשהוא שרוע על משכבו. בעיני רוחי הוא קטן, בודד ומכווץ.

גם הלב שלי מתכווץ: "את ביקשת את זה, תודי!"
"לא נכון!"
אני מתהלכת סהרורית, בקושי רואה מבעד לזגוגיות משקפי הרטובות. לא יודעת אם זה הגשם או הבכי ששוטף אותי. ממשיכה ונתקעת ברוכב אופניים. אסוציאטיבית, אני נזכרת במבטים העורגים של אפי בזוגות אופניים מבריקים שבפתחי החנויות. בעלי היה נגד רכיבה, ולא עזרו כל תחנוני שהילד זקוק להרפיה...

אני אשמה!

זו לא היתה הפעם היחידה בה לא השכלתי להלך בחכמה בין הדרישות הנוקשות של האב לבין ההגנה על הבן. גם לא הצלחתי להעמיד פנים שאנו חזית אחידה בחינוכו.
בני בכורי נפל שדוד על מזבח הגורמים לנשירה.

הרעד ברגליי מתגבר. אני פונה לגרם מדרגות מאחורי התחנה ומוצאת את עצמי בתוך חנות צעצועים מוארת. המוכר, צעיר שחרחר עם סיגריה בזווית הפה, לא מעיף עלי מבט, וטוב שכך. הוא רוכן מעל הרדיו שמדווח עכשיו על שני חיילים הרוגים, ואזרחית פצועה.
אפי בסדר, כנראה, איזו הקלה!
אני בושה בעצמי:
"אימהות אחרות בוכות עכשיו!"
אבל מערבולת הרגשות עדיין נותנת בי אותותיה, ואני מרוכזת בעצמי באנוכיות אומללה. עיני נתפשות בקופסאות על גבי קופסאות הסדורות על המדפים. המשחקים מדברים אלי ללא מילים:
"הי, רובנו מכרים! רכשת אותנו בהון רב, והשתמשת בנו במרץ בלתי אכזב, לא כך?"
בוודאי. סיפורים בלי סוף סופרו, עוגיות באין מספר נאפו ונאכלו, מגדלים נבנו, וילדים צהלו. חלקיקי פליימוביל התפזרו ונאספו, איזו נוסטלגיה...

אז למה אני כ"כ קשה עם עצמי?

אי-שם בעומק החנות, בניגוד לסיטואציה הקשה, אני מניחה על נפשי רטיות של סליחה. היד האימתנית שהתנופפה מעלי כל הזמן, ועשתה לי "נו, נו, נו", שולחת אלי לפיתה אמיצה של הבנה והכלה, כזו שאני משתוקקת לשגר הלאה – ליד מתחננת שפשוטה מולי - - -
אני מתקדמת ונעצרת מול ספלי חרסינה למתנה. בדרך כלל ה'קיטש' הזה לא מדבר אלי, אבל עכשיו אני מרימה ספל עם הכיתוב: "ילד הוא לתמיד", ומנגבת ממנו את האבק.

אפי מספר:
שוב התעוררתי מאוחר. זה לא שלא רציתי לקום קודם, אבל אני פשוט לא שומע את השעון מעורר. מה לעשות? התארגנתי בשקט, כי העדפתי שלא להיתקל באמא. יצאתי מהחדר למטבח, היא לא נראתה בשטח, איזה מזל.
על שולחן האוכל ראיתי ספל חרסינה בוהק על צלחת עם כמה עוגיות קוואקר. היה שם גם פתק:

"לאפי היקר שלי,
טבול באהבה.
)דיר באלק שאתה לא מדיח אחריך!...)
אמא"

הסתובבתי להרתיח לי מים לנס.
 
  • הוסף לסימניות
  • #15
פשוט, נותנים לו

החלומות של נחומי כל כך רגילים. כל כך מציאותיים.

החלומות של נחומי הם כמו עורבים שחורי כנף, חולפים מעל ראשו פעם אחר פעם בצווחות, קורעים את לבבו ואת לבבינו.

צביקי הקטן היה הקרקע עליו צמחו חלומותיו, לקיקיון. בין רגע עולים ופורחים, ובין רגע נעלמים מותירים אחריהם שובל רעיל של אכזבה. שוב ושוב.

---

"אני רוצה ללכת לישיבה אמא, עשר שנים אני מניח תפילין. עשר" הוא מרים את עשר אצבעותיו הקצרות, רוקע ברגלו ומזכיר את מעמדו, "צביקי קטן ממני וכבר הולך לישיבה" מצחו מקומט מול חוסר היושר הזה. ידיו פרוסות בבקשה. בתחינה.

"אבא, תרשום אותי לישיבה, של צביקי", קולו גבוה, תובעני. פניו לחות. עזריאל נושך שפתיו עד זוב דם. עוד בקשה המותירה צלקת בלבבות. ואין רטיה בעולם שתמחה את רושמה. נחומי עוקב אחריו, מחפש את מבטו. לשוא.

"נחומי, אתה רוצה מזוודה?" אני מנסה להטות את השיחה לפסים מעשיים. חנוקה מדמעות שלא ניבכו.

"כן. אני רוצה מזוודה כמו של צביקי. גדולה. כחולה. קשיחה" התלהבות שוקקת בקולו. ובעיניו אורות.

קנינו לו מזוודה, אלא מה. מזוודה גדולה כחולה וקשיחה כמו של צביקי. היא מונחת דרך קבע מתחת למיטתו. בה הוא מאכסן את חפציו. לשם אני מכניסה את הבגדים. של הילד הגדול שלנו. שלעולם לא יסע לישיבה.

כשצביקי התארס, בכה נחומי. כל הלילה. בכה בליל האירוסין ובליל החתונה, חלם על כלה וחתונה. ועינינו כלות. על נשמה גדולה וגבוהה וכבולה.

בכל פעם כשהיה מבקש לתפוס את חלומו, להצמיח לו פרות ועלים, לנוטעו בקרקע, היה המילים מתגוששות בלשונו, והוא היה בולע את רוקו עשרות פעמים. עד חנק. גבותיו מתכווצות בחשש. ואנחנו פוכרים ידיים. הם היו בורחים מאיתנו, החלומות, כמו בלוני הליום, מרשימים, שלא נקשרו בחוט. עפים השמימה, נעלמים. מותירים ילד אחד מאוכזב. ושני הורים הלומי כאב. חסרי אונים. מביטים השמימה אל אלוקים.

---

נחומי רצה לעבוד בחנות ה"חד פעמי" שלנו.

"אבא, אני יכול לעזור בחנות, אני יסדר ערמות של כוסות וצלחות ומפיונים ותבניות" ביקש נחומי, בתחנונים מתוקים בעיצומה של ארוחת הבוקר. עזריאל מניד את ראשו בתנועה זהירה. כאובה.

"למה?" בולע נחומי את רוקו, כתפיו נשמטות בחולשה. "למה יקותיאל יכול לסדר כלים ואני לא?" מצטעפות עיניו בדמעות חדשות.

"נראה נחומי, נחשוב על כך" אומר עזריאל ואצבעותיו חובקות בחוזקה את כוס הקפה הרותח. מנסות לשאוב מעט חמימות. קור מכווץ את ליבו.

"נחומי, אולי נשחק מנקלה לפני שאני הולך לחנות?" שואל מבקש עזריאל. תוך כדי שהוא טופח על כתפו של הילד שלו שמניח תפילין כבר עשר שנים. מעמיד פנים של הכל בסדר, כשבפנים משתוללות הרוחות. מציפות תהומות של כאב.

שפתיו של נחומי מתעקלות כלפי מעלה, והוא פורץ בצחוק מתגלגל. צחוקו, היה למטבע עובר לסוחר. גם עכשיו. פרץ כוכבים זוהרים על שמים כהים.

כמה מהר הוא חולף בין המקצבים. תהום שחור של כאב לופת וזהרורי צחוק משחרר. נסרגים האחד בשני. כל הזמן. מנסים להלך לקצבו, לעיתים מצליחים ולעיתים לא. הכי לא ידענו איך מוחים דמעות של ילד גדול. של ילד שלא יגדל. של ילד שבוכה בלי קול וצוחק בצחוק גדול.

---

ניסינו להציבו במחלקת הצלחות, לסדר אותם במדף, בסמוך ליקותיאל. האיש השקט שמסדר לנו את מדפי הסחורה בשורות ישרות. שקטות.

הוא סידר צלחות, ושבר כוסות.

"יופי נחומי! אתה מסדר את הצלחות מקסים" אומר עזריאל ומלטף את כתפו, לטיפה מיד של אבא היא תמיד מתת של נוחם, ונחומי פולט צחוק נהנה. "יפה אה" עונה נחומי, עיניו מצטמצמות יותר מן הרגיל. הוא פוער גומות, מרכין ראש, מביט אל לשונו הנרגשת.

נחומי מאושר. נלהב. הוא נוטל חבילת צלחות, ומעיף אותה אל על, השמחה שלו חורגת מגבולות המדפים. יקותיאל מתכופף ונחומי מקפץ אחריו ומפיל את הסטנד עם הכוסות, שמפיל אותו על הריצפה. בוקה ומבולקה.

יקותיאל בורח למטבח. נתקל בעזריאל. שבוהה בו בתמיהה.

"אוי עזריאל תציל אותנו. מלחמה חד פעמית"

"נלך לראות" עזריאל נושא את עיניו רואה את המתחולל ומתכווץ, רגע ארוך עומד ונושם, הפנים שלו נצבעות בגוון אדמדם, וזה מצחיק את נחומי. זה מזכיר לו את האבטיח של שבת.

"ילדים, האבטיח היום מתוק במיוחד" אמרה אמא כשחתכה את האבטיח לפירמידות. "אתה מתוק במיוחד" מחבק נחומי את רגלו של עזריאל, שרוכן לעברו בדאגה.

הכל בסדר איתך ילד?" שואל עזריאל בבהלה, ועוזר לו לקום. לצאת מתוך הבלגן, ולא לחזור לשם עוד.

--

בעיקר נמסנו והתאבנו לסרוגין מול הבקשה האחת שנלחשה שוב ושוב.

"אבא, אני רוצה ללכת לישיבה" כמו בחור. המזוודה שקיבל לא בלעה אל תוכה את הרצון הגדול.

פיו של עזריאל נפער בהשתהות, במשך רגע ארוך הוא שותק. ואחר כך הוא גוחן אל נחומי, מרים את סנטרו אל על. "רוצה ללכת לישיבה, ללמוד תורה?"

"כן אבא" הוא אומר ושפתיו נפשקות בחיוך. רסיסים של אושר נתלים בקצות ריסיו. עזריאל כורך את זרועותיו סביב נחומי, מחבק אותו בחום. "אני אוהב אותך" הוא לוחש לאזניו, עיני נחומי ניצתות. וקמט נוסף לעזריאל במצחו, חרוט עליו חלום גדול, של ילד גדול.

--

וכמו השמש שמופיע אט ומבהירה את השמים ואת הנתיבות ואת ההולכים על הארץ, כך הפציע הרעיון ברגע של חסד עליון, עוטף את נחומי בשמחה. ואת ליבנו בנחמה. בתקווה גדולה.

"אחראי פינת הקפה בישיבת מרדכי הצדיק" ביום הפורים. אושר נתלה בין ריסי עיניו הכהות של נחומי, כששיתף את כל הסובבים, בחדשה החשובה. המילים מתבלבלות בין שפתיו, מהתרגשות. "אחראי וגם לומד" אומר נחומי ומוחה אגלי התרגשות ממצחו, שבוהק באור יקרות. "אחראי שיהיה לכולם כח ללמוד" אישוניו נוצצים בהתלהבות.

ועזריאל מתבונן בי ועיניו רציניות, שמחה בהן. פניו בוהקות, הלומות כאב. מלאות השלמה בגזירת עליון.

תמיד נתזז בין הרגשות, נוגעים בהם. נכווים, מחפשים רטיה של אמונה וזוך, נופלים וקמים כדי להודות למי שברא ויצר והעניק לנו את המתנה. את נחומי.

---

והיה אם נפגשתם בילד גדול, מארגן את פינת הקפה בבית הכנסת, אחראי למלאי הכוסות והכפיות, אותם בוחר בקפידה מהחנות של אביו, עליזים ססגוניים, מתאימים לים הפורים. מלאי חיים. אם פגשתם אותו מתנדנד על הספסל, יחד עם הלומדים, עד שראשו נחבט בשולחן, והוא נרדם, וקם, שוב נרדם ומחייך לכולם. אל תתנו למראה לתעתע ולערער את האמת המופלאה שנרקמה, בתכים עדינים של כוסות גרגירי קפה וסוכר, המתיקו וחיממו את נשמתו של נחומי, שפשטה יד וקיבלה את חלקה תורה.

חייכו אליו חייכו לחלומו שהתגשם.
 
  • הוסף לסימניות
  • #16
מקבץ גשמי נדבה

בבוקר הוא קם
פקח את עיניו
הקושי היה שם
מחייך חיוך רחב
הוא מצמץ בעיניו
משך את הכר
הקושי ניצב שם
חיוכו קורא תיגר

היום התערבל לו
כמו גלגל חמה עיקש
הקושי הזדנב לו
בשעותיו התנקש
הערב ירד
איתו ערפל
בפיו עמד
טעם תפל

ולמה חייו
הם לא מה
שגיבש
ולמה
הקושי חייב
לשבש
ולמה הקושי
חייב להיות
ולמה חייו.

הלבנה קרצה מהסבך
חיוכה עצל
הכלב נבח
קולו מצטלצל
העשב רטט באויר היבש
הוא שירך את רגליו
במבט מתנצל

הימים צלעו
במורדות הגינה
שעותיו התמלאו
שוב לא הייתה בו טינה
הוא העז לבקש
אך עוד לא נענה
הניכור נסוג
והיה לתחינה

ולמה חייו,
תשובה ועיתוי
ולמה חייב,
שאלה ושיטוי
וכמה כאב
ריכוז תמיסת
חיטוי

עץ פקאן רקב
והדקל צימח
כנדהם עקב
אחר גנו הפורח
הימים דהרו
הזמן התנגח
בקיר, כמטורף.

הוא הצמיח
כנפיים
אבל עדיין
לא עף
ענן בשמיים
הבהב
כמו עפעף
שולח לו אור
ודמעות וטיף
טף.
 
  • הוסף לסימניות
  • #17
פשטה ידה

הגלידה היתה קפואה ואכזרית ליום סוער כזה. שיניי נקשו לקצב טיפות הגשם, או אולי לקצב ריקודי ליבי. ליקקתי את הגביע בעקשנות. אצבעותי האדומות נכרכו סביבו כאילו היה מפזר חום, ללא התחשבות בזוג כפפות העור שנחו בכיס מעילי. הגשם ירק על חלונות הקיוסק, יוצר אדים מטשטשים ביני לבין ההמון. גלידת פיסטוק-פקאן, זרויית אגוזים וקוקוס. ישבתי לבד. בחוץ הגשם ועוברי אורח שנקלעו לסערה, בפנים מוטקה, המוכר השמן, קומץ לקוחות ואני. מגלגלת את הגלידה בין לשוני שהולכת לקפוא. הגשם מתגבר. מוטקה מכבה את המוזיקה הרועשת ופותח חדשות, אני מבקשת שינמיך את הווליום.

אתמול הוא עוד אמר לי שהוא אוהב אגוזי פקאן מסוכרים, אלה העטופים בדביקיות מתוקה, שאתה שוקל בזהירות ודוחף עוד אחד לתוך הקופסא. היום הוא לא הסתכל עלי. ידעתי שזה מה שיהיה, הוא הזכיר את אגוזי הפקאן בקשר לסבתא שלו, אצלה הוא נמצא כרגע. יש לה עץ פקאן בחצר. העלים שלו מלאי אבקה שנמרחת על כל ריצוף האבן ומלכלכת באופן תמידי. סבתא שלו אוספת את האגוזים שברחו מן העץ, קולפת אחד-אחד, מצפה בסילאן ובסוכר חום ומכניסה לתנור.

אני שוברת את הגביע, בביסים גדולים ומקבלת צמרמורת מהקור, כזו שחודרת עמוק לשיניים ועוברת הלאה לעצמות. אני מרגישה את הכבד מתכווץ ומתעטפת טוב יותר במעיל הצמר.

פעמיים הושטתי יד. לפני שלוש שנים, והיום.

גם היום, כאז, הבחנתי ביובש שיש על כפות ידיו. אז, ההבחנה הזו שעשעה אותי. את שמה לב לשטויות. תקני לו קרם ידיים.

לבשתי היום את השמלה השחורה עם הכפתורים הכחולים. תיפורים גסים בחוט כחול. אף פעם לא אהבתי שחר וכחול. זה מנוגד בעיני. מה אכפת לי. אמא הגיעה איתי, וגם אבא. לא רציתי. אמרתי להם שאבוא יותר מאוחר, ונשב יחד. הם התעקשו. זה היה נס, אחרת, לא הייתי יודעת איך קוראים לי ובת כמה אני. קוראים לי מיכל ואני בת עשרים ושתיים.

מהדורת החדשות עוברת לתיאורי מזג האויר, אני מוצאת שזה נושא מרתק, תלוי איך מגישים את זה. מעבר לכך, זה נושא מיותר כרגע כי את הקור מרגישים כל נושמי עפר, גם בלי גלידת פקאן וגביע פריך. הגביע מתקרב לסיומו. אני מציירת על החלון שליידי סמיילים מעוותים, מוציאי לשון ועתירי קרניים. אמרתי לאבא ואמא שאבוא עוד מעט. אני צריכה קצת שקט. אני מוצאת ששקט זה ענין מודולרי. אם הייתי שואלת את מוטקה, הוא לא היה מגדיר את מה שקורה פה כ"שקט". הדלת לא מפסיקה להכניס בובות-שלג המבקשות להפשיר עם כוס סחלב בעלת ריח מתקתק או משקה קינמון. יש גם משקה אגוזים וקפה הפוך, אבל איש אינו מבקש גלידה. יש שמתעקשים על מאפה בחינם, וגם ישיבע- בוחרים ששואלים על מרק או קדרת צ'ולנט. מוטקה מתרוצץ בין משטחי העבודה, בוזק סוכר, מקציף חלב וטוחן פולי קפה.

מדי פעם הוא מעיף מבט צר לעבר השולחן לידו אני יושבת, בודק אם אפשר לנקות שם. אני מלקטת את הפירורים שנשרו מהגביע ואוספת את חפצי.

הרוח חובטת באפי. אני דוחפת את ידי לתוך הכפפות, מישירה מבט אל היום האפור שמתיז בי את גליו. מעבירה לשון על שפתי הצחיחות. המזוודה כבר ארוזה. אתמול דחפתי לתוכה את הפריטים האחרונים, כמו מחשב ומטענים וראש – פאה. את הדברים הגדולים כמו קרטונים של בגדי קיץ ואוסף התיקים שלי העברתי לאבא ואמא עוד אתמול. כעת אני הולכת חופשיה, הפלאפון בכיסי, מנותק. אני דוחפת את ידי עמוק יותר לתוך הכיסים, ונתקלת בחפץ קר ונוקשה. המפתחות.

בלי לחשוב, אני פונה בעיקול מאחורי חנות לממכר פלאפונים, ונכנסת לרחוב הצדדי. המונה - ליזה. דבר ראשון אני נתקלת בפרחי המונה – ליזה שמחייכים אלי מהחלון. איך שכחתי לקחת אותם. לעלות? לא לעלות? לקחת את העציץ או להשאיר אותו על אדן החלון-

באחת אני מסתובבת. המונה ליזה תתייבש כאן, פרחי הפעמון בצבע היין ינשרו למדרכה שמתחת. ילדים ידרכו עליהם והם ייהפכו לאשפה שיאסוף מטאטא הרחוב. יש הרבה עציצי מונה ליזה חדשים בדוכן הפורח של יפה.

אני מחישה את צעדי, הולכת אל הגשם.
 
  • הוסף לסימניות
  • #18
כל הפושט - קוראים לו

נזרקתי על המיטה באפיסת כוחות. עייף, מותש, מרוט.
אחרי עוד יום עבודה קשה ומלכלך, ביקשתי רק כוס מים, מקלחת ושינה.
את הראשונים קיבלתי די מהר, אבל האחרון בושש מלבוא.
המחשבות הטורדניות על קשיי הפרנסה, הנזיפה מהבוס... אוי, ריבונו של עולם, העלף שוין.

עד שהצלחתי לעצום את עיני מוחי ולקבל סוף-סוף את המתנה המיוחלת שמכונה משום-מה 'שינה'...
אני דווקא הייתי קורא לה בשם אחר, עם שורש ח.ד.ש, אבל העיקר שבסוף היא באה.

לא יודע כמה זמן זה נמשך, אבל זה עבר מאד מהר.

יד קטנה מנדנדת אותי בחוזק ילדותי.

'א-ב-א, א-ב-א...'

'אמממ....' ישנוני עמוק נשמע מכיווני.

'אא-בב-אא'.

'מוישי, בבקשה, תן לאבא לישון. תחזור למיטה, מחר אביא לך הפתעה'. זרקתי, והתהפכתי לצד הקיר, מתכרבל בשמיכת הצמר הישנה, שירשנו מהסבתא-רבה של השוויגער.

'לא, אבא, לא!'

'עקשן הילד', השתחל לו ההרהור באמצע חלום שחור על מלט לבן.
מלחמת 'טיטול-אמצע-הלילה' הוותיקה חזרה אלי עכשיו בבומרנג, עם תוספת של 10 קילו.
להרים אותו? לא להרים אותו. שיעמוד ויבכה עד שיעיר את אמא שלו?
נזכרתי במעשה הנדוש, שנגמר בערך ככה: 'יצר טוב ויצר רע - תמשיכו להתווכח, אני ממשיך לישון. כשתגמרו תעירו אותי'.

כנראה המחשבה האחרונה נמשכה יותר משניה וחצי, כי הצעקה הבא הכמעט הפילה אותי מהמיטה.

'א-ב-א!!!'

זה לא דמיון, זה אמיתי. אין לי כח.

פקחתי רבע עין ימנית וראיתי את ידיו הקטנות מושטות לעברי, מתחננות גם הפעם: 'רק הלילה'.
טוב נו, ערב פורים עכשיו.

'קח, בני. ז'תומרת, בוא'.
- - -

לילה טוב...
 
  • הוסף לסימניות
  • #19
הפושט יד, ניתן לו?

נכנסת עם התפוצ'יפס לחדר וסוגרת את החלון בתנופה, מספיקה לראות פרצופים מאוכזבים ומשתוקקים. מורידה את הווילון ופותחת את השקית. זהו. למדתי.
אתמול זה בגלל השוקו בשקיות שקנינו.
שלשום השוקולד אשם,
ולפני שבוע - משחק הקלפים החדש.
ולפני חודש? חבילת אלפחורס טרי'ה שנגמרה בשניות ספורות בעזרתם האדיבה של התצפיתנים ממול. השארתי לי בצד 3 עוגיות שתכננתי לקחת לכיתה, והן אזלו לי באופן מסתורי. עקבותיו של הקוקוס נצפו על שפתיו של הצפתי הבוגר שהשתחל לביתנו לפני ארוחת הצהרים שלהם.
שום דבר לא נשאר בין הקירות של הבית הזה, הכל הופך להיות נחלת הכלל.

אני לא מוכנה יותר. רוצה לאכול. בעצמי. לחוש את הביס בריכוז מדויק, לשמוע את קול הכרסום שלי בלבד, לראות את החבילה מתכווצת באיטיות מתונה ולא בסחרחורת מהירה. פשוט לאכול בנחת.
כל היום, 3 דירות המאכלסות פרצופים המתצפתים עלינו מהחלונות הסמוכים. בודקים למי יש אוכל טעים ששווה להתנחל אצלו, משחק חדש שמביאים כמתנה וכדאי לקפוץ, משהו חדש ששווה לראות מקרוב... מה לא, מה?

וזהו. התפוצ'יפס הזה, האחרון, כולם לפניו נאכלו על ידי שכנים מתגרים מימין ומשמאל. לא עוד.
הדלת נעולה פעמים, ואני לא מעונינת לפתוח חרף הדפיקות ההולכות ומתחזקות.
שילכו לקנות.
באמצע השקית, הדפיקות מעצבנות אותי והטעם המחודש הולך ומתפוגג. בכל אופן, כאמצעי הגנה, אני מסתירה את השקית המרשרשת מתחת לשמיכה, ופותחת את הדלת.
אני פותחת ונעמדת מולם, חוסמת את הנוף ולא נותנת מעבר. הם נושפים בתסכול.
"כן?" אני קצרה, חדה וענינית. המעט לא מספק את לב הארי. הם נבוכים, מגלגלים עינים במטרה למצוא את המחבוא המוצלח לשקית המגרה.
אפס. אני אמיצה כמו פנתרה וחדה כמו סכין חיתוך. זה לא חדר אוכל! זה בית פרטי.
"רצינו לשחק איתכם" מגמגמות הילדות לבית משפחתי צפתי.
'לא עכשיו' מתחשק לי לומר להן.
אני עוצרת בעצמי, וחושבת רגע.
"אני צריכה לצאת" אני אומרת לבסוף את האמת.
מה עושים? מה עושים? לתת להן? לא לתת להן?
הן הולכות בינתים, מאוכזבות. בעינים רעבות הן בולשות לאורך המסלול אחרי השקית האבודה.
הטלפון מצלצל, סימן שאני צריכה לצאת עוד חמש עשרה דקות. מרגיעה את אמא הדואגת ובהחלטה של רגע רצה לחלון, מבינה את המצב שלא מאפשר להם להנות כמוני מ'שמנת בצל' בסתם יום חולי שהוא לא פורים, ומחליטה לכבד אותם בחלק. אני מרימה את התריס,שולפת את הצ'יפס בטעם שמנת בצל, נאבקת קצת לשחרר אותו מאחיזה חמדנית ומסתכלת ישר לפנים של צופי'ה צפתי. בידים עסוקות היא בוהה אחרי השקית המתנועעת בידי. ופתאום אני רואה מה היא עושה.
שוברת קוביות משוקולד המונח על האדן ואוכלת מול החלון הפתוח. שמרלינגס יש לה ביד! מול החלון שלי! איך יכול להיות שלא הביאה לי?
"רוצה קצת?" אני שואלת אותה.
היא מהנהנת, ואני בולעת את רוקי.
אני אוספת כמות נכבדה משחשבתי לתוך שקית, שישאר גם לקטנות שחזרו בידים ריקות, סוגרת היטב ומשליכה לחלונה. זה נוחת על השידה שלהם ומשמים שום צ'יפס לא התפצפץ לפני הזמן. מעולה.
והיא שולחת אלי כמה קוביות. אני מתמתחת עד לחלון שלהם, ולוקחת.
"תודה" אנו אומרות זו לזו. ומחיכות חיוך של היכרות מעמיקה.
וזהו, אני חיבת לצאת.
מנופפת לה לשלום, רואה אותה מניחה את השקית ששלחתי לה לצד השוקולד ומנפצת את הצ'יפסים בזה אחר זה, בולעת בהנאה עם הקוביות הנוגטיות.ואז החלטתי גם אני לשלב שוקולד צ'יפס.

אני רושמת ברשימה עם כותרת רחבה:

מ ש פ ח ת צ פ ת י - העדפות למשלוח מנות.
שוקולד שמרלינגס נוגט.
צ'יפס שמנת בצל.

עכשיו כבר נדע מה אתם מעדיפים לקבל במשלוח מנות. אל תדאגו.
לפורים זה יבוא בצלופן ממלא משאלות...

ויצאתי לעבודתי בחנות, קוביות השוקולד מועכות את הצ'יפס וממתיקות את יומי.
 
  • הוסף לסימניות
  • #20
בושקה במשלוח - (פרק א' בלבד)

הייתי רגילה לתגובות שונות על דירת מגורי.

"כאן זה המשרד?!" תהה לקוח עם מראה מכובד לאחר כניסה לבניין המתפרק.

"סליחה, אולי אתם יודעים היכן נמצא גמ"ח "דירה נאה", כתוב לי שזה כאן משום מה" היתה תגובה רווחת נוספת.

היו גם חסרי טקט למיניהם. "הסנדלר הולך יחף, הא?"

או "הקמתם את הגמ"ח בשביל למצוא בית לעצמכם, רעיון מקורי" אגב קריצת עין.

כמובן שהיו גם סתם אנשים טובים שאיחלו מכל הלב "יהי רצון שה' ישלח לכם בית נאה, ולו בזכות החסד הזה, גמ"ח דירות ללא תיווך".

לכל התגובות הייתי ערוכה נפשית. הנהנתי בנימוס כנדרש, וגיחכתי חליפות. העיקר- שהתשלום הזעום בין 60 התפוחים יעבור לידי ובמהירות. אבל לתגובה של הזוג החייכן שעמד עתה בקדמת הדלת וחיכה לתדפיס לא הייתי מוכנה כלל.

"תגידי, מה עם כאן?" סיננה לעברי, תוך כדי שאני "עוזרת" למדפסת הביתית להוציא את שלל הדירות בין קרביה המתקתקים.

עזבתי את המדפסת ופניתי אליה. "למה את מתכוונת?"

"כאן, בבניין הזה יש אנרגיות טובות, ובטח זול, לא?"

התפלאתי. בחיים אף אחד לא בירר על העזובה בה גרנו או על הדירות הסמוכות לה. הבניין שלנו היה מורכב ממשפחות קשות יום, עם כמה גויים רוסים בין לבין, מספר מועט של זוגות צעירים שעשו מעשה אמיץ ובברכת רב זו או אחרת באו לשבור את המשכנתא המאמירה בנוחה בהרבה, ולתוספת- כמה קשישים שגרו בו כל חייהם ועמדו להחליף כתובת, שאין אותה בגמ"ח הדירות בשום פנים ואופן.

אבל היא ביררה, ואכן השכנים ממול תכננו לעזוב עוד שבועיים, הרבה לפני סיום החוזה.

אמרתי את הדיווח ביובש משהו, משתדלת לא ליפות את המציאות, למה? הדירה שם, לא נראתה יותר טוב משלנו, רק אולי שבורה יותר, בהתחשב בחמשת הבנים מלאי האנרגיה שאכלסו אותה בשמונת החודשים האחרונים בקול רעש וחבטה.

רבקה שמעה בקשב רב. היא בררה אם ישנה מרפסת סוכה. נענעתי ראשי בשלילה. בבניין הישן הזה, שעומד על תילו קרוב ל-50 שנה, אין כלל מרפסות. העצמים הברורים עליהם לא ניתן לחלוק, הם קירות אותם בנה הקבלן הקדמוני בנדיבות פזרנית כמעט. כל שטח של 60 מ"ר הפך לדירה בת 3 עד 4 ולעיתים 4.5 חדרים. תלוי אם החלטת לחצות גם את הסלון בקיר או שניים.

"כמה רוצים" שאלה לאחר התייעצות עם שמשון בעלה שנראה מחפש את אותן האנרגיות שמצאה אשתו, אך ללא הועיל.

" 1,300 ₪ כולל ארנונה" השבתי, מחכה למסור כבר את ערמת התדפיסים.

הדפים היו מיותרים. הם השאירו אותם, ולקחו רק מספר בודד של בעל הבית ממול.

אחרי דין ודברים, נחתם חוזה, שבועיים אחריו הם היו כבר כאן, בבית ממול.

כבר בשבוע הראשון החלטתי שלרבקה יש רוח הקודש. ולו רק בגלל שתמיד ידעה מה בדיוק חסר לי במקרר.
אחרת איך אפשר להסביר שרגע לפני שבת היא דפקה עם בקבוק מיץ ענבים בדלת כשבדיוק היה חסר לי מצרך זה נואשות? ובשבת דחוקה אחרת אחרי שבוע ללא שום מנויים חדשים, הגיעה עם עוף קפוא שהיה "ממש מיותר" ולנו - הצלה של ממש. את נתוש בן השנתיים הם היו "חוטפים" בדיוק מתי שהרגשתי שהוא מטפס לי על הראש (או על הקירות), ובתזמון מושלם אסתר שלהם נורא השתעממה ושאלה אם אפשר לשחק קצת עם הילדים.

לא רק לי הועילו עציון, כי אם לכל השכנים. שני ילדיהם הבוגרים של משפחת כהן, שגרו קומה מעלינו, עברו להתגורר אצלם בפנסיון מלא הכולל שיעורי בית מושקעים וארוחת ערב, וגם מבצעים נושאי פרסים על קריאת שמע ועזרה בבית לאם החלושה.

סלטים התעופפו מקומת הקרקע לכל אורך הבניין מידי יום שישי, וחלות מאפה בית חולקו בנדיבות לכל מי שפשט ידו, או לא.

"ומה אתכם?" שאלתי אותה, כשתחבה לידי שקית מלאה לחמניות.

"אנחנו? יש לנו יותר מידי. תראי אותי, אני נראית לך רעבה למשהו?" צחקה בטוב לב משתפך.

כשהייתי מחמיאה לרבקה אחרי מבצע זה או אחר בברכת "כל הכבוד" המקובלת, הייתה מבטלת אותי מכל וכל.
"כל הכבוד למלך הכבוד. אנחנו מה עשינו? כלום לא עשינו, ה' זיכה אותנו, זה הכל"

כל דכפין ייתי ויאכל, כל צר ומצוק יבוא ויקרב. בכל השכונה הכירו מהר מאוד את הכתובת. והתגובבו יחד עם בני המשפחה בין הקירות החונקים.

אצל משפחת עציון לא היה דבר הנקרא חיסרון, הם חלקו על עצם ההגדרה. הכל טוב, והרבה יותר מטוב. ואם במקרה לא ראית את היופי, המגרעת אצלך! מי אתה בכלל שתחלוק?

הכיור היחיד והקטן דאג שאף פעם לא יהיה כלים. והרצפה הסדוקה? עזרה ללכלוך לא להראות.

אין מרפסת סוכה, אז נעשה סוכה ענקית לכל השכנים בשדה ממול, זיכוי הרבים של ממש. הנה אבנר דינוזסקי, בעל הקיוסק השכונתי, פעם ראשונה שנכנס לסוכה בחייו, לא שווה?

מארחים ואין מקום לישון? מה הבעיה? הכל טמון בהגדרה מהו מקום שינה. קירות הבית המרובים מהווים מעלה של ממש. המטבח זה לא מקום שינה? נו באמת, זה לא כתוב בשום מקום. כשתחשוב על זה היטב תגלה שזה מאוד נוח.

"העולם הזה הוא רק פרוזדור"- שיננה רבקה בלהט לכל המפקפק. פרוזדור יראה פרוזדור בלי גינונים מיותרים. מה דרוש בפרוזדור? רק להתקין עצמנו לטרקין במעשים טובים ותו לא.

ערב שבת אחד אחרי הסעודה קפץ החשמל אצל עציון. הם הזעיקו את בוריס, גוי השבת הקבוע שלנו, והסבירו לו בעברית משובשת (רק כך היה בוריס מבין) מה עליו לעשות. הפעם הצטרפה קלרה, אשתו הקשישה, יורדת אחריו ונאנחת, אוחזת עששית בידה הגרומה. בעוד בוריס מחפש את השלטר לפי סימניו של אדון עציון, עמדה קלרה ובהתה בנרות השבת שריצדו באלף שלהבות על זגגית החלון שרעדה מעט ברוח. המבט של קלרה לא נעלם מעיניה של רבקה. מבט מתגעגע כזה, שאומר דרשני.

למחרת דפקה רבקה עם פנים דאוגות בדלת ביתי ואמרה לי את סברתה. חלקתי עליה נמרצות.

"נו באמת רבקה, מה יהודיה? היא נשואה לבוריס הגוי. לא מדברת עברית, וחוץ מלגרגר לתינוקות מילים ברוסית היא לא מחליפה מילה עם איש. מאיפה הבאת את זה עכשיו?"

"ואני אומרת לך שהיא יהודיה. ראיתי איך היא מסתכלת עליהם" התעקשה רבקה, עם המבט הנבואי שלה.

"על מי?" נלחצתי.

"על נרות השבת שלי כמובן!" קצפה על אדישותי חסרת הגבול.

"לדעתי את מבזבזת את זמנך לריק. אין סיכוי. תזהרי, אומרים שיש להם צלבים בגודל אגרטל בבית"

הטלפון צלצל, מספר לא מוכר על הצג, אולי עוד מנוי פוטנצאלי? נפרדתי מרבקה חפוזות.

למחרת שבה רבקה עם מסקנות.

"כמו שאמרתי לך, היא יהודיה. עליתי אליה עם הפמוטות והנרות. ככה לראות את התגובה שוב.

היא פתחה את הדלת, התבוננה בי ובכל העסק, אמרתי לה. "יהודיה?"

היא אמרה: "ניייט נייט" מנענעת את ראשה לכל הכיוונים ובוריס התערב ואמר: "נייט יהודיה, לא!! סבתא יהודיה, מאמא נייט! פרוסקה. רוסית. נייט יהודיה"

תפסתי את קלרה בשתי ידי ואמרתי לה. סבתא יהודיה? נרות מדליק?? כשאני מדגימה בפנטומימה הדלקה, כולל הגפרור הניצת.

"דא דא!!" אמרה קלרה ועשתה תנועה של סיבוב וכיסוי העיניים. בוריס מחא כפיים בהנאה משמע צפה בהצגה משעשעת.

אני עדיין הייתי ספקטית. "תגידי רבקה, ואם זו הסבתא מצד אבא, הא? הם בקושי מבינים אותך. על מה את מדברת?"

רבקה לא התרשמה מדברי מבטה נישא הרחק משם.

"הנה פורים מתקרב, אנחנו נביא לה משלוח, נראה כבר איך נסתדר עם בוריס והצלבים אני בטוחה שנצליח להדליק את הניצוץ שלה מחדש, עוד קצת סבלנות".
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת
מצב
הנושא נעול.

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה