אתגר שלהי חורף תשע"ט, קחו אוויר, הנצחון ממש לא בכיס שלכם!

[Natan Galant]

האמת שהזכיה תפסה אותי בהפתעה. ו... כן, זה מרגש. באמת. מאוד.
אז תודה לדוכסוסטוס על הפרס, ועל האתגר המיוחד והשווה שבחרת להעניק לנו. אני חושב שהיה ממש כיף לכל המשתתפים, והצלחת להגיש נושא כאוב ולהפוך אותו למשהו פורימי, עליז וחי.

*

וכעת לאתגר הבא, שיתבצע בשני שלבים...
כי למה אחד אם אפשר שניים, תחשבו על זה.

שלב ראשון - שיימשך בדיוק שבוע - עד יום שלישי הבא, 18:00 בערב:
אתם מעלים קטע מפרי עטכם, ובו תתארו בעדינות וברוך אירוע כלשהו שעולה בדמיונכם. כל אירוע. אתם יכולים גם לכתוב שיר, אבל קחו בחשבון שאני שונא שירים, מה-שזה-לא-אומר-מבחינת הסיכוי שלכם לנצח.

אחרי שכתבתם את הקטע שלכם, תבדקו כמה מילים הוא. תשתדלו שהוא יהיה קצר, כי אז יותר אנשים יקראו אותו. אולי סביב ה 400 מילה.
ו... תחדדו. תחדדו. תנו פאנץ' חזק, תביאו משהו טוב. אל תפחדו לשייף את הקטע שכתבתם.

תהיו מקוריים.
תהיו יצירתיים.
אל תבזבזו את כישוריי הכתיבה שלכם על סצנות של דברים שאנחנו רואים סביבנו ביום יום, תביאו דברים שווים באמת.

תנו לדמיונכם דרור.
תנו לעצמכם לעוף, לעטכם ליבב, למקלדתכם להשתובב.

תפעימו את הגולשים, תגרמו להם לפעור פה בהלם קל, לגלול את המסך עוד ועוד בעיניים דלוקות ובלב הולם. בגבות מחושמלות, באוזניים רועדות, בשערות ברווז.

תנו מעצמכם את המקסימום שאתם יכולים. ועשו לעצמכם טובה, תשלבו בטקסט שלכם תמונה כלשהיא שצילמתם, או איור, או כל דבר אחד שיעניק ליצירה שלכם ערך מוסף. כל דבר שהוא שיוסיף ניחוח מיוחד.
ועד פה שלב ראשון.


ובשלב שני... תצטרכו ללמוד לקרוא חומר שלא בדיוק לטעמכם המפונפן. כי כדי לנצח, צריך לעבוד קשה. בינינו, שום דבר טוב לא בא בקלות.

איך זה יתבצע?
כל אחד ממכם יקבל על פי גורל את אחד מהקטעים שהשתתפו באתגר (בהתאמה לפי מגדר, כמובן), ויצטרך לכתוב הסבר מנומק מאוד מהן האיכויות של הקטע, ומדוע דווקא עליו לזכות במדליית הניצחון.

ואז פשוט נבחר. ננסה להשתכנע. ומי שכתב את ההסבר המשכנע ביותר - יקבל את ההובלה של האתגר הבא, שזה בערך כמו לקבל שרביט זהב פלוס ערימת גביעי מעדני חלב מוקרמים שעליהם בזוקים קילוגרמים של גרנולה וסוכריות.
ובינינו, זה שווה: הרי האתגר על הדיאטה כבר מאחורינו, אז למה לא להשמין עוד קצת.

ואם כל זה לא מספיק...
אז הזוכה המאושר שמרחף מעל הקרקע מעוצמת ההתרגשות, יזכה בשי נוסף, מתנת @שי קיש 2 :
איור מדהים, ובו יצוייר הדמות הראשית שתוארה בטורו של המנצח.

לקשקשת ונסיונות שוחד והטיית התוצאות, חושו בנוח לעשות את זה כאן

 

[מרים קרייטמן]

השמים מלאו בעננים קודרים, חשוכים. הגלים הוכיחו כי הם יכולים להגביה עוד ועוד, ועוצמת הטלטלות הפכה לבלתי אפשרית. ה"גיגית" הישנה נזרקה מרום שבעה מטרים שוב ושוב, ורב החובל ביקש למצוא מקלט באחד האיים הסמוכים. הוא עדכן בהחלטתו את לסקר, המפקד הישראלי הצעיר האחראי על הנוסעים, והיטה את הגאי האוניה. רפיח קרבה אל חופי האי החשופים, וצוות מלחים מיומן ניסה להטיל עוגן לצד החוף. בבטן האוניה הבדיל חנוך לקול שריקות הגלים הסוערים.
קול צעקה חנוקה נשמע מעם הסיפון ובלבל את מילותיו. קריאות מבוהלות ברומנית רדפו בעקבותיה, שעטת רגלים המומה, וחבטה עזה ופתאומית שהפילה את כל הנוסעים אל הרצפה הקשה. בכיות, יללות, וצעקות התערבו זה בזה. רייזו הכאובה מחבטת הדרגש, רק חשבה על פעוטתה, בת השבוע, הנתונה לבטח בזרועותיה המנוסות של הדודה שרה. קול שאון מאיים גילה להם כי חור נפער בקרקעית האוניה ומים ממלאים את רפיח בזרם שוצף.

"למעלה! למעלה!" קרא חנוך בבעתה. דודה שרה חטפה את שמיכת התינוקת, רייזו שלחה יד מגששת, מוודאת שילדתה כרוכה שם בתוך השמיכה המגוננת, וכשלה לצדה אל המדרגות. שמיל נתמך בחנוך, ובין מאות הנוסעים החרדים הדוהרים במעלה המדרגות, נדחפו גם הם אל הסיפון.

"מצב חירום, מצב חירום" זעק לסקר בקול נואש. "קפצו אל המים ותשחו אל החוף. אל תתמהמהו לרגע. האוניה שוקעת!"

זעקות שבר נשמעו מכל עבר. דחיפות, בכיות, ריצות וצעקות התערבלו סביבם בפאניקה. רייזו ושרה קפאו על עומדן. המים הכהים נצצו לאור הירח העגול של אמצע החודש, ואיימו לבלוע את הנוסעים ההמומים. המלחים היוונים קפצו ראשונים אל המים ולאחר חתירה מאומצת עלו אל החוף השומם. במיומנות יתר הצליחו לקשור את האוניה בחבלים עבים אל הסלעים וסימנו לנוסעים כי ניתן לקפוץ אל המים ולהיאחז בחבלים בדרך אל האי.
מעפילים אמיצים מיהרו לזנק המימה. הם שחו לאורך החבלים ונאחזו בהם מדי פעם. אך החבלים נמתחו ורפו לפי טלטולי האונייה העולה ויורדת על פני הגלים לחילופין, ולא תרמו רבות לביטחון הנוסעים. החושך בלע אל קרבו גם את אותם אנשים שנפלו ונמחצו בין האוניה לסלעים. הד זעקותיהם אבד ברעש הגלים.

על הסיפון ניצבו חנוך ורייזו, שמיל ושרה לצד נוסעים אחרים והביטו בחרדה לעבר חבריהם למסע הקופצים באומץ אל המים. מזנקים, חותכים את הגלים בתנועות חזקות וראשיהם מבצבצים מתוך החושך. נפנופי ידיים מאושרים נראו מעם האי ובשרו לנוסעים הלכודים כי עוד ועוד ניצולים הצליחו להגיע אל הקרקע היציבה.

"מהרו," קרא לכיוונם אחד מארבעת המלווים הישראלים, חסון ושרירי וגבוה וחנוך לא זכר את שמו. "המים יטביעו את האוניה בשעה הקרובה. אסור להמתין עוד!"

חנוך השתעל בלחץ, "התינוקת, כיצד נציל אותה?"

"זרוק אותה אל העומדים על החוף", קרא הישראלי ומיהר אל נוסעים נוספים שהתעכבו בפחד משתק.

"לזרוק? איך אפשר?" לאט חנוך בפה יבש.

"לא! אתה לא תזרוק אותה!" הצטווחה שרה ולפתה את החבילה היקרה אל ליבה. רייזו רטטה.

על ידם קפצו אמיצים נוספים אל הסלעים, מימינם הוריד אב את ילדו הקטן לזרועות נוסע אחר שחתר על פני המים, ורייזו בכתה בלי קול. האנייה נטתה על צדה. מים גועשים מילאו את אולמות הנוסעים וטיפסו במהירות אל קומת הסיפון. "מהרו, סכנת נפשות!" נשמעה זעקה חנוקה.

חנוך התעשת. "אין בררה". זרק את המילים אל הרוחות הקפואות מסביב. "עלינו לקפוץ למים. אקח את הקטנה עמי. וה' ישמור עלינו".

"דוד שמיל, אתה יודע לשחות?" הנהון קצר.

"רייזו, את תהיי בסדר?"

"אני ארד איתה למים". הבטיחה שרה ברעד. "חייבים להזדרז!"

תוך שבריר שנייה הוא כבר במים הקפואים, חותר בתנועות בהולות. נצמד לדופן האניה השוקעת. "התינוקת! הורידו לי אותה!" צועק חנוך מבעד לרעם הגלים. הדוד מוריד את הקטנה המכורבלת. פרץ בכי דקיק נבלע בהמולה. הן מועדות אל המים. בררר... מים קפואים עוטפים אותן בבת אחת. מצטמררות. משתנקות, בולעות מים, חותרות, מגששות אחר החבל המתנדנד. רייזו מאבדת שליטה, שוקעת. שרה מתייצבת, שוחה ביד אחת ושולחת את השנייה לעברה. זעקות עמומות מרחוק, צעקות וקולות שבר. עוד חתירה ועוד אחת ועוד. משיכה אחרונה בחבל המחוספס וכבר צונח הדוד שמיל אל הסלעים. מתנשף, משתנק, @חנוך אחריו, מרים בכל כוחותיו את השמיכה הרטובה מעל ראשו. קול יללה דקה מצטווח מתוכה. שרה מגיעה סוף סוף אל האי ומחליקה בטפסה על הסלע החלקלק. הרטוב. רייזו אחרונה. משתעלת, מתעטשת, ומיד מתנפלת על אוצרה. "מיין טייערע מיידלה, את ניצלת. נס! נסים גלויים!". היא מקלפת את השמיכה המטפטפת, מאמצת אל ליבה את התינוקת הרועדת מקור בחיבוק ארוך. הקטנה בועטת ברגל דקיקה, רטובה.

 

[ריפקא]

הילד האחרון במעון

אמא אחת כבר הגיעה לקחת ילד אחד, זהו, עוד מעט הולכים הביתה.

נעה הגננת עושה קוקו לשתי ילדות ומנקה לי את האף, חזק כזה.

אבא של תמרי מגיע.
מענין, הוא תמיד מגיע יותר מאוחר אבל כנראה שהיום הוא גמר את העבודה מוקדם ובא מהר.

איילת ודסי לובשות מעיל ואמא של איילת עוזרת לשתיהן לסגור את הרוכסן.

רחלי הסייעת מחלקת ביסקוויטים לילדים שנשארו, אני אוכל את שלי לאט לאט , ביס אחר ביס.
אני קורא לביסקוויט הזה, "הביסקוויט של שימי" כי תמיד שאני גומר אותו, אחות שלי שימי מגיעה והוא רץ איתה לפתח.

רחלי מדליקה מוזיקה ומתחילה לשים את הכסאות אחד על השני, עכשיו היא תקח דלי ומגב ותתחיל לנקות.

מתישב לי על השטיח הגדול ביחד עם הילדים שנשארו: יעלי שאמא שלה תמיד מדברת בטלפון, יאיר שהוא שכן שלנו ותמיד אני מקשיב לרעש של הנשיקה של אבא שלו, זה מרגיש כואב כזה אבל יאיר דוקא נראה שמח.
הילד השלישי זה דוד,חבר שלי. אנחנו אוהבים לשחק ביחד בחצר אבל רק במתקנים, הוא לא אוהב בארגז חול.

רחלי מבקשת ממני לבוא לעזור לה, אני קם ורואה את יעלי, יאיר ודוד כבר רצים לפתח, כנראה הגיעו לקחת אותם.
אני שם את המשחקים בקופסא ומושיב את כל הבובות בעגלות שלהן. רחלי ממש נהנית שאני עוזר לה, היא אומרת שאני ילד גדול ו"נס של רחלי" ושאין כמוני בעולם, אח"כ היא מורידה מהמדף למעלה את קופסת ההפתעות ואני בוחר לי הפתעה אחת קטנטונת, כמו כל יום.

רחלי מפסיקה את המוזיקה ושמה את הטייפ בארון.

נעה הגננת מכבה את האורות ומנקה לי את האף חזק בפעם האחרונה.

"שייקו, מעיל!" רחלי מזכירה לי.

טס למתלים,
חוטף את המעיל,
מנפנף לשלום לרחלי,
ורץ במסדרון אל המשרד של המנהלת ---

"אמא!!!!" "כבר ארבע!!!!"

 

[נקודה אחת]

עיניים של רחמים- ז' אדר

עם הטנדר המקרטע עלינו את העליה התלולה, בדרך חתחתים לא מוכרת. "תגידי, את בטוחה שאפשר להגיע לרבי שמעון מכאן?" שאלה אסנת תוך הדלקת האורות הגבוהים. טרם נשמעה תשובתה של חגית, והרכב נתקע מחרחר חרחורים מוזרים. "מה זה?!" קפצנו בבהלה, שגברה עם צפצוף של רכב נוסף שהגיח מאחור. "ככה הוא. כבד לו. תרדו תרדו, מקסימום תעזרו לי לדחוף". גיחכה גיחוך של בעלת ניסיון.

ירדנו במהירות, שבע חברות, פקלעות ותיקים. בחסדי ה', ללא המטען העודף עלה הטנדר כאילו כלום. עלינו אחריו, מנסות להדביק את הפער, מתנשפות מהמאמץ. פתאום היינו שם. מול רבי שמעון. איזה אור! המוני אנשים, נשים וטף אפילו שהשעה אחת אחר חצות. ילד חלאקה טרוט עיניים עמד על הכיסא לקול מצהלות אימו שנסתה לדגם אותו בחליפה מהודרת. הקור והאור שימשו בערבוביא, יחד עם הדי קלרינט של מוסא ברלין ולהקתו. חצי ל"ג בעומר היום, אולי קצת יותר, ובעומק- עד סוף העולם, מי מבין איזה אור זורח עתה? ז' אדר! יום הילולת משה רבנו ע"ה. הציון ההומה הגה בסידוריו ונענועיו, התפילות עד לב השמים! משה משה! אנא תיגש אל הערפל אשר שם האלוקים, ותביא עבורנו את הגאולה!! הבטתי מהופנטת. קולה של אוסנת ניער אותי. "עוד חצי שעה בכניסה!" התריאה בכולנו לפני שנתפזר.

נותרתי לבדי בכניסה. עוד לא מרגישה חלק, אבל רוצה מאוד. פתחתי את הפה, מנסה לבקש, להצטרף להמון המייחל. אבל המילים יצאו חלולות ויבשות. חשבתי על מליון ואלף המטלות שמשחרות לפתחי, על העייפות הנוראה ועל אינסוף דברים שרציתי ולא הצלחתי להגשים, רציתי לבקש על האין הזה שמחכה לישועה, מציק ומייאש. היש, משום מה נעלם ונגוז מתודעתי. כבדות נוראה ירדה עלי.

פתאום חשבתי עליו. על משה רבנו, שידע להמתיק חרונו של ה'. איך הוא עשה את זה. איך הוא לימד עלינו זכות ומסר את נפשו, אפילו בשביל הפחות בישראל. איזה רחמנות הייתה לו למשה, היכן הוא עכשיו? שירחם על העם הזה, וינהיג אותו נאמנה. מתי יהיה לנו שוב מנהיג נאמן?
סביבי המון ססגוני, רבנית מזרוחניקית מפורסמת הגיעה, בחורה אחת זינקה עליה בחיבוק עז, חברותיה הקיפו את שתיהן במעגל ופרסו חופה ממוטפחת מעליהן. הבנתי שהיא כלה. אהבה גדולה זרמה שם. כולן היו כל כך שמחות ואוהבות ומתפללות.

המראות רדפו. אישה, עם מראה חילוני הגיעה עם פס פלסטיק של בית חולים על ידה וצילומים מבעיטים. הצטמררתי ונסוגתי אחור, היא פנתה ישר לרבנית. ההיא לא נבהלה, סחבה גם אותה לריקודים וברכה אותה בקול "בזכות משה רבנו הכל נעלם! את בריאה!" כל המעגל הוציאו מטבעות. "כל הישועות בזכות משה רבנו!" קראה הרבנית בעוז. "אמן" ענו הכל. ההיא חייכה מתנתקת מהמעגל ממשיכה להציג את הניירת המבעיטה. אישה אחרת חילקה "נשמת כל חי" לכל הנשים סביבה, מחזקת בדיבורים לוהטים על חשיבות התודה וההודיה. הצטרפתי מנסה לכוון.

פתאום יצא לו דיבור.

"רואה אבא? תראה. עכשיו, עכשיו תראה! אין על העם שלך! כולם רוצים אותך. כאן אצל הצדיק הכל מתגלה, כל מה שחסוי ומוחבא. אין מסכות והלב פתוח. יש כאן עיניים של רחמים. העיניים של משה רבנו שהביט בנו ברחמנות אין קץ!" כף זכות עצומה נפלה בליבי והזליגה דמעות של תקווה.

"נכון, אנחנו אומנם רודפים כל היום.. רואים את האין ומתעלמים מהיש, מוסחים ומיואשים ואפילו לא יודעים את הדרך לחזור. אבל בעומק, אנחנו כל כך קרובים! אנחנו מחפשים רק אותך ורוצים קרבתך! מחפשים את החיות הנצחית האמיתית בתוך המציאות המבלבלת והמסיחה הזו. וגם אני. למרות, חרף ועל אף. מאוד מאוד, עד לב השמים"

 

[nechamizak]

"אז מה? דיכאון חורף, וזה?" הוא לאט לעבר היצור המכורבל שמולו.

"כאן ישראל תשע"ט, לא נורבגיה! קצת גשום, נכון, שמיים מלנכוליים ושפריץ עכור ממכוניות חולפות. אלו לא סיבות מספיק טובות להסתגר ככה!

יש גם שמש בחוץ, ילדים קופצים בשלוליות, אפילו כמה אירוסים לבנבנים בחורשה בקצה העיר. אם רק תקום ותצא, תוכל לראות את כל היופי הזה".

הדמות המשיכה להצטנף במקומה בדממה.

"רוצה קפה?", הוא עוד לא נואש, "קולה? ציפרלקס?"

"בבקשה", התחנן בקול צרוד, "צא החוצה!".

שקט.

"אני יודע!" הבליח בו הרעיון, "תות!",

והגיש לו אחד אדמוני ומנוקד בתקווה גדולה.

וסוף סוף הוא יצא.

ברל'ה.

 

[יאן]

מוישי אנחנו צריכים להחליט.

כבר החלטנו.

החלטת.

אנחנו החלטתי. או אני החלטנו.

מצחיק מאוד.

נו באמת, מה אני יעשה אצל ההורים שלך? את יודעת שאין שם מצב.

יהיה שם את שלוימי.

עוד איזה צול. עוד לא התאוששתי מהחבור'ה שניסה לדחוף לי באוזן כל הסעודה.

גם נפתולי יהיה.

פסדר, אבל את יודעת, הוא כבד.
זה לא כמו אצלנו. אצלנו יש אקשן.

כן כן. היא כבר יודעת בעל פה שאצלנו יש אקשן. כל שנה אותו ויכוח שמסתיים במשפט מחץ מצידו: הם מחכים לנו. אנחנו עושים להם את הפורים.

האמת, זה נחמד.
שיכורים, ריקודים, ווארטים, עקיצות, הקאות...

לעומת הבית היקה של הוריה שהאלכוהול היחיד שאפשר למצוא בו נמצא בארון אמבטיה. ואם כן, אז מה?

אבל גם השנה מצאו עצמם משתרכים במעלה רחוב דסלר בואכה משפחת שפירא.

מה יש לדבר, היה שווה. אחיו הגדול של מוישי שיכור כלוט. כבר שעה שהוא כאן עם אידישע קאפ 3 ומשנה ברורה פתוחים לפניו, והוא דורש בבכי בגנות ביטול תיירע כשאביו משגיח בעין בוחנת על כוס היין התזזיתית שבידו.
אמו ושתיים מאחיותיו צופות מהמטבח בהנאה.
טללליי ליי ליי ליי, ליי ליי ליי ליי... אל הבית נכנס גיסו מבושם כהוגן, לבוש בקפטן פרחוני שנגזר לחליפה קצרה, וחבורה מתנוססת במצחו.
אשתו כושלת למטבח, אדומת פנים.
איזה בושות הוא עשה כל הדרך. התנגש בעמודי חשמל וביקש מהם סליחה. הוא אמר שככה הוא יהיה כמו הרב שך.
שטויות, פורים. לא נורא.

מוישי נהנה מכל רגע. מערה כוסית ויסקי אל גרונו ומצטרף אל מקהלת הבוכים-שרים: לוווווומו לומו עזבתוני.
איזה אקשן. היה שווה. אמנם רבקי נראית קצת מבואסת אבל בכזו אוירה שמחה זה יעבור לה מהר. העיקר הילדים נהנים. בוא נראה אותם, יוסי די מבוהל, גם חדוי נעלמה מהשטח, בטח במטבח. שוין, הם יתרגלו.

הסעודה נמשכת, מגישים מרק עם קרעפלך, אבל למי יש תיאבון. נשאר שם יין? תעביר לי.
אחיו הגדול החליף מקצוע מדרשן לרקדן. רוקד יפה, האמת. אוי, הוא מתנדנד, תרחיקו את התינוק. אוי, הוא נפל. מאוחר מדי.

גם מוישי די מסוחרר. הוא נזהר לא לערבב אבל הרגיש שזה הולך לעבור לו אז הוא היה חייב לתדלק בעוד כוסית ליקר. אחחח איזה כאב ראש.
הוא קורס לספה, רומז לרבקי להגיש לו קערה. מה שבטוח.
הקולות מטשטשים סביבו. כדאי לו לנוח איזה רבע שעה ואז לחזור במשנה מרץ.

*****

שקט.

אז תגידי להם שזהו, הוא שומע את אביו במעורפל.

מה זהו? הם מחכים לזה כל השנה. אי אפשר לעשות להם את זה.

אבל את אומרת שאין לך כח כבר.

נכון. אין לי כח. והם נשארים שיכורים ואני צריכה לסדר הכל לבד. אבל העיקר שהילדים נהנו.

מוישי מתפכח אט אט. המילים ומשמעותם חודרים לתוכו. הוא ממשיך להעמיד פני ישן.

בעיקר מוישי, אומרת אמו. תראה איך הוא מגיע לכאן כל שנה. הוא כל כך אוהב את זה.
אביו נאנח. כן, מתבגרים. מה לעשות. הייתי שמח שהם יעשו פורים אצלם בבית ויזמינו אותנו. אבל אני לא יציע מעצמי.

מוישי כבר התפכח. סמוק פנים הוא יושב ומהרהר במה ששמע זה עתה.
העיקר שהילדים נהנו.
האמנם? האם לא הגיע הזמן להסתכל ימין ושמאל? תגדל קצת. יש עוד אנשים בסביבה.

מה השעה? כבר עשר. הוא שרץ פה על הספה שעתיים לפחות. רבקי יוצאת אליו מהמטבח. מסכנה, התייבשה עד עכשיו.
לפחות אצל ההורים שלה היתה מרגישה יותר נוח.

הם פוסעים בדממה הביתה.
איפה הילדים? הוא שואל פתאום.
בבית, היא עונה. הרדמתי אותם וחזרתי. איזה צדיקה.

מוישי פוסע בפסיעות לא יציבות, אך מוחו צלול. כבר עכשיו ברור לו ששנה הבאה יהיה שינוי בתוכניות.

 

[יאן]

פתאום יצא לו דיבור

אהבתי

 

[דיו וקסת]

זה ממש לא תיאור שלם של מה שעובר על שיכורים, זה רגע מסוים ושולי

בעקבות 'רגע' של שיכור של אבימי (ב'רגעים'), ניסיתי לתת פה מבט 'מבפנים' על פורים של בחור ישיבה.

קריאת המגילה הסתיימה. כולם נכנסים לחדר האוכל והתזמורת מתחילה בשירי הפורים הקלאסיים. 'ליהודים' 'שושנת יעקב' 'טילללי לי לי לי'.
יענקי כבר נראה מסובב על כל הראש, " אני חווווולה עליך" הוא מצהיר אל כל מי שנכנס לטווח הראיה הכפולה שלו. ההצהרה כוללת חיבוק דביק ומתמשך.
"עזוב אותי, די" אני מנסה להשתחרר מהחיבוק. יענקי לא נעלב בכלל. הוא כבר פנה לאובייקט הבא.

לאט לאט המעגלים המסודרים מתפרקים, עוד ועוד בחורים רוקדים לעצמם במיני ריקודים שהומצאו באותו הרגע. רק אני לא מצליח להשתכר.
שותה עוד כוס ועוד אחת. שום דבר לא זז.
עיניו של יענקי אדומות לגמרי. הוא מנסה למשוך אותי לריקוד סוער. ריקוד שנראה יותר כמו טקס אינדיאני. אני מצליח להשתחרר שוב.
רוב הבחורים כבר מבוסמים למדי.
רק לי לא הולך להשתכר. עוד כוס יין מגעיל. איכס, אני כמעט מקיא.
עצוב לי בלב. איך כולם פה שמחים. זו שמחה אמיתית או סתם השתוללות? אני תוהה.
שלוימי משיעור א' בוכה למשגיח "אני רוצה ללמוד מוסר". יאללה יאללה, מכירים את המשחקים האלה, היינו שם.

חצי שעה עוברת. התזמורת מתחילה להשתולל עם שירים יותר ויותר מופרעים. ראשי קצת מסוחרר, סימן טוב מניסיוני. נראה לי שמשהו מתחיל לזוז אצלי סוף סוף.

מוצא את עצמי בשיחת נפש עם מוטי הבטלן "כולם חושבים שאני לא יודע ללמוד" הוא משתפך. "ומה האמת?" אני שואל אותו. "האמת היא? שזה נכון..." הוא פורץ בצחוק גדול מדי, שהופך לבכי.
"אבל יש לך לב זהב" אני מחמיא לו.
"לב זהב? מי תרצה להתחתן עם לב זהב?" הוא צועק. אז הוא פורץ בנאום נלהב על שידוכים ושדכנים. על פגישות ואכזבות.

נראה לי שאני מתחיל קצת להשתכר. כן? לא? לא יודע. חם לי בַּפָּנים. אני רוקד לעצמי לצלילי התזמורת. זה נורמלי איך שאני רוקד? אני לא שיכור נכון? עוד כוס יין. היי זה כבר לא כל כך מגעיל.

פתאום מוצא את עצמי רוקד במלוא המרץ עם יענקי. שנינו חבוקים. הוא אומר לי "שתדע לך שאתה הבחור הכי טוב בישיבה".
"אבל אמרת את זה לכולם" אני אומר לו,
"אז מה?" שנינו צוחקים כמו שיכורים.
רגע, אני שיכור? למי אכפת? חוזר לרקוד.

יוצא החוצה בצעדים לא יציבים.
מוטי יושב על הרצפה, התרבוש מונח לידו.
"ק-לי, ק-לי למה" הוא שר בזיופים מחרידים, בקול צרוד, "למה עזבתיך".
אני מתיישב לידו, מניח עליו יד ומצטרף לשירה. שנינו מתמוגגים בבכי. בכי שמח.
עוד כוס. עוד כוס.

טלפון מאמא.
"מה שלומך, איך אתה מרגיש?"
אני? מרגיש מעולה ברוך ה'. את אחלה אמא שבעולם. שתדעי לך."
"אני יודעת" היא מצטחקת. "השתכרת?"
"מה פתאום השתכרתי? אני לא שיכווווור" שיהוק נפלט מפי.
"טוב תשמור על עצמך, יש מחר עוד יום"
"כל יום יש מחר עוד יום". אני אומר ופוצח בנאום מבולבל על הפילוסופיה של הזמנים, החידוש של תורת המוסר, עצמתו של רגע, וקטעים נבחרים מהשיחה האחרונה של המשגיח.
בירכתי מוחי נופלת ההבנה שמעברה השני של השיחה אני על רמקול, וכל בני המשפחה מאזינים בקשב רב. לא שזה מפריע לי להמשיך.
בשלב מסוים הטלפון נופל. אני משאיר אותו שם וחוזר לריקודים.
אני אומר לכולם בדיוק מה שאני חושב. לא אכפת לי בכלל מה חושבים עליי ומה יגידו. אין שום מעצורים ומחסומים.

לילה. מישהו סוחב אותי למיטה. אני נואם על זה שאנשים לא מכירים תודה לאלו שסוחבים אותם למיטות. ועל כך שהכרת הטוב זה כל העניין של פורים.
בסוף נרדם איכשהו. מתעורר אחרי שעתיים ומקיא את נשמתי. תוהה אם אני עדיין שיכור.
מרחוק נשמעים הדים של שיכור בודד ששר לעצמו בקצב איטי "עד ד עד ד לא ידע..."
"אוי מסכן אתה מקיא?" חבר חדר צדיק נחלץ לעזרתי. "אז מחר אל תשתכר, טוב?"
"נראה לך? אני בחיים לא אוותר על זה"

 

[palm]

מה פתאום השתכרתי? אני לא שיכווווור"

...

 

[חושב מחדש]

כעיתונאי [לא מוצלח] לשעבר, מנסה.
הערות והארות בעדינות .....

מתוך סיפור אמיתי – הפרטים טושטשו.​

הפקק הגיע בדיוק שלא בזמן, המטוס ממריא בעוד כשעה וחצי, ושרשרת הרכבים מונעת מיצחק להגיע לסעודת פורים לביתו, הזחילה מסבירה שאין סיכוי להגיע לשדה התעופה בזמן, והטיסה הבאה רק מחר.

המחשבות רצות במהירות הבזק, כאילו היה כבר שיכור יושב בביתו עמוס הילדים, וכל מיני בחורים מכל הסגנונות ששרים לו 'לא פחות מאלף', סעודת הפורים בביתו ידועה לכל התתי"ם והמתרימים למיניהם, היין נשפך כמים, והוויסקי כאילו היה קולה.

אבל עכשיו – במדברות אפריקה סעודת הפורים תראה כמו חתיכת הרינג שנמצאה ביום חמישי, בספסל האחורי של בית הכנסת. אפילו מגילה במנין לא ימצא כאן, ובטח לא יין טוב ומשובח. והיכן הילדים והאשה שעמלו כבר חצי שנה על תחפושות מהודרות, והגעגועים ל'לא פחות מאלף' מתנגנים לו באוזן כמנגינה עריבה.

אולי אתרום לקופת הצדקה השכונתית, הם מפרסמים שזה עושה ניסים, אבל מבט קל על השעון מסביר שהמטוס קורע את העננים כרגע, אין יוצא ואין בא.

תסתובב אומר לנהג, אנחנו נשארים כאן, ונחגוג את סעודת הפורים בחברת פילים ושחורים, אין לי מה לנסוע, הטיסה כבר בשמים.

שיחה מהירה לשליח חב"ד מבהירה את התמונה, אין מנין הערב, וכנראה גם לא מחר. העצבות והדכאון השתלטו על המחשבות, איך עושים סעודת פורים לבד, מי ידפוק כאן בהמן ומי ישיר שושנת יעקב.

הכניסה למלון היתה האומללה בחייו, והשיחה הביתה היתה ניראת כמו שיחת אסיר שנדחה מוועדת השחרורים, השנה – הוא ירגיש במיוחד את דברי חז"ל 'פורים כפורים', דמעות כמים ישפכו כאן על אדמת אפריקה, ואולי המדבר הזקוק למים ישיב לו אהבה ושמחה ליום כה מאושר ושמח.

ואז – הטלפון צלצל.

שמעתי שאתה נשאר אצלנו – אתה מוזמן לסעודת פורים אלטרנטיבית, בחורים ובחורות ישראלים שמחפשים את זהותם במדברות חוגגים יחדיו את יום הפורים, אתה מוזמן לנסות לחפש את זהותך.

אולי לא ישירו כאן 'לא פחות מאלף', אולי לא ידפקו בהמן, אבל לפחות קצת מוזיקה, ולשמוע את 'ומרדכי יצא' ידליק אצלו את נר החנוכה בימי הפורים, הנסיעה למדבר המרוחק הייתה יותר מעודדת.

הכניסה לז'ולה הפתיעה גם אותו, תחפושות מכל הסגנונות, מוזיקה שחורה שדופקת את הראש, אבל העיקר עמוד תפילה ועליו מגילה. אווו טוב שבאת – אין לנו מי שיקרא את המגילה.

במהלך הסעודה כשהוא שיכור כמו לוט בימים הטובים שלו כשהיין היה בלי מע"מ, הוא מוצא את עצמו עומד על השולחן ומדבר בפני עשרות ישראלים על מהותם של ימי הפורים, טובל מאמרי חז"ל בבדיחות ישראליות, את דבריו של ר' יצחק הוטנר בהקשרים אקטואליים, ומולו עומדים כולם בפה פעור מקשיבים בלי הפרעה, שיכורים, מסוממים, אבל מגלים זהות חדשה.

ושם באותה פינה חשוכה, יצחק מגלה גם הוא זהות חדשה.

ואו אז התחיל יצחק לזמר בקול רם דומה יותר לעורב צרוד עם דלקת גרון, אבל המנגינה אותה מנגינה

לא פחות מאלף.

שנה לאחר מכן – אי שם בבית פרטי בעיר חרדית, עומד יצחק על השולחן, שיכור כמו לוט ביום שעשו הנחה של 1 + 4, מול בחורי ישיבות עליזים ושיכורים, ילדים מחופשים, ואשה שאצה רצה להגיש עוד מנה, ותזמורת שקורעת את עור התוף כאילו היה שקית ממתקים, מוצא את עצמו יצחק עומד ומדבר על מהותם של הימים, ומטבל את דבריו של ר' יצחק הוטנר במאמרים אקטואליים.

וכולם השתוממו כאשר הוא פתח בשיר – לא פחות מאלף.

 

[גני ילדים]

כופין אותו...

"תוכל לפתוח את החלון?" הבחור עמד בפתח ונזהר לא לחצות את הסף פנימה. עיניו נעוצות בחלון במתח משתק. קמתי לקבל את פניו, פותח את החלון לרווחה ומושיט לו את ידי "יעקב?"

בלולייניות מפתיעה הכניס את היד לכיסו ושלף אותה עטויה בכפפת גומי. או אז הוא לחץ את ידי רפויות ומיהר למלט את ידו למקום מבטחים.

עוד שבוי בזרועותיה החונקות של הכפייתיות – הבנתי בכאב – והפעם השמירה על הבריאות היא הטריגר.

לקחתי נשימה ארוכה והזמנתי אותו לשבת.

הריח החריף של חומר החיטוי שמלא לפתע את החדרון הפתיע אותי. הוא טפטף ביסודיות מהבקבוק ששלף נוזל כחלחל על כל חלק בכסא, מנגב היטב במטלית.

ואז ממרחק בטוח סקר את השולחן כשמבטו נעצר בבעתה על מכשיר הטלפון שלי המונח בפינה. כמו חבלן מיומן בפינוי מוקשים התבונן בו בריכוז ושאל: "א.. את זה.. תוכל להוציא מכאן?"

רק לאחר שהטלפון והקרינה המאיימת שכנו לבטח ברכבי החונה בסמוך הוא התיישב.

"אז כמו שהבנת יש לי כפייתיות" פתח ישירות "ניסיתי הרבה טיפולים וכדורים וזה לא עזר. אני מבין שהפחד שלי ממחלות לא מחובר למציאות וככל שאני מתגונן מפניו אני מחזק את הפחד ומזמין את הפעם הבאה..." הוא המשיך ושטח בפני את כל הידע הרלוונטי. המידע הברור ששפע ממנו היה ניגוד חד לשבריריות ששידר.

"אני אמנם מבין הכל" סיכם "אבל לא מסוגל להפסיק. אמרו לי שאתה יודע להביא אנשים לשינוי" השתתק ותלה בי מבט מיוסר ומצפה.

"אני מודה לך על הכנות והאמון שאתה נותן בי" הישרתי מבט לעיניו "אתה סובל?"

"מאד" קולו רעד "אני בודד והפחד מהמחלות ומהמוות רודף אותי. אין לי טעם בחיים"

הנהנתי בראשי בצער. היטב הכרתי את ייסורי השאול של רדופי האובססיות למיניהם.

"הייתי רוצה לעזור לך. כפי שאתה ודאי יודע הטיפול המעשי בכפייתיות הוא חשיפה לגורם הפחד בלי להתגונן מפניו. מוכר?"

"יודע בעל פה" הנהן "אבל לא מצליח לבצע..." לאט בקול שקט

הוא מטופל שמבין ויודע הכל ברמה מקצועית. ניתחתי לעצמי. כל מה שהוא צריך זה להסכים להתמודד. הוא סובל בתוך חומות הכפייתיות אך לא מוכן להתחיל בטיפוס המייגע החוצה.

"אני רואה יעקב, שאתה כבר מבין הכל ובאת אלי כדי לעשות שינוי מעשי בפועל. הייתי מציע לך במקום לבזבז את זמננו ואת הכסף שלך, להתחיל כאן ועכשיו בתרגיל הראשון"

"מ.. מה.. אתה מתכוון?" החוירו פניו בבת אחת

"אני מתכוון לתרגיל קטן של חשיפה לחרדה שלך שנעשה עכשיו" המשכתי לדבר בענייניות מתעלם מהרעד שתוקף אותו "למשל, תוכל ללחוץ את ידי בלי הכפפה?"

"מה?" הוא קם בבת אחת וצעד אחורנית כשידיו אחוזות מאחורי גבו

"אל תדאג" מהרתי להרגיע אותו "שום דבר לא יקרה בלי שתרצה. אני רק מנסה לעזור לך לצאת מזה, האם אתה מעוניין?"

הוא עמד עדיין מרוחק וניסה להסדיר את נשימותיו.

"כן.. לא.. זאת אומרת... אני ודאי רוצה. אבל זה קשה..." התנשם בכבדות

"זו הבחירה שלך, יעקב, ואני אכבד אותה" דברתי ברוגע "רק חשוב לי להזכיר לך שאין דרך אחרת"

עיניו התרוצצו במצוקה. חשתי את התלבטותו המייסרת. הוא לקח נשימה עמוקה ואז הוציא באיטיות את ידו מאחור והתקדם בפסיעות מהוססות.

חייכתי לעברו בעידוד והושטתי את ידי.

הוא התקרב קמעא ונעצר. ראיתי את האימה שעוטפת אותו. חשתי את נשימותיו הקצרות. ליבי יצא אל הנער הרך, השבוי.

"תזכור יעקב, שאתה מרגיש בסכנה גדולה. אך התחושה הזו בעצמה היא סימן לכך שאתה עושה את הדבר הנכון. תהיה חזק. אני בטוח שאתה יכול!"

הוא פסע לעברי ואז בבת אחת לחץ את ידי המושטת בחוזקה וקרס בחולשה אל הכסא.

"אני לא מאמין!" מלמל לעצמו כשדמעות של התרגשות זולגות על לחייו "יש לי סיכוי!"

הבטתי בו והתרגשתי יחד איתו.
ידעתי שאמנם דרך ארוכה ומאתגרת עדיין לפנינו. אבל כעת מול עיני נפתחה הפירצה הראשונה בחומה.

ברוך מתיר אסורים.

 

[יואב ברק]

עשו טובה, דלגו לסיפור הבא.


שומעים?

דמיינו לרגע, שמים כחולים, תכולים, משהו באמצע. עכשיו תוסיפו מתחת משטח אדמה, צחיח ומיובש לכל אורכו, מדבר סהרה כפול ארבע.

יפה.

לצורך הענין תזרקו על גבי אחת הגבעות זוג אנשים. אחד גבוה, השני נמוך, רק ששניהם נטולי מושג, אודות הסיוט אליו נקלעו. יותר נכון, הם לא נקלעו - אתם הכנסת אותם. תסתדרו בניכם.

אם נצמדתם להוראות עד כה, אתם איכשהו תופסים את הסצנה שחלקתי אם שימי, חברי הוותיק, מה שיקרא לימים 'סיוט חיינו'.

למקרה ששאלתם אני הנמוך בסיפור, וגם אני נפלתי (בגללכם) לאותה גבעה חולנית, באמצע שום מקום. רק שמים כחולים\תכולים פלוס חול, חול, וחול.

אני התעוררתי ראשון.

שימי היה מוטל על החול, מכוסה עד מחציתו. גופו היה מאובן כמו רחמנא ליצלן סופני, רק אחת לדקה היה משתעל קצרות ושב לחרחר, הוו... חרררר... הוו.....,

זה היה הרגע שהבנתי ששימי בסכנה. אך בעודי מנסה להתרומם, נפל ראשי סחרור חריף כקורנס מחודד. בחילה איומה טיפסה לאורך גרוני, חורכת את קרבי משל הייתה חומצה קאוסטית, כזו שפוגשת מרגלים רוסים על סף הרחמנא ליצלן. אבל שימי, צרחתי לשמים, הוא לא יחזיק עוד הרבה זמן. וגררתי את עצמי לכיוונו. אך הוא בשלו: הוווו.... חררר... הווו.

הכרתי החלה מהבהבת, ונדמה היה ששימי הולך ומתרחק, עד היום איני יודע מנין היו לי אותם כוחות אדירים להעמד על רגלי, מה שלצופה יראה כהילוכו הראשון של הפעוט, היה עבורי הכרזת מלחמה על חייו של שימי. פסיעה, ועוד פסיעה. הווו... חררר.... הווו. וזה מפחיד אותי עד כדי צמרמורת מבחילה. והנה אני רואה אותו בבירור, שימי, אני מיבב, שימי, שימי, תשאר איתנו. ראשו היה שמוט ולסתותיו רפויות. אלו רגעיו האחרונים, הבזיקה בי המחשבה. מה עושה יהודי על ברגעיו האחרונים, ביררתי עם עצמי, וידוי? קריאת שמע? ש-י-מ-י, טלטלתי אותו עד שהתעופף ממנו החול כחופת מצנח. רק אז אני רואה אותו זע קלות. שימי, צרחתי. תגיד אחרי שששמעעע...... – הוווו... חרר... הווו....

כעת ידידי, אני רוצה להודות לכם על חלקכם, אבל כבר שמונה וחצי, והסיפור מאחורינו. אני שוב במיטתי בישיבה, השעה כבר שמונה וחצי, וראשי הלום פטישים. שימי צדק, הוא משתכר רק ביום, עכשיו הוא דופק ב'המן', ואחר כך יחליף מנות עם נחצ'וק, ורק אני אשאר פה, על סף רחמנא ליצלן, איזה שטות! איזה שטות לשתות בלילה, איזה שטות!

רק לפני כמה שעות, עוד היינו בסכנה, עד הרגע שקם שימי מתוך ההפיכה, ניער את החול, נטל את ידיו, אמר מודה אני, ולא חנני אף לא במילה. תמיד אמרו עליו שהוא ישן חזק, ונוחר עוד יותר חזק, רק חבל שהוא לא היה ער, בטח היה רואה את החול, ואת השמים, הכחולים\תכולים, שלהזכירכם

אתם אשמים בכל זה, רק אתם!

 

[Natan Galant]

@יעקב1245


לא קרה כלום



הוא רצה לצרוח

כמה קינא באותם אלמונים שהסתובבו בגיא למטה מילאו את ראותיהם ושפכו אותם בקריאות קדומות נ-ח-מ-ן נ-ח-מ-ן..

הם יכלו לפחות לזעוק, לקרוע את הלילה, לא להכין סנדויצ'ים למחרת, אולי גם לא להלביש ילדים.

הוא רצה לפרוח

כמה השתוקק גם הוא להצטרף לאלו שיצאו לסיאם או לוייאטנם ליער שכוח א-ל, בלי לחשוב על אתמול או על מחר, רק לשבת בנצחיות על ערימת קש ולטבוע במערבולות שכחה.

הוא רצה להעלם

כן, כך סתם פתאום, לעלות לרשב"י לרדת משם רגלית לכנרת לשחות קצת ולחזור איכשהו לכותל וקצת לבכות אצל אבא.

אבל, הוא היה צריך בבוקר לקום לארגן את הקטנה, למזוג חלב לגדול, לפשר במריבה על המטריה הפרחונית, ולשמוע את בת השלוש מכריזה בקול שהיום היא הולכת לגן רק עם שרהלה, כמובן, אחרי ששרהלה כבר התעופפה לבית הספר מאימת המורה חני.

הוא היה צריך אחרי זה ללכת לכולל לנסות להתרכז בתוס' שלא הסביר לו פנים באותם הימים, כי הרי אתמול הוא לא היה ומחר הוא לא יהיה וכשהוא ינסה להבין את דברי הנתיבות הוא יראה שכבר שכח מדוע קושיית התוס' בכלל קשה דווקא לפי רב אשי ואילו לשיטת רבינא אין שום קושי.

בצהרים כמובן הוא חזר הביתה, ושוב לא היתה ארוחת צהרים כמו רוב הימים מאז הפיגוע האחרון, אשתו, תודה לה' לא נפגעה בכלל,
רק חתך גדול לאורך הרגל,
וגם מכה חזקה בכתף,
וגם כל הצואר תפוס,
וגם הרגל כואבת,
וגם הבטן מתערבלת,
וגם השינה נודדת,
וגם יש תפרים ששכחו להוציא מהמצח,
וגם אין לה סבלנות,
וגם אין לה כוח לפורים,

אבל באמת לא קרה לה כלום, עובדה, היא השתחררה משערי צדק עוד באותו היום.

אבל חוץ מכל זה שום דבר.

וכל האנשים כבר דיברו איתו על הפיצויים, והם אפילו כבר קינאו, וגם חשבו שהוא קצת מתפנק, ולפעמים גם הוא חשב כך, ואז, הוא הרגיש עוד יותר רע

הוא ניסה להפיג את הכל בעשן הסיגריות מהן התרחק עד היום, האשה אמרה- רק זה לא, שלא תהפוך לי למעשן, אז לפעמים הוא לקח מסטיק מנטה או שנים, בנסיון להסוות את הריח אך בדרך כלל הצליח להמיר את העשן בכל מיני סוכריות ושטויות.

אבל באמת באמת, הוא רצה לפתוח את העיניים, לראות שהכל חלום ולא היה כלום,

ולכן הוא רצה לצרוח

וגם לפרוח

וגם לברוח


בסוף הוא כתב לפרוג

 

[Natan Galant]

סליחה שלא הייתי פה. כעת מכריז על נעילת האשכול. שימו לב להודעה הקודמת שהעליתי. מבוססת על סיפור אמיתי. כך כתב לי הכותב.
*
תןדה רבה לכל המשתתפים היקרים הנפלאים והאהובים. בס״ד אשתדל לתת יחס לכל קטע וקטע, יארכו לי מן הסתם מספר ימים.
נא. לא. לקחת. אישית. שום. דבר.
ועכשיו הלכתי לחפש איזו אוזן המן בסביבה... אני מעדיף עם אגוזים, גם פרג יהיה סבבה. יש למישהו?

 

[palm]

בצהרים כמובן הוא חזר הביתה, ושוב לא היתה ארוחת צהרים כמו רוב הימים מאז הפיגוע האחרון, אשתו, תודה לה' לא נפגעה בכלל,
רק חתך גדול לאורך הרגל,
וגם מכה חזקה בכתף,
וגם כל הצואר תפוס,
וגם הרגל כואבת,
וגם הבטן מתערבלת,
וגם השינה נודדת,
וגם יש תפרים ששכחו להוציא מהמצח,
וגם אין לה סבלנות,
וגם אין לה כוח לפורים,

אבל באמת באמת, הוא רצה לפתוח את העיניים, לראות שהכל חלום ולא היה כלום,

מיוחד, חזק, אמיתי, מציאותי ו...כמה אומלל
אכן, מחוסר מחשבה\הבנה חושבים אותם למתפנקים
יש גם את אלה שיגיבו; די, כבר עברה חצי שנה, שנה, תשכחו מזה כבר
[ולפעמים התגובות עוד יותר גרועות]
לא לוקחים בחשבון ש'פצוע קל' יכול לפעמים להיות כאב ארוך או בלתי הפיך

 

[Natan Galant]

מיוחד, חזק, אמיתי, מציאותי ו...כמה אומלל
אכן, מחוסר מחשבה\הבנה חושבים אותם למתפנקים
יש גם את אלה שיגיבו; די, כבר עברה חצי שנה, שנה, תשכחו מזה כבר
[ולפעמים התגובות עוד יותר גרועות]
לא לוקחים בחשבון ש'פצוע קל' יכול לפעמים להיות כאב ארוך או בלתי הפיך

@יעקב1245