הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
אשמח מאוד להארות והערות!
תמי
עוד יום משמים.
אני מרימה ראש מהשולחן, שולחת מבט חטוף לקלסר וחוזרת לתנוחה הקודמת באנחה כבושה.
נשאר עוד 4 שיעורים לסוף היום. משום מה שלושת השיעורים הקודמים הרגישו לי נצח. מה יהיה?
אלול הזה כבד עלי. כ-ב-ד. כל מורה הופכת את השיעור שלה לשיעור יהדות, איכשהו, ועוד מוצאת קשר בין הנושא ביהדות לשיעור שלה.
עכשיו הוד רוממותה הגב' גרמר לדקדוק נואמת ברגש על מעלת התפילה. בלה- בלה- בלה.
אל תטיפו לי מוסר. אל תגידו לי מה לעשות. אני יודעת בדיוק מה זה אלול ומה המשמעות של זה. לא צריכה עזרה לחזור בתשובה. אני כבר ילדה גדולה. תנו לי לבחור האם וממי לקבל מוסר.
אני לא אומר את זה בקול כי אז אקבל מבטים כאלו, חודרים. למען האמת, זה מה שקרה שלשום. רציתי לצעוק: 'הי, חברות, תרגיעו, אז מה אם אני חושבת אחרת ממכם? תרגיעו, לי זה קשה. לכם לא. אז רדו ממני, ומהר'. זה לא קרה. וכבר אף אחד לא מצפה ממני ליותר מדי. עדיף ככה.
מרימה ראש, מפהקת.
אני לא אפריע להן להקשיב ולקבל. אבל רק תעזבו אותי. הלב והמוח שלי לא בנויים לשיחות מוסר חסרות הסוף האלו.
"שמחתי לעורר אתכן, בנות. שנה טובה", מברכת הגברת בלבביות כשנשמע הצלצול, ואני מתמתחת בהקלה. סוף סוף. הפסקה.
"תמי, 'קפטן', כן?", מוודאות תהילה ושני, ואני מהנהנת בחיוך קל.
אנחנו יוצאות לחצר הסמינר עם הבנות הקבועות, מתחלקות לקבוצות. אני מובילה את הקבוצה שלי בביטחון, כמו שאני רגילה לעשות.
"אאוץ'", מתקפלת לתוך עצמי. הכדור פגע בחוזקה בקמיצה, מעקם אותה. כולן מתקבצות סביבי, מתבדחות. זה לא פעם ראשונה שזה קורה, וגם לא פעם אחרונה. לכל אחת זה קרה כבר, וזה רק מגביר את האקשן של המשחק.
"תמי, אני יוצאת איתך למרפאה. אבל על חשבון שיעור מחשבת ישראל, כן?"
אני מהנהנת לציבי ומתיישבת בצד לנוח.
משהו, או יותר נכון מישהו, מזמזם לי באוזן שמאל. מסתובבת, מגלה שהתיישבתי על חלון של כיתה י"ג. הן יושבות שם מרותקות לרבנית שחורת מטפחת ובגדים. לא מעניין.
"...לבחור מחדש, כל יום" לואט קולה של הרבנית, "בואו ננסה להסתכל במבט מחודש על כל דבר. לתת הזדמנות שנייה. הקב"ה מחכה שנעשה את זה. פעם ניסיתם לחשוב שוב על המילים שכולנו אומרות מגיל שלוש בגן? "כי לא יטוש.. עמו, ונחלתו לא יעזוב", "כי רוצה... בעמו, ונחלתו לא יעזוב" כל מילה היא אוצר. סוכריה מתוקה- מתוקה שה' שולח לנו. גם בתהילים אנחנו יכולות לראות את העניין הזה..."
איכשהוא אני מוצאת את עצמי מרותקת לקולה החם של הרבנית. ופתאום מוצאת את צמי דבוקה לחלון, צמאה כמו נווד במדבר לשמוע עוד.
שומעת, ומקבלת, על בחירה מחדש. הזדמנות שנייה. נזכרת בהתפעמות במילים מדהימות שעד היום לא שמתי לב אליהן. מתחברת מהמקום הכי אמיתי שיש.
ובוחרת,
לבחור מחדש.
תמי
עוד יום משמים.
אני מרימה ראש מהשולחן, שולחת מבט חטוף לקלסר וחוזרת לתנוחה הקודמת באנחה כבושה.
נשאר עוד 4 שיעורים לסוף היום. משום מה שלושת השיעורים הקודמים הרגישו לי נצח. מה יהיה?
אלול הזה כבד עלי. כ-ב-ד. כל מורה הופכת את השיעור שלה לשיעור יהדות, איכשהו, ועוד מוצאת קשר בין הנושא ביהדות לשיעור שלה.
עכשיו הוד רוממותה הגב' גרמר לדקדוק נואמת ברגש על מעלת התפילה. בלה- בלה- בלה.
אל תטיפו לי מוסר. אל תגידו לי מה לעשות. אני יודעת בדיוק מה זה אלול ומה המשמעות של זה. לא צריכה עזרה לחזור בתשובה. אני כבר ילדה גדולה. תנו לי לבחור האם וממי לקבל מוסר.
אני לא אומר את זה בקול כי אז אקבל מבטים כאלו, חודרים. למען האמת, זה מה שקרה שלשום. רציתי לצעוק: 'הי, חברות, תרגיעו, אז מה אם אני חושבת אחרת ממכם? תרגיעו, לי זה קשה. לכם לא. אז רדו ממני, ומהר'. זה לא קרה. וכבר אף אחד לא מצפה ממני ליותר מדי. עדיף ככה.
מרימה ראש, מפהקת.
אני לא אפריע להן להקשיב ולקבל. אבל רק תעזבו אותי. הלב והמוח שלי לא בנויים לשיחות מוסר חסרות הסוף האלו.
"שמחתי לעורר אתכן, בנות. שנה טובה", מברכת הגברת בלבביות כשנשמע הצלצול, ואני מתמתחת בהקלה. סוף סוף. הפסקה.
"תמי, 'קפטן', כן?", מוודאות תהילה ושני, ואני מהנהנת בחיוך קל.
אנחנו יוצאות לחצר הסמינר עם הבנות הקבועות, מתחלקות לקבוצות. אני מובילה את הקבוצה שלי בביטחון, כמו שאני רגילה לעשות.
"אאוץ'", מתקפלת לתוך עצמי. הכדור פגע בחוזקה בקמיצה, מעקם אותה. כולן מתקבצות סביבי, מתבדחות. זה לא פעם ראשונה שזה קורה, וגם לא פעם אחרונה. לכל אחת זה קרה כבר, וזה רק מגביר את האקשן של המשחק.
"תמי, אני יוצאת איתך למרפאה. אבל על חשבון שיעור מחשבת ישראל, כן?"
אני מהנהנת לציבי ומתיישבת בצד לנוח.
משהו, או יותר נכון מישהו, מזמזם לי באוזן שמאל. מסתובבת, מגלה שהתיישבתי על חלון של כיתה י"ג. הן יושבות שם מרותקות לרבנית שחורת מטפחת ובגדים. לא מעניין.
"...לבחור מחדש, כל יום" לואט קולה של הרבנית, "בואו ננסה להסתכל במבט מחודש על כל דבר. לתת הזדמנות שנייה. הקב"ה מחכה שנעשה את זה. פעם ניסיתם לחשוב שוב על המילים שכולנו אומרות מגיל שלוש בגן? "כי לא יטוש.. עמו, ונחלתו לא יעזוב", "כי רוצה... בעמו, ונחלתו לא יעזוב" כל מילה היא אוצר. סוכריה מתוקה- מתוקה שה' שולח לנו. גם בתהילים אנחנו יכולות לראות את העניין הזה..."
איכשהוא אני מוצאת את עצמי מרותקת לקולה החם של הרבנית. ופתאום מוצאת את צמי דבוקה לחלון, צמאה כמו נווד במדבר לשמוע עוד.
שומעת, ומקבלת, על בחירה מחדש. הזדמנות שנייה. נזכרת בהתפעמות במילים מדהימות שעד היום לא שמתי לב אליהן. מתחברת מהמקום הכי אמיתי שיש.
ובוחרת,
לבחור מחדש.
Reactions: אוראל סולטן, TzipiR, וריטסרום ועוד 4 משתמשים7 //