- הוסף לסימניות
- #1
מישהו העביר לי ,ואני סוברת שזה הוא מסר שחשוב שיתפרסם
בס"ד
רציתי לשתף אותכם בתחושותי.
אני בחור ישיבה, שיש לי בן משפחה בקבוצת סיכון. שמעתי דיבורים שהקורונה תהיה איתנו עוד המון זמן, וממילא לא להיזהר יתר על המידה, וזה לא מסוכן לצעירים.
וגם שמעתי האומרים שהנזקים הנפשיים והרוחניים של ההגבלות הם גרועות ביותר, ואין גם צורך לספר לי את זה תאורטית, אני מכיר את זה על בשרי, בחור ישיבה מרכז חיי הוא בישיבה, החברה שאני צריך, היא חברת בני גילי, ואין לשער כמה קשה, וכמה בלתי נסבל זה להיות ארבע חודשים בבית. כל יום מחדש אין לי מושג איך אשרוד את הבדידות היחסית, את הנתק מתפילה ישיבתית, סדר לימוד ישיבתי, ולהרגיש שכוח, שהמערכת משומנת ומסתדרת היטב בלעדי ושחסרוני אינו מורגש. שאיני יכול להשתתף בחתונתם של חברי הטובים ביותר. הנזק הוא אדיר, וכשאני שומע את זה שהקורונה איתנו עוד שנה לפחות, אין לי שום מושג איך אצליח לעבור זאת... עברתי ארבע חודשים קשים מנשוא, והקושי גודל בקצב מעריכי...
אבל הכי קשה לי זה לדעת, שאם אנשים מסוימים היו מתנהלים קצת שונה, לכאורה. הייתי יכול ללכת לישיבה, ולא לחשוש על בריאות וחיי משפחתי. לו ההתנהלות לא היתה כל כך מזלזלת, הייתי יכול לקחת סיכון קלוש, אבל עכשיו זה סיכון עצום. לו רק היתה לי את האופ' להיות זמן ממושך בישיבה, מה שכרגע אין. ואני מוכן להקריב את המחיר של נתק חודשיים מהמשפחה ואח"כ בידוד ע"מ להיות בישיבה. בלי שזה יבוא על בריאות משפחתי. אבל עצוב שכשהעולם במצב קטסטרופלי שכל כך שהחברה שסביבי מקטינה ראש, ובמקום לנסות לפתור את המורכבות שבחזרה לשגרה לאנשים מסוימים. רצים אצים אנשים לשגרת חייהם, והם מסרבים לבידוד ולבדיקה, אפי' שהיו במגע. ובמקרים מסוימים שומע אני מישיבתי שיש שם נטולי טעם וריח, שההסבר של זה הוא חד משמעי.
עצוב לי להרגיש לפעמים שמחה מסוימת על עליית החולים קשה והנפטרים, כי רק כך הציבור יתעשת וילמד להכיל ולהתנהל נכון ע"מ להביא למינימום תחלואה. ברמה שגם אני אוכל לעלות על הרכבת, ולא להישאר בודד על הרציף...
לו רק היו המחוייבי בידוד שומרים על כך.
לו רק אלו שחשים בטוב, בודקים את עצמם על כל סימפטום של קורונה ולא מתרצים בשפעת קייצית.
לו רק ראשי הישיבות (מסוימים, זה לא כולם) היו מגדילים ראש איך אפשר להכניס גם אותנו למסגרת.
לו רק היינו מחפשים להחזיר להיכלות לא רק את הנושרים, אלא גם את אלה שבכל ליבם רוצים.
ואני מוסיף...
לו רק כל עם ישראל היה מתאמץ והיה שומר על בידודים אפי' שזה לא נח וכיף...
הרי ביהמ"ק השני נחרב בעוון שנאת חינם...
אינכם סבורים שבאהבת חינם לכל האוכלוסיות הכלואות, שבמצב תחלואה מינימלי. היו יכולים לצאת בזהירות רבה, ועכשיו בגלל אנרכיית הקורונה, כלואים בבתיהם...
האינכם סבורים שאהבת חינם למרות שהיא באה בקושי, יכול היה להביא את המשיח???
תיזהרו... אם לא למענכם.. אז למעני... ולכל מי שבסיכון... אשר במצב מסוים יכולים היו לחזור לשגרה בזהירות...
בס"ד
רציתי לשתף אותכם בתחושותי.
אני בחור ישיבה, שיש לי בן משפחה בקבוצת סיכון. שמעתי דיבורים שהקורונה תהיה איתנו עוד המון זמן, וממילא לא להיזהר יתר על המידה, וזה לא מסוכן לצעירים.
וגם שמעתי האומרים שהנזקים הנפשיים והרוחניים של ההגבלות הם גרועות ביותר, ואין גם צורך לספר לי את זה תאורטית, אני מכיר את זה על בשרי, בחור ישיבה מרכז חיי הוא בישיבה, החברה שאני צריך, היא חברת בני גילי, ואין לשער כמה קשה, וכמה בלתי נסבל זה להיות ארבע חודשים בבית. כל יום מחדש אין לי מושג איך אשרוד את הבדידות היחסית, את הנתק מתפילה ישיבתית, סדר לימוד ישיבתי, ולהרגיש שכוח, שהמערכת משומנת ומסתדרת היטב בלעדי ושחסרוני אינו מורגש. שאיני יכול להשתתף בחתונתם של חברי הטובים ביותר. הנזק הוא אדיר, וכשאני שומע את זה שהקורונה איתנו עוד שנה לפחות, אין לי שום מושג איך אצליח לעבור זאת... עברתי ארבע חודשים קשים מנשוא, והקושי גודל בקצב מעריכי...
אבל הכי קשה לי זה לדעת, שאם אנשים מסוימים היו מתנהלים קצת שונה, לכאורה. הייתי יכול ללכת לישיבה, ולא לחשוש על בריאות וחיי משפחתי. לו ההתנהלות לא היתה כל כך מזלזלת, הייתי יכול לקחת סיכון קלוש, אבל עכשיו זה סיכון עצום. לו רק היתה לי את האופ' להיות זמן ממושך בישיבה, מה שכרגע אין. ואני מוכן להקריב את המחיר של נתק חודשיים מהמשפחה ואח"כ בידוד ע"מ להיות בישיבה. בלי שזה יבוא על בריאות משפחתי. אבל עצוב שכשהעולם במצב קטסטרופלי שכל כך שהחברה שסביבי מקטינה ראש, ובמקום לנסות לפתור את המורכבות שבחזרה לשגרה לאנשים מסוימים. רצים אצים אנשים לשגרת חייהם, והם מסרבים לבידוד ולבדיקה, אפי' שהיו במגע. ובמקרים מסוימים שומע אני מישיבתי שיש שם נטולי טעם וריח, שההסבר של זה הוא חד משמעי.
עצוב לי להרגיש לפעמים שמחה מסוימת על עליית החולים קשה והנפטרים, כי רק כך הציבור יתעשת וילמד להכיל ולהתנהל נכון ע"מ להביא למינימום תחלואה. ברמה שגם אני אוכל לעלות על הרכבת, ולא להישאר בודד על הרציף...
לו רק היו המחוייבי בידוד שומרים על כך.
לו רק אלו שחשים בטוב, בודקים את עצמם על כל סימפטום של קורונה ולא מתרצים בשפעת קייצית.
לו רק ראשי הישיבות (מסוימים, זה לא כולם) היו מגדילים ראש איך אפשר להכניס גם אותנו למסגרת.
לו רק היינו מחפשים להחזיר להיכלות לא רק את הנושרים, אלא גם את אלה שבכל ליבם רוצים.
ואני מוסיף...
לו רק כל עם ישראל היה מתאמץ והיה שומר על בידודים אפי' שזה לא נח וכיף...
הרי ביהמ"ק השני נחרב בעוון שנאת חינם...
אינכם סבורים שבאהבת חינם לכל האוכלוסיות הכלואות, שבמצב תחלואה מינימלי. היו יכולים לצאת בזהירות רבה, ועכשיו בגלל אנרכיית הקורונה, כלואים בבתיהם...
האינכם סבורים שאהבת חינם למרות שהיא באה בקושי, יכול היה להביא את המשיח???
תיזהרו... אם לא למענכם.. אז למעני... ולכל מי שבסיכון... אשר במצב מסוים יכולים היו לחזור לשגרה בזהירות...
הנושאים החמים