דיון במעלליו יתנכר נער?

  • הוסף לסימניות
  • #81
מה היו אומרים הפסיכולוגים היום על אבא כזה?...
בלי לקרוא הכל, הבנתי שיש ביקורת - כנ"ל באשכול הסמוך - על הספרות החרדית.
היא מטייחת. מתכחשת. מעלימה. יוצרת מציאות אוטופית ומקוממת.
יש לי מגילה ארוכה בעניין, אבל אקצר:
בגדול הספרות החרדית עשתה כברת דרך יפה, מימי ספרות הילדים המתקתקה בה הילדים היו טובים, ההורים מושלמים והמחנכים מורמים מעם. ב"ה אתם יכולים לקרוא היום על אמא שטעתה, מורה שהייתה לא בסדר ואפילו מנהל (!!!) שנהג שלא כשורה.
האם יש עוד דרך לעבור כדי להציג מראה מדויקת, לא מתייפייפת, מול פני הקורא? כמובן.
האם נגיע להסרת כל המחיצות, השלכת המסכות והצגת המציאות כמות שהיא? לכאורה לא.
למה?
כי לא על הכל נכון לכתוב.
זה לא פוליטיקלי קורקט, אבל זה נכון.
נתקדם עוד קצת, בעז"ה, ואפילו עוד הרבה. לא נגיע "עד הסוף" כמו בציבור הכללי.
בנוגע לספרות על גדוילים, ואיך שהיא נתפסת בעיני צעירי הצאן:
בגיל שלוש ילד לא יכול להבין שאבא שלו הצדיק קנאי. בגיל שנתיים ילד לא יתפוס איך אמא הטובה שלו מרכלת על השכנה. השכל והתפיסה שלהם מוגבלים, ובהתאם לכך לא נכון לחשוף בפניהם תפיסות שיקלטו במהלך חייהם, עם התבגרותם השכלית והרגשית.
וכל אחד מבין שגדולי ישראל נפלו וקמו. וכל אחד יקלוט את זה במוקדם או במאוחר בהתאם לרמת ההבנה שלו.
וזה נכון גם לגבי הספרות החרדית, שלא תציג את נפילות גיבוריה החרדים, במלוא כישלונם.
ברור!
אבל האם האלטרנטיבה הנכונה היא להלעיט אותם בסיפורים שהאמת שבהם חלקית בלבד? [בפרט כשנזק גדול טמון בהלעטה זו].
 
  • הוסף לסימניות
  • #82
וכל אחד מבין שגדולי ישראל נפלו וקמו. וכל אחד יקלוט את זה במוקדם או במאוחר בהתאם לרמת ההבנה שלו.
אין ספק שבגיל צעיר ילדים קולטים כל דבר בשחור לבן ואסור לנו להשחיר את דמותם של גדו"י בעיני הילדים.
דיברתי בעיקר על עצם הרעיון שגם מי שנולד עם כשרונות בינוניים ומטה יכול להיות גדול בישראל כמו הרמב"ם, לדוג'. לדעתי, זו גישה שכל ילד חייב לקלוט אותה מגיל ינקות. חבל לייאש אותם מראש ולצייר בגיל צעיר מציאות אוטופית שגם להם, בגילם ובשכלם, ברור להם שאינם יכולים אפילו לחלום על הכיוון.
 
  • הוסף לסימניות
  • #83
אין ספק שבגיל צעיר ילדים קולטים כל דבר בשחור לבן ואסור לנו להשחיר את דמותם של גדו"י בעיני הילדים.
דיברתי בעיקר על עצם הרעיון שגם מי שנולד עם כשרונות בינוניים ומטה יכול להיות גדול בישראל כמו הרמב"ם, לדוג'. לדעתי, זו גישה שכל ילד חייב לקלוט אותה מגיל ינקות. חבל לייאש אותם מראש ולצייר בגיל צעיר מציאות אוטופית שגם להם, בגילם ובשכלם, ברור להם שאינם יכולים אפילו לחלום על הכיוון.

בטח כולם מכירים את המדרש, שמשה רבינו היה לומד תורה ומשכחה עד שהקב"ה נתנה לו במתנה.

מי שנחשל בלימודים, זו לא הבעיה, הבעיה היא במי שמתרפה.
ובשביל זה, לדעתי כדאי לספר סיפורים על הרמב"ם ומשה רבינו וכו'..
 
  • הוסף לסימניות
  • #84
אפילו הרמב"ם עצמו מתואר כבעל כשרונות חלשים ומטה וכונה ע"י אביו 'בן הקצב'.
לעניות דעתי הסיפור הזה הוא הוצאת שם רע גמורה, הן על רבי מיימון הדיין אבי הרמב"ם, והן על הרמב"ם בעצמו שכך סיפר לשון הרע על אביו.
המכתב הזה הוא זיוף גמור, ללא שום ספק, אין לו שום מקור אותנטי, ולדעתי גם אם אנחנו מאד רוצים לספר סיפורים מהסוג הזה, יש לספר רק סיפורים אמיתיים.
ולדוגמא - הר"י מיגאש נפטר בשנת ד'תתק''א, הרמב"ם נולד בשנת ד'תתצ"ה, דהיינו שהוא היה בן 6 כשהר"י מיגאש נפטר, ולא יתכן שבגיל 18 עדיין הר''י מיגאש הורה לרמב"ם מה לעשות.
כמו כן, השם 'מיגאש' לא קשור בכלל לעיר בשם 'גאש', שלא ידוע על קיומה אי פעם.
מתוך 'המכלול' ערך הר"י מיגאש: הרמב"ם מתייחס אליו כרבו וחולק לו תוארי כבוד והערצה רבים, משום כך, במקומות רבים הוא מופיע בטעות כמורו של הרמב"ם. הדבר בלתי סביר בהתחשב בכך שהר"י מיגאש נפטר בהיות הרמב"ם כבן שש. על כן מקובל לומר כי היה מורו של אביו של הרמב"ם - רבי מימון הדיין, והרמב"ם התייחס אליו כמורו שלו.[4]
כמו כן מ'המכלול' ערך 'רמב"ם': בשנת 1148, כשהיה הרמב"ם בן עשר, נאלצה משפחתו לעזוב את קורדובה שבספרד בעקבות פלישתם של אל-מֻוַוחִידוּן מצפון אפריקה ורדיפתם את יהודי האזור.
כנ"ל הסיפור על 'יצחק אלחנן שמאלה', שהגרב"מ אזרחי כשמספר את הסיפור אומר שהוא לא התרחש אצל רבי יצחק אלחנן עצמו.
הסיפור על 'יוסלה סלוצקער' הוא רבי יוסף פיימר, לא ברור מה מקורו.
 
  • הוסף לסימניות
  • #85
אני חושב שלא מחפשים להראות חולשות של גדולים. אבל כמו בחינוך אנחנו צרכים להראות מאמץ, ולא הצלחות שבאו פתאום. ילד חייב לראות תהליך לא רק שאיפות באוויר. הוא צריך לדעת לאן לשאף, ואת הדרך להגיע לשם.
אחד ההבנות שצריכים לעמוד בכל הליך של למידה זה הבשילה. לדעת שאפשר להתמודד עם החומר הזה. והילד בשל לכך. כך גם בהנהגה. ילד שלומד איך לעשות את זה יוכל לשאוף לזה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #86
וזה נכון גם לגבי הספרות החרדית, שלא תציג את נפילות גיבוריה החרדים, במלוא כישלונם.
יש לי תחושה חזקה שיש 'חוקרים ורבנים' שנהנים דווקא לתפוס את הרגעים האלו.
ההבדל בין הרצון שלי כחרדי ללמוד מרגעי החולשה של גדו"י, לרצון של אותם חוקרים להציג זאת בפומבי, מזכיר לי את המשל הידוע מהמגיד מדובנא שמתאר ילד שמשחק בבוץ עם בגד יקר, והשכן הקנאי רוצה לספר ע"כ להוריו. והילד עצמו ממהר לאביו ואומר, אבא אוי, התלכלכתי.
 
  • הוסף לסימניות
  • #87
אני חושב שלא מחפשים להראות חולשות של גדולים. אבל כמו בחינוך אנחנו צרכים להראות מאמץ, ולא הצלחות שבאו פתאום. ילד חייב לראות תהליך לא רק שאיפות באוויר. הוא צריך לדעת לאן לשאף, ואת הדרך להגיע לשם.
אחד ההבנות שצריכים לעמוד בכל הליך של למידה זה הבשילה. לדעת שאפשר להתמודד עם החומר הזה. והילד בשל לכך. כך גם בהנהגה. ילד שלומד איך לעשות את זה יוכל לשאוף לזה.
ואם הוא לא ידע את הדרך והאופן להגיע לשם, חבל לנו לתלות ציפיות. באופן כזה יוותר לנו רק לשים אותם במייבש...
 
  • הוסף לסימניות
  • #93
למה לנו להסתבך עם גיבורים שהם לא ממש רעים ולא ממש טובים, אלא ככה ככה?
תנו לנו את הגיבור הטוב, שהרע הגמור יורד לחייו ומתעלל בו, עד שלבסוף הטוב מנצח!
הספרות החרדית מצנזרת לא רק דברים 'בעייתיים' אלא גם דברים ש'אולי יהיה מישהו שלא נח לו לקרוא על זה'.
זה אולי לא מקצועי לדון על זה בפורום פתוח, אבל בדיוק אתמול היה לי דיון ארוך בנושא הזה.
בניתי גיבור רע. לא, לא סתם כזה שחושבים שהוא רע ובסוף הוא טוב, אלא גיבור רע באמת. טיפש, רשע, מרושע.
הגיבור עובר תהליך ובסופו של דבר הוא מתקן ונהיה "טוב".
הדיון היה ארוך וסוחט ועדיין לא הגעתי להחלטה. ביצירת גיבור רע, אני בעצם אומרת לקוראים "הי, חבר'ה, אל תאהבו את הגיבור שלי. לא, לא, אל תאהבו אותו! הוא רע!"
הקוראים ינסו בכה וינסו בכה, אבל מכל מקום אני אבוא אליהם ואזהיר אותם: אל תאהבו אותו. הוא רע.
לכאורה, טעות ספרותית פטאלית. איזה סופר יוצר גיבור שנוי?
אבל אני עדיין חושבת שזה נכון. אני רוצה דווקא את הגיבור האנושי שהיה רע באמת, וכעת הוא מתפכח.
הנושא עוד לא הובא להכרעה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #94
הגיבור האנושי
כל עוד הוא אנושי, גם אם הוא יהיה רע וטפש, כשמזדהים עם זה, מתחברים.
יש ספרים כאלו, קחי לדוגמא את הספר 'שירה גאולה' גם הדמות הכי רעה, ואפילו רשעית, ומסבכת, ומזיקה לכולם, אי אפשר שלא להתחבר ולחמול עליה.
ודווקא הניגוד הזה, גורם לטלטול רגש אצל הקורא, ולחיבור לגיבור.
 
  • הוסף לסימניות
  • #95
באגרות משה חלק ח, יש את סיפור תולדות חייו של ר' משה פיינשטיין.
בין הדברים מסופר שעד שיצא מרוסיה לא לימד את בנו תורה,
מכיוון שדינא דמלכותא דינא!

בהשקפת המו"ל, זהו השבח הגדול ביותר שלו.
בעיני רבים אחרים - לא.
כרגע אני קורא את ספרו של ר' נתן קמנצקי (בנו של רבי יעקב קמנצקי) 'אנטומיה של חרם', על החרם שהוטל על ספרו 'עשייתו של גדול'.
בספר זה מסופר על כמה מגדולי ראשי הישיבות, שנהגו להגיב בחומרה ואף לנזוף בכל מי שהעז לערער על חידושיהם בזמן השיעור. הוא מספר כיצד אחד מראשי הישיבות הגדולים שבאמריקה טען לו שלא יפה לכתוב על גדולי ישראל שהם התנהגו באופן כה בוטה כלפי שומעי לקחם.
וזו היתה תשובתו של ר' נתן קמנצקי זצ"ל: ''הרב... אמור לי, מי מכבד גדולי תורה יותר, אתה או אני? אתה אומר כי אותם תלמידי חכמים שהתנהגו כך בקביעות במהלך שיעורי התורה שהם מסרו - לא התנהגו כראוי. כשאתה טוען כך, אתה בעצם אומר שאתה יודע יותר טוב מהם כיצד צריכים להגיב לתלמידים בשיעור. ואני אומר, כי אותם ענקי התורה ידעו טוב יותר ממך וממני כיצד להתנהג, וכיון שהתנהגו באופן זה, הרי זו דרך נאותה בהחלט ללמד תורה. במילים אחרות, אתה הוא שאינך מכבד את גדולי התורה בכך שאתה מצפה מהם לדבוק בסטנדרט ההתנהגות שלך, ואילו אני מכבד אותם בכך שאני מקבל את כל התנהגותם כהתנהגות משובחת ונאותה, גם כשההתנהגות אינה מובנת לי''. הוא מספר שאותו רב הסכים בכנותו שהוא צודק.
ודברי פי חכם חן.
 
  • הוסף לסימניות
  • #96
כרגע אני קורא את ספרו של ר' נתן קמנצקי (בנו של רבי יעקב קמנצקי) 'אנטומיה של חרם', על החרם שהוטל על ספרו 'עשייתו של גדול'.
בספר זה מסופר על כמה מגדולי ראשי הישיבות, שנהגו להגיב בחומרה ואף לנזוף בכל מי שהעז לערער על חידושיהם בזמן השיעור. הוא מספר כיצד אחד מראשי הישיבות הגדולים שבאמריקה טען לו שלא יפה לכתוב על גדולי ישראל שהם התנהגו באופן כה בוטה כלפי שומעי לקחם.
וזו היתה תשובתו של ר' נתן קמנצקי זצ"ל: ''הרב... אמור לי, מי מכבד גדולי תורה יותר, אתה או אני? אתה אומר כי אותם תלמידי חכמים שהתנהגו כך בקביעות במהלך שיעורי התורה שהם מסרו - לא התנהגו כראוי. כשאתה טוען כך, אתה בעצם אומר שאתה יודע יותר טוב מהם כיצד צריכים להגיב לתלמידים בשיעור. ואני אומר, כי אותם ענקי התורה ידעו טוב יותר ממך וממני כיצד להתנהג, וכיון שהתנהגו באופן זה, הרי זו דרך נאותה בהחלט ללמד תורה. במילים אחרות, אתה הוא שאינך מכבד את גדולי התורה בכך שאתה מצפה מהם לדבוק בסטנדרט ההתנהגות שלך, ואילו אני מכבד אותם בכך שאני מקבל את כל התנהגותם כהתנהגות משובחת ונאותה, גם כשההתנהגות אינה מובנת לי''. הוא מספר שאותו רב הסכים בכנותו שהוא צודק.
ודברי פי חכם חן.
תגובה זו רלוונטית גם לכל אלו שמעזים בחוצפתם הרבה להרהר ולערער אחר גדולי התורה במחלוקת זו או/ו אחרת.
[הבעיה היא שכל אותם מחרחרי מחלוקת, ת-מ-י-ד ימצאו מה לענות. כגון "אבל ההוא בכלל אינו גדול, אז למה לי להאמין שדרכו נכונה כשהיא אינה מובנת לי"... והיו דברים מעולם, יותר מדי פעמים].

איפה אפשר להשיג את הספר ('אנטומיה של חרם')?
 
  • הוסף לסימניות
  • #97
שמעתי, ואני מדגיש שאני לא יודע אם זו שמועה מוסמכת, שכאשר הרב קמינצקי שמע שהרב אלישיב חתם נגד הספר, הוא בא אליו בשאלה "תמימה", "האם הרב קורא אנגלית?" (הרי הספר באנגלית) והרב אלישיב ענה לו שמישהו תיאר לו את תוכן הספר ולכן הוא חתם נגד. או אז הציע הרב קמינצקי שהרב שיינברג יקרא את זה ויחווה דעתו, והרב שיינברג הסכים עם הספר (לא יודע אם נתן הסכמה, אבל עכ"פ הסכים עם זה בע"פ), ואח"כ הרב אלישיב חזר בו מחתימתו.
בשבת התבררה לי השמועה האמיתית, וזאת כפי שאמר אותה ר' נתן קמינצקי בעצמו בראיון שנערך עמו. וכך הוה עובדא:

בספר המדובר מובאים סיפורים רבים מאוד על ר' אהרן קוטלר, יותר מאשר על כל גדול אחר, והסיבה לכך היא משום שאביו של ר' נתן - ר' יעקב קמינצקי - היה ידיד קרוב מאוד של ר' אהרן עוד מימי נעוריהם, מה שגרם לזרם גדול של סיפורים על ר' אהרן שסופרו ע"י ר' יעקב לבניו.
בספר, ר' נתן מציג את הזווית האמיתית של דרך גדילתו של ר' אהרן, זווית שהרגיזה קוראים מסוימים. בין אותם קוראים מסוימים היו אנשים שהדברים פגעו בהם ישירות, (ואינני יכול לכתוב בפורום זה מי הם, למרות שזה ידוע לכל מי שמכיר את הסיפור מבפנים), והם אלו שפנו לרב אלישיב בבקשה לחתום נגד הספר.
לאחר שמיעת הנתונים, כפי שהוצגו בידי אותם אנשים, חתם הרב אלישיב נגד הספר.
כששמע על כך ר' נתן, שהיה באותה עת בקליפורניה, נסע לארץ ושאל את הרב אלישיב אם הרב קורא אנגלית. הרב אלישיב ענה לו שהוא חתם נגד הספר לאור נתונים מסוימים שהוצגו לפניו.
או אז הציע לו ר' נתן שגדול בתורה (הנאמן על הרב אלישיב) שיודע אנגלית יקרא את הספר ויחווה עליו את דעתו. הרב אלישיב הסכים, והתנה זאת בכך ששלושה גדולי תורה יקראו אותו:
  • הרב משה שטרנבוך
  • הרב משה הלל הירש
  • הרב זעליג עפשטיין
לאחר קריאת הספר, הרב משה שטרנבוך והרב זעליג עפשטיין תמכו בהפצת הספר, ואילו הרב משה הלל הירש נמנע מלחוות את דעתו.
לאור זאת חזר בו הרב אלישיב מחתימתו.

יצוין שכאשר הרב אלישיב מינה את הועדה של שלושת הרבנים הנ"ל, הוא סיכם עם ר' נתן שלא יפיץ את הספר עד שיתבררו העניינים. ר' נתן כמובן הסכים, אך כשנסע בחזרה לארה"ב, נכנס אחד מראשי הישיבות בארץ לרב אלישיב ואמר לו שר' נתן הפר את ההסכם וחזר להפיץ את ספרו. לשמע הדברים הפיץ שוב הרב אלישיב חתימה נגד הספר. ברגע ששמע זאת ר' נתן, הוא חזר לארץ וקבל בפני הרב אלישיב שלא היו דברים מעולם. בתגובה, הרב אלישיב מאוד התרגז על אותו ראש ישיבה ששיקר עליו (כן, ש-י-ק-ר), ולא הסכים לדבר איתו.


אגב, כל זה מתוך ראיון אישי שנערך עם ר' נתן קמינצקי בעצמו. לאור הדברים הללו, נקל להבין למה בויקיפדיה אין כל מקור מוסמך לדברים שנכתבו שם אודות העניין, ולו משום שמרבית הדברים שם כנראה הומצאו ע"י מי שלא חפץ ביקרו של הספר...
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #98
בשבת התבררה לי השמועה האמיתית, וזאת כפי שאמר אותה ר' נתן קמינצקי בעצמו בראיון שנערך עמו. וכך הוה עובדא:

בספר המדובר מובאים סיפורים רבים מאוד על ר' אהרן קוטלר, יותר מאשר על כל גדול אחר, והסיבה לכך היא משום שאביו של ר' נתן - ר' יעקב קמינצקי - היה ידיד קרוב מאוד של ר' אהרן עוד מימי נעוריהם, מה שגרם לזרם גדול של סיפורים על ר' אהרן שסופרו ע"י ר' יעקב לבניו.
בספר, ר' נתן מציג את הזווית האמיתית של דרך גדילתו של ר' אהרן, זווית שהרגיזה קוראים מסוימים. בין אותם קוראים מסוימים היו אנשים שהדברים פגעו בהם ישירות, (ואינני יכול לכתוב בפורום זה מי הם, למרות שזה ידוע לכל מי שמכיר את הסיפור מבפנים), והם אלו שפנו לרב אלישיב בבקשה לחתום נגד הספר.
לאחר שמיעת הנתונים, כפי שהוצגו בידי אותם אנשים, חתם הרב אלישיב נגד הספר.
כששמע על כך ר' נתן, שהיה באותה עת בקליפורניה, נסע לארץ ושאל את הרב אלישיב אם הרב קורא אנגלית. הרב אלישיב ענה לו שהוא חתם נגד הספר לאור נתונים מסוימים שהוצגו לפניו.
או אז הציע לו ר' נתן שגדול בתורה (הנאמן על הרב אלישיב) שיודע אנגלית יקרא את הספר ויחווה עליו את דעתו. הרב אלישיב הסכים, והתנה זאת בכך ששלושה גדולי תורה יקראו אותו:
  • הרב משה שטרנבוך
  • הרב משה הלל הירש
  • הרב זעליג עפשטיין
לאחר קריאת הספר, הרב משה שטרנבוך והרב זעליג עפשטיין תמכו בהפצת הספר, ואילו הרב משה הלל הירש נמנע מלחוות את דעתו.
לאור זאת חזר בו הרב אלישיב מחתימתו.

יצוין שכאשר הרב אלישיב מינה את הועדה של שלושת הרבנים הנ"ל, הוא סיכם עם ר' נתן שלא יפיץ את הספר עד שיתבררו העניינים. ר' נתן כמובן הסכים, אך כשנסע בחזרה לארה"ב, נכנס אחד מראשי הישיבות בארץ לרב אלישיב ואמר לו שר' נתן הפר את ההסכם וחזר להפיץ את ספרו. לשמע הדברים הפיץ שוב הרב אלישיב חתימה נגד הספר. ברגע ששמע זאת ר' נתן, הוא חזר לארץ וקבל בפני הרב אלישיב שלא היו דברים מעולם. בתגובה, הרב אלישיב מאוד התרגז על אותו ראש ישיבה ששיקר עליו (כן, ש-י-ק-ר), ולא הסכים לדבר איתו.


אגב, כל זה מתוך ראיון אישי שנערך עם ר' נתן קמינצקי בעצמו. לאור הדברים הללו, נקל להבין למה בויקיפדיה אין כל מקור מוסמך לדברים שנכתבו שם אודות העניין, ולו משום שמרבית הדברים שם כנראה הומצאו ע"י מי שלא חפץ ביקרו של הספר...
איני מעוניין להכנס לגופו של עניין, מאחר שבפורום מקצועי ב'פרוג' עסקינן ולא בפורום השקפתי ב'אוצר החכמה' או באחרים.
אבל לא אמנע מלתקן טעויות, שלפי מה שנאמר בספרו של רנ"ק 'אנטומיה של חרם', שלשה אלו שהיו בועדה הם ר' זעליג אפשטיין, רבי אהרן פלדמן ועוד אחד בשם הרב ברפמן.
אין זה סותר לעובדה שרבי משה שטרנבוך קרא את הספר וחיזק את ידי רנ"ק.
 
  • הוסף לסימניות
  • #99
איני מעוניין להכנס לגופו של עניין, מאחר שבפורום מקצועי ב'פרוג' עסקינן ולא בפורום השקפתי ב'אוצר החכמה' או באחרים.
אבל לא אמנע מלתקן טעויות, שלפי מה שנאמר בספרו של רנ"ק 'אנטומיה של חרם', שלשה אלו שהיו בועדה הם ר' זעליג אפשטיין, רבי אהרן פלדמן ועוד אחד בשם הרב ברפמן.
אין זה סותר לעובדה שרבי משה שטרנבוך קרא את הספר וחיזק את ידי רנ"ק.
באמת הגיוני להסתמך על הספר, אבל מעניין שבראיון הוא אמר אחרת, אא"כ מי שסיפר לי על זה טעה בשמות.
מכל מקום העובדה היא שהרב אלישיב חזר בו מהחתימה המתנגדת, הלא כן?

שוב אבקש: האם תוכל להעלות לכאן את הספר 'אנטומיה של חרם'?
 
נערך לאחרונה ב:
המחנך הרב יעקבסון מספר על אבא שתיאר לבנו את תפילת הבעש"ט בהרי הקרפטים בציוריות ובחן רב, לסיום התיאור המרגש הפטיר האבא את המשפט הבא: "הבנת מוישי?! ככה נראית תפילה"
אין ספק שסיפורי צדיקים באופן זה אולי ירוממו את קרנו של הבעש"ט בעיני הילד, אך וודאי ירחיקו אותו עצמו מהסיכוי לשאוף להתחבר לתפילה.
לעומת זאת אם המשפט המסיים היה: "הבנת מוישי?! בסיפור הזה נזכרתי כשראיתי אותך היום מתפלל", -כמובן כשהוא נאמר בצורה הגיונית ואמינה- ישיג את מטרתו ויחבר את הילד לסיפורי הצדיקים, ואף ידחוף אותו קדימה.

ואגב לטעון שאין בסיפורים על הצדיקים גם כישלונות זוהי בורות במקרה הטוב...
ברגע זה עולים לי כמה וכמה סיפורים על כישלונות וחטאים שהיו אצל גדולי הדורות, והם כמובן התרוממו מהם ו-הפכו לגדולים.
ו-כן, החניך צריך לשאוף ולהתחבר לדמותם של אלו שכפו את יצרם, והצליחו להעפיל לפסגות, כי אם לא ישאף להיות גנרל גם חייל פשוט הוא לא יהיה. אה, וסיפורים על אנשים בינוניים, אל דאגה, הם כבר יקראו בשפע אחר כך, כשיהיו בעצמם כאלה.

ואין בכך שום מעלה, לדעתי בכל אופן, שהספרות שלנו נהייתה פתוחה יותר מורכבת יותר ושוברת מוסכמות, זו תוצאה של פזילה החוצה,תסבוכי נחיתות, ואויבער חכם'קייט מתרבה. קח את מוישה גוטמן (בד"כ) כדוגמא שאפשר לכתוב משובח חדשני איכותי וברמה גבוהה ועדיין עם לב ורגש יהודיים כמו פעם.
סתם נזכרתי... מה אומרים לכם השמות: ברוך לב משה פראגר אברהם מתתיהו טננבוים משה שיינפלד דוד זריצקי מרדכי גרליץ . חלק בוודאי יקפצו, אה זה 'המודיע' נכון, אבל זה גם הפסקול של כל ילד חרדי מלפני שלושים שנה, הבסיס לאמונת חכמים ולשאיפות שלנו, ויסודות ההשקפה התורתית הזכה הברורה הישרה הבלתי מתחכמת ומתפשרת, חבל חבל כי הנער בין זמנינו כבר יותר פתוח ואינו מקבל את כל הטוב הזה המסונן והמצומצם בשנות בנין הנפש. (חוץ מהטמטום וחסימת החשיבה שהביאו לנו 'הקומיקסים המהוללים', תאמינו לי שאני מתאפק מלקלל, גם כי יחסמו אותי וגם כאקט של כבוד לשבוע המאיירים של קהילתינו הק'.)
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

אשכולות דומים

מסיבה לגיבורים


שלום הרב פוגל.

כבר שנים רבות שאני עוסק בחינוך ומתנדב בארגון שקט שעוזר לבחורים ומי שמאוד רוצה מוצא את הדרך לדעת עליו. למרות כל הקורסים והלימודים, הרבה חיבוטים וספיקות ולבטים אני עובר בעבודה הקדושה הזו, והייתי רוצה בעזרתך לשתף את החברים בקצת תחושות.

בעצם, ניסיתי להביא לך כאן בצורה אותנטית ציטוטים מהדיבורים הרבים שנקלטו בין הדלתות ברכבי הקט, לשזור מהם סיפור.

דרך הסיפור רציתי לנסות להסתפק בקול: הכלה או גבולות? להשקיע הרבה במתמודדים או דווקא בגיבורים? לסיפור הזה אין מסר, יש בו ספק. הרבה ספק. ואתה יודע מה? אולי זה דווקא מסר טוב: בעולם עתיר בידע ושיטות, בסיפורים וטורים עם סימני קריאה, לנסות להציב סימן שאלה: שאולי אין מסלול חד משמעי אלא צריך איזון בין כל הדברים, וגם זה קשה, כי מה שטוב מפה רע משם ולהיפך.

אז הנה הסיפור, ומחילה, לא התאפקתי, התערבתי עם שתי הערות ביניים לשיפוטך.

’’נולדתי למשפחה חשובה. אחים לומדים בישיבות חשובות, אבא ואמא במשרות נכבדות, הכל מדוייק ומתוסרט מראש. גם הכשרונות שלי היו טובים, מה שהכריח הסללה לדרך ידועה מראש: ציפיות גבוהות ממני להיות מהמובחרים בכיתה, אחר כך ישיבה קטנה, ישיבה גדולה, וגו’ וכו’ וכדו’.

ועוד פרט חשוב: הורי, אנשי חינוך, אוהבים ועוטפים, סמכותיים וטובים. הורים מושלמים. בהמשך אסביר לך למה היה חשוב לומר זאת.

אז כפי שאמרתי, התסריט היה מדויק עבורי, אבל היתה בעיה אחת: השחקן הראשי בתפקיד הלא הוא אני, לא שיתף פעולה. עשיתי כל דבר אפשרי כדי להפריע למסלול הזה להתממש.

הייתי ילד לא קל, מרדן, במערכת עם כללים מאוד ברורים: אסור לאחר. אסור לצייר. אסור לדבר. אסור לאכול. אצל אחד היה גם אסור להתפנות. לכל זמן ועט. יש מבחנים, מטלות. עכשיו כותבים, עכשיו עומדים. אני לא הסתדרתי עם כל זה. והאמת? סליחה ממחנכי, אבל רובם גם לא ניסו להסתדר איתי. ובצדק, ניסית פעם ללטף קיפוד?

אז הפרעתי. ואז הייתי צריך לשבת בשולחן האחרון. לבד. ואחרי זה בחוץ. זה כבר לא היה לבד. לפחות זה. המפקח ניסה להחזיר אותי, אבל המלמד אמר, ושוב, בצדק, שהשיעור לא נוסע. אז עפתי שוב החוצה ברוב חדווה.

לאט לאט התחלתי להידרדר, מהכיתה למסדרון, מהמסדרון לבית, מהבית לרחוב, מהרחוב לזוהמה. וירידה, מי שחווה אותה יודע בכאב: ברגע שהיא מתחילה, היא חדה ותלולה. וכואבת, אוהו כואבת, ואז מגיעים מטה, לתהום, בחבטה. ואז קמים ומתרגלים לעומק התהום ולא אוזרים כוחות לטפס חזרה כי זה כבר ממש קשה.

למעשה, למרות שבלב הכל כבר היה מבושל עמוק, העזיבה שלי היתה באבחה אחת בשיעור א’ ישיבה קטנה. שום דבר מהכללים לא התאים לי: השיעור הארוך, הסדר, הסדר חזרה חודשית, השיחות, הכללים, מרדתי, עד שנקראתי ונאמר לי: אם אתה רוצה להישאר, חמישה תנאים! כמובן שלא יכולתי לעמוד בהם, והלכתי.

בזמנו ניסו כל מיני מומחים לחפש בעיות מדוע אני כזה מרדן. כל מיני אבחונים. אבל לא מצאו משהו. היום במבט לאחור אני מצאתי מה זה, לתופעה הזו יש שם: יצר הרע.

חשוב לי להגיד לך את זה כמי שהיה שם וחזר: מחפשים היום בעלונים כל מיני סיבות לנשירה, גבולות חזקים מידי, גבולות חלשים מידי, קצת חום, יותר חום. תשמע, אצלי היו כל התנאים הכי טובים שיכולים להיות, הורים מושלמים, ובכל זאת נשרתי, וכל כותבי הטורים והסיפורים יכולים להיות מאושרים כי מצאתי את האבחנה הגדולה: יצר הרע. ולא, לא תוכלו להתמודד במקומי, ובנסיונות הדור הזה, מה לעשות, לא כולם עומדים וזהו. זה המצב, זו הבחירה.

לכל אחד שעזב יש סיפור כיס על מלמד שאמר לו מילה, או משגיח שסילק אותו סתם. אני לא מזלזל בעומק הפגיעה, ואוי למלמד שפוגע ח’’ו. אבל שלא יספר לי סיפורים שבגלל זה הוא עזב הכל. די עם זה. הוא עזב כי בא לו. כי יצר הרע’’.

ידידי הרב פוגל, אני עוצר את הסיפור של הנער וחייב להעיר: זה חשוב מאוד להקשיב למה שהנער הזה אמר כאן, כדי שיפסיקו לחשוב שהורים ומורים אשמים ביצר הרע של בנם. אני קורא היום שכותבים על הכלה ושמייחלה, הנה תשמע טוב משהו מה שאומר מי שעבר את זה: הדבר שהכי יכול למהר את ההידרדרות זו הכלה של היצר הרע. והדבר הכי בריא שיכול מעט לעצור הידרדרות, זה גבולות ליצר הרע. וזה תפקידם של ההורים.

כל מה שמדברים על הכלה - הכוונה לנער שהוא עמוק בשנות ההתבגרות שכבר חצה את הגבולות. אבל ילד בחיידר? נער רגיל? רק גבולות וגבולות.

סליחה על ההפרעה, נחזור לסיפור:

’’יום אחד, כבר אחרי שעזבתי, וכבר לא נראיתי כלל בחור ישיבה. פתאום קיבלתי טלפון. על הקו: הר’’מ שלי עד לא מכבר, זה שאצלו ההידרדרות נראתה גם בחוץ. הוא אומר לי: תשמע, לא מרגיש בנוח שעזבת (הועזבת..) ככה בפתאומיות, בא יחד נשב עם החברים, נעשה מסיבת פרידה, תתלבש יפה ותבוא.

התרגשתי ובאתי. היה מדהים. הרבנים דיברו בשבחי, החברים אמרו איזה מקסים אני, יצאתי משם בדמעות. ועם המון מחשבות.

זה חלחל וחלחל, לקח לי זמן, אבל אחרי כמה חודשים נקשתי עם כובע וחליפה על דלת ביתו של המשגיח המופתע ואמרתי לו: חזרתי. המשגיח מיד החזיר אותי לישיבה, הר’’מ כה שמח בי, אמרתי לו שחזרתי בתשובה. וזהו אני רוצה להיות בישיבה.

הוא כל כך התרגש, וידא שאני ’’נקי’’, והחזיר. זהו, ככה, חלק. ללא חמשת התנאים. אני עדיין בתפקוד די נמוך, אבל מה לעומת זה שהחזירו אותי משם? לאט לאט אני בונה את עצמי, יש נפילות אבל יש התקדמות, ומבינים אותי, יודעים שמתקדמים לאט לאט’’.

זה הסיפור של הנער החביב כפי שסיפר לי את חוויותיו.

עכשיו, הרב פוגל, אני שואל בזעקה מרה:

למה עושים מסיבה למישהו שעזב? למה מגיע לו הוקרה? מסיבה נעשה למי שנשאר, לא למי שעזב. למה הוא קיבל מסיבה? נכון, בזכות המסיבה הוא חזר. אבל אולי אם היו עושים לו מסיבה קודם הוא לא היה הולך. אולי הוא הרגיש שכדאי ללכת, כי יהיה מסיבה, אולי התחשק לו לקבל כבר מהיחס המיוחד.

למה ילד צריך לעבור כזה מסע ייסורים בשביל שיתייחסו אליו בהבנה, בשביל שלא יהיו קצרי רוח? בשביל שיעשו לו מסיבה?
למה לפני כן כל השנים, הוא במסדרון ולבד בשולחן ללא יותר מידי רחמים כי הוא הרי בסדר: תלך. תחזור. תענש, תינזף.
הוא רק נושר ופתאום כולם פוצי מוצי. כולם בעדינות לידו כמו על תבנית ביצים.
למה רק לנושרים יש יחס טוב? למה להם כן מוותרים? מה עם אלו הרגילים, שקשה להם והם מרדנים, שמתמודדים יום יום ונושכים שפתיים? מה הם מרגישים במסיבה שלו? שזה שווה ללכת? אולי במקום מסיבה למתמודדים נעשה מסיבה לגיבורים?’’.

הרב פוגל, אתה תסלח לי שאני נסער וסותר את עצמי כל שורה, אמרתי לך מראש, שאני אביא את כל המחשבות של כל הצדדים, כי באמת יש המון צדדים, וכולם נכונים. אולי במקצוע הזה לא יזיקו סימני שאלה. וגם זה בסימן שאלה.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה