דיון במעלליו יתנכר נער?

  • הוסף לסימניות
  • #21
לפי דבריך יש שני סוגים של אנשים. הרגילים והקדושים מרחם.
כל הילדים שלי הם לא קדושים מרחם. צר לי לאכזב. גם אני אגב לא קדוש מרחם.
אם כך, להיות גדולים כבר אין לנו סיכוי. חבל.
אז כדאי שאני אכבה מראש את כל השאיפות.
אם ראית בדברי שכל מי שאינו קדוש מרחם אין לו סיכוי - תקרא שוב.
זו בדיוק הגישה העצלנית שמעקרת את כל כוונת הרעיון של קריאה במעשי גדולים.
 
  • הוסף לסימניות
  • #22
מכירים את הסיפור הידוע על אותו צדיק מגדולי הדורות שבצעירותו היה נכשל בעבירות שוב ושוב ונופל במלכודות היצר-הרע פעם אחר פעם?
לא מכירים? גם אני לא.
נשמע שכל הצדיקים היו קדושים מרחם. מעולם לא טעמו טעם חטא, לא ידעו צורת ניסיון והתמודדות. לא הכירו מה היא נפילה. מגיל אפס הם ניצחו את היצר הרע בנוק אאוט מוחלט.
בגיל שלוש הם כבר ידעו את כל הש"ס בעל פה, בגיל שש כבר לא היה בעיירה מי שילמד אותם תורה, אז הם נסעו לרשכבה"ג. ובגיל תשע גם רשכבה"ג זצוק"ל כבר הרים ידיים מרוב העומק והחריפות של הנער.

ועכשיו הילד שומע את סיפורי הצדיקים, ומה הלקח שהוא מפיק מזה? שאני כבר לא אהיה צדיק. כי אני לפעמים שוכח לברך, ולא תמיד מכבד את ההורים, וקורה שלא בא לי להתפלל. אני ילד רגיל.

יש מכתב ידוע של ה'פחד-יצחק' שבזמנו עורר פולמוס גדול. במכתב הוא כותב שלבעל החפץ-חיים היו המון ניסיונות ונפילות בלשון הרע. כן. הסבא קדישא, ההייליגער חפץ חיים - דיבר לשון הרע. אז לכן זה עושה אותו פחות צדיק? לא ולא. זה עושה אותו בן אדם. הוא לא נולד מלאך, אלא בן אדם קרוץ חומר, עם ניסיונות ונפילות כמוני וכמוך. בן אנוש שעבד על עצמו והתרומם לדרגות גבוהות ונשגבות. 'שבע ייפול' זה תנאי כדי להיות 'צדיק וקם'.

ואם באים ומספרים לילד סיפורי צדיקים שהופכים את הצדיקים לאויס-מענטש - זה לא מרומם אותו. כי הוא יודע שהוא לא כזה.
הילד יודע שיש לו כל מיני 'מעללים'. והם גורמים לו לניכור מהדמויות הנשגבות שמוצגות בסיפורים. במעלליו יתנכר הנער.

אז אולי עדיף לספר את הסיפורים האמיתיים? את כל ההתמודדויות שהיו לצדיק עד שהוא נהיה צדיק, את הדרך הארוכה שהוא עשה עד שהוא הגיע להיכן שהגיע, כך יש יותר סיכוי שהילד יתחבר לדמות וישאף להיות כמוה.
סתם מניח פה השערה לא מבוססת.
יכול להיות שבדיוק כמו הביוגרפיות האידיאליסטיות והמתוקתקות, גם הספרות שלנו עם אותו עקרון? לדבר על עולם אוטופי ומושלם, בלי כל הניסיונות האמיתיים?
 
  • הוסף לסימניות
  • #23
עד כמה שאני מתרשם מהסיפורים המסופרים במקומותינו - אין מטרתם של הסיפורים לעודד אותנו ואת צעירי הצאן להיות גם כן 'גדולים'. המטרה היא להמחיש עד כמה הם גדולים, ועד כמה אנחנו אפסים, ואם כן בוודאי ובוודאי שאנו מחויבים לשמוע לכל אשר יצא מפיהם, ואין לנו להרהר ולערער מאומה אחריהם.
אם יסופרו סיפורים על נפילות וטעויות, על שגיאות ומבוכות, עלולה חס ושלום להיות הרגשה שכמונו כמוהם, ו'כל העדה כולם קדושים' וכו', ו'גַּם לִי לֵבָב כְּמוֹכֶם, לֹא נֹפֵל אָנֹכִי מִכֶּם, וְאֶת מִי אֵין כְּמוֹ אֵלֶּה' (איוב יב ג), ומזה אנו חוששים.
 
  • הוסף לסימניות
  • #24
נושא חשוב ולעוס למדי,
המהווה כר נח לליצנים דוגמת לוינסון ושלזינגר ללגלג על כל הקדוש והיקר בעסקת חבילה מכוערת, הפוסלת מבלי מודע את כל ההתרוממות שניתן להתרומם מקריאה פשוטה על חייהם המקודשים של הצדיקים שלא וויתרו על אף יום בחייהם.
ומותר להגיע למסקנה הנכונה שרוב הצדיקים עמלו על גדלותם משחר נעוריהם ואכן חיו חיים שכל יום מתוכם מולא בתורה ויראה וחסד ועמל, ולא זכו לרדת למטה מדי לצורך עלייתם. כן, יש קדושים מרחם, מה לעשות.
כמה זה חינוכי? הרבה. בוודאי הרבה יותר מקריאה על תקופות שפל של צדיקים וחסידים.
בביוגרפיה יש גם את עניין ה"מושגים", שזו עיקר המטרה בקריאת ביוגרפיה. אפשר ללמוד אפילו ממשה רבינו, אפילו שאין לנו סיכוי להגיע לדרגתו. לא כל קדוש מרחם פוטר את העצלנים שמחפשים להתפטר מן האחריות של כל אדם על כל רגע מחייו.
כדי לדעת שאפשר בשעה אחת להקדים לגן עדן, ולא משנה באיזו דיוטא אתה נמצא, לא צריכים את הביוגרפיות. עיינו בדברי חז"ל ותיווכחו.
הבעיה בדברים הללו שנותנים הרגשה שלגדולי ישראל לא היו קשיים, והכל הלך אצלם בקלות בהיותם קדושים מרחם.
[כי למי שיש קשיים - מוכרח שגם יהיו נפילות. אנו איננו מלאכים. שבע יפול צדיק וקם].
התורה הקדושה לא נמנעה מלספר על גדולי האומה סיפורים שלא היו עוברים היום את הביוגרפיות של גדולי ישראל... כמובן שהדברים בדקי דקות וכו', אבל הקו ברור, וכבר האריך בזה הרש"ר הירש, שהלך בקו האומר שאם התורה לא נמנעה מלכסות על מעשיהם גם אלו הנראים בלתי נעימים, זה מוכיח שהדברים האחרים, הגדולים, אכן הינם מעשים מושלמים
אם כך, להיות גדולים כבר אין לנו סיכוי. חבל.
אז כדאי שאני אכבה מראש את כל השאיפות.
זו טעות כל כך חמורה..
השאיפות שלנו הם לא להיות "גדוילים". חד משמעית!
השאיפות שלנו הינם לעבוד את בוראנו כפי הכלים שקיבלנו, וכפי איך שהוא דורש מעימנו.
כל אחד יש לו את המקום אליו הוא צריך להגיע, ולשם הוא אמור להגיע, ולא לשום מקום אחר.
לא כל אחד אמור להיות מנהיג של דור!
[אולי קורח לא קיבל זאת, הוא רצה להיות מנהיג בעצמו, וסבר שכל אחד ואחד צריך לקבל הזדמנות שווה - כי כל העדה כולם קדושים וגו' ומדוע תתנשאו וגו]
לכל אחד ואחד יש את תפקידו עלי אדמות ותו לא! ואין לזה שום שייכות אם הוא קדוש מרחם.
כך שהמשפט "מאחר שאיני קדוש מרחם אכבה את השאיפות" - מראה שהשאיפות אינן לכיוון הנכון.
.
 
  • הוסף לסימניות
  • #25
פעם שמעתי מאדם חכם:
שכאשר הוא מחפש לספר לילדיו על מידות טובות ועבודת ה', הוא לא מספר על הצדיקים הגדולים, אלא דווקא על אנשים "רגילים" שעבדו והתאמצו.
כי לצדיקים לא היו אותם נסיונות כמו אצלו.

[ואחרי האשכול הנוכחי, אוסיף, שכנראה הכוונה היא לאותם צדיקים שהיו קדושים מרחם].
 
  • הוסף לסימניות
  • #27
יש סיפור על אמא של הרב ואזנר, כמובן יש עליו סרט/מצגת או מה שלא יהיה. שויתרה על לשיר באופרה של וינה תמורת הבטחה שלבן שיעיר את עיני ישראל. זה סיפור טוב להתגברות על נסיונות אבל סיפור גרוע לשאיפה לגדולות. כי אמא שלי לא קיבלה הבטחה... וגם העובדה שהרב ואזנר ישב ללמוד לאור הלבנה כבחור לא רלוונטית, כי אמא שלו קיבלה הבטחה. זו דוגמא נוספת לעיוות של קדוש מרחם היה הנער.
 
  • הוסף לסימניות
  • #28
הבעיה בדברים הללו שנותנים הרגשה שלגדולי ישראל לא היו קשיים, והכל הלך אצלם בקלות בהיותם קדושים מרחם.
[כי למי שיש קשיים - מוכרח שגם יהיו נפילות. אנו איננו מלאכים. שבע יפול צדיק וקם].
התורה הקדושה לא נמנעה מלספר על גדולי האומה סיפורים שלא היו עוברים היום את הביוגרפיות של גדולי ישראל... כמובן שהדברים בדקי דקות וכו', אבל הקו ברור, וכבר האריך בזה הרש"ר הירש, שהלך בקו האומר שאם התורה לא נמנעה מלכסות על מעשיהם גם אלו הנראים בלתי נעימים, זה מוכיח שהדברים האחרים, הגדולים, אכן הינם מעשים מושלמים
זו טעות כל כך חמורה..
השאיפות שלנו הם לא להיות "גדוילים". חד משמעית!
השאיפות שלנו הינם לעבוד את בוראנו כפי הכלים שקיבלנו, וכפי איך שהוא דורש מעימנו.
כל אחד יש לו את המקום אליו הוא צריך להגיע, ולשם הוא אמור להגיע, ולא לשום מקום אחר.
לא כל אחד אמור להיות מנהיג של דור!
[אולי קורח לא קיבל זאת, הוא רצה להיות מנהיג בעצמו, וסבר שכל אחד ואחד צריך לקבל הזדמנות שווה - כי כל העדה כולם קדושים וגו' ומדוע תתנשאו וגו]
לכל אחד ואחד יש את תפקידו עלי אדמות ותו לא! ואין לזה שום שייכות אם הוא קדוש מרחם.
כך שהמשפט "מאחר שאיני קדוש מרחם אכבה את השאיפות" - מראה שהשאיפות אינן לכיוון הנכון.
כל מילה!
 
  • הוסף לסימניות
  • #29
יש סיפור על אמא של הרב ואזנר, כמובן יש עליו סרט/מצגת או מה שלא יהיה. שויתרה על לשיר באופרה של וינה תמורת הבטחה שלבן שיעיר את עיני ישראל. .
יאיר את עיני ישראל:)
בן שיעיר את עיני ישראל יש לכל האבות של מנתחי העיניים בלייזר...
 
  • הוסף לסימניות
  • #30
יש בגמרא מקור להיות אנשים מסוימים קדושים מרחם? כל עוד לא אראה מקור אנא הרשו לי לפקפק בביטוי הנראה לי כקלישאה.
בבבא מציעא כמדומני יש סיפור על מנחם בנם של קדושים.
רב נחמן, שעד שלא נפלה לו הכיפה, לא נאבק בנסיונות (לפחות ברמת הפשט)
 
  • הוסף לסימניות
  • #31
סתם מניח פה השערה לא מבוססת.
יכול להיות שבדיוק כמו הביוגרפיות האידיאליסטיות והמתוקתקות, גם הספרות שלנו עם אותו עקרון? לדבר על עולם אוטופי ומושלם, בלי כל הניסיונות האמיתיים?

מאוד נכון. גם אם לא כולה, חלקים גדולים ממנה.

וברוך שזכיתי לכוון מעין דבריך אלו, כאן:

https://www.prog.co.il/threads/וישב-טוב-9.402664/#post-5974774

היה עוד אשכול רחב יותר בזה לפני כמה חודשים, ואיני מוצא אותו לעת עתה. המוצא הישר יבוא על שכרו.
 
  • הוסף לסימניות
  • #33
ומותר להגיע למסקנה הנכונה שרוב הצדיקים עמלו על גדלותם משחר נעוריהם ואכן חיו חיים שכל יום מתוכם מולא בתורה ויראה וחסד ועמל, ולא זכו לרדת למטה מדי לצורך עלייתם. כן, יש קדושים מרחם, מה לעשות.
יש אידיאולוגיה כזו שלומדים מהצלחות.
ואני חושבת שלומדים הרבה יותר מנפילות.
להצליח זה קל. ליפול נכון זה מורכב הרבה יותר.

הדרכה איך להיכשל, זה מה שחסר בספרות שלנו.
איך לצאת ממצבים שמרגישים בהם דפוקים , חוטאים , גרועים וחסרי סיכוי.
אבל גדולי ישראל, ולא רק הם , כולם בסיפורים לא הרגישו אף פעם ככה. אז איך אפשר ללמוד מזה משהו?

ההנחה של כותבי הביוגרפיות החינוכיות במיוחד היא שמסלול העלייה של גדולי ישראל היה בקו ישר למעלה, ואני בטוחה שהוא היה (ועדיין) זיגזגים לכל האורך.
נכון שגם ככה הוא כמה וכמה רמות מעלינו. אבל מה שהכי חשוב זו התנועה.

מושגים זה יפה . חשוב. אבל לא מקדם אותי ברמה אישית.
המושגים האלו הם ברמה של הגדול בישראל, הכי לא שלי , ואני צריכה הסבר שידבר למקום שלי , הנמוך , ולא תיאורים על יופי הנוף בהרים כשאני משוטטת בעמק , ומשתדלת להתרחק משפת התהום.
 
  • הוסף לסימניות
  • #34
מאמר חשוב בנושא [חבל שאין מאמר דומה מתוך בית המדרש]. בגדול אפשר לומר שהמסקנה שלו היא שהליקוי הזה של ההגיוגרפיה (שבחי קדושים) מצוי בספרי ביוגרפיה, אך לא בספרי חינוך כדוגמת שאיפות או נפש הישיבה וכדו'. האמירה הנוקבת של הרב הוטנר מתקבלת בספרי חינוך אך הביוגרפיים כנראה אינם רואים מטרה דידקטית בספרים שלהם.
 

קבצים מצורפים

  • זכר צדיק לברכה - הרהורים וערעורים על אופני הבניית זכר גדולי התורה החרדיים.pdf
    KB 662.2 · צפיות: 100
  • הוסף לסימניות
  • #35
הבעיה בדברים הללו שנותנים הרגשה שלגדולי ישראל לא היו קשיים, והכל הלך אצלם בקלות בהיותם קדושים מרחם.
[כי למי שיש קשיים - מוכרח שגם יהיו נפילות. אנו איננו מלאכים. שבע יפול צדיק וקם].
התורה הקדושה לא נמנעה מלספר על גדולי האומה סיפורים שלא היו עוברים היום את הביוגרפיות של גדולי ישראל... כמובן שהדברים בדקי דקות וכו', אבל הקו ברור, וכבר האריך בזה הרש"ר הירש, שהלך בקו האומר שאם התורה לא נמנעה מלכסות על מעשיהם גם אלו הנראים בלתי נעימים, זה מוכיח שהדברים האחרים, הגדולים, אכן הינם מעשים מושלמים
מהביוגרפיות שאני קראתי, מאף אחת מהן, לא עלה שלגדולי ישראל לא היו קשיים. ההיפך הגמור הוא הנכון. הקשיים שלהם רק הלכו ותכפו, ובכל זאת הם השכילו להתעלות מהם, שזו מטרת הקשיים בעולם, וזו מטרת ידיעת הסיפורים הללו. להשליך מהם לגבי הניסיונות שלנו. ולפחות באופן אישי, אם יש משהו שעובד - זה זה.
יש בגמרא מקור להיות אנשים מסוימים קדושים מרחם? כל עוד לא אראה מקור אנא הרשו לי לפקפק בביטוי הנראה לי כקלישאה.
קדוש מרחם כביטוי, לא כמהות.
יש מקורות בתורה שהלוויים נבחרו על ידי הבורא עצמו להיות קדושים לו. (ובעצם כל ישראל נבחרו על להיות לו לעם, לספר תהילותיו בעולם, להיות קדושים ומופרשים מכל העולם). ודברי הרמב"ם (כמדומה) הידועים שבזמננו לומדי התורה הם כשבט לוי. ואינספור סיפורים ועובדות על גדולים שהופרשו מן העולם הזה ואכן גדלו.
(ויתאים לכאן תגובתו של הגר"א לדברי הכיבושין של המגיד מדובנא, שאיננו מחפשים ניסיונות).
יש סיפור על אמא של הרב ואזנר, כמובן יש עליו סרט/מצגת או מה שלא יהיה. שויתרה על לשיר באופרה של וינה תמורת הבטחה שלבן שיעיר את עיני ישראל. זה סיפור טוב להתגברות על נסיונות אבל סיפור גרוע לשאיפה לגדולות. כי אמא שלי לא קיבלה הבטחה...
המסר של הסיפור הזה מיועד לא להרב וואזנרים של הדור הבא, אלא לאמהות הפוטנציאליות שלהם, לוותר על שירה באופרות הווינאיות למיניהן ובזכות זה יהיו להם בנים צדיקים. האם אתה מנסה להכחיש את הקשר בין מעשיהם ושאיפותיהם והקרבותיהם של הורים לבין עתידם של ילדיהם?
ובדיוק בשביל לימוד השאיפות לגדלות יש את סיפור הלימוד לאור הלבנה.
מזה ומזה אל תנח וכו'
יש אידיאולוגיה כזו שלומדים מהצלחות.
ואני חושבת שלומדים הרבה יותר מנפילות.
להצליח זה קל. ליפול נכון זה מורכב הרבה יותר.
לא לומדים כלום מהנפילות, אלא מההתגברויות לאחריהן. ואת זה יש גם יש בביוגרפיות רבות.
ההנחה של כותבי הביוגרפיות החינוכיות במיוחד היא שמסלול העלייה של גדולי ישראל היה בקו ישר למעלה, ואני בטוחה שהוא היה (ועדיין) זיגזגים לכל האורך.
לא נכון, אין קו ישר, יש קשיים והתגברויות, כנ"ל.
מושגים זה יפה . חשוב. אבל לא מקדם אותי ברמה אישית.
המושגים האלו הם ברמה של הגדול בישראל, הכי לא שלי , ואני צריכה הסבר שידבר למקום שלי , הנמוך , ולא תיאורים על יופי הנוף בהרים כשאני משוטטת בעמק , ומשתדלת להתרחק משפת התהום.
לא יודע מה לגבייך, אבל באופן אישי, ובאופן קצת יותר כללי, בעבודה עם נערים, אם יש משהו שמקדם במובנים רוחניים אלו המושגים. המושגים מקדמים, מציבים ציונים, מרוממים, נותנים מבט, מגדירים שאיפות, מרטיטים את הלב ומטלטלים את הנשמה.
לא קראתי את כתבי הרב קמינצקי, אבל א, חזקה עלי חתימתו של מרן הגרי"ש, ב, אני מוכן להתערב על כסף שהתועלת מספרים כ"ויאמר הנני", "השקדן", ועוד ועוד, הוא לאין ערוך ובלי שום השוואה לסיפורי נפילותיהם של גדולים.
והערה טכנית קטנה, אם בעמק יש שפת תהום, הרי שאינו עמק.
 
  • הוסף לסימניות
  • #36
כדאי מאד מאד לקרוא את הנכתב בנושא זה ע"י הרב יעקב בוצקובסקי בספר "חישבתי דרכי".
מקיף את כל הנושא מהיבטיו השונים, ברהיטות ובבירור.
תודה על ההמלצה. הלכתי לקרוא, אכן מאמר מיוחד במינו.
המדובר הוא על פרקים כ"א וכ"ב בספר.
מצטרף בחום להמלצה לקרוא את המאמר הנ"ל.
אצטט רק את סיכום הדברים משם:

הסיפורים על גדולי ישראל אמורים לגרום לנו לרצות להתקרב למדרגתם, וזה יתכן רק על ידי תחושת הזדהות. ההזדהות לא תיתכן אם לא נבין שהם היו בני אדם כמונו שנלחמו עם נסיונות פעוטים ועם קשיי החיים, והתעלו צעד אחר צעד.
ולהיפך, אם מדגישים את מדרגתם העצומה מתוך התעלמות מהקשיים והחלקים האנושיים שבחייהם, מקבלים הרגשה שאנחנו מופקעים מגדלות אמיתית, וזה מצב שעלול להזיק רבות.

הדרך הנכונה להתייחס לסיפורים על ה'גדולים' היא על ידי ההבנה שהם היו בני אדם אנושיים, שהצליחו לגדל ולרומם את ה'אדם' שבהם, במהלך עקבי וממושך. תפיסה כזו בכוחה לגרום לנו לרצות ללכת גם כן בדרך זו, ולהצליח בעז"ה, גם אם לא נזכה לכותרות העיתונים.
 
  • הוסף לסימניות
  • #37
יש שלושה סוגי אנשים:
יש אנשים שנולדו מוכשרים להיות גדולים, כאלו שיש להם נתונים המתאימים לאדם משולם.
אנשים כאלו זקוקים לעבודה בתחילת דרכם, לא בסגנון שמוכר לנו, והם מתי מספר בדור.
[לדוג' כמשה נולד, התמלא הבית כולו אורה. וזה לא סותר שהמלך ראה בציור שזה קוביוסטוס (שודד)].
יש אנשים שנולדו רגילים, אבל בעקבות מאמציהם הכבירים הצליחו להתעלות לדרגות גבוהות.
[לדוג' הרמב"ם שבקטנותו לא הצליח ללמוד].
ויש אנשים רגילים שקמים ונופלים כל הזמן. כמונו.

לקבל ברכות, כוחות וללמוד תורה, עדיף מהסוג הראשון.
לקבל השראה, מהסוג השני.
ובשביל סיפורת - מהשלישי.
 
  • הוסף לסימניות
  • #38
[לדוג' כמשה נולד, התמלא הבית כולו אורה. וזה לא סותר שהמלך ראה בציור שזה קוביוסטוס (שודד)].
זה לא סותר, כי האגדה הזאת היא מיתוס שחדר אלינו איכשהו לפני מאתים שנה, כלומר משה רבינו בחייו ניצל מהחשדות נגדו.
[לדוג' הרמב"ם שבקטנותו לא הצליח ללמוד].
וזה מאיפה? גם משם?
 
  • הוסף לסימניות
  • #39
יש סיפור על אמא של הרב ואזנר, כמובן יש עליו סרט/מצגת או מה שלא יהיה. שויתרה על לשיר באופרה של וינה תמורת הבטחה שלבן שיעיר את עיני ישראל. זה סיפור טוב להתגברות על נסיונות אבל סיפור גרוע לשאיפה לגדולות. כי אמא שלי לא קיבלה הבטחה... וגם העובדה שהרב ואזנר ישב ללמוד לאור הלבנה כבחור לא רלוונטית, כי אמא שלו קיבלה הבטחה. זו דוגמא נוספת לעיוות של קדוש מרחם היה הנער.
ואם היה כבודו נחשף למוטציה שעבר הסיפור,
כדי להכשירו לפרסום בעיתון המודיע למחרת פטירת הרב ז"ל,
היה רץ לבטח לנשק את שולי גלימת המעשה המקורי.
 
  • הוסף לסימניות
  • #40
ואם היה כבודו נחשף למוטציה שעבר הסיפור,
כדי להכשירו לפרסום בעיתון המודיע למחרת פטירת הרב ז"ל,
היה רץ לבטח לנשק את שולי גלימת המעשה המקורי.
כנראה שגם הרב אברהם אוחיון קרא את הסיפור בהמודיע...
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

אשכולות דומים

מסיבה לגיבורים


שלום הרב פוגל.

כבר שנים רבות שאני עוסק בחינוך ומתנדב בארגון שקט שעוזר לבחורים ומי שמאוד רוצה מוצא את הדרך לדעת עליו. למרות כל הקורסים והלימודים, הרבה חיבוטים וספיקות ולבטים אני עובר בעבודה הקדושה הזו, והייתי רוצה בעזרתך לשתף את החברים בקצת תחושות.

בעצם, ניסיתי להביא לך כאן בצורה אותנטית ציטוטים מהדיבורים הרבים שנקלטו בין הדלתות ברכבי הקט, לשזור מהם סיפור.

דרך הסיפור רציתי לנסות להסתפק בקול: הכלה או גבולות? להשקיע הרבה במתמודדים או דווקא בגיבורים? לסיפור הזה אין מסר, יש בו ספק. הרבה ספק. ואתה יודע מה? אולי זה דווקא מסר טוב: בעולם עתיר בידע ושיטות, בסיפורים וטורים עם סימני קריאה, לנסות להציב סימן שאלה: שאולי אין מסלול חד משמעי אלא צריך איזון בין כל הדברים, וגם זה קשה, כי מה שטוב מפה רע משם ולהיפך.

אז הנה הסיפור, ומחילה, לא התאפקתי, התערבתי עם שתי הערות ביניים לשיפוטך.

’’נולדתי למשפחה חשובה. אחים לומדים בישיבות חשובות, אבא ואמא במשרות נכבדות, הכל מדוייק ומתוסרט מראש. גם הכשרונות שלי היו טובים, מה שהכריח הסללה לדרך ידועה מראש: ציפיות גבוהות ממני להיות מהמובחרים בכיתה, אחר כך ישיבה קטנה, ישיבה גדולה, וגו’ וכו’ וכדו’.

ועוד פרט חשוב: הורי, אנשי חינוך, אוהבים ועוטפים, סמכותיים וטובים. הורים מושלמים. בהמשך אסביר לך למה היה חשוב לומר זאת.

אז כפי שאמרתי, התסריט היה מדויק עבורי, אבל היתה בעיה אחת: השחקן הראשי בתפקיד הלא הוא אני, לא שיתף פעולה. עשיתי כל דבר אפשרי כדי להפריע למסלול הזה להתממש.

הייתי ילד לא קל, מרדן, במערכת עם כללים מאוד ברורים: אסור לאחר. אסור לצייר. אסור לדבר. אסור לאכול. אצל אחד היה גם אסור להתפנות. לכל זמן ועט. יש מבחנים, מטלות. עכשיו כותבים, עכשיו עומדים. אני לא הסתדרתי עם כל זה. והאמת? סליחה ממחנכי, אבל רובם גם לא ניסו להסתדר איתי. ובצדק, ניסית פעם ללטף קיפוד?

אז הפרעתי. ואז הייתי צריך לשבת בשולחן האחרון. לבד. ואחרי זה בחוץ. זה כבר לא היה לבד. לפחות זה. המפקח ניסה להחזיר אותי, אבל המלמד אמר, ושוב, בצדק, שהשיעור לא נוסע. אז עפתי שוב החוצה ברוב חדווה.

לאט לאט התחלתי להידרדר, מהכיתה למסדרון, מהמסדרון לבית, מהבית לרחוב, מהרחוב לזוהמה. וירידה, מי שחווה אותה יודע בכאב: ברגע שהיא מתחילה, היא חדה ותלולה. וכואבת, אוהו כואבת, ואז מגיעים מטה, לתהום, בחבטה. ואז קמים ומתרגלים לעומק התהום ולא אוזרים כוחות לטפס חזרה כי זה כבר ממש קשה.

למעשה, למרות שבלב הכל כבר היה מבושל עמוק, העזיבה שלי היתה באבחה אחת בשיעור א’ ישיבה קטנה. שום דבר מהכללים לא התאים לי: השיעור הארוך, הסדר, הסדר חזרה חודשית, השיחות, הכללים, מרדתי, עד שנקראתי ונאמר לי: אם אתה רוצה להישאר, חמישה תנאים! כמובן שלא יכולתי לעמוד בהם, והלכתי.

בזמנו ניסו כל מיני מומחים לחפש בעיות מדוע אני כזה מרדן. כל מיני אבחונים. אבל לא מצאו משהו. היום במבט לאחור אני מצאתי מה זה, לתופעה הזו יש שם: יצר הרע.

חשוב לי להגיד לך את זה כמי שהיה שם וחזר: מחפשים היום בעלונים כל מיני סיבות לנשירה, גבולות חזקים מידי, גבולות חלשים מידי, קצת חום, יותר חום. תשמע, אצלי היו כל התנאים הכי טובים שיכולים להיות, הורים מושלמים, ובכל זאת נשרתי, וכל כותבי הטורים והסיפורים יכולים להיות מאושרים כי מצאתי את האבחנה הגדולה: יצר הרע. ולא, לא תוכלו להתמודד במקומי, ובנסיונות הדור הזה, מה לעשות, לא כולם עומדים וזהו. זה המצב, זו הבחירה.

לכל אחד שעזב יש סיפור כיס על מלמד שאמר לו מילה, או משגיח שסילק אותו סתם. אני לא מזלזל בעומק הפגיעה, ואוי למלמד שפוגע ח’’ו. אבל שלא יספר לי סיפורים שבגלל זה הוא עזב הכל. די עם זה. הוא עזב כי בא לו. כי יצר הרע’’.

ידידי הרב פוגל, אני עוצר את הסיפור של הנער וחייב להעיר: זה חשוב מאוד להקשיב למה שהנער הזה אמר כאן, כדי שיפסיקו לחשוב שהורים ומורים אשמים ביצר הרע של בנם. אני קורא היום שכותבים על הכלה ושמייחלה, הנה תשמע טוב משהו מה שאומר מי שעבר את זה: הדבר שהכי יכול למהר את ההידרדרות זו הכלה של היצר הרע. והדבר הכי בריא שיכול מעט לעצור הידרדרות, זה גבולות ליצר הרע. וזה תפקידם של ההורים.

כל מה שמדברים על הכלה - הכוונה לנער שהוא עמוק בשנות ההתבגרות שכבר חצה את הגבולות. אבל ילד בחיידר? נער רגיל? רק גבולות וגבולות.

סליחה על ההפרעה, נחזור לסיפור:

’’יום אחד, כבר אחרי שעזבתי, וכבר לא נראיתי כלל בחור ישיבה. פתאום קיבלתי טלפון. על הקו: הר’’מ שלי עד לא מכבר, זה שאצלו ההידרדרות נראתה גם בחוץ. הוא אומר לי: תשמע, לא מרגיש בנוח שעזבת (הועזבת..) ככה בפתאומיות, בא יחד נשב עם החברים, נעשה מסיבת פרידה, תתלבש יפה ותבוא.

התרגשתי ובאתי. היה מדהים. הרבנים דיברו בשבחי, החברים אמרו איזה מקסים אני, יצאתי משם בדמעות. ועם המון מחשבות.

זה חלחל וחלחל, לקח לי זמן, אבל אחרי כמה חודשים נקשתי עם כובע וחליפה על דלת ביתו של המשגיח המופתע ואמרתי לו: חזרתי. המשגיח מיד החזיר אותי לישיבה, הר’’מ כה שמח בי, אמרתי לו שחזרתי בתשובה. וזהו אני רוצה להיות בישיבה.

הוא כל כך התרגש, וידא שאני ’’נקי’’, והחזיר. זהו, ככה, חלק. ללא חמשת התנאים. אני עדיין בתפקוד די נמוך, אבל מה לעומת זה שהחזירו אותי משם? לאט לאט אני בונה את עצמי, יש נפילות אבל יש התקדמות, ומבינים אותי, יודעים שמתקדמים לאט לאט’’.

זה הסיפור של הנער החביב כפי שסיפר לי את חוויותיו.

עכשיו, הרב פוגל, אני שואל בזעקה מרה:

למה עושים מסיבה למישהו שעזב? למה מגיע לו הוקרה? מסיבה נעשה למי שנשאר, לא למי שעזב. למה הוא קיבל מסיבה? נכון, בזכות המסיבה הוא חזר. אבל אולי אם היו עושים לו מסיבה קודם הוא לא היה הולך. אולי הוא הרגיש שכדאי ללכת, כי יהיה מסיבה, אולי התחשק לו לקבל כבר מהיחס המיוחד.

למה ילד צריך לעבור כזה מסע ייסורים בשביל שיתייחסו אליו בהבנה, בשביל שלא יהיו קצרי רוח? בשביל שיעשו לו מסיבה?
למה לפני כן כל השנים, הוא במסדרון ולבד בשולחן ללא יותר מידי רחמים כי הוא הרי בסדר: תלך. תחזור. תענש, תינזף.
הוא רק נושר ופתאום כולם פוצי מוצי. כולם בעדינות לידו כמו על תבנית ביצים.
למה רק לנושרים יש יחס טוב? למה להם כן מוותרים? מה עם אלו הרגילים, שקשה להם והם מרדנים, שמתמודדים יום יום ונושכים שפתיים? מה הם מרגישים במסיבה שלו? שזה שווה ללכת? אולי במקום מסיבה למתמודדים נעשה מסיבה לגיבורים?’’.

הרב פוגל, אתה תסלח לי שאני נסער וסותר את עצמי כל שורה, אמרתי לך מראש, שאני אביא את כל המחשבות של כל הצדדים, כי באמת יש המון צדדים, וכולם נכונים. אולי במקצוע הזה לא יזיקו סימני שאלה. וגם זה בסימן שאלה.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה