אתגר שלהי חורף - חלוקת פרסים ותעודות עניוּת; האחרון שנכנס משלם על הכיבוד - - -

  • הוסף לסימניות
  • #1
בס"ד


אז לאחר חגיגות הפסח, הטיולים, המנוחה, המריבות עם השוויגער, העוגות הלא מוצלחות, ההתלבטויות האם לקנות סיר פלא חדש...

הגיע הזמן לשפוט אתכם!

ובכן, נעשה את זה קצר. כי כולנו עדיין תחת השפעתן המיטיבה של הררי תפוחי אדמה, ביצים ומיונז. אל תצפו לשיפוט אובייקטיבי וליברלי ומאוזן, במחילה, כי בשביל זה צריך דמוקרטיה אמיתית, שכדי להגיע אליה עושים בחירות, וגם אותן מזייפים, אז מה הטעם בכלל להעמיד פנים מלכתחילה...

*******************************

נתחיל מהסוף, כי ככה.

@ריפקא על @גני ילדים
חוויות אישיות זה תמיד טוב, ומחבר מאוד את הקוראים אל הטקסט. מן הרגשה כזו.
התיאור נפתח בהעלאת זכרונות ילדות, אמירה ברורה בעניין ספרי המתח העכשוויים, ואז הפרגון לגני ילדים, שגם מוביל להחלטות אופרטיביות על חזרה לקריאת ספרי מתח.
נהדר!

שיקולי בחירה.
בעד:
משכנע מאוד ללכת לקרוא את החומר המקורי של גני ילדים, ניתוחים מעניינים של ספרות המתח (דווקא האזכור האגבי שלהם עשה את העבודה יופי).

נגד:
עם כל הכבוד, תשאל את עצמה חוי קורצוויל מתלפיות, מה אכפת לי שפלונית נהנתה מהקטע? מה אכפת לי אם היא קראה פעם ספרי מתח או לא? מה זה רלוונטי בכלל?

ציון סופי:
8 מתוך 10.
*******************************
@נקודת אמת, ניתוח סיפורה של @ריפקא
תיאור חביב ביותר המתיימר להיות אובייקטיבי, מתחזה נואשות לקטע ייח"צני בטעם האהוב והמוכר של עיתוני החג.
אישית - אהבתי את צורת ההגשה הרבה יותר מהתוכן.
מעבר לכך, הקטע קצר וקולע, הסיום נהדר ומסקרן בהחלט, מושך את הקוראים למהר ולקרוא את היצירה המקורית.

שיקולי בחירה.
בעד:
פרודיה מעודנת על כתבת יח"ץ, פרגון נהדר לקולגה, מכל הלב ועם כל המסירות, מרגש! בנוסף, בונוס מיוחד בגין אזכור המינוח 'משלב לשוני'.

נגד:
אממ... בקטנה ממש. צורת ההגשה פונה באופן הכי ברור לקוראות בלבד (הסיפור שכבש את ליבותיהן של עשרות אימהות נרגשות...), ובעצם ממליצה למי שאינם גברים לקרוא משהו אחר. אבוי.
מצד שני, לו היה נסיון לכתוב באופן המדבר לשני המגדרים, כנראה שהוא היה יוצא פחות מוצלח.

ציון סופי:
9.7 מתוך 10.
*******************************
@חושב מחדש על @עבדקן
השורות של חושב מחדש כוללות ראיון עצמי (שכחתי את מקצוע הכתיבה... הגיל עושה משהו... מרגיש לי חוסר כבוד...), ולאחריהן ניתוח עבודתו של עבדקן. משהו בהגשה מרגיש מאולץ, לא ממש היה לי פנאי, אבל התאמצתי, וכולי.
ועל דברים כאלו אומרת דודה נחמה: לא רוצה - לא צריך!

ואחרי הגערות הנ"ל, שבחים:
מר חושב מחדש היטיב להגדיר מהו סיפור טוב. אחד כזה שנותן לאדם את הרגשת האווירה סביב. יפה.
כבונוס, הכותב שולח אותנו ברמיזה מעודנת אל ימי עלומיו, עת היה בחור צעיר, שתוי ואדום עיניים, המנסה להשיג עוד מעט משקה אלכוהולי בעיצומו של חג...
נחמד ביותר!

שיקולי בחירה.
בעד:
כתיבה חביבה ביותר, כנה ובגובה העיניים של הקוראים. הנה אני, מר חושב מחדש, אין לי כוח, יש לי כוח. זה אני. לטוב ולמוטב.

נגד:
אתה לא רזי ברקאי שהעניק לעצמו את הזכות לראיין את עצמו עד בלי די. ובנוסף, מה אשם עבדקן במצב רוחך, אדוני?

ציון סופי:
7.4 מתוך 10.
*******************************
@גני ילדים על @נקודת אמת

שבחים רבים עד כדי הסמקה. תענוג צרוף, השורות רודפות, תיאורים חיים, המבנה של הקטע, מסר כזה כל אחד מתרומם וגו'.
התוכן אומנם מקבל ציון של 13 מתוך 10 ב'בין אדם לחברו', אך מעט לוקה בחסר בהתאמתו לאתגר. עבור קוראת מבחוץ, אין פה שכנוע אמיתי מדוע עליי למהר לקרוא את הקטע המקורי של נקודת אמת. אין פה טיזרים או רמזים באשר לתוכן גופא, ומשכך - גם לא מעורר סקרנות.
אוקיי, הבנתי שנקודת אמת יודעת לכתוב יפה, אומרת לעצמה מסעודה משדרות, אבל לא הבנתי מה כל כך מיוחד בקטע הספציפי הזה? למה עליי להניח את הסידורים של אחרי פסח ולרוץ לקרוא את שורותיה של @נקודת אמת?

שיקולי בחירה.
בעד:
פרגון! מידות טובות! מכל הלב! פרגון רחב ידיים, מגוון מחמאות רב ועשיר. יפהפה! אשריכם ישראל!

נגד:
לא מעורר סקרנות אצל הקוראת. כמעט ואין התייחסות לקטע המקורי, מלבד "שעוה הנמסה ולשמוע צלילי קלירנט וערבוביית מחיאות כפיים בלי קצב..."

ציון סופי:
8.95 מתוך 10
*******************************
@יעקב1245 על @יאן
טוב, הקטע הזה, בעיניי, מושלם.
הקטע כולו עוסק אך ורק ביצירתו של @יאן, לומד ומתייחס לכל ההיבטים של החומר.
הניתוח כולל שלל התייחסויות מפורטות להדהים. מוישי, אבא ואמא, רבקי, החלטות אמיצות, וכולי.
בנוסף, הכותב מהלל את היצירה המקורית (סגנון ריאליסטי חי, ברור ונושם...).

מעבר לכך, ההגשה בהחלט מענגת, רצינית, ממוקדת ומכבדת את הכותב ואת הקורא. עם נגיעות של הומור עשוי היטב.
ואם כל הטוב הזה לא מספיק, הרי שמר יעקב1245 מוסיף פה מוטיב מותח במיוחד. מהן שלושת המילים שבהן זכו רבקי וחמותה?
ברר, מסקרן מאוד. אני רץ עכשיו לקרוא את הטור המקורי, אומר לעצמו הדוד ג'אקו.

שיקולי בחירה.
בעד:
עונה על כל הקריטריונים של האתגר, ומוסיף מדיליה.

נגד:
אין!
רגע, יש. מצאנו שגיאת כתיב (שגם כותב השורות נופל בה, למען ההגינות). מילים הם זכר, לא נקבה. ומשכך יש לכתוב: רבקי וחמותה זכו לשלושה מילים.

ציון סופי: 9.97
*******************************
@nechamizak על @MIRIAMK
אתם יודעים, הצרפתים אומרים ש'עם האוכל בא התיאבון'. יש בזה משהו. אוכלים יותר, רוצים יותר.
העבודה שלפנינו הינה בהחלט כזו. זורמת, כייפית ומענגת. הכותבת מעלה נשכחות מימי התום והזוהר של הילדוּת והילדוֹת, ועל הדרך מעשירה אותנו באבחנות חדות איך מתפטרים ממפיונים לא שימושיים, כולל צביטת קלה של לבבות הקוראים. (רבקי סירבה.. נקודת מפנה...)
אכן, נוגע ומשכנע.

ואיך כל זה קשור לאתגר?
אממ...

זהו, שהקשר לא ממש הדוק. אולי אפילו רופף, ככה קלוש כזה. זעיר ורועד ברוח.
מצד שני, איך אומר בוקי מז'ורי? לפעמים, כדאי פשוט להיות בשקט ולהגיד תודה רבה.
אז תודה רבה על הקטע הנפלא, האנין, המשעשע והקולח.

שיקולי בחירה.
בעד:
כתיבה נהדרת, מופלאה, הומוריסטית, מעשירה וחוויתית, אחת כזו שלא מאפשרת לאיש פרישה מוקדמת טרם סיום הקריאה.
נגד:
הקשר לאתגר מעט רופף.

ציון סופי:
9.1
*******************************
@MIRIAMK על @nechamizak
הסבר מעולה ומכובד, גדוש שבחים עזים (דיאלוג מדהים וכו'), עם הסבר ברור ביותר מדוע הקורא נמשך ונמשך באפו עד לפאנץ' ליין הנחשק.
בנוסף, הקטע כולל התפייטות עצמית (...ההוכחה הטובה ביותר היא שקראתי אותו), וחלוקת גביעים מטאפורית.

הפרגון פה נעשה בצורה מאוד טבעית, קלילה, כנה ואמיתית, בניגוד לכאלו שניכר עליהם שהפרגון לא ממש בא להם בטוב ועלה להם בבריאות. דודה נחמה, את שומעת? זה שאת אומרת עם אף עקום ופרצוף חמוץ של כרוב כבוש ש"מוישי של געציל חמוד" - לא באמת גורם למוישי להרגיש חמוד. ככה לא מפרגנים, נקודה.
נ.ב. מה זה פסים פסים שקפקפים?

שיקולי בחירה.
בעד:
מחמאות אותנטיות, לבביות וחמות לקולגה, פלוס הסבר נהדר מדוע עלינו לקרוא את הקטע המקורי, כולל קריצה לעבר תמונת תקריב דוחה כלשהי שהועלתה באתגר המקורי. אללי לנו.

נגד:
משהו בכתיבה מרגיש יותר כמו שיחה ידידותית בין אנשים המכירים זה את זה היטב, פחות כמו שפיטה הוגנת ונטולת פניות.

ציון סופי:
9
*******************************
@יואב ברק על @יעקב1245
טוב, היצירה הבאה עומדת כהתרסה גלויה נגד האתגר.
אין פה כמעט ניתוח של היצירה המקורית, אלא הגשה פרועה, סאטירית ומוטרפת, רווית פאנצ'ים (מהגמ"ח?). הכל מתוצרת עצמית, במקוריות חסרת תקדים, בחיוך שדוני המרוח על הפנים.
הכתיבה מקורית, שנונה, ביזארית, חסרת רסן וכבוד.

בנוסף, הכותב המושחז מתעלל ברגשות הקוראים, כאשר הוא מציב שאלה (מהי פרוזה?), גורם לכל עם ישראל לקרוא את כל הקטע כולו בחיפוש אחר תשובה, ומשאיר אותם... עם כלום. כמו יצר הרע.
לא יפה, יואב.

שיקולי בחירה.
בעד:
הומור אדיר, מקוריות, צבעוניות ודרמות בגובה הדשא, כמו שכולנו אוהבים. הגשה עוצמתית במיוחד, נטולת חוק וסדר, התרסה גלויה כנגד כל מוסכמה חברתית כלשהי.

נגד:
לא חוקי! לא חוקי! לעצור את החוליגן תיכף ומייד!

ציון סופי: 6.8
*******************************
@עבדקן על @יואב ברק.
אתם יודעים, אחד ממשפטי המחץ של איזה אישיות ישראלית וולגרית כלשהי, הלך ככה: כל מי שירים יד על ביתי - אגדע את ידו.
ברר.
מה הקשר אלינו?
כי עבדקן הינו ידיד נפש של כותב השורות, וממילא, ניתוח עבודתו עלולה לפגום קשות בחברות האמיצה. ממש הרמת יד על מבנה הידידוּת. ולכן, תוגש בזאת ביקורת פרווה כזו, עדינה ועוטת כפפות. מלטפת. כמו ראיון חג עם יזמי העיר החדשה בשומרון.

ואחרי ההקדמה:
@עבדקן מיטיב לשלב את דעותיו על סדנאות כתיבה יוצרת במסווה תמים של ביקורת ספרותית.
ועם זאת, הכותב המוכשר מיטיב להגדיר את הרכיבים המסתוריים מהן עשויה עיסתו הפרועה של יואב ברק, כולל שיעורי בית מפורטים, הומור עצמי מתוק מדבש (יש לי אתגר על הראש), ועוד פנינים.

מעבר להגדרה היפה, מר @עבדקן משתמש בכלים מקוריים מאוד, וגורם לקוראים להניח בו ברגע לכל מעשה ידיהם, ולרוץ כמו משוגעים לקרוא את הקטע המנותח של @יואב ברק. נהדר, חבריקו.

שיקולי בחירה.
בעד:
ניתוח אלגנטי ביותר של החומר, התייחסות פרטנית לדימויים ספציפיים בטקסט המקורי, הגשה מרתקת וחכמה. מלהיבה, רבים רבדים, מעשה אמן נטע נאמן.
נגד:
הלו, את הדעות שלך תשמור לעצמך, אוהב לומר דוד נחום, וללגום בחיפזון את יתרת הנוזל בבקבוק הוויסקי שהמחותן ניסה להחביא ממנו לאורך כל האירוע.
וכמו שאומר בוקי מז'ורי: הלו, גבר, לא מזיז לי מה אתה חושב.

וכן, כולנו שונאים סדנאות כתיבה יוצרת, והן לא תורמות כלום לאנושות מלבד הקמת דור חדש של סופרים בינוניים בצלמו ובדמותו של מעביר הקורס, ועדיין... מה הקשר לאתגר, למען השם. הא?

ציון סופי:
8.2
*******************************
@יאן על @מחשבה אחת

ובכן, לפעמים - מרוב עצים לא רואים את היער, או משהו כזה: מרוב כינים לא רואים את הקרחת, מרוב חיטים לא שומעים את החי"ת, מרוב סוסים לא מרגישים את הכוח של המנוע, מרוב מים שוכחים את הגזים, מרוב הבטחות מתייאשים מתוצאות, וכולי.
כלומר - מר @יאן אהובנו הגיש קטע מקורי, נהדר, מוצלח ועמיד, כזה העומד לגמרי בזכות עצמו. סיפור חי, דינאמי, קצבי, מלא קריצות לכל עבר, שנון וגדוש. טנא בריא, ארגז גדוש, מחסן מתפוצץ, מכוּלה כבדה, מזווה טעון, סלסלה עמוסה.
הצרה - שלא רואים את היער.
לא ברור על מה מדבר הכותב הנכבד (והוא עצמו מחזק את הרושם הזה: ...הבאתי לו בכלל את הסיפור של @...), מי נגד מי, איפה מתחיל הסיפור, איפה מסתיים, ואיך נכנס לכל הקלחת ביקורת ומחמאות לקטע המקורי.

מצד שני - איזה יופי של עבודה! תענוג. צעיר, עליז, חף מכל מוסכמה, זורם וקופצני.

שיקולי בחירה.
בעד:
מקורי, מחמיא ליוצר ללא שום כחכוחים מיותרים, מושקע, פותח את הדמיון ואת שאר החושים. בנוסף - ישנו גם פרסום סמוי ועדין-עדין לפעקל'ע ולתן לישון געציל, אז איך אפשר להישאר אדישים.

נגד:
אני מזהה ברדק ממרחק של קילומטר וחצי, הייתה נוהגת דודה חדווה ע"ה לצווח בכל עוז מידי ערב פסח, בעוד צוות העוזרות והמשרתות מתכווצות בבושת פנים, מאדימות, ואז ממהרות אל ביתן, וכל הדרך בוכות בכי תמרורים זו על כתף זו, מושפלות וכאובות.

מצד שני, ברדק זה ברדק זה ברדק. וכשיש לנו אחד כזה - אנחנו בהחלט מרגישים מבורדקים עד למאוד.

ציון סופי: 7.8


מנצח:
@יעקב1245 - מזל טוב! זכית בתחרות כתיבה קשוחה רבת שיניים, ויצאת ממנה כמו גדול. קורן, זורח, מושא לקנאה. נערץ. שאפו.

הפרס שלך נשלח לביתך ברגעים אלו, אל תיבהל מהרעש של הרוטרים, עקב נפח הפרס הוחלט לשלוח אותו באמצעות צי שלם של מסוקים.
בנוסף, כבונוס, תוכל לפרסם קטע פרי עטך בפעקל'ע הבא, תוכל לכתוב על כל נושא העולה על רוחך.
ואם כל הטוב הזה לא מספיק, הרי שאם תרצה, תוכל גם להתראיין אצל @חושב מחדש, במידה ויתרצו שני הצדדים.

וזהו זה.
מזל טוב. מחיאות כפיים סוערות, חבר'ה!!!!!!!!!!!!!!!!

ויהי רצון שתזכה לגדול לאילנא רברבא; כעתירת ידידיך, מוקירך ומעריכך, בפורום כאן ובכל מקום ומקום בארה"ק ובחו"ל, ותצליח בכל מעשי ידיך, ונאמר אמן - - -
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #5
@מ"ם אתה באמת איש האשכולות
אדיר.
מזכיר לי את שליח היהודים שהלך לשֶאה הפרסי וביקש רחמים על בני עדתו.
נמנו וגמרו חכימא דיהודאי:
איש השעה הוא גם איש השאה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #6
לקרוא את השיפוט יותר מעניין מלקרוא את היצירות. ובפרט שהשופט ניחן בכח הבחנה חריף וצלול שגם ארבע כוסות וכביצה חריין לא יכלו לו.
ברכותינו ל @יעקב1245 הגדול!

נ.ב. מבין השיטין אני מבין שמנוחה נכונה הלך למנוחות ותחתיו נולד החושב מחדש.
 
  • הוסף לסימניות
  • #7
מזל טוב למנצח, ומזל טוב למנוצחים, מול כזאת ביקורת אין הרבה מה להוסיף.
@נתן גלנט חבט בי מכל כיון אפשרי, ובין ההצלפות יכולתי למצוא איזה רגע של קורת רוח. תודה נתן
@יעקב1245 ידעתי שהקטע שלך ווינר, אבל מה לעשות שהביקורת שלך טובה עוד יותר.
@עבדקן עם לא היית מקורב לחצרו של גלנט בטח היית לוקח את הפרס ביד אחת, מה לעשות היום זה לא מה שהיה פעם.
בקיצור תודה לכולם, וקיץ בריאא
 
  • הוסף לסימניות
  • #9
כן, @צדיק סופית שלח לי מייל.
מביך.
מזל טוב למנצח, ומזל טוב למנוצחים, מול כזאת ביקורת אין הרבה מה להוסיף.
@נתן גלנט חבט בי מכל כיון אפשרי, ובין ההצלפות יכולתי למצוא איזה רגע של קורת רוח. תודה נתן
@יעקב1245 ידעתי שהקטע שלך ווינר, אבל מה לעשות שהביקורת שלך טובה עוד יותר.
@עבדקן עם לא היית מקורב לחצרו של גלנט בטח היית לוקח את הפרס ביד אחת, מה לעשות היום זה לא מה שהיה פעם.
בקיצור תודה לכולם, וקיץ בריאא
יואב, זה נכתב לגמרי בהומור. הקטע שלך אגדי.
במחשבה נוספת...
אולי באמת ההומור היה טו מאץ'? @רותי רפפורט @מ"ם אנו זקוקים פה לעצה מאדם מוסמך.
 
  • הוסף לסימניות
  • #10
אם הייתה תחרות בין המאתגרים על מורכבות האתגר ושפיטתו, זה היה לוקח!
 
  • הוסף לסימניות
  • #11
תודה רבה על המשוב!
משהו בכתיבה מרגיש יותר כמו שיחה ידידותית בין אנשים המכירים זה את זה היטב, פחות כמו שפיטה הוגנת ונטולת פניות.
יש לציין שאני לא מכירה את @MIRIAMK , ומשערת שהיא לא מכירה אותי, ובהחלט מגיע לה ציון הכי גבוה שיש על הפידבק המחמיא והמפרגן. היא כתבה כל כך יפה, עד שאבדו מילותיי כשבאתי לכתוב על הקטע שלה וניסיתי להתחכם...
 
  • הוסף לסימניות
  • #12
תודה תודה ל @יאן על הקטע הנפלא שהעלה, כך שבעקבותיו יכולתי לזכות
עוד תודה ל @נתן גלנט שבזכותו נכנסתי לכאן בכלל.
ומה היה מאכזב, אם כבר אני זוכה בתחרות כתיבה, אז למה לא על מה שאני כתבתי????
מה לעשות, אין הכל בחיים, וגם זה נחמד מאוד

מצאנו שגיאת כתיב (שגם כותב השורות נופל בה, למען ההגינות). מילים הם זכר, לא נקבה.
אבל למה?
וחוץ מזה שחיה הרצברג הוציאה ספר נפלא בשם 'מילים טובות'...
ואגב, יש כאן נקמה תולה באויר? :):):)

ואסיים שוב בתודה גדולה לנתן על האתגר הנחמד
 
  • הוסף לסימניות
  • #13
@נתן גלנט
איזו השקעה.

וכמובן,
מילים הן נקבה ולא זכר. מילה אחת - שלוש מילים.
ולפיכך, גם הביטוי 'שלושת המילים' הוא שגיאה וצ"ל: שְׁלוֹשׁ המילים.
 
  • הוסף לסימניות
  • #14
ולפיכך, גם הביטוי 'שלושת המילים' הוא שגיאה וצ"ל: שְׁלוֹשׁ המילים.

הוצאת לי את המילים מהפה :)


@יעקב1245,

נא להעלות את האתגר הדו-שבועי החדש בהקדם.

ו.. אם יורשה לי בקשה צנועה שלישית להיום. לא חייבים להיענות לה כמובן.
אם אפשר להשתדל שהאתגר לא יהיה מורכב מדי, לפחות הפעם.
כבר הרבה זמן לא היה כאן אתגר כזה שכולם יכולים להשתתף בו בקלות יחסית.
תודה!
 
  • הוסף לסימניות
  • #15
אולי באמת ההומור היה טו מאץ'? @רותי רפפורט @מ"ם אנו זקוקים פה לעצה מאדם מוסמך.

שאלת יפה כל כך. אז אענה.

מי כמוך מבין בנפש האדם לדעת שאם תכתוב על אדם טור מלא מחמאות ובסופו תהיה שורת ביקורת אחת, הוא יתהפך כל הלילה על שורת הביקורת וישכח מחצי טון המחמאות. לא כולם כך, אבל רבים.

לא צריך לפרט את החסרונות שגרמו לך להוריד ניקוד. אישית אם הייתי כותב טור לאתגר שלך, לא הייתי שמח להיחשף בקלוני ברבים. נכון שזה בהומור, אבל איך אומר הפתגם: "מה ההבדל בין העלבה להומור? העלבה זה כשזה עליי, הומור זה כשזה עליך".

אבל אולי זה רק אני. ראוי לשאול כל אחד לתחושותיו.
 
  • הוסף לסימניות
  • #16
שאלת יפה כל כך. אז אענה.

מי כמוך מבין בנפש האדם לדעת שאם תכתוב על אדם טור מלא מחמאות ובסופו תהיה שורת ביקורת אחת, הוא יתהפך כל הלילה על שורת הביקורת וישכח מחצי טון המחמאות. לא כולם כך, אבל רבים.

לא צריך לפרט את החסרונות שגרמו לך להוריד ניקוד. אישית אם הייתי כותב טור לאתגר שלך, לא הייתי שמח להיחשף בקלוני ברבים. נכון שזה בהומור, אבל איך אומר הפתגם: "מה ההבדל בין העלבה להומור? העלבה זה כשזה עליי, הומור זה כשזה עליך".

אבל אולי זה רק אני. ראוי לשאול כל אחד לתחושותיו.
תודה רבה. (אהבתי את הפתגם)
 
  • הוסף לסימניות
  • #17
אני נהניתי מאוד מהביקורת. גם על עצמי וגם (בעיקר ;) )על האחרים.
נתן הפנה פנס לעבר צדדים באתגר שלא שמתי לב אליהם.
אני חושב שמי שקרא את השיפוט נהנה גם מהשבחים וגם הסכים עם הביקורת שנאמרה בהמון הומור וברוח טובה.

למשל האתגר שלי.
לא ידעתי שאני מברדק? ידעתי גם ידעתי. שיטת מצליח.לא נעלבתי מזה.

אולי אחרים שכתבו משהו באמת מושקע התאכזבו.
אבל בינינו, הפרס הוא הרי חצי עוגת כושי של אחוה מהמקפיא של נתן שנמכרה במכירת חמץ לפי כל השיטות.
אז מה יש לבכות.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

אשכולות דומים

גילוי נאות: תוכן וניסוח הטקסט להלן נכתב ע"י כותבת השורות בלבד, ועבר פיסוק ומיקוף עפ"י כללי האקדמיה ללשון עברית באמצעות בינה מלאכותית.


מאיפה מתחילים לכתוב ביקורת נורמלית על ספר שעוסק כולו באב-נורמליות, אנשים נורמליים שמנסים להיות נורמליים ולהבין את הלא-נורמלים ואיך הגיעו לאן שהגיעו, כלומר ללהיות לא-נורמלים??

כנראה שבהתחלה ממש.
הספר שלנו מתחיל במפגש בין עולמות הרחוקים זה מזה כרחוק מזרח ממערב. יותר נכון, כרחוק פפואה גינאה החדשה מרחוב מלכי ישראל, כרחוק רווק חרדי מבוגר ומאותגר ממרכזה של החברה החסידית, או כרחוק אשת שאלים קטנה אחת מהמיינסטרים הנשי החרדי הענוד סברובסקי ועטוי זארה.

הוא מפגיש באומנות יצירתית שלרגע לא מרגישה מלאכותית את איציק, הרווק הירושלמי המבוגר, עם ג'ו וברנדין, יוצאי כפר ילידי קטן ושכוח־אל בפפואה גינאה החדשה; את פייגי, אחותו של איציק, עם שרה'לה אשת שאלים גרושה; את צדוק ואשתו מרים המסורה עם ירושלים המעטירה.

הוא מפגיש אותנו, הקוראים החרדים, עם צביעותנו המכוערת שלנו. נשים עם צניעות, גברים עם גזענות, כולנו עם שיפוטיות. הוא ספר ששוחט פרות קדושות – אבל באלגנטיות של סכין מנתחים, עם חצי חיוך, ויכוחים משפחתיים עד לב השמים וסרקזם חד, אבל לא יותר מדי.


כל אחת מהדמויות הולכת לה לכיוון הנורמליות – או הכי רחוק ממנה – רק כדי לגלות שאין אמת אחת.
איציק מאס בלהיות נורמלי – הוא לא מצא שידוך בזמן, השעון מתקתק, השדכנים כבר פחות, ואחותו פייגי פטרונית ועולה לו על העצבים. אה, וגם מדינת הכיבוש והחרדים שהם אוטומטית ימניים. ומימין תיפתח הרעה.
אז הוא מתרחק מהנורמליות כמטחווי קשת. הוא משכיר דירה לג'ו וברנדין שחורי העור מהמזרח הרחוק בטבורה של שכונה חרדית ומצפצף על השכנים שמרססים גרפיטי נגד ה"כושים" (סוף־סוף מישהו מתייחס לתופעה הזו בציבור החרדי), מצפצף על השדכנים שחושבים שהוא בררן מנותק, מצפצף על פייגי אחותו ובעלה ונוהג בהם בגסות רוח מרשימה, מטפח דעות שמאלניות ועוכרות ישראל למגינת לבה של משפחתו הימנית (הא?) ומצפצף חזק בצופר האוטו שלו מדגם סמארט שונא־אדם For-two – כן, כן. עם שני מקומות בלבד, ועדיף במושב הסמוך איילה ענוגה ולא את האישה שכנראה לעולם לא תגיע.


ג'ו מאס בלהיות נורמלי בצד השני של הגלובוס. הוא מתרחק הכי רחוק שאפשר מכפר מכורתו, ממדורת השבט ומהריקודים האליליים. הוא בורח ממזרח למערב תרתי משמע – הרחק מהפגאניות ועבודת האלילים – רק כדי לקדש לו אלילים אחרים: המערב והקדמה. ועל הדרך מקווה להציל את כל הכפר שלו מבורותם הכפרית העלובה ורדופת רוח התנין.

ברנדין מאסה ביעודה להפוך לכלתו של צעיר פפואי שכוחו ביכולות ציד הציפורים שלו, ובחרה להיעזר בנחישותו של ג'ו כדי לקנות לה עתיד משלה בלימודי אחיות במערב. אבל גופה במערב וליבה במזרח. המערב אינו קונה אותה, והיא לא מסתנוורת מאורות הלפטופ ושלטי החוצות המתחלפים. מדורת השבט עדיין מחממת את ליבה. היא זהירה, חשדנית, טועמת את המערב בזהירות, ובאופן כללי – הדמות הכי חכמה ושקולה בספר הזה.

שרהל'ה מורחקת מהחברה הנורמלית ע"י מוסכמות חברתיות מכוערות בנוסח "התגרשת מבעל ? קבלי צו גירוש גם מהמיינסטרים". כתגובה להרחקתה היא חוזרת לישן, למוכר, ולנורמלי – שיעורי הצניעות מהסמינר, אבל על ספידים. משם הדרך קצרה, עד להצטרפותה לכת. הקבוצה הקיצונית אליה מצטרפת שרהל'ה אמנם מתפקדת ככת לכל דבר, אולם יש מחוסר הגינות בחוסר ההבהרה בספר על כך שיש נשים שנוהגות ללבוש שאל, אינן שייכות לשום כת, וגם לא טוענות ששמור להן מקום בשורה הראשונה שתקבל פני משיח.

פייגי, אחותו העיתונאית של איציק, כותבת כתבה על נשות השאלים, וכך מכירה את שרהל'ה – ובאמצעותה גם את חברתה מרים ואת בעלה צדוק, שלאורך כל העלילה לא ברור האם הוא נביא שקר או אמת, המספק בלבול מהסוג המענג יחד עם רחמים מהסוג המענה. צדוק אמנם מציג עוד צד של התֵמה המובילה את הספר, כפי שיפורט בהמשך, ובאופן מכוון מאוד – לא מספק סגירה ברורה על מהותו.

השפה כאן פשטנית, ישירה, לא מנסה לרגע להתחכם. מה שיש – זה מה שמקבלים. וכמה שהיא פשוטה – כך היא צוללת לעומקים, על אף שאין בה קישוטים, כפל משמעות ולשון או השראות ומובאות ממקורות אחרים.
ואם כבר השראות –
ספריה של הכותבת מצטיינים בנקודה הזו. מקורות ההשראה שלה, ומן הסתם הם רבים, מוסווים היטב. הם לא מותזים לאורך הדפים כמו אצל סופרים אחרים, וממילא הם מעובדים ומקבלים צורה וצבע משלהם בדרך החשיבה שלה.


והחשיבה – ניכרת פה לכל אורך הספר. כי בדומה לספריה האחרים של קפלר, גם הוא מציג חשיבה מהפכנית, על גבול האנרכיסטית, שלוקחת את המובן מאליו, הופכת אותו על פיו, מבלגנת ומסדרת מחדש בתהליכים לוגיים סדורים.
הוא לא ספר שדומה למשהו במיוחד, הוא לא שואב השראה ממקור מסוים באופן בולט. הוא עומד בפני עצמו.
בדיוק כמו איציק שעומד על היותו שמאלן וליברל על סף המטורלל מול משפחה מיואשת ומעוצבנת; כמו ג'ו שעומד עם לווין בימינו ואיזמל מנתחים בשמאלו מול מחנה של ילידים שמעדיפים לרקד סביב המדורה ולצלות שורשים בבור – ועזבו אותם מנפלאות הרשת האלחוטית; כמו שרהל'ה שעומדת מול העוילם וזועקת באלם קול: "תנו לי להיות משהו, לא משנה מה – רק שאני אחליט מה זה יהיה".

הכתיבה היא בגוף ראשון מצידה של שרהל'ה ומכניסה אותנו עמוק לראשה של חברה בכת, ובגוף שני אצל הדמויות האחרות.
שרהל'ה היא דמות שחייב לכתוב בגוף ראשון. עבור הקורא החרדי הסטנדרטי אמור להיות קשה לקרוא אותה. בפועל זה בכלל לא קשה.

היא מביאה קול כנה, ישר, נטול יומרות וצביעות — היישר ממוחה הקודח ורגשותיה המבולבלים ועד המונולוגים האסוציאטיביים שלה.
לא קשה להבין למה התגרשה, לא קשה להבין איך לכל הרוחות והסירים היא מצאה את עצמה כבולה לכת.
כשנכנסים לראש שלה ומאמצים את נקודת מבטה, הכל נראה אחרת והכל ברור מאוד.
להיכנס לראש שלה — הכי קל בעולם. וזו אחת מנקודות החוזק המשמעותיות של הספר הזה.

וכשמחליקים לתוך תודעתה של שרה'לה, פתאום מבינים מה מספקת לה הרבנית חנה:
טעם — לאחר שאיבדה את דרכה ואת שני בניה בגירושין מכוערים,
משמעות רוחנית נעלה לסבל שלה — לאחר שקיבלה חינוך דוגמטי קיצוני, וזו השפה היחידה בה היא מדברת,
ופנטזיה — שהכוח על חייה הוא בידיים שלה, מקצה הגרב שהיא גורבת ועד השורה הראשונה בביאת משיח.
לפחות עד פתיחת הרכבת ונפץ הירי.


דמותו של איציק, לעומת זאת, אינה נכתבת בגוף ראשון.
אנחנו לומדים עליו לא רק דרך תיאור ישיר אלא בעיקר דרך יחסיו עם הדמויות סביבו.
הוא הדמות הכי פחות רחוקה — חרדי, ישראלי, לא זקוק לכתוביות בעברית — ובכל זאת, בחוויית הקריאה, הוא נותר הכי רחוק רגשית.
הוא נכתב כאילו מבחוץ, לא מתוך הזדהות וקִרבה, אלא ממבט רציונלי, קר, חוקר, לא מחויב ואפילו מסויג.
זה מאפשר להוציא אמירות ותובנות מורכבות ולא חד־צדדיות, אבל גם יוצר ריחוק מול דמות הגיבור — ולא בגלל שהוא מיזנתרופ (את זה לא אני אמרתי).

קל להבין למה איציק ממורמר — כי הוא “אלטער”, כי הוא מרגיש שלא מקבלים אותו.
קל להבין למה הוא מתעקש להיות שונה — כי המיינסטרים דוחה אותו, תרתי משמע.
אבל קשה להבין אותו באמת.
אולי דווקא משום שהוא ניצב לאורך הקריאה כמו מראה שעומדים צמוד אליה. ישנה, מוכרת, בדופן הפנימית של דלת הארון שלנו.
אבל כדי להזדהות ולהיכנס אליה — צריך לנפץ אותה. ולהיפצע על הדרך.

לשם ההשוואה — אל ג'ו, על אף זרותו והיותו גוי מארץ רחוקה — קל להתחבר.
קל להבין את מאבקיו ושנאתו לכפר מכורתו.
ג'ו, על אף צבעו, שפתו ומולדתו הרחוקה, מזכיר לקורא את שלב ההתבגרות — בו חשבנו שהמבוגרים סביבנו טיפשים, צרי אופקים, או פשוט לא רוצים להבין אותנו.
עם איציק — למרות שההתמודדויות שלו הרבה יותר מוכרות לקרוא מאשר אלו של ג'ו וברנדין — זה פשוט לא עובד.


הספר לכאורה מעביר את הרעיון הפוסט־מודרני המקדש את המורכבות.
לאורך כל הספר, כל קווי העלילה של הגיבורים השונים מחזיקים תֵמה אחת רציפה — אין אמת אחת.
ומשכך, את השאלה החתרנית: אם אין אמת אחת — אז מהו בכלל נורמלי?

הוא גם מטפל יפה, בסבלנות ובמסירות, אבל לא יותר מדי ולא־בכפית־עד־הפה, בתוצאות של ההקצנה בתשובה לשאלה הזו:
התרחקות ממקום הולדתך, ומה קורה כאשר מקצינים נורא וזורקים את כל הישן והמוכר מאחור.

כל זה חשוב וטוב ויפה —
אבל בעיניי, הספר הזה, יותר מכל, מדבר על היכולת (או חוסר היכולת, אם אתה אחד משכניו צרי המוחין של איציק) להיכנס לראש של אדם אחר, שונה ממך בתכלית.
לנסות לחשוב כמוהו, מתוך חוסר שיפוטיות אמיתי וכנה, ובעיקר — מתוך כבוד עמוק אל המקום שממנו בא.
לא משנה כמה הוא חשוך, פרימיטיבי או מטורף בעיניך.

המסר והעיקרון עובדים נהדר עם שרהל'ה, עם צדוק, עם ברנדין ועם ג'ו.
ואיכשהו, כשזה מגיע לאיציק — הפרוטגוניסט — קורה ההיפך.

קל להבין מבחוץ למה איציק הוא מי שהוא.
קל להבין למה הוא מרגיש — וגם רוצה — להיות כל כך שונה.
למה נראה שהוא מתאמץ לעצבן את הסביבה הקרובה שלו.
אפשר להזדהות עם המשיכה והסקרנות שלו מול תרבויות אחרות ורחוקות, לימוד האנגלית, השכרת דירה לגויים בתוך שכונה חרדית, ואימוץ נלהב של דעות שמאלניות קיצוניות.
אבל לנעליים שלו — קשה להיכנס.

התהליך שעובר הקורא עם איציק הוא התהליך שגם מציג את הצד הפחות יפה של הנאורות והליברליזם חסר המודעות העצמית — ולכן גם הצבוע.
הוא כל כך נאור להכיר את האחר והרחוק — עד שהוא לא שם לב שהוא בז למי שבאמת מגלה כלפיו אכפתיות.
הוא כל כך סקרן ומשכיל — עד שהוא לוקח לו מושאי מחקר אקזוטיים ומוכן להיות חבר שלהם, אבל הם נותרים תת־כותרת, מקור אקדמי, מקום לשאול בו שאלות אנתרופולוגיות מסקרנות — ותו לא.
הם לא באמת חברים שלו.

והוא עוד קורא לעצמו נאור, משכיל, ומכבד את הבריות.
הוא נאור כי הוא לא חושב כמו כל הדוסים האלו בשטיבלך — אבל הוא בעצם חשוך מספיק כדי לחשוב שכל הדוסים כולם זהים זה לזה.
הוא משכיל כי הוא למד אנגלית וכי אכפת לו מאיכות הסביבה — אבל הוא מאמץ דעות שמאלניות שהורתן בשנאה עצמית, והציטוטים שלהן מפיו מעידים בעיקר על בורות עמוקה וחלקיקי ידע.
הוא כל כך לא צר מוחין — עד שהוא מוצא לו מושאי מחקר מהמזרח הרחוק, אבל לרגע לא חשב להיכנס לנעליים של אחד מקרוביו מהמזרח התיכון.


תבוא שרהל'ה קטנה וטהורת לב אחת ותיישר אותו? אולי. ואולי לא.
ייתכן שחלק מהסתירות הללו באישיותו ובהזדהות הקורא איתו — מכוונות. וייתכן שלא.
כך או אחרת — גם הן מתיישרות בדיוק עם המסר השזור לכל אורך הספר.


מה שבטוח — זה שכיף לחתור יחד עם הספר, תחת יסודות הנורמליות.
זה פשוט לא כיף לעשות את זה עם איציק.
אם כבר — עם שרהל'ה יש הרבה יותר צחוקים.


לסיכום, ספר מרתק, חדשני, מעורר מחשבה. מהסוג שתענוג לחזור אליו שוב, רק כדי לחשוב עוד קצת.


ביקורת ספרות "פרי פלסטין"
ברצוני לשתף אתכם בסיפור נפלא שקראתי כאן. קיבלתי את אישורו של ידידי הכותב להעתיק אותו לקהילת כתיבה. ובנוסף לסיפור, צרפתי בסופו את ההתרשמות שלי הן מבחינת סגנון הכתיבה והן מבחינת התוכן והמשמעויות שלו. אשמח לקבל את חוות דעתכם על הסיפור ועל הניתוח.

איך הפך חכמולוג מהישיבה לבוגד בכנס הבוגרים

מאז ומתמיד הוא נחשב לטיפוס חריג בנוף הישיבה. בעל דעות חריגות, רחוק מהקונצנזוס שאהב לאתגר את הסביבה הקרובה. מין חכמולוג כזה, עוף מוזר.
אבל אז לא ייחסו לכך חשיבות, ידעו שהוא כזה, כבדו אותו והניחו לו במוזרותו. אבל לא עכשיו. עשרים שנה חלפו מעת חבשו את ספסלי הישיבה, ובכנס בוגרים שנערך לו אי שם בפאתי בני ברק הלחה, הנייעס שהתגלגל בין שולחנות מפוארים, נרות בוהקים, ודפי הוראת קבע, היה על החכמולוג שהפך לבוגד.

הם דסקסו עליו כל האירוע. העלו אותו על המוקד. וכל המרבה הרי זה משובח. אבל אם נרצה לסכם את השיג ושיח 'ההגיוני' שהופגז בין הדגים למנה העיקרית, הייתה זו שאלה אחת שחזרה על עצמה - "איך הוא הדרדר לדיוטה תחתונה, כל כך תחתונה שמנהרות עזרה הקבורות חמישים מטר במעבה האדמה או מקבלו הפרסי בפורדו זו תקרה גבוה של המקום שהוא כעת עומד עליו?".

"למה בעיניכם הוא בוגד?", שאל רובי המתמיד שעלילות העולם הנפתל והמסואב שבחוץ - היו רחוקים ממנו כמרחק הרצועה העזתית לעזרת תורה הירושלמית.

"מי שבחר לדאוג יותר מכל לפלסטינים ביו"ש עזה ושאר כוכים, ומכפיש את עם ישראל, הוא בוגד. חד וחלק!". טען ישעיה הבנברקי בטון נחרץ. והמתגודדים מסביב הנהנו בראשם לאות הסכמה. אפילו הירושלמים שביניהם.

"בזיון. מה שהוא גורם למשפחה שלו, ולנו חברי הילדות מהישיבה המפוארת!!". התפוצץ משה השתקן בעצבנות לא אופיינית. ושוב חזרו על עצמם הנהוני הראש.

"גדלנו התבגרנו, להכפיש את חברינו לספסל הלימודים, בלי לברר אחת ולתמיד מה גרם לו לבחור בדרך הזו - לשנות תפיסת עולם ולהחזיק בדעות אחרות, זה לא הוגן". הציע מישהו מהצד. היה זה נפתלי. זה שאפילו את הטבח בישיבה שהיה מקדיח צ'ולנטו לעיתים קרובות, דן לכף זכות.

"מה יש לברר?", ישעיה הזדעק שוב. "הוא בוגד שפל ונאלח שממיט בושה וחרפה על הציבור החרדי. נקודה". סיים את טיעונו בהנפת יד קמוצה לעבר הרצפה, כמו בא לסמן סוף פסוק ולחתום את הדיון.

מהשולחן הסמוך היישר לנייעס התוסס והמבעבע, "חיימי הנמוך" כפי שכינו אותו בני הישיבה ומאז תפס גובה לא רע, שמע את משפט הסיכום של שעיה, והחליט להרביץ בפני הנכוחים את משנתו הפסיכולוגית.

"חברים, אולי ננסה לדמיין את עצמנו במקום שלו, אולי נאתגר לרגע את התפיסה הציבורית שגדלנו עליה, ונעמת אותה עם 'אידאלים' אחרים שהבוגד מאמין בהם. ולא, לא כדי לדון אותו לכף זכות", קרץ לעבר נפתלי והמשיך. "אלא ראשית כל לדון אותנו, לברר היכן אנחנו כציבור יהודי חרדי שלא שותף לדעות השמאל, ולא דוגל בלאומנות הימין, אלא יונק את השקפתו מתורת ישראל, בוחר להתייחס לסוגיית הכיבוש ושליטה בעם אחר?!". חיימי סיים את דבריו, והרגיש שהוא גבה בעוד סנטימטר כשכולם האזינו לטיעוניו בשקט.

"מה זה אידאלים? סוג של חלות?". שוב היה זה רובי המתמיד. שבעולם תורני אידאלי, היה מקבל דירה קומפלט בבית וגן, לו ידעו ערכו. ולא ידעו.

"זו מילה שמאלנית". צעק נוחם הג'ינג'י בבוז ניכר.

"לא נכון. אידיאל זה רעיון מופתי שמייצג שלמות. בדרך כלל מתייחס לסט ערכים הומניים שחברנו החכמולוג לשעבר והבוגד בהווה אימץ לעצמו בלילה קודח". היה זה שמעון שהתנדב במילים מתקתקות ובארשת חשיבות להסביר למתמיד המושלם ולג'ינג'י הזועם את פירוש המילה הלועזית.

הם המשיכו לדסקס עליו. ובין הרבים שבזו וגידפו אותו, היה גם מיעוט שניסה לערוך דיון אובייקטיבי. לפחות ניסה.
אחד מהם היה אשר שלמה.
"אתם כותשים אותו בזים לו ומלגלגים עליו ובגלל מה? הדעות שלו?! זה מצדיק להדביק כינויי גנאי של בוגד למי שבחר לכפור ברעיון הלאומנות הישראלית. הציונית ולא עבר על שום איסור ולאו מהתורה?".

בנימין הפיקח שאימץ עד כה את פלך השתיקה - אל מול קולות ההתלהמות והאמוציות הלוהטים, החליט שהגיע הזמן. הגיע הזמן להרביץ בחבר'ה מעט תבונה מלווה בהשקפה ברורה והרבה שכל. אבל הכרוז באולם הכריז על ברכת המזון. ובנימין הוכרח לשמור בבטן את המלים שכמעט נפלטו מפיו.

רגע לפני שהחבר'ה התפזרו, התרומם בנימין מכיסאו. קולו היה שקט אך נוקב. "חברים", פתח, "שמעתי את דבריכם, את הכעס והאכזבה, את תחושת הבגידה. אבל האם עצרנו לרגע לחשוב מהי באמת בגידה?".

הוא השתהה לרגע, עיניו סורקות את פני הנוכחים. "האם בגידה היא לחשוב אחרת? האם בגידה היא להחזיק בדעות שאינן תואמות את שלנו? או שמא, בגידה אמתית היא לבגוד בערכים שלנו עצמנו ערכי התורה?".

האוויר נעשה דחוס. ישעיה הבנברקי הסתודד עם משה השתקן, ניכר היה שהמילים של בנימין מטלטלות אותם.

בנימין הביט ישירות אל אשר שלמה, והמשיך. "חברינו משכבר הימים שהחליט לייצג את הציבור החרדי, בחזות שלו, בנפנופים בפסוקים מהתורה וחזלי"ם מהגמרא וטוען שמדינת ישראל היא כובשת, וזה סותר ליהדות. האם הוא בר הכי לדברר את היהדות?!" בנימין הגביר את קולו, נימת הזעם החלה לצוץ. "יש גדולי ישראל. יש להם דעה מוצקה בכל עניין, והם מעולם לא הורו לנו ללחום בכיבוש, על אף שהם מחזיקים בדעות שמתנגדות לרעיון הלאומני במתכונת הציונית - מעולם לא יצאו חוצץ בציבור נגד מדינת ישראל וצבאה בנקודה הזו, מעולם לא הורו לשליחי דרבנן להטיף מוסר לצבא והעם!".

בנימין הרים את קולו מעט. "ולכן! מי שמחליט על דעת עצמו שעמדת היהדות מתנגדת לכיבוש הפלסטיני, מי שבעת מלחמה בוחר להכפיש ולהאשים את מדינת ישראל שכוללת בתוכה חרדים וחילונים, משרתי צבא וחובשי ספסלי בית המדרש - הוא בוגד! הוא בוגד לא בגלל ההתנגדות לרעיון הלאומני, אלא בגלל שהוא בוגד בגדולי ישראל, בהנהגת הגדולים!". סיים לפרוס את משנתו בפני הנוכחים.

השקט השתרר. קולות נקישות בקנקן התה נשמעו כמו תופים מהדהדים. משפטיו של בנימין ריחפו באוויר, עוטפים את הנוכחים בשכבה דחוסה של מחשבה.

ואז זאבי הגבוה נשען קדימה, קולו כמעט לחש:
"אני עדיין תוהה איך הוא הגיע לשם, לקרוא תגר על גדולי ישראל. איך הוא הדרדר לאותם מחוזות זרים, רחוקים מכל מה שלמדנו, רחוקים מהעולם החרדי התורני, איך?".

"תשומת לב. ריקנות מבעבעת, שגורמת לו להבליט את עצמו בדעות חריגות...". זרק משה שאיבד מכבר את שתיקתו.

"כשהלב ריק - אתה ממלא אותו ברעיונות. לפעמים מבריקים לפעמים אפורים, מתוך דרישה נואשת להרגיש. להיראות", השלים אותו זאבי.

"גם", אמר בנימין, "אבל נדמה לי שזה עמוק יותר". משה הנהן. שפתיו קמוצות.

"מעבר לתשומת לב", אמר בטון רגוע "יש אנשים שאוהבים להרגיש את עצמם חכמים, שלא נגררים אחרי העדר. אנשים שהלאומנות, מדינה ועם זרים להם, כי העיקר זה האובייקט, הפרסונה". הוא פלט בזלזול את המושגים הלועזיים.
"הוא לא באמת בעד הפלסטינים, הוא בעד עצמו. הוא לא בעד ערכי צדק הוא בעד הנגיעות' שלו... להיות החכם שבחבורה. המקורי. המבריק. זה שתמיד יודע טוב מכולם. אפילו מגדולי ישראל!".

כולם הנהנו בראשם מלבד אשר שלמה שעדיין פקפק בדברים. "במה הוא שונה מדעות סאטמר?", מלמל לעצמו.

***

למחרת התפרסם דיווח חדשותי על עיתונאי "חרדי" שנעצר בעקבות פוסט שהעלה אמש... בו הביע שמחה על מותם של חמישה חיילים שנפלו בקרב בבית חנון.

"העולם טוב יותר הבוקר, ללא 5 צעירים שהשתתפו באחד הפשעים האכזריים נגד האנושות… זוהי קריאה לכל אמא ישראלית: אל תהיי הבאה לקבל את הבן בארון כפושע מלחמה. סרבו".

כתב בפוסט המחליא שעורר סערה ציבורית וזכה לגינויים נרחבים. וגם אשר שלמה שנדהם מחברו לשעבר, הצטרף לגינוי.
"מי שביום בו נופלים חיילים - מטיף מוסר למולדתו בשם 'ערכי היהדות', אינו רק תועה. הוא בוגד.
לא בנו - אלא בגדולי ישראל כולם!".

מאז עברו חמשה ימים. חברם לשעבר השתחרר למעצר בית בתנאים מגבילים. ובסרטון התיאטרלי שפרסם זמן קצר לאחר שחרורו הצהיר החכמולוג: "רק בימים אלה הבנתי כמה חשוב החופש ששווה למענו לשבת בכלא. הגיע זמן חופש לעזה. הגיע זמן חופש לחטופים ולאסירים. הגיע זמן חופש ליהדות. חופש מפשיזם, מעליונות גזע, משליטה בעם אחר. תודה לכל אחד ואחת שעמדו לצידי".

נפתלי... שצפה בסרטון מלמל לעצמו. "זה לא התחיל עכשיו. תמיד הוא היה כזה. עוד בישיבה. רק שהפעם יש לזה מיקרופון".


עד כאן הסיפור.

ממש צמרמורת אחזה בי כשקראתי את המילים של בנימין. הוא היטיב לתאר את התחושה שרבים מאיתנו חשים.

ה"עיתונאי" הזה, אוי לו ואבוי לנפשו, עשה חילול ה' נורא. איך אפשר לשמוח על מותם של חיילים? איך אפשר להשתמש ב"ערכי היהדות" כדי להצדיק דבר כזה? הרי אפילו לגוי אסור לשמוח לאיד!

כל מי שגינה אותו (כולל אשר שלמה שהשתכנע לבסוף), צדק לגמרי. זה לא רק עניין של דעות פוליטיות. זה עניין של יושר, של מוסר, של אהבת ישראל.

והסרטון הזה? "חופש ליהדות"? איזה חילול שם שמיים! הוא משתמש ביהדות כדי להצדיק את השנאה שלו? הוא חושב שהוא יותר חכם מגדולי ישראל?

הדברים של זאבי ומשה יש בהם הרבה מן האמת. לפעמים אנשים מחפשים תשומת לב בכל מחיר, אפילו אם זה אומר להיות חריגים ושונים. אבל זה לא תירוץ. אסור לנו לתת להם במה.

השאלה על סאטמר מעניינת. יש כאלה שיגידו שהם עושים אותו דבר כפי שסבר בהתחלה אשר שלמה, אבל אני חושב שיש הבדל גדול. סאטמר חולקים על הציונות מסיבות אידאולוגיות, אבל הם לא שמחים על מותם של יהודים. הם לא תומכים באויבים שלנו.

וכמובן אני מסכים עם נפתלי. זה לא התחיל עכשיו. האנשים האלה תמיד היו קיצוניים, אבל עכשיו יש להם פלטפורמה להפיץ את השנאה שלהם.

בשורה תחתונה:
הסיפור מעורר מחשבות ונוגע בנקודות רגישות. חופש מחשבה, נאמנות, בגידה. מה המניע של הבוגד. הסכנה שבהקצנה. והשאלה המרכזית "איך הוא הדרדר לדיוטה תחתונה" שמעסיקה את כולם ומעוררת דיון נוקב בין דמויות הסיפור.

התייחסותי לגבי סגנון הכתיבה.
הכתיבה קולחת ומשלבת הומור, ביקורת ואמפתיה. הדמויות מגוונות ומייצגות קשת רחבה של דעות. רובי המתמיד, ישעיה הבנברקי, משה השתקן, נפתלי הסנגור, חיימי הפסיכולוג, נוחם הג'ינג'י, שמעון המלומד, זאבי הגבוה, אשר שלמה, וכמובן בנימין הפיקח - כל אחד מהם תורם את נקודת המבט שלו לדיון.

גם אהבתי את השימוש בשפה עשירה ובביטויים ייחודיים שמוסיפים צבע וחיים לסיפור ומעבירים את האווירה בצורה חיה.

אם שואלים אותי מה אנחנו צריכים לעשות במקרה כזה? התשובה היא חד משמעית. להוקיע אחד כזה.

אז תודה רבה על הסיפור והנמשל. זה גרם לי לחשוב הרבה.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה