---> אתגר קיץ מסעיר - רביעי ואחרון לסבב זה! <----

[אבימי]

שלום ידידי המוכשרים להדהים

הסתפקתי קשות אם לאתגר אתכם באתגר הזה, או לבחור משהו קליל יותר.

משהו כמו - תקומה, ספה, ציוץ, חישוק או נקניק.

ואז ניערתי כגבר כרבולתי. מה! שאני אתרום איור מושקע לסיפור על פי בחירתו של הכותב - סתם ככה כמו כל גזבר קולבים ג'ינג'י כוזרי בגיל טרום הדישדוש?
לא לא לא לא. דמעות של דם יזיעו פה. זיעה של דמעות ידממו פה. דימום של של זיעה י(מה?) פה.

אז ככה, הנה האתגר הדרקוני המגרגר באיום:

מהסוף להתחלה.

כן. כמו שזה נשמע. אתם אמורים לכתוב קטע, שמושג הזמן בו - הוא הפוך!

קודם את סוף הסיפור, אחר כך את אמצעו - ורק אחר כך את תחילתו. בשלוש קטעים נפרדים , בשתיים או בחמישה.

אני לא אביא דוגמה כדי לא להגביל את הדמיון שלכם - אבל תחשבו - אתם יכולם לקחת ולהשתמש כאן באלמנט ההפתעה, אתם יכולם להשתמש בכלי הזה כדי להעצים דרמה שקטה, ואתם יכולים לספר סיפור מסוג חדש לגמרי.
תשנו על זה לילה או שתיים.
נראה אתכם!
(מחכך ידיים כמו מדען מטורף בדרך להשתלט על העולם)

 

[אשר שרבר]

אני אפתח, מקווה שזה עומד במשימה, אם לו, אל תתבייש, תגיד. טוב?

שולעם הגבאי עומד על הבימה מצמיד את ידו לאוזנו ושואל בקול שוב, וואס? איך השם? והוא עומד ממול נבוך, ואומר שוב בקול שקט רויזא שושנה פריידעל, והגבאי מחרה מחזיק אחריו בקול, כדי שהדודה רבקהל'ה תשמע בעזרת הנשים, ותדווח לכולם. ויקרא שמה בישראל רויזא שושנה פריידעל, היא מוחה דמעה ושואלת את שכנתה איך הוא אמר, איך?

רק אתמול הם הביטו בתלולית העפר עיניהם מצועפות, השלט הקטן הלבן עם שמה של סבתא תחוב בין רגבי האדמה, הצצה אחרונה וכבר משני צידי השביל מצטודדים האנשים לשורות ביניהם יעברו האבלים ויענו אמן עם שאר אבלי ציון וירושלים.

בבית האבלים כיסו את המראות הבנות והנכדות כמנהג ירושלים כבר כאן, השידה הגדולה שבסלון כבר נפתחה, והתמונות החלו לצאת.

רבקהל'ה כבר כמעט בת שבעים אבל עדיין רבקהל'ה, הביאה איתה מהבית את האלבומים שלה, היא מוז'יקל כמו בספרים, תמיד דאגה לתאריכים ולתמונות, רצתה שכולם יכירו כל השבט.

סבתא בת מאה ואחת הלכה לעולם שכולו טוב, ולא לא היה לה חיים שאפשר להגיד שבגלל שהיא אכלה כוסברה עם חמניות היא האריכה ימים, אולי בגלל שהיא הרגישה מנצחת היא האריכה, אולי בגלל הגנים, מי יידע.

שושי שלה בת חמישים היתה כשקיפלה ציוד, מסרה את נשמתה למלאך אחרי מחלה קשה והיא, היא התעקשה להיות בהלוויה. באף לוויה לא הייתי אמרה, אבא ואמא לקח אותם מנגלה, אצל אחי היחיד שנותר לא הייתי, יום טוב קראו לו וביום טוב השני של ראש השנה קברו אותו, לא הייתי, אצל הבת שלי אני אהיה, ואתה יצחק, תתחתן אל תחכה כמוני, עשרים וחמש שנה אני לבד, לא שווה. אמרה באומץ לחתן האלמן, שנעבאך התחתן ולא בטוח היום שזה היה שווה.

שושי נולדה כבר כאן במושב בדרום אבל עוד קודם נולדו גיטל ואברהמל' עוד שם, בהונגריה, מיד אחרי המלחמה, גיטל בת שבעים היום, נולדה ב48 יחד עם המדינה אברהמל' נולד עוד קודם רק הם השתררו מהמחנה, היא פגשה ליפא באצ'י בן הדוד שלה במחנות והם התחתנו.

אצל מנגלה היא עמדה בקיץ 44 עם כל תושבי העיירה, בכ"ו סיון, איתה עמדו בתור רויזא אחותה, והתינוק הקטן שלה. אבא ואמא. שרול'ה ברח לפרטיזנים ויום טוב נלקח כבר כמה ימים קודם.

הם עמדו בתור וראו איך כל החזקים הצעירים פונים לימין, והחלשים והמבוגרים לשמאל, היא ביקשה מרויזא את התינוק, רצתה ללכת עם אבא ואמא, היא היתה בת תשע עשרה בחורה נאה גבוהה וחזקה, אבל אם היא כבר עם תינוק אולי הוא ישלח אותה עם אבא ואמא, היא כל רצתה.

מעולם מחנה ההשמדה אושוויץ לא היה יעיל כל כך כמו באותו הקיץ, מחצית מיהודי הונגריה מצאו את מותם, ומנגלה עמד שם על הקתדרה ובידו מקל דקיק.

אבא, אמא, היא, התינוק בידה, ורויזא מאחריה, ס'איז' דאנס? הוא שאל. זה שלך? ניין, היא השיבה, לא יודעת מה היה לה, וכהרף עיין התינוק כבר לא היה בידה והיא נשלחה לחיים. ביד בלשון, החיים והמוות, אמרו חזלינו.

למה, שאלתם. למה האריכה ימים. למה היא ענתה למגלה, ניין, אתם יודעים?

 

[הגשש]

לא לבעלי לב חלשששש.


אצבעותיי כמעט נשברות מהמאמץ לחייג. אחד. אפס. אפס.

"משטרה שלום מדברת אורלי, במה אוכל לעזור?"

השיניים שלי נוקשות. הגרון שלי לא מצליח להפיק צלילים נורמליים. "אוו... אוו... אוו..." קר. פשוט קר לי. מאוד קר לי. ולמה אני לא רואה כלום? העיניים קפאו לי או שהחושך כאן סמיך כל כך?

"אדוני. אפשר לעזור לך?"

"אוו... אוו... הוו..."

הגוף שלי רועד מקור. אני במצב שכיבה, על ברזל קר. צפוף לי, מעלי ברזל קר נוסף. המקום חשוך ואינני מבין כלום. כלום! איפה אני? מה אני עושה כאן במקום החשוך והקפוא הזה.

נראה לי שרק המוח עדיין לא קפא לי. אולי זה בגלל שהמוח הוא איבר ג'לטיני והקור כאן חשב שהוא כבר קפוא אז הוא לא מקפיא אותו שוב. אני מנסה לחייך לעצמי על הבדיחה שחשבתי, אבל הפנים שלי מתעוותות מכאבי קור. אורלי מהמשטרה ממשיכה לדבר שם לפומית.

"אדוני היכן אתה? מישהו מאיים עליך? תנסה לדבר איתי. אדוני".

"אוו... אוו... אוו..."

רק שלא תנתק פתאום. דמעה קופאת לי בקצה העין. ועוד אחת. כמה זמן אני כאן ולמה צפוף פה. כל העצמות שלי אבן. השרירים מכווצים. מקודם הצלחתי להזיז את היד שלי אל כיס המכנסיים. הסלולרי יצא בסוף, נס שהוא לא קפא, אך אויה, היד לא הצליחה לעבור את כל הדרך חזרה עד הפנים שלי. חייגתי למשטרה על עיוור.

"אוו... הוו... אוו... הוו..." אני מנסה לגוון את הקולות שהגרון שלי מצליח להנפיק. "אוו... הוו... אוו..."

"אדוני. אני שומעת שאתה עושה קולות. אני מבינה שאתה במצוקה. זה נשמע כאילו אתה קשור עם סמרטוט בפה. נכון? אולי שדדו אותך אדוני?"

מסך הסלולרי עושה לי קצת אור סביבי. עכשיו אני רועד גם מפחד לא רק מקור. מה אני עושה במקרר מתים? קולות בעבוע עולים מהמת שמתחתיי. המתים לא יכולים לשדוד אותי. הקור כן. אמאל'ה מי יודע מתי יפתחו את המקפיא הזה שוב? אני לא מפחד ממתים. מה פתאום. אני חי מהם. מתפרנס מהמוות. קניבל כזה. אוכל מתים לארוחת ערב.

"אוו... הוו... אוו..."

"הבנתי, אתה לא יכול לדבר, משטרת ישראל לא תעזוב אותך. בסדר. אנחנו מנסים לאתר אותך כעת. בסדר. אני מבינה שאתה שומע אותי. אל תזוז מהמקום שלך. בסדר אדוני?"

אני יזוז מכאן? ראית פעם קרטיב יוצא מהמקפיא לטיול? "אוו... אוו... הוו..." אני לא יזוז מכאן. אל דאגה.

קרררר לי. כעובד בסופר, אני מרגיש קופא ראשי. לא יודע איך עולה לי עכשיו בראש השידוך של ההיא מהקופה הראשית. ככה זה ששימפנזה מציעה שידוכים. את הקופה הראשית היא הציעה לי. בסדר, איכותית, משפחה טובה והכל, אבל המראה שלה, ממש קוׄפה ראשית.

האיתור הצליח כנראה, "אתה בפתח תקווה נכון?" נכון. יופי. תודה רבה שאת מזכירה לי היכן אני. לא הצלחתי לענות על השאלה הזאת בעצמי.

"אדוני. אני מבינה שאתה שומע אותי. אנחנו רואים שאתה ברחוב קרן קיימת 7 בפתח תקווה. ניידת בדרך אליך. רגע. אומרים לי כאן שזה בית חולים השרון. אתה בבית חולים?"

"אוו... אוו... הוו..."

"טוב, אני שומעת רק רשרושים, עוד ניידת יצאה אליך. אם יש לך מספיק בטריה אל תנתק את השיחה, בסדר".

בסדר. אני לא ינתק את השיחה. אני לא יודע כמה בטריה יש לי. לא מצליח לראות את הצג. המוח שלי כנראה קצת הפשיר מהשיחה הזאת, הגוף שלי קפוא עוד יותר. אולי אני יעשה תרגילי חשיבה כדי לא לאבד את ההכרה? לא לא. רק לא תרגילים בחשבון השנוא עלי. אולי אני ינסה לשחזר את הסיבה שאני כאן.

רגע, בית חולים השרון. זהו. אני יודע. חדר המתים בבית חולים השרון. הייתי בחוץ. היה לי חם מאוד. באמצע שמירה על נפטר, ארבע מאות חמישים שקל ללילה. פתחתי קצת את המקרר. ריח המוות עלה משם. מחניק. מקשה על הנשימה.

אני רגיל בכך. כבר שמרתי על מתים במקומות גרועים יותר. אבל החום היה בלתי נסבל. נטפתי כולי. העיניים החלו להידבק. פתחתי עוד קצת את דלת המקרר. מרגיש את הקור הנעים של הברזלים בפנים. את ההמשך אני כבר לא זוכר.

הייתי עייף מאוד מכל היום הזה. חמש משטחים של שתייה סידרתי היום בסופר. שני משטחי אקונומיקה ושני משטחי מרכך כביסה. חוץ משתי במות של שוקולד למריחה ואחת של תירס בשימורים. המנהל אוהב אותי. הוא אומר שיש לי מרץ של שלושה אנשים, ואין לו בעיה שאני אשתה עוד שישיית אקסל או בלו על חשבונו.

הוא רק לא יודע שאני כבר הספקתי בבוקר להוציא את הפחים של חצי מהעיר פתח תקווה אחרי ששמרתי על מת כל הלילה בחדר המתים של בני ברק, מיד לאחר עבודה של עשר שעות בסופר ביום הקודם וחלוקת עלונים ברמת גן לפנות בוקר.

בתור וורקוהוליסט וותיק, אני כבר לא זוכר מתי ישנתי לאחרונה במיטה מסודרת. ככה זה בחור מבוגר נואש מהחיים. קפוא במקרר המתים.


מבוסס על סיפור כמעט אמיתי.

 

[יואב ברק]

מצרים 1780 לפנה"ס (למניינם)

שמש אחרונה זרקה אור חיור על מבני האבן, אבן קיסרית משובחת. שבילי העפר שקטו. פה ושם נראו אחרוני הפועלים מובילים את יבול התמרים בעגלות אל המצבור.

מבנה מסורתי עמד שם, סביבו גדר עץ מגולפת. המוטות הקיפו את האחוזה כמו נבל מאורך צלעות. כאן גרה משפחת אמון, נרשם על לוח עץ גם הוא מגולף בחן.

לא היה דבר שיכין אותם לאסון שהתרגש מעליהם.

עוף לבן נפל מהשמיים. ארוכות כנפיו בגודל אדם וזנבו בער באש תופת. מצע הקטניות שהיה תחתיו נדלק תוך שניות שולח זרועות למרחוק. האסם הסמוך גם הוא הצטרף למחול האימים תוך שהוא משמש כגשר בין המטע למצבורי העץ שהתפוצצו זה אחר זה.

אבי המשפחה פרץ מהבית כחץ מקשת . הבו מים הבו! הוא צעק באימה. הוא נשא תינוק בזרעותיו והביט הלום בחומת האש שהקיפה את ביתו.

איפה אנחתון? הוא שאג על אשתו בבהלה

הוא הלך לקבל את חיקסוס מהגשר. היא השיבה בגעיה

איפה אנחתון. ורידי צוארו כמעט ונעקרו ממקומם. איפה אנחתון איפה חיקסוס. הוא שפך מים ושב למלאות,

ושוב ושוב.


אנחתון סרק את האופק מבטו מודאג.

בימים אחרים הנוף שנשקף מכאן היה יכול להפיל לסתות גם של גמל דו דבשתי. אבל לא היה לו את הראש להתבונן על הנוף המישורי שפסח מעל מי הנילוס והתמזג לו עם הרקיע הרחק הרחק בקצה הממלכה המצרית.
הוא ניסה למקד את מבטו מערבה, אך שום ענן אבק לא היתמר, גם צניפות הסוסים האבירים נדמו, רק אוושת מים רכה נטלה את רשות הדיבור ללא סוף.

ימים כאלו, הרהר אנחתון. מבין עיניו הסקורות בפחם ניכר שהוא דואג, דאוג מאוד.
ימים בהם הגבולות אינם מקום מבטחים, היה זה שטות לשלוח אותו לבדו. אנחתון נאנח ופנה לשוב העירה, אבל אז קול רחוק צד את עורפו.

הוא היה שם, דוהר, צוהל.

אני עוד אראה לו מה זה, סינן אנחתון בהקלה. ושב להביט בנקודה שהפריחה באופק ענן צהוב וסמיך.
כמעט וברחתי לך, צעק לו אנחתון מרחוק.
חיקסוס התרווח על האוכף בעצלות ולגם בהנאה חלב עיזים טרי מחמת קטנה. מדוע התעכבת כל כך, חיבק אותו אנחתון. הוא חייך את החיוך ההוא שהם שמרו בילדותם למעשי קונדס ושלף מהשק גליל פשתן מגולגל אחוז בחוט דקיק. אל תשאל מה מצאתי אצל הפלישתים, קיפץ חיקסוס בעיניים מגולגלות.

מה זה, נבח אנחתון. והוא לא התמהמה. פיסת הבד שוחררה ונפתחה כמפרשה של דוגית. רוח של שקיעה מילאה את קרביה והעלתה אותה באיטיות. חיקסוס החזיק בחוט וצעק בהתרגשות, קח, תחזיק את זה. אנחתון תפס בחוט בחשש, ראו איזה פלא, עשוי הפשתן המריא ביציבות פורש כנפיים כמו נשר מגודל.

עכשיו תראה, הוא שלף מהשק מטלית צחורה טבל אותה בשמן קשר לחוט.
מה אתה עושה, בעט אנחתון בסנדלו.
הוא שלף שני אבנים והטיל אותם על פיסת הבד הספוגה. האש התפרצה מחממת את ידיו של אנחתון ששחרר את אחיזתו בבהלה.

יופי, צהל חיקסוס. זה הזמן לשחרר.

העפיפון המריא במהירות ונעלם.

 

[Natan Galant]

בס"ד


טפטפתי כולי מים, בהיתי בסלידה בחורחה גורחס, ואיחלתי לו רק רע. יכולתי כבר בזה הרגע להתקשר לעורך הדין שלי ולהכריז על פשיטת רגל כלכלית, אבל העדפתי לדחות את הרגע.

ניסיתי להסתיר את חוסר הפרגון שלי עם חיוך מנומס, אבל כשהבחנתי שאף אחד לא זורק הצצה לכיווני - חמתי התלקחה שוב:
יכולתי גם לצעוק, אף אחד לא הסתכל אליי.

כל מצלמות התקשורת זרחו באושר לכיוונו של גורחס, הכוכב החדש.
אפס, אפס מוחלט הבחור, תאמינו לי.
בתחרות הוגנת, עם צוות שופטים הגונים ומיומנים, הייתי מקבל את ההכרה הבינלאומית המגיעה לי.

טוב, כמובן, הייתי צריך להיות פסימי יותר, לחשוב מראש על התוצאה, אבל סירבתי.
המאמן שלי התחנן לפניי שארד מהעניין, הוא דיבר אליי בלי סוף, חזר שוב ושוב על אותן מנטרות:
אל תשתתף בספורטיאדה באזרבייג'ן, זה לא בשבילך, וכל העסק שם רקוב.

דחיתי את תחנוניו, התאמנתי יומם ולילה בבריכה החצי אולימפית הצנועה שלנו בהולנד, יום אחרי יום.
עוד יום, עוד יום. שעות ארוכות, וכל פעם יותר ויותר מהר.
משְׂחֶה קצר, משְׂחֶה ארוך, משְׂחֶה חלקי, דאבל משְׂחֶה, התאמנתי על הכל.
הורדתי ממשקלי 13 ק"ג תוך שבועות ספורים, הפכתי את גופי למכונת שחיה מדהימה.

האמונה שלי השפיעה על כולם. ג'וג'ו מימן ביד רחבה את כל הוצאותי, התקשורת המקומית חגגה סביבי, הייתי במרכז העניינים, הכל היה טוב.

לא סתם האמנתי בעצמי. בשנה האחרונה זכיתי שוב ושוב בכל תחרויות השחיה אצלנו. קטפתי את כל הפרסים האפשריים, אחד אחרי השני.
העיתונות סיקרה אותי בהרחבה, ועורצי הטלוויזיה התחננו למפיק שלי לקבל אותי לראיון קצרצר, ממש לכמה דקות.

אפשר להבין אותם, הייתי תופעה נדירה.
בתוך זירה צפופה של שחיינים וותיקים, צצתי משום מקום, בגיל 36 המופלג, ועקפתי את כולם, ממש משום מקום.

כלי תקשורת אחת הגדיל לעשות, וכינה אותי: דניס, הכריש האנושי המהיר בעולם.
הדפסתי את הכתבה, תליתי אותה בחדר המלתחה הפרטי שלי, ורשמתי מתחתיה בטוש אדום את התוצאות היומיות שלי.
פרק הזמן הלך והתקצר מידי יום, יותר נמוך, יותר נמוך.

הרגשתי איך אני כותב את ההיסטוריה של מדינתי האהובה, הולנד, מחדש, ועל הדרך מקים את חיי מתוך ההריסות.

השקעתי במשחים את כל כולי, את כל החלומות, התקוות, וכמובן - האכזבות.
כן, אכלתי ושתיתי יותר מידי אכזבות, יותר מידי.
עד לפני תקופה קצרה, ממש עד הקריסה הגדולה, הייתי סלב אמיתי בעולם היי טק. האפליקציה החדשה שלי, 'גו צ'ולנט', הפכה ללהיט ויראלי בינלאומי מטורף.
זו הייתה הפתעה גדולה גם בשבילי, נכון.
בסך הכל לא באמת ציפיתי שיצא מזה משהו, אבל ריחמתי על שלושת היהודים האדוקים הצעירים שהתייצבו אצלי יום אחד במשרד ההשקעות, מלאים אנרגיה ומצגות צבעוניות, והציגו את חזונם:
אפליקציית רשת חברתית מושלמת עבור הכנת התבשיל היהודי המסורתי, צ'ולנט.

חשבתי שהם קומיקאים, וצחקתי בפראות. זה השם של ה.. דבר הדוחה הזה? צ'ולנט?
זה מה שהיהודים אוכלים?...

ראש החבורה שתק כמה שניות, היסס לרגע, ואז אמר לי בצורה רצינית לחלוטין:
אדוני, תודה רבה שהסכמת לקבל אותנו, אנחנו באמת מאמינים בחזון הצ'ולנט העולמי. הוא יביא שגשוג וברכה לכל תחלואי העולם.

ואז הם סיפרו לי על הצ'ולנט, על העבר העשיר שלו, על האסוסיאציות שהוא מעלה לכל יהודי, על הנינוחות שהוא משרה בטועמיו, והבנתי שיש פה משהו. משהו עם פוטנציאל להפוך את העולם.


הבחור הכי נמוך בצוות הסטראטאפ הקטן הגיש לי בזהירות מיכל קטן, חמים.

הם עודדו אותי:
תטעם, תטעם. תנסה.

פתחתי את המיכל, לא.
לא לא לא לא.

ערימה חומה לא מזוהה של אוכל מבושל יתר על המידה שכבה בתחתית המיכל. אתם באמת רוצים שאטעם את זה הדבר הזה??

לא!

הם הנהנו בהנאה. כן!

התלבטתי. החלטתי לקחת הימור.
טעמתי בזהירות כפית, גלגלתי את התבשיל המשונה על לשוני.

וואו.

ידעתי שהיהודים חכמים, לא ידעתי שהם גם בשלנים.
מעדן!

לחצתי על כפתור הרמקול, הודעתי למזכירה כי מהיום אני מעוניין לאכול בארוחת הצהרים אך ורק צ'ולנט, ואין יותר שניצל וינאי.

אחרי שטעמתי את הצ'ונט, לא נשאר עוד כלום.
חתמתי מיידית על רכישת האפליקציה, שכרתי צוות מפתחים מוכשרים, והאפליקציה עלתה לאוויר, גרמה לכל העולם ללמוד על התבשיל היהודי הייחודי, להכין אותו, ולהטעים את העוברים ושבים בצ'ונט שלהם, על מנת שידרגו את הטעם.
כן, זה היה באזז גדול.

האמנתי אז בעולם הייטק, ורק אמונתי זו גרמה לי לעזוב את הנגריה שניהלתי ולהקים חברת השקעות.

אין הרבה אנשים שעשו את השינוי הזה בחייהם, וטוב שכך.
נגרים צריכים להשאר נגרים, ואנשי היי טק צריכים להשאר אנשי היי טק.
ולא רק נגרים או אנשי היי טק, אפילו אנשי המאפיה, אנשי העולם התחתון, כל המנוולים.

כן כן, הלוואי וזה היה המצב.
לדאבוני, אנשי המאפיה, במיוחד המאפיה הארגנטינאית, החליטו לפלוש לעוד תחומים, להתרחב.
אין לי הסבר אחר לנצחון של חורחה גורחס, אין לי.
אולי הצוות שלו הרדים את השופטים, אולי הזריקו לו חומרים אסורים, מי יודע.

אני מאחל לחורחה שיטבע בים, ולא יצא משם לעולם.
במחשבה נוספת, אני מאחל לו משהו טוב יותר:
שיטבע בתוך בריכת צ'ולנט.

 

[ידידיה חבר]

טוב, אז אענה אף אני את חלקי הצנוע.

אני כבר יודע מראש שימרטו לי את הקרחת שאין לי על האורך, ובדיוק בגלל זה אני מצרף את זה בקובץ pdf.

מומלץ גם כסיפור לשבת. לגמרי.

 

[ידידיה חבר]

מי שמעוניין לקרוא בלי להוריד העתקתי בנושא נפרד כאן.

 

[אבימי]

@אשר שרבר
ברכותי - זכית במקום ראשון בחלק הרביעי של האתגר.

הקטע שלך הוא הקרוב ביותר להגדרת האתגר.
כי לא רציתי סיפור שחוזר לשורשים. זה יש לנו לאלפים!
סיפור מושקע ועניין כמו של הרב @ידידיה חבר , קיים, וטוב שכך. הייתי מתענג על כאלה סיפורים בנערותי.
ואתה, הרב אשר, בחרת נושא קצת נדוש, התנהלות קצת נדושה של עלילה,
אבל ברגע שהפכת את סדר הסיפור, פתאום רוח חדשה נושבת בסיפור! זה בדיוק מה שרציתי.
סוף בהתחלה, התחלה בסוף, והסיפור מתקיים ומקבל צבע נוסף בגלל הסידור הזה.

אמנם @הגשש הביא פה קטע מרהיב, צבוע כולו בכחול ירוק אפור עמוק של חדרי מתים,
אבל הגדרת האתגר היא ערך מוסף בשל ההיפוך הזה.
אמנם @נתן גלנט בחסד ה' עליו מרעיף עלינו תרחישים מורכבים ממקומות רחוקים וקרובים כאחד, אבל שוב. מהסוף להתחלה.
הרב @יואב ברק - אות המבריקות! איזה חיבור בין אקטואליה לימי קדם!

 

[ידידיה חבר]

@אשר שרבר
ברכותי - זכית במקום ראשון בחלק הרביעי של האתגר.

הקטע שלך הוא הקרוב ביותר להגדרת האתגר.
כי לא רציתי סיפור שחוזר לשורשים. זה יש לנו לאלפים!
סיפור מושקע ועניין כמו של הרב @ידידיה חבר , קיים, וטוב שכך. הייתי מתענג על כאלה סיפורים בנערותי.
ואתה, הרב אשר, בחרת נושא קצת נדוש, התנהלות קצת נדושה של עלילה,
אבל ברגע שהפכת את סדר הסיפור, פתאום רוח חדשה נושבת בסיפור! זה בדיוק מה שרציתי.
סוף בהתחלה, התחלה בסוף, והסיפור מתקיים ומקבל צבע נוסף בגלל הסידור הזה.

אמנם @הגשש הביא פה קטע מרהיב, צבוע כולו בכחול ירוק אפור עמוק של חדרי מתים,
אבל הגדרת האתגר היא ערך מוסף בשל ההיפוך הזה.
אמנם @נתן גלנט בחסד ה' עליו מרעיף עלינו תרחישים מורכבים ממקומות רחוקים וקרובים כאחד, אבל שוב. מהסוף להתחלה.
הרב @יואב ברק - אות המבריקות! איזה חיבור בין אקטואליה לימי קדם!

ועכשיו לזוכה המאושר בקטגוריית סופר העל לאתגרי הקיץ האבימיים!!! נווו....
(לא שאני חושב שזה אני, מ-מ-ש לא - אבל צריך לשים סוף לסאגה הנהדרת הזו...

 

[אשר שרבר]

יאא כפרה עליך צדיק, אני ממש מרוגש, יש מצב שתצייר לי לפחות רבע מהפרס הסופי?
תסבירו לי אנשים, אנחנו כבר בני שבע וחצי, מה אנחנו מתפרגנים שמישהו מכיר בנו, אה?

 

[ידידיה חבר]

תסבירו לי אנשים, אנחנו כבר בני שבע וחצי, מה אנחנו מתפרגנים שמישהו מכיר בנו, אה?

חבוב שלי, גם בגיל שבע מאות וחצי אתה תתרגש מפרגונים. ככה אלוקים עשה אותך. זהו זה.

ואגב, בנוגע לזכייה, קודם מזל"ט. שנית, אני הראשון שזיהה. בהצלחה.

 

[נריה מגן]

היי!!!! לא הספקתי להצטרף לחלק הרביעי באתגר! הייתי בטוח שכל עוד לא פורסמו התוצאות של התצגר השלישי והשלמות האתגר השני עוד יש לי זמן!
במחשבה שניה, האתגר הזה הרי עבד במתכונת של מהסוף להתחלה...

 

[יואב ברק]

בנתיים בשטיבל הפרוגי נשמעות הזעקות:
אבימי מלכייני פתח שערי שמים לתפילותייני!
@אבימי

 

[אפשוטער איד]

טוב, תמיד אני נזכר להגיע למקווה אחרי שהוא נסגר.
ולתפילה כשצדוק כבר מטאטא את הבית כנסת.
ולבית אחרי שאשתי כבר הלכה ונעלה.
ולכולל אחרי שכבר נגמר כל הקפה..
ולאתגר אחרי שיש זוכים...

אבל נו..
@אבימי עדיין הנר דולק?
עדיין אפשר לתקן?

ועכשיו ברצינות גם אני כהרב @נריה מגן לא חשבתי שתסגור כל כך מהר את הענין
אז בבקשה תן דד-ליין חדש. מתי יוכרז הזוכה המאושר למסע הקודש שטוטגארטא עם כ"ק אדמו"ר מקורצוויל.

 

[הגשש]

אמנם @הגשש הביא פה קטע מרהיב, צבוע כולו בכחול ירוק אפור עמוק של חדרי מתים,
אבל הגדרת האתגר היא ערך מוסף בשל ההיפוך הזה.

@אבימי יקירי, הייתי מציע לך לקרוא שוב את הסיפור, הוא בהחלט עונה על ההגדרה של מהסוף להתחלה, (וההתחלה בסוף), הוא הולך אחורה בזמן מהרגע שהוא מזמין משטרה כשהוא מתעורר קפוא ועד יומיים קודם לכן ברצף עבודה מטורף.

 

[יואב ברק]

הרב @יואב ברק - אות המבריקות! איזה חיבור בין אקטואליה לימי קדם!

שוקל להעמיד את 'אות המבריקות' למכירה לכל המרבה במחיר.
אל תשכחו אני 'רב' אז לא לבזבז את זמני לשוא...

 

[אבימי]

@אבימי יקירי, הייתי מציע לך לקרוא שוב את הסיפור, הוא בהחלט עונה על ההגדרה של מהסוף להתחלה, (וההתחלה בסוף), הוא הולך אחורה בזמן מהרגע שהוא מזמין משטרה כשהוא מתעורר קפוא ועד יומיים קודם לכן ברצף עבודה מטורף.

יש הבדל, דק אבל ממשי.

ישנו סיפור החוזר למקורותיו. למשל - מתארים קבצן, ואז הוא נזכר איך הוא היה מלך.

וישנו סיפור שכתוב "רגיל" אבל קו הזמן שלו שבור.
למשל, ראובן רץ ברחוב ונתקע בשולחן.
קטע חדש - שמעון צועק על ראובן וראובן רץ החוצה
קטע חדש, ראובן מוציא שולחן לרחוב.
ואז מבינים שהקטע האחרון קרה בעצם ראשון. והקטע השני אחריו, והקטע הראשון הוא אחרון בקו הזמן.

הובנתי?
או שאתה חושב אחרת? אשמח לחשיבה שלך.

הקטע מקסים להפליא, ו אין שום ספק. קרוב לשלימות.

 

[הגשש]

ברשותך, דבריך לא הובנו כל צרכם, הרי סיפור זה דומה בדיוק לקבצן שנזכר איך היה מלך.
הקטע נפתח בקמצן שיושב במאורתו (הרווק במקרר המתים)
הוא משחזר איך הוא הגיע למאורה הזאת (מה עושה חי בתוך מקרר של מת)
ונזכר איך היה פעם מלך (עד שמגיעים לחלץ אותו הוא משחזר איך הגיע למצב העייפות הזו ע"י עבודה מרובה).
ציר הזמן של הסיפור הפוך כמו טיל כיפת ברזל שחוזר ברוורס למשגר שלו, לאחר שליחת הקאסם חזרה לעזה (פיתוח ישראלי סודי שששש.....), הוא לא שבור כלל וכלל לטעמי.

 

[Natan Galant]

@אבימי
תודה על האתגרים הנפלאים, שאכן הביעו קו שונה וחדשני, והוגשו בצורה מרתקת, יחודית ומשעשעת.
תודה אבימי, תודה!

מצד שני, ובכן, לא זכיתי באף אחד מהם, כך שיש לנו חשבון לסיים, לא?
עוד תשמע ממני, בן בליעל חסר כבוד...

אבימי, יקירי, בחורי הטוב.
אשמח אם תפתח אשכול חדש, ובו תנמק מי הזוכה הגדול מכל האתגרים, ותעניק עוד פרשנויות על החומרים המושקעים שהועלו פה. החבר'ה העלו דברים נהדרים ומושקעים.

ו... את האתגר הבא יפתח לנו @משויטט
תפתח בבקשה אתגר חדש, ועדכן אותי כך שננעץ אותו.
משויטט, תביא משהו טוב.

אלו שאינם חברים בפורום אבל רוצים להשתתף באתגר, יכולים לשלוח חומרים לפרסום אצל הניק @טור אורח

 

[משויטט]

ו... את האתגר הבא יפתח לנו @משויטט
תפתח בבקשה אתגר חדש, ועדכן אותי כך שננעץ אותו.
משויטט, תביא משהו טוב.

איך זה קרה, נתן?