שיתוף - לביקורת בין פסיכולוג למאמן

  • הוסף לסימניות
  • #1
בס"ד
בין פסיכולוג למאמן



לאחרונה יש הצפה של מודעות שקורצות במיוחד לקורא המובטל, או כפי שמכנים זאת היום - 'נמצא בחל"ת'. הן מציעות לימודי פסיכולוגיה וכל מיני שיטות תרפיה וטיפול, שעמם אין לי שום בעיה כמובן. הבעיה מתחילה כשהמודעה מתארת את משך הקורס - חודשים ספורים ולעיתים אף מספר שבועות בודדים. אדם מוכשר מאוד אולי יוכל ללמוד שיטת טיפול במשך זמן כה קצר, אבל בכך עדיין לא הופכים להיות מטפל מוסמך.

חלק נוסף במודעה שצורם במיוחד הוא התייחסות לתחום הטיפולי כאל אפשרות קלה להשלמת הכנסה ואופציה מדי נוחה להסבת מקצוע. ההתייחסות המזלזלת ללימודי פסיכולוגיה והכשרת מטפלים פשתה כל כך, עד שאחת המודעות הציעה לנשות הייטק מפתחות תוכנה בהכשרתן, להשתלם בקורס מזורז כמטפלות בשיטת CBT מהולה ב NLP. בעוד שהתחום כפי שכבר נסביר, דורש השקעה מירבית ומיקוד אבסולוטי.


דור האינסטנט שלנו מתאפיין לעיתים בקוצר רוח וקשיי ריכוז. אנשים מחפשים פתרונות קלים, תשובות ברורות והכרעות חדות. אין להם זמן להתלבטויות וחיבוטים. גם בתחום הטיפולי, אין לאנשים סבלנות לטיפול נפשי או רגשי ארוך ומייגע. הם מחפשים פסיכותרפיסט או מאמן אישי, 'קואצ'ר' בלועזית. אנשים מיומנים בהנעת תהליכים, שמתבייתים על תסביך ומנסים לפשט אותה. מתמחים בשיטות שעוזרות להתגבר על מחסומים ומסייעות להתמודד מול אתגרים.

"גם אתם יכולים!" כך אומרת שורה מודגשת, במודעה המתנוססת בלוח מול המקווה - העוצרת את העוברים ושבים הסקרנים. "להיגמל מחרדות, כפייתיות, פחדים ותסכולים". "להפסיק לסבול" מבטיחה המודעה "תוך מספר פגישות מועטים".

וכאן טמונה הבעיה. אנשים מבלבלים בין סיבוכים רגילים, יומיומיים, שאכן דורשים רק מענה מקומי ופתרון פרטני - לבין בעיות קיומיות וקשיים מהותיים, המצריכים טיפול שורש, רוחבי ומעמיק.

עיקרו של טיפול נפשי הוא ההקשבה למצוקתו של הסובל. הטיפול נועד לרדת לעומקם של דברים, לצלול לנבכי תודעתו, בין המודע ובין שנמצא בתת התודעה. טיפול צריך לחקור טראומות וצלקות עבר, ליישר הדורים עם זכרונות מעיקים, וכך לרפא ולתת כלים להתמודדות עם אתגרי החיים.

מסיבה זו אין תוחלת בטכנאי מזגנים ואפילו יהיה מאוד מוכשר, שילמד "שיטת טיפול מנוסה ויעילה". למרות שישקיע בצורה אינטנסיבית ויקלוט היטב את הנוסחה, עדיין חסרים לו כוחות ויכולות הכלה. צריך לדעת לאבחן בצורה מיטבית, להבין את הנפש המיוסרת - לזקק רזולוציות של משקעים, חוויות ובעיות, לפני שמציעים כל פתרון או בדל של טיפול.

יהיה זה מצער מאוד, אם אדם הסובל מבעיה כלשהי, ואפילו לא חמורה, יתפתה לאותן מודעות. הוא עלול ליפול בקליניקה של מטפל שאולי מוכשר, אך אין הוא בשל להקשיב. אולי הוא חכם, אבל חסר יכולת להבחין בין קשיים ורגשות שונים.


משך לימודי ההכשרה לפסיכולוג מוכר בישראל הם לפחות חמש שנים, הנחלקות בין שלוש שנים לימודי תואר ראשון, לשנתיים לפחות לימודי תואר שני. בנוסף להן, החפץ לעסוק בתחום מסוים מענפי הפסיכולוגיה – קליני/ רפואי/ תעסוקתי וכיוצא בזה, צריך להשתלם בהתמחות בת שנתיים עד ארבע, עד שיזכה לתואר פסיכולוג מוסמך.

ניתן לשער, שאדם שמשקיע בלימודים קשים במשך שנים כה רבות, הוא בעל רצון עז לעזור לאנשים ולטפל באמת בקשיים. סביר להניח שהוא מגיע ממקום כן, אמפתי מאוד לסבלו של הזולת. אבל מי שלמד במהירות שיטת טיפול רגשי, או הודרך כמאמן אישי, מותר לחשוד בו שהמניע שלו הוא כלכלי או שסתם תקפה אותו רוח ניו אייג'ית והוא רוצה לעסוק במשהו קצת יותר הוליסטי. בהחלט יכול להיות שהוא אינו האדם המתאים לפשפש בקרביים של קשיים וטראומות. אפשר להשתמש בו להנעת תהליכים עסקיים, לפתרון סכסוכי שכנים. אך יהיה זה מסוכן להיעזר בו מעבר לכך.

אף הרמב"ם כתב על דרך תיקונם של הלוקים בחולי הנפשות: "ילכו אצל החכמים שהם רופאי הנפשות". אפשר להתפלסף סביב השאלה מי הם 'חולי הנפשות' אבל ברגע שהוחלט על בעיה מסוימת שהיא דורשת טיפול מקצועי, כדאי שהמטפל יענה להגדרתו של הרמב"ם על מטפלים – "חכמים שהם רופאי הנפשות", כל בעיה והחכם או הרופא המתאים לה.

אכן אין כל ערובה לכך שבוגר האוניברסיטה, הוא כן בעל נפש. בעל כישרון לבחון לבבות ולמשש רגשות, אבל לפחות אני יודע שהוא השקיע כמיטב יכולתו ואת כל מרצו. הוא התמסר לדבר, החליט שזה התחום שבו הוא רוצה להצליח. ואם אכן יש לו הכשרונות והיכולות המתאימים, סמוך ובטוח שהוא יגדל לפסיכולוג מוצלח. אבל זה שלמד NLP פעם בשבוע או ניתח טכניקות CBT דרך מרחב טלפוני, יכול להיות שהוא בעל כשרונות מזהירים ויכולות הבנה מפתיעים, אבל הוא מעולם לא השקיע את כל כולו בתחום, הוא למד את הדברים בנוסף לשגרת חייו הקיימת ממילא.

לא בטוח שהחומר הנלמד באוניברסיטה הוא הגורם לאדם להיות פסיכולוג מדופלם, ייתכן שבבית המדרש סופגים הרבה יותר פרקטיקה וחומרי עזר, הסתכלות נכונה והמון תבונה. אבל תשקיעו בדבר באותה מידת רצינות שהסטודנט משקיע, תלמדו אותם היקפי סמסטרים, ותהיו נכונים במהלך תקופת הלמידה לעסוק רק בכך.

לסיכומו של עניין: אם תרצו לפתור סכסוכי שכנים או שותפים, אוצו למאמן אישי - לכך הוא מתאים. גם כשאתם צריכים ייעוץ והכוונה בכל תחום - גשו ליועצים, קואצ'רים או סתם חברים, העיקר - אנשים חכמים. אבל אם תתקלו בבעיה, קושי רגשי או נפשי, עברתם טראומה, חוויה מאוד מסעירה. שמא אובדן חלילה או פגיעה, פנו בבקשה רק לאנשי מקצוע מוסמכים ובכירים. אנשים שיאזינו לכם ברוב קשב, ובעזרת השם יתאימו טיפול הולם.
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #8
כתיבה יפה וקולחת.

מתחילת המאמר נראה שהוא בא להזהיר מן המודעות הקוראות ללכת ללימודים טיפוליים של כמה חודשים, ואילו בסוף המאמר מסתבר שהוא בא דווקא להזהיר את טעוני הטיפול, שילכו למטפלים מוסמכים על ידי גופים רשמיים.
 
  • הוסף לסימניות
  • #9
@yonatanr
תודה על המחמאה וההערה.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

אשכולות דומים

גילוי נאות: בתקופה האחרונה סבלתי ממשבר כתיבה חמור. המוח יבש, הידיים נרפו, ושום דבר ראוי לשמו לא יצא לי מהמקלדת. ומכיוון שנשבר לי מהמשבר הזה, החלטתי לכתוב טור אקטואלי - פוליטי, שלא מצריך יצירתיות רבה. ואני מקווה שזה ישחרר לי את החסימה בצנרת.

חשוב להדגיש, אני משתף את הטור כדי לקבל ביקורת על סגנון ואיכות הכתיבה, ולא על תוכן הטור. זה שייך לאשכול החדשות בנספחים.



בעד הנפש חנינה

בימים האחרונים סוערת המדינה סביב בקשת החנינה של ראש הממשלה. חלק בעד, חלק נגד, אבל נדמה שאין מי שאין לו דעה בענין. בטור הנוכחי ננתח את הענין.

דעה.
(או יותר נכון, חוסר דעה)

האמת, למה אני צריך להביע דעה בנושא? המשפט הפלילי של ראש הממשלה זה ענין אישי, והחלטתו לבקש חנינה זה גם משהו אישי, וההחלטה בענין שמורה לנשיא המדינה בלבד.

יטענו הטוענים, שמשפטו הפלילי של ראש הממשלה הוא לא ענין אישי - אלא ענין ציבורי, כי אם אכן ראש הממשלה עבר עבירה פלילית - הוא לא ראוי להיות ראש ממשלה.

הענין הוא - שזה תלוי איך אתם מסתכלים על תפקיד ראש הממשלה.

אם אתם מסתכלים על זה כתפקיד ייצוגי - אתם צודקים. מי שמייצג אותנו צריך להיות נקי מכל רבב.

אבל אני מסתכל על זה אחרת.

מבחינתי, ראש הממשלה הוא כמו עורך דין.

עורך דין אמנם מייצג אותך, אבל כשאתה בוחר עורך דין - אתה לא מודד אותו לפי התיק הפלילי שלו, אלא כמה הוא מוצלח וחלקלק לשון. כמה שיותר ערמומי - ככה יותר טוב.

גם אז יטענו שמכיוון שהוא מייצג אותך הוא צריך להיות נקי מכל רבב?

כך גם ראש הממשלה. אם הוא הצליח לתחמן סיגרים ושמפניות בחינם - סימן שהוא יוכל לתחמן לי עוד כמה דברים שאני רוצה. חוק הגיוס למשל.

ולכן, לשיטתי ראש הממשלה לא צריך להיות נקי מכל רבב, ואם כן משפטו הוא ענין אישי שלו.

ואפילו אם זה ענין ציבורי - זה לחיוב ולא לשלילה.

לא.

אז למה הדעה הזאת לא פופולרית?

כי בשנים האחרונות, כל אחד ואחד נמדד ביחס לביבי. כל דבר ודבר נמדד ביחס לביבי. ומכיוון שכך - כל מה שאפשר לנופף לאיזה צד שהוא - ינצלו את זה. ולכן המשפט הפלילי שלו הפך לענין ציבורי - מצד אחד מכיוון שהוא אמור לסמן שהוא שלילי. ומאידך, מעריציו ישתמשו בזה להוכיח שרודפים אותו, ובאמת הוא זכאי.

אבל אם מישהו יגיד 'רגע, מה זה קשור אלי?' כולם יסתכלו עליו כמו משוגע.

ולכן הדעה שכתבתי היא ממש לא פופולרית.

פופולרית.

מה כן פופלרי לחשוב?

נגד החנינה. ברור שנגד.

אבל משתי סיבות מנוגדות:

סיבה א. ראש הממשלה הוא מושחת ועבריין שמנסה להימלט מאימת הדין. הוא ניסה להחריב את מערכת המשפט, ונכשל. ניסה להעביר חוקים שיצילו אותו ממשפטו, ונכשל. ניסה לפטר את היועצת המשפטית לממשלה - כדי לבחור מישהו שיחליט למשוך את כתב האישום, ונכשל. ולכן המוצא האחרון שלו זה לבקש חנינה, ובדיוק משום כך אסור לתת לו אותה. (מפגין עם גרון ניחר בקפלן)

סיבה ב. הפרקליטות ניסתה לתפור תיק לראש הממשלה, ובמשפט היא התגלתה במלא קלונה. אם בקשת החנינה תתקבל, המשפט ייעצר ולא כל האמת תצא לאור, והתופרים לא ייתנו את הדין על מעשיהם. לכן חובה לדחות את בקשת החנינה ולהמשיך את המשפט עד הסוף. (ביביסט שרוף אבל קצת מתוחכם. הביביסטים הפשוטים יותר יטענו בעד החנינה כי זה ישחרר את ראש הממשלה כדי שיוכל לעבוד למען המדינה).

אבל כמו שאתם רואים, שתי הסיבות נובעות מפוזיציה אישית. אף אחד לא יכול להוכיח שהסיבה שלו צודקת יותר מהסיבה השניה.

אז למה לא לחשוב כמוני, שזה לא קשור אלי ולא מעניין אותי?​
"בן אדם לא ילבש בגד שגדול עליו בשבע מידות, נכון?", הוא נגס בבורקס, מנסה להבין לאן אני חותר.
צבי ירחמיאל הוא מכר ותיק, עוד מימי הכוילל העליזים.
היום הוא פסיכולוג מהשורה הראשונה, כל התיקים הכבדים מתנקזים אליו. איזה כיף להיפגש ככה אחרי שנים סביב שולחן חתונה משמים.

אולי הוא, עם ההבנה העמוקה שלו בנפש האדם, ייתן לי תשובה לשאלה שמטרידה אותי שנים.
"בן אדם לא יעטה על עצמו טלית מוגזמת של 'כל הנערים' בתפילת שחרית סתמית, נכון?" הוא הקשיב כמו פסיכולוג טוב: נענע בראשו אחת לתשע שניות, והפיק צלילי הקשבה קצרצרים אחת לחצי דקה. חששתי שתכף גם תבוא החשבונית, אז מיהרתי להבהיר את הנקודה.

"אז למה בכל חתונה או אירוע קהילתי, אנשים שלא יודעים לצרף תו לתו ולהחזיק קצב מינימלי, מתעקשים לעלות על הבמה ולהביך את עצמם בצורה הכי מפוארת שיש?"
הוא חייך חיוך של הזדהות. לא אמר מילה. במקצוע שלו מילה שווה כסף. והרבה ממנו.

אז דיברתי אני:
"נראה כאילו המודעות העצמית השעתה את עצמה מתפקיד שיקוף מצבו של אדם בפניו, כשזה קשור לשירה. כאילו היא אמרה: אני כבר עובדת מספיק קשה, בזה אני לא נוגעת".
צבי ירחמיאל חייך באיפוק. ביקש שאעביר לו את הוויסקי.

העברתי באדיבות גם את הוויסקי וגם את המשך נאומי:
"מעניין שמדובר בדרך כלל באנשים מאוד מכובדים: עורכי דין, רבנים, עסקנים ידועים. כשזה מגיע לשירה, ההבדל בינם לבין איש בעל מוגבלות שכלית הוא מזערי עד לא קיים".

היה מדהים לראות את המקצוענות של צבי ירחמיאל. גם אחרי רבע שעת שיחה, הוא שמר על הקצב: נענוע ראש אחת לתשע שניות, הפקת צלילי הקשבה אחת לחצי דקה. לא פלא שסיים את לימודיו בהצטיינות.

"לפעמים אני מרגיש", המשכתי בשוונג, "שזה בעצם הבידור של המודעות העצמית. כל היום היא עובדת קשה מאוד, מסנכרנת בין רצונם ושאיפותיהם של אנשים לבין יכולתם, או ליתר דיוק, היעדר יכולתם. בסוף היום היא מגיעה לשמחות ולאירועים, ונותנת לאנשים להתרסק על הבמה בעודה עומדת למטה בין הקהל ונקרעת מצחוק. זה גם מהנה אותה, וגם מזכיר לה למה מה שהיא עושה ביומיום נחוץ כל כך לאנושות".

את השיחה המרתקת קטע המיקרופון:
"ועכשיו נזמין את דודו של החתן, הפסיכולוג הידוע ובעל המנגן האגדי, הרב צבי ירחמיאל, לשיר לכבוד החתן והכלה".
הובכתי קשות.

הוא שלח לי מבט של: "לא התכוונת אליי, נכון"?
אני החזרתי מבט של: "מה פתאום, אני התכוונתי לאנשים שבאמת לא יודעים לשיר".

הוא רץ בחדווה אל המיקרופון. ריסק מעמד. מחק מוניטין. בידר נוכחים.

על הכיסא המיותם של צבי ירחמיאל התיישבה עכשיו המודעות העצמית. היא שמה יד על כתפי, ואני על שלה. התנועענו ימין ושמאל לפי הקצב (?) ויחד התמוגגנו ממופע אדיר של פסיכולוג דגול המזייף עצמו לדעת.
יש אפשרות להעריך בני אדם ויש אפשרות להכנע לפניהם

מה ההבדל בין שני הנקודות הנ''ל שמובילות לאותה תוצאה.
האם עדיף הערצה או הכנעה?

כשמעריצים את הזולת אז מוחקים את עצמי לפניו, נותנים לזולת ערך על עצמי.

בעוד שכשנכנעים לפני הזולת זה מתוך חופש, ומתוך כך שמכירים בערך העצמי כשווה ערך לאדם מולי, למרות שיש שוני חיצוני או מנטלי,
ההכנעה מגיעה מתוך מקום מופלא של שלימות עם מי שאני והסכמה שהאדם מולי הוא בעל ערך לא פחות מהערך שלי, כך ההכנעה מעידה על אדם השלם עם המקום של עצמו, בעוד הערצה ההפך.

*

איך ניתן להגיע להכנעה?
על ידי הבנה שאני לא ריק, אני מלא!!
רבים מאיתנו מסתובבים עם תחושה של
'אני לא בסדר'
'אני פגום'
או
'הם לא בסדר '
'הם פגומים'
בחשיבה כזו אדם מחפש אחר 'מושלם' איזה יצור נעלה שהוא הנערץ בעוד כולם פגומים ולא מושלמים.

כדי להגיע לתחושת הכנעה האדם צריך קודם כל להכיר בערך של עצמו: אני שווה מאוד. אני כמו כולם. אני מלא בערך ואין בי ריק.
גם להכיר בערך של הזולת: הזולת שווה מאוד. יש בו ערך כמוני.
ואז: אין מה להעריץ אף אחד, כן יש להכנע, והכנעה זו יש בה משהו מתוק של עוצמה פנימית.
כי אדם שמכיר בערכו העצמי המופלא יכול להכנע בלי להעריץ, אלא מתוך ענווה.
חֲתוּרָה
עיניו כבויות היו, כמו התייאש מלראות את האור בקצה המנהרה הנוראית הזו. גופו שפוף, נותן לחיים להכתיב לו את קצב הליכתו האיטי. וכך הוא ניגש אל קיר הזכוכית, כך ראה אותו עורך הדין לראשונה.

עורך הדין, שישב כבר מן העבר השני, התרומם, רצה להיראות למרשו בפעם הראשונה במלוא גובהו. האסיר התייישב, עורך הדין התיישב אחריו, מסדר ת כיסאו אל מולו. הקיר העבה בינהם משדר את ההבדל הכל כך קטן שעומד בין החופש והחירות לבין קירות הכלא. ההבדל הקטן הזה שעושה את החיים שלהם כל כך שונים.

"אולי תספר לי קצת" הוא אומר "מה היה, מה קרה" הוא מסדר את החליפה החדשה שלו. תיק ראשון שהוא מייצג. מנסה להראות קצת אמפתיה, למרות שקשה לו לחשוב מה המניעים של מעשה שכזה.

"הכל התחיל לפני חמש שנים" בעל הבגדים הכתומים מתחיל לדבר בקול נמוך שמשתלב היטב בקירותיו האפורים של המקום. "יש לי אח, קטן ממני בשנה, מסיבות שונות הורי החליטו ללדת אותו לבד בבית ולא לדווח עליו לאף אחד הוא לא עבר בבית ספר ולא נכנס לשום מקום בו הוא היה צריך להציג תעודת זהות לעצם קיומו

כל חיינו, לפחות מאז שגדלנו מעט והבנו את משמעות הדברים אחי קינא בי קנאה עזה מאוד אחי קינה על היותי קיים, היותי בן אהוב יותר ממנו על הורי, וממילא על כל דבר ודבר שהיה לי.
הוא קינא בי על היותי הוא קינא בי על היותו, או על אי-היותו

והוא שנא את הורי ככל שהם אהבו יותר ופינקו אותי יותר הוא שנא אותם. שנא אותם כשהתגייסתי. שנא אותם כשהשתחררתי ונסעתי להודו. והוא שנא אותי כשלמדתי מקצוע. את כל הדברים האלה הוא לא יכל לעשות בגללם, ולדעתו גם בגללי.

לפני חמש שנים הוא נעלם הוא השאיר לי פתק קטן בחדר משפט אחד היה כתוב אפילו לא חתום "הם יעלמו ואתה תידפק" האמת, פחדתי ,לא ידעתי מה הוא יעשה איך אני אצא מזה אבל איך שהכרתי את אחי מוכשר והוא יצליח לעשות את מה שהוא רוצה

במשך שנים הוא בנה לי זהות נוספת הוא קנה בשמי דברים הקבלה הייתה שמי היעד היה מקום שכביכול חתמתי על חוזה השכירות שלו.



עורך הדין, יש לומר, היה מופתע.
הוא הגיע לכאן בלי הרבה רצון. תיק שקיבל מהסנגוריה הציבורית, שאף אחד לא רצה לייצג, ולא בכדי. אדם ששרף את הוריו למוות זה לא משהו שמישהו רוצה להוסיף לרזומה שלו, וודאי שלא להתחיל איתו. אבל זה היה התיק היחיד שהוא קיבל, והוא היה צריך להתחיל עם משהו.

הבעיה הכי גדולה שלו עד עכשיו בכל הסאגה הייתה שהוא רצה שהנבל הזה יישב מאחורי סורג ובריח. לא היה דחוף לו שזה יהיה דווקא סורגי כלא; זה יכול להיות גם הסורגים של בית משוגעים, לשם הוא תכנן להכווין את הלקוח.

אבל, כאמור, הוא היה מופתע. מתברר שתפרו לאדם הזה תיק. שכל ההסרטות הברורות, הקבלות, השיחה הבהולה למשטרה של האם שמפחדת מבנה. הכול תפור, ובצורה גאונית, אם באמת נאמין לאותו אדם.

הוא הסתכל בעיניו של האדם המפוחד שישב מולו. הן נראו מפוחדות, מאוימות, תבוסתניות, אבל לא של שקרן או נבל. לא שהוא ראה אי־פעם אחד כזה. הוא התלבט: האם ככה נראה פסיכופת?

קולו החד-גוני של האסיר המשיך בסיפור, מחזק את ריחות הטחב שעלו מהקירות חסרי הסיד מסביב.

"ככל הנראה אחי תפר לי את התיק בצורה מושלמת, בעוד אני גר לי בביתי, חי את חיי הבודדים, אחי חי בשמי חיים אחרים. חיים כפולים שלי, חיים מחקים שלו, מחוקים.

כל מה שהוא רצה בחייו הוא להרוס לי את האליבי. הוא תכנן את הרגע הזה, יצר לי את זהות הפושע, הקרימנל, חסר הרגשות. כך שכניו הכירו אותו, ככה בעבודה הכירו אותו. הם יעידו שזה אני. אנחנו דומים מדי, והוא הזדהה בשמי ובתעודת הזהות שלי.

אני צריך שאתה תספר לי מה שאתה יודע על אותו יום כדי לסגור לי את הסיפור.

עורך הדין מתנער ממחשבותיו ומתחיל לדבר "בשעה 19:07 בערב, ביום ד, חנה רכב שרשום על שמך, בחזית הבית של הוריך.
יצא ממנו אדם, שיש לומר, נראה כמוך. אמנם חשוך וקצת לא ברורה התמונה, אבל צורת הגוף וההליכה די מסגירים שזה אתה.

אותו אדם, שאתה טוען כרגע שהוא אחיך, מתקרב לבית עם שקיות מלאות ומחזיק זר פרחים. הוא מנסה לדפוק על הדלת, אבל לא מצליח בגלל כל הדברים. לכן, הוא מניח את החפצים על הרצפה, דופק בדלת, ומתכוףף להרים אותם בחזרה.

הוריך, כך נראה מהצילום, קצת מופתעים לראות אותו/אותך עם כל הרבה שקיות אבל פותחים את ביתם למרות זאת. מה שמתברר כטעות גורלית. ארבע דקות אח"כ, בשעה 19:11 מתקבלת שיחת טלפון למשטרה בו אימך צועקת "הבן שלנו רוצה להרוג אותנו" ומתנתקת. בשעה 19:25 מתקבלת שיחה מהשכנים על שריפה בבית של הוריך, ועד שכוחות ההצלה מגיעים כבר לא נשאר את מה להציל.

ואתה מחכה שם בחוץ, בהלם, באלם, ובצחוק מטורף.



האסיר מליט את ראשו המגולח בין ידיו. "אז אין לי מה לעשות?" הוא ממלמל

עורך הדין ננער לפתע. "אולי יש איזה הבדל במראה בינך לבין אחיך? משהו שנוכל להוכיח על פיו שאין בינכם קשר?"

"האמת, יש משהו, אבל אני לא יודע אם זה יעזור. שבוע שעבר הסרתי מגבי קעקוע ענק של נחש ססגוני. אני משער לעצמי שאחי עדיין לא חיקה אותי בזה.

עורך הדין ספקטי, למה שיראו את הגב של השורף בתמונה? אבל מבטיח לנסות.

אחרי דין ודברים קצר עם החוקר האחראי, נותנים להם, לשניהם, הזדמנות לראות את ההסרטה ביחד.

ברגע בו אחיו מתכופף להרים את הדברים חזרה, בכניסה לבית. באותו יום ארור ונמהר. גבו נחשף, לא כולו, אומנם, אבל מספיק כדי לראות שיש שם קעקוע אדיר של נחש צבעוני.

עורך הדין מתחיל להתמלאות בתקווה. יש אולי אור, יש אולי מוצא התיק הסבוך הזה.

הוא מתחיל להאמין לאותו איש אומלל שעומד מולו, מבין שייתכן שהוא בן אדם שנתפר היטב מכל הכיוונים.

הוא ניגש אל האסיר "אתה מבין מה זה אומר? אתה רק צריך להתכופף והראות את הגב שלך לשופט. קעקוע כזה אי אפשר להסיר בין קירות בית המעצר."

האסיר מצנן את התלהבותו. "רגע" הוא אומר, " זה אומר שאני אצטרך להתכופף, אין לי כוח"

עורך הדין מסתכל עליו בעצב ורחמים מהולים ברוגז "אתה משוגע? כל מה שאתה צריך זה רק מעט להתכופף, ואתה יוצא החוצה לגמרי, אתה חופשי, משוחרר. ללא עול בכלל. וכל מה שמפריע לך זה טיפונות מאמץ עכשיו?" עורך הדין נעמד, אדום מהצעקות "אתה בכלל מבין מה אתה אומר כאן? אתה מעדיף לסבול 30 שנה בכלא, רק כדי לא להתאמץ טיפה, להקריב קצת מעצמך, את עצמך?

או שאתה לא מבין מה הכוח של ההתכופפות הזו, או שאינך מודע לקושי של הכלא.

אם לא, אתה קשה יום, הרי המחתרת חתורה לפניך, איך לא מיהרת להימלט על נפשך?"
מה היה עושה הילד ההולנדי עם האצבע בסכר, אם הסכר היה מט ליפול ונשען על גופו הצנום?

כדי לקבל את המענה לשאלה הזו, הכירו את יחסי השכנות ביני לבין הדוד 'מגודל המידות' בליל הסדר בבית סבא.

אני תמיד משובץ לשבת לצידו. ולא סתם לצידו, אלא לזה השמאלי. למה זה משמעותי ודרמטי? נו באמת, תבינו לבד.

השיבוץ הזה הוא כורח המציאות, משום שבצד הזה של השולחן יש מקום לשניים וחצי אנשים. הוא שניים, אני חצי.

שידוך מתבקש בסך הכול, אם אתה שדכן רשע.

מזיגת הכוס הראשונה מגיעה. הוא מסמן לי למזוג לו, כדרך בני חורין. אני מוזג לו יין סמוק ארומטי בעל פיגמנטים עזים. מהסוג שאם תכניס למכונת כביסה, המכונה תהפוך בורדו, והבגד המוכתם יישאר בעינו.

הוא כמובן לא מוזג לי בחזרה. בני חורין לא נוהגים נימוסי גומלין.

ואז מגיעה ההסבה. 130 קילו תופסים זווית של 90 מעלות. אני, שלד אדם צר, לא מצליח לנשום. עומד, או שמא נמחץ, בין הצורך להחזיק את הסיטואציה – תרתי משמע – לבין היציאה מהתמונה שתיתן לקרקפתו לפגוש מרצפת קרירה.

אני חנוק, מנסה לשאוף חמצן דרך האוזניים. הוא לוגם שליש כוס, השאר מטפטף על ה"קיטל" הצח שלי – נוסך אותות גבורה לעמידתי האיתנה.

המרפק שלו בצלעות שלי. השפיץ של כתפו על האף. הוא לוקח את הזמן שלו, לא ממהר להתרומם. אני מנסה לספק למוחי מנת חמצן הכרחית להישרדות ומוריד לאוזניים הוראה לשאוף אוויר. הן מסרבות פקודה, לא שומעות בקולי.

בהסבה הבאה אני מנסה לשכנע אותו שההלכה בעניין התעדכנה למקרי קיצון מעין אלו: מהיום מסבים על צד ימין, "שמא יחניק קנה ווושט של שכנו".

הוא לא משתכנע. תופס שתי כזיתות מצה. כל כזית בגודל של סיפור המרגלים המקראי, בלי עין הרע. ככל שההסבות מתקדמות, הן מחמירות. האיש שעון עליי במלוא כובדו ומפורר עליי חלקיקי מצה לאלפים.

חלקי מצה פוגשים יין ספוג. הענק מתרומם ומסנן לעברי בלי בושה: "אתה שרויה! צא להחליף קיטל".

קיבלתי את הערתו, אבל בחרתי להחליט על העיתוי. בהסבה של האפיקומן הדוד כבר מעט שתוי. הוא תופס זווית, ובתזמון מתואם להפליא אני יוצא להחליף קיטל – לא להכשילו לשרות בשרויה חלילה.

הפעם ההסיבה הייתה מלאה ומוחלטת. הסכר קרס, והמסובים נחנקו מצחוק. לא עזר להם הטיפ של צד שמאל במקרה הזה. כעבור 7 שעות של הסיבה הערנו אותו: "דודנו, הגיע זמן קריאת שמע של שחרית".

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה