הפושט יד- נותנים לו, ובבקשה בלי פרצוף חמוץ | מבוסס על סיפור אמיתי
לא התכוונתי אף פעם להיות במקום הזה, להיות היהודי שמסתובב ביניכם עם היד הפשוטה קדימה, המבט המושפל, הפרוספקטים ביד. אבל הנה, אני שם.
לא הגעתי למקום המכובד הזה ביום אחד.
קודם לכן, היו לי עסקים טובים. הייתי חלפן כספים, היה לי תזרים מזומנים ענק. הייתי גם פורט צ'קים, בתקופות שבהם זה היה חוקי וקל.
הייתי פורט דולרים, מתנייד במהירות על קטנוע קטן לאן שצריך.
מגיע, נכנס, פורט, יוצא עם רווח יפה.
היו תקופות טובות יותר, היו קצת פחות, תמיד הייתי במצב מעל הממוצע.
מי שעובד בכסף, קצת נדבק לו לידיים בכל מקרה, אומרים העולם - וצודקים.
או לפחות במקרה שלי - זה היה נכון ביותר. הכסף פשוט 'נדבק' אליי.
ולא שהתעצלתי. עבדתי קשה. באמת. הייתי מקבל טלפונים בשעות לא שעות, וממהר לשם עם פאוץ' מנופח, מספק שירותי פריטה והמרה מהירים. והכל בשערים תחרותיים מאוד.
פריטת הצ'קים הייתה הדבר הרווחי מכולם. תמורת אחוזים נמוכים מאוד הייתי פורט צ'קים דחויים, וכעבר כמה שבועות סופר בסיפוק ובהודיה להשי"ת ממון רב.
במקצוע שלי בעבר, אגב, אי אפשר היה שלא להיות יהודי מאמין מאוד: ההתגלות האלוקית הייתה נגלית בעיניי בכל יום. בדיוק כשקניתי מההוא דולרים - קיבלתי טלפון מפלוני הזקוק הרגע לדולרים.
בדיוק כשמכרתי דולרים והיו בידיי סכומי עתק רבים בשקלים - קיבלתי טלפון דקה אחר כך: רוצים דחוף שקלים חדשים, ישראליים, בוא מהר בבקשה.
וכך הענינים התגלגלו, וברוך השם הפרוטה הייתה מצויה תמיד בכיסי. בכל כיס וכיס. וגם בכיס של החליפה, הפנימי, שם לפעמים היה לי גם חבילת שטרות מגוחכת בעוביה.
עד ש...
טוב, אין עד ש.
קשה להניח את האצבע על הנקודה המדויקת שבה העניינים החלו לחרוק.
לא ביום אחד, גם לא ביומיים, גם לא בחודשיים. עם הזמן הגלגל הגדול החל להתייבש. פתאום היה לי פחות תזרים מזומנים, וממילא פחות אפשרויות להתפרנס. כי כמו שזגג זקוק למסורית מיוחדת, כך אני זקוק לכסף מזומן. הוא כלי העבודה שלי. בהיעדרו - איך אעבוד?
וזה הלך והחמיר.
אחר כך הגיע שלב הלווים העקומים, כך אני מכנה אותם.
קבוצת יהודים נשואי פנים, לא קשורים אחד לשני, שהייתה איתי בקשרי מסחר ענפים. עם השנים יצא שכל אחד מהם החזיק עבורי פקדון לא קטן, סכום מכובד ששמתי אצלו. לפעמים גם קראנו לזה הלוואה, לפעמים סתם פיקדון. בדיעבד שהטעות הייתה, כנראה, שלא הגדרנו מפורש את העסקה; פקדון, הלוואה, השקעה, מה שלא יהיה.
עם השנים, החל הכסף ההוא להיעלם. לפתע התחוור לי, כי חלק גדול מאותם ידידים שבטחתי בהם, לא ממהרים להשיב לי כספי, וזאת בלשון המעטה...
חלקם הפסיקו לגמרי לענות לטלפונים, חלקם שילמו בצ'קים דחויים על שלל סכומים מוזרים, שחלקם כלל לא כובדו על ידי הבנקים, וחלק אחר מאותם יהודים החלו להתמקח איתי בדיוק על גובה הסכום שאמור להיות אצלם.
נשמע מוזר, אני מסכים. גם לי אין הסבר ברור איך זה קרה. כנראה שעסקה צריכה להיבנות בצורה מסודרת, ממוסמכת, כמו שאומרים הצעירים, הכל רשום מסודר ומתוייק, ולא בכל מיני סיכומים חבריים בעל פה.
מה שלא ברור לי עד היום, וזו אם תרצו שאלת השאלות, איך אותם יהודים ישנים טוב בלילה.
כלומר, גם אם לשיטתם הם חייבים לי סכומים נמוכים בהרבה מכפי שאני סבור - עדיין מדובר בסכומי עתק...
ולמה אני מספר לכם את כל זה?
כי היום אני.. פושט יד. לא רגל, יד. עובר בבתי כנסת, מסתובב עם צרור ניירות שחתמו לי הרבנים המכירים אותי, מנסה ללחוץ כדי לקבל שני שקלים במקום אחד, מכיר בעל פה את כל הכוללים בארץ, שעות המניינים, איפה הכי כדאי לאסוף בשלישי בבוקר, או ברביעי בצהרים, ומתי גביר פלוני 'פותח', שזה כינוי מכובס ל'מתי אפשר לבוא לפלוני ולקבל חמישים שקל'.
ולצערי, אני 'שם' עד היום. באותו מקום. ואני עושה את זה, כי בין ללכת להלוות כספים מגמ"חים רבים בידיעה שאין לי איך להחזיר, ורק לגלגל ולגלגל, העיקר לשמור על חזות של עסקים כרגיל, ובין להשפיל את עצמי אבל להביא לחם וחלב הביתה - אני בוחר באופציה השניה.
ומה המסר שלי?
שתחשבו גם על הצד שני, בפעם הבאה שאני בא אליכם באמצע שחרית, מנחה או מעריב, ופושט יד ומבקש: צדקה.
וגם אם לא תתנו, לפחות אל תתעלמו ממני, ואל תתנו לי הרגשה של נודניק, טרדן דביק ומנוזל שנדחף לכם באמצע התפילה, כי גם אני לא רציתי להיות שם.
הנושאים החמים
