בכל הכח | חלק א'

תשמעי, סיפור כמו זה ברור שזה בזבוז לא להפיץ. יש לך יכולות נדירות.

הפרק הזה היה נוגע ללב ועשה לי טוב ברמה האישית. לא אמרת עלי מילה, אבל הרגשתי והזדהיתי. מתיו עבר שינוי ענק, ולמרות שאני לא מסכימה עם בשן בגישה הכללית שלו - עצם הנכונות והרצון שלו לעשות טוב לאחרים - עושה גם לי טוב.
 
הי רק לא לשכוח לכתוב לנו פרק אחרון לסגור בו את הקצוות האחרונים של הקרב למה הוא היה צריך את המידע ההוא באהל שלו למה הוא חיכה שהוא ימצא את זה ואיך זה שניקול לא פגע בו עד היום כשהוא נכנס חופשי למפקדה בלי להודיע והאם ההוא שעזר לו בתור ילד קשור לבשן
ואם אני יזכר בעוד חורים שחסרים לי אני יוסיף
תודה
 
אוף, ורק אני הייתי בטוחה שהסיפור יתמשך עד אין קץ, ואספיק להדפיס ולקרוא אותו רטואקטיבית:mad:
אני אקרא אותו, זה ברור.
אך בגלל התמהמהות מיותרת הפסדתי את כל החגיגה:rolleyes:

ו- שאפו ענק שהולך להיות פרק סיום! מאורע מרגש בפורום כתיבה.
חושבת שאת הראשונה, לא?
(פרק הסיום של שבורה לא ממש נחשב. כי הקצוות נסגרו בצורה של מאמר, לא כסיום הסיפור והעלילה).
 
27:
בפרידה תמיד יש משהו לא סופי

"אתה איש צבא אמיתי" אומר מתיו, ובשן יודע שזו המחמאה הכי גדולה שמתיו יכול לתת.
"תודה" הוא עונה, "ואתה פסיכולוג בשורש".
"ברצינות" עוזב מתיו את השולחן ומתיישב על הכסא שמול כסאו של בשן.
"גם אני דיברתי רציני, יש לך את זה".
"כישורי הלוחמה שלך מזהירים".
"אתה מתכוון ללוחמת שטח?" שואל בשן בחיוך.
"גם" עונה מתיו ברצינות "גם. אי אפשר לראות אותך, אבל אתה רואה הכל. אי אפשר לגבור עליך, וסר מוק'ל לא נחשב חלש או סגפן. אפשר מאה פעם לטעות בך. אתה יודע להופיע ברגע הנכון ולהפעיל כח רק במידה שצריך. גם כושר הניתוח שלך לא רע בכלל. בקיצור – לוחם למופת".
"טוב". אומר בשן, והחיוך שלו קטן. "אני הייתי לוחם. זה סיפור ישן, אולי פעם אני אספר. אולי לך. אולי".
"אמממ...?"
"אולי גם פעם תלך ללמוד פסיכולוגיה".
"אין סיכוי".
"חכה-" מרכין סיליפט את ראשו "חכה עד שתשמע את הסיפור שלי. כי אחר כך תצטרך לחשוב על הקביעה הזו שוב".

"אני אלך עכשיו" קם מתיו פון ברנטו. "המפקדה מחכה לי, הקרבות לא נגמרו, והסכם שלום נמצא, עדיין, רק בחלומות של כל מיני אנשים. אין זמן לבטלה".
"אתה המפקד כאן" מחייך בשן, ופתאום רואה מתיו הרבה חוכמה בחיוך הזה, ואולי גם קצת ביישנות.
הוא פוסע לפתח ואז נעצר, מסתובב ומביט עוד רגע בבשן. "דרך צלחה שתהיה לך". הוא מאחל לו, ופתאום מוכרח לדעת "יש מי שמחכה לך שם, באמנדה?"
"יש", אומר בשן, "וגם אני מחכה כבר לשוב. צריכים אותי שם".
ומול סבר פניו המשתנה של מתיו, הוא לוחש.
"גם אותך צריכים, מתיו. ותמיד היה צריך. מחכים לך כל כך הרבה אנשים, שלא יודעים אפילו שלך הם ממתינים. תן להם, מתיו. יש לך תפקיד שהוא הזדמנות".
מתיו לא משיב, הוא שותק רגע ואז, כמו בלי קשר, שואל "ארוכה מכאן הדרך לאמנדה?"
"לא מאוד", משיב בשן. "תבוא לבקר לפעמים? כך אוכל להוכיח שיש לי ידידים בכל מקום. אפילו בעמקי הקפו".
מתיו לא עונה לו דבר, כמובן. כבר הסתובב ויצא. רק סולית מגפיו הצבאיים, הגבוהים, משמיעה הד קלוש כשהוא מתרחק בשביל העפר.
אבל בשן סיליפט יודע את התשובה.
 
27:
בפרידה תמיד יש משהו לא סופי
.
איזה פרק מדהים
וואו כמה אפשרויות להמשך יש בו
מדהים
עוד לא ויתרתי על התקווה שזה יהפך לסדרה והפרק הזה מוכיח שהאפשרות הזאת חיה וקיימת...
ולסיכום
נהננו מכל פרק היה בכל פעם תוכן מעניין שגרם לחכות שהפרק הבא ייצא מהרגע שגמרנו את הפרק שיצא הרגע
כתיבה נהדרת וככ חיה ומכניסה למצב
בקיצור מושלם
 
בפרידה תמיד יש משהו לא סופי
אז יש תקווה?
רוצה עוד!
סיפור מושלם מושלם!

אהבתי שגם בסוף, מתיו נשאר מתיו, והוא לא עונה. כי לא משתנים ביום אחד! אבל הוא רך יותר. אין מה לומר, נקשרנו אליו.
 
העם דורש: חלק ב'

איזה סיום מדהים ונוגע. מתיו נשאר מתיו, מאופק לגמרי, אבל נותן חרך להצצה לתוך עצמו. החמימות של בשן המסה סדק בליבו.
 
מדהים.
מדהים.
מדהים.
מדהים.
מתי את מתחילה עם חלק ב'???
נ.ב
אם התלבטת איך אפשר לפרסם את הספור-
הריני להודיעך שאם תוציאי אותו בספר בלי לעבור במה של עיתונות
יהיו לו הרבהההה קונים...
אני למשל!
 
הריני להודיעך שאם תוציאי אותו בספר בלי לעבור במה של עיתונות
ככה התחיל איסתרק :)

לא כל סיפורת צריכה במה של עיתונים. לפעמים הם אפילו גורעים מהמיוחדות שלו.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

אשכולות דומים

בס"ד


זה קרה לפני המון זמן, כשהייתה ילדה קטנה.
לפעמים בלילה, כשהייתה שוכבת במיטה, עיניה עצומות, היו אוזניה עטויות מחממי אוזניים, מנסות נואשות לחסום את הרעש.

וזה היה נואל, ונואש, ומגוחך, אבל היא המשיכה לעשות זאת. קיוותה שאת שאר העבודה יעשו התריסים המוגפים והחלון הסגור.
זה עבד חלקית, עזר בקושי לחציו האחד של היום.

בחצי השני, הכוכבים היו נסוגים לאחור והירח היה מרכין ראשו בפני השמש. אור. לקום, ללכת, לצאת אל הרחוב.
גם החודש הזה היה אור, לכולם, ושמחה, ורק לה היה בפנים חשוך. אולי מרוב אורות שהתנפצו לה מול העיניים כל היום, סינוורו.

"את ערה", אבא שלה נכנס לחדרה באותו הלילה, הדליק את מנורת הלילה הקטנה, התיישב בקצה מיטתה. היא רק הנהנה. "שמעתי סיפור על אדם שלמרות שהוא היה גדול ובוגר הוא ממש פחד מעכבישים. כל פעם שהוא היה רואה עכבישים, גם אם זה ליד אנשים אחרים- הוא היה בורח". אביה אמר לפתע, כמו משום מקום, בלי שום סיבה או קשר.

"מסכן", היא היטיבה את מחממי האוזניים ולמרות שהייתה קטנה הבינה עד כמה זה טיפשי מצידה לחבוש את אלו כשגם שהם עליה- היא עדיין שומעת את אבא שלה. אז מה זה אמור לחסום בדיוק? "מה הוא עשה?"

"הוא התייעץ עם חבר שלו. חבר שלו אמר לו שהוא יכול לעזור אבל שזה יהיה קצת מפחיד. האיש כמובן הסכים, לא היה אכפת לו לפחד קצת בשביל לא לפחד יותר מעכבישים לעולם".

"אז מה החבר שלו עשה?"

"הוציא צנצנת והניח אותה על השולחן, בצנצנת היה עכביש".

היא כיווצה את פניה, תמהה, אורה הרך של מנורת הלילה ריצד עליהן, חושף את שחשבה. "זה מוזר".

"כך גם האיש שלנו חשב. אבל חבר שלו לא נתן לו לברוח. מאז, כל יום הוא הביא את הצנצנת עם העכביש ועם כל יום קירב אותה עוד יותר ועוד יותר אל חבר שלו. בהתחלה האיש רצה לברוח ולצעוק אבל לאט לאט הוא פחות פחד, עד שיום אחד הוא אפילו החזיק את הצנצנת בעצמו".

היא שתקה, משכה בכתפיה. אבא שלה התקרב לעברה, הוריד בעדינות את מחממי האוזניים. "קוראים לזה חשיפה הדרגתית. כל פעם מתקדמים עוד צעד לעבר הפחד שלנו ומראים לו שהוא לא מפחיד. מה את אומרת?"

"שאני בכלל לא פחדנית!" היא בלעה את רוקה, משכה באפה.

"מותר לפחד", אבא לא הכחיש, "וזה מוצדק לפחד מהרעשים האלו שבאים בפתאומיות ומבהילים מאוד- אני רק רוצה אולי לנסות לעזור לך, שהשנה כן תצליחי לצאת החוצה מהבית". הוא התרומם מהמיטה, יצא מן החדר וחזר לאחר כמה שניות. "תראי", הגיש לה אקדח מפלסטיק. "רוצה שננסה?"

"ממש לא!" היא קפצה, נסערת, המומה. יצאה מהחדר, התיישבה על הספה בסלון, בוכה.

אבא הגיע מהר, התיישב לצידה. "אני חושב שזה יוכל לעזור לך".

"אין לי עניין לירות ברובה פיקות המטופש הזה!" היא התייפחה, "ובכלל, הוא לא דומה לעכביש".

אבא ניגש על עבר השולחן בסלון, שלף שוקולד מאחד ממשלוחי המנות, הגיש לה. "אז מה תעשי מחר?"

"לא אלך, כמו כל שנה. אני לא יכולה ללכת לבית הכנסת עם ידיים על האוזניים ועיניים עצומות, ובכלל האקדח פיקות הזה בכלל לא דומה לדברים שהילדים האלה עושים, ה'בומים' שלהם הרבה יותר חזקים".

"אז מה תעשי?" אבא שאל בשנית, נאנח.

"אחכה שיגיע פסח", היא בלעה את רוקה, ניגבה את עיניה. "כמו כל שנה".

...

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה