שיתוף - לביקורת בר משמחים - סיפור קצר על שנאה ואהבה

  • הוסף לסימניות
  • #1
"מה, באמת חסרה לך אהבה?"
היא לא הבינה, נשענה על הוילון בורדו המקומט של תא המדידה, ונעצה בו את העיניים שלה חזק חזק.
אם הוא היה מוציא אלבום בשם 'אכזבה', התמונה הזאת שלה היתה צריכה להופיע על העטיפה.
"כן, כן", הוא הנהן, "אין לי יכולת לדבר על זה כאן"
****
אף אחד לא אהב אותו באמת, ככה הוא הרגיש, נו, חוץ מהחתולה השחורה עם השפם הנאצי שחיכתה לו כמעט תמיד במדרגות של מעלה שאול, הוא גם האמין לענת שאמרה לו את זה פעם.
הוא אהב את הבתים הישנים עם האבן הירושלמית, את הפיח של המכוניות שנדבק עליהם והדגיש את הסיתותים החפוזים של הפועלים אי שם בשנות החמישים.
מלריך נופף לו לשלום והמשיך הלאה בשביל, מלריך לא סופר אותו, הוא כזה שאומר שלום לכולם, אח שלו הגדיר אותו כ"צו"ל מחייך", וחזקיה צחק מהכינוי ההולם כל כך את מלריך.
חזקיה ידע להצחיק, וגם השתמש בכישרון שלו לפתוח עסק ייחודי: "בר משמחים" הוא קרא לו, וקבע את משכנו במרתף של מפעל במקור ברוך.
בבר המחתרתי הגישו מיני בירות ממבשלות ביתיות, קצת ערק וויסקי זול בכוסות חד פעמיים, ומידי פעם הביאו לשם שיעורי תורה מרבנים מרקדים למיניהם, כדי להעניק איצטלה דתית חסידית למקום.
במשך השבוע הבר עמד להשכרה להוללים למיניהם שחגגו ימי הולדת ושבע ברכות, וזבחו פרים לרבי ישעיה בן רב משה.
אבל מי שלא היה בליל שישי בבר משמחים, לא ראה הוללות מימיו.
נכון שדמיינתם מוזיקה רועשת וריח עשן ירוק, ובחורים בחולצות לבנות נועצים כפות בקערת טשולנט?
אז נכון, ככה זה נראה בחדר החיצוני, המבואה שמקושטת בשלטי מזל טוב לחתנים, ופשקווילים פיקנטיים שנתלשו על ידי חזקיה ממבואות של מקוואות, וממעליות של בתי דירות עמוסי אברכים.
על דלת צרה יחסית לגודלם של האנשים שגדשו את החדרון-בתוך-חדרון של הVIP, היה כתוב בכתב רש"י: אין כניסה לבחורים מתחת לוועד עשירי, הנכנס - יוזק בשידוכים, ראו הוזהרתם!
אבל מידי פעם התפלחו לשם בחורים שהעזו לסכן את השידוכים שלהם, בשביל לחטוף איזה וורט עסיסי מר' אשר ניסן מרגליות, ראש ישיבת הקיבוץ המפורסמת "כאמל", ולמה נקראה כאמל? על שם הסיגריות שר' אשר ניסן הפסיק לעשן לפני כמה שנים, אבל לא הפסיק לדבר עליהן.
ר' אשר ניסן היה יושב על כורסה בראש השולחן, קערת ענבים מונחת מולו, ואוי למי שיהין לתת את עיניו בעינב. על כרסו המלאה בש"ס ופוסקים מונחת גמרא משומשת מדי, וכיפת הקרמבו המעוכה שלו, מוזחת הצידה בסגנון האופייני רק לו.
אין ספק שהוא היה מודל לחיקוי, מבין עשרות הבחורים שהתגודדו סביבו, בשעה שדיבר בלימוד, לפחות עשרה חבשו כיפת קרמבו מעוכה, וגידלו את פאות הלחיים שלהם, כך שיקפצו בדיוק באותה הזווית שפאות הלחיים של ר' אשר ניסן קיפצו.
אבל היה את חזקיה, חזקיה ישב ממש לידו, וכתב ראשי פרקים למופע שלו.
רק מספר מצומצם של בחורים הורשו להשתתף בהמופע של חזקיה, ור' אשר ניסן היה נוהג לומר שהוורטים, והקונצים, והחכמות של חזקיה, חשובים לא פחות מהשיעור שלו עצמו.
אחרי שניגן כמה שירים על הסינטיסייזר שלו, הוא פתח במופע המופתי שלו, לא היה נושא אחד שלא קיבל מחזקיה טיפול, ורב אשר ניסן היה נקרע מצחוק, עד שהכיפה שלו הייתה נוטה בזווית מסוכנת כלפי הרצפה המטונפת של החדרון.
בין משתתפי השיעור המחתרתי נפוץ הכינוי 'חזקיה המלך' על כך שנעץ חרב בכותלי בית המדרש, חזקיה שנא את הכינוי הזה.
הוא ידע שרב אשר ניסן צריך אותו בשביל לחיות בצורת החיים שלו. באיזה מקום הוא יקבל קרוב לתרטימר בשר ונטלה מלאה קולה קרה, בלי לשלם?
וחזקיה היה צריך את רב אשר ניסן בשביל קהל הסקרנים שבא לראות את התופעה, הוא העסיק בחור בלי ראש אבל עם הרבה שרירים, שתפקידו למנוע ממשתוקקים מתחילים להסתנן לתוך השיעורים, ומדי פעם שלח אותו להזהיר בחור שנודע לו שהוא מדליף וורטים מהשיעור לכל מיני אנשי חינוך.
חזקיה כבר רשם את המעלות והחסרונות שלו על דף, והוא ידע שעל הנייר הוא שווה הרבה - יש לו הרבה ידידים, השפעה, כח, חנות בגדים, בר משמחים, סטטוסים מצחיקים, שכר על לימוד תורה בסגנון חסר תקדים או תקנה, אבל עדיין הוא הסתובב עם תחושה שאף אחד לא אוהב אותו.
הוא יצא פעם למדבר יהודה, הלך ימים בין סלעים לרועי צאן, עד שפגש איזה היפי נודד שאמר לו שהסוד הוא שקודם הוא צריך לאהוב את עצמו, ואם הוא יאהב את עצמו, הוא יגלה פתאום אהבה מסביבו.
הוא אמר לו שכויח, וגם העניק לו את התחושה שהוא הציל את חייו, אבל תכלס ללכת במדבר שבועיים בשביל לקבל טיפ שאפשר למצוא בסטטוס של מי שרק עכשיו התחילה לשווק פוראוור? קצת מוגזם.
אבל אז הזמינו אותו לקעמפ של 'אלבז' הישיבה האשכנזית הראשונה שהעמידה בראשה ראש ישיבה ספרדי, אמנם חאלבי, אבל עדיין מתפלל ע"מ והכל בח' וע'.
הוא עמד שם על הבמה, שטוף בזרקורים שהת"תניק קנה בטמבוריה, מחזיק בדף של הוורטים שלו, וגילה שהוא לא מסוגל להוציא מילה מהפה.
לפני רגע הוא הביא את אחד הוורטים השנונים שלו, ואז נפלה עליו חשיכה, הוא התיישב על הכיסא כתר, ולפת את בקבוק המים שלו, כמו ששיכור בפורים לופת בעלבת עשיר.
מסתבר שהוא עבר אירוע מוחי, ושבועות אחר כך הוא התסובב וניסה לגלגל את עצמו במסדרון של שיבא, כשפיזיותרפיסט ערבי חביב עוזר לו להגיע לבד עם היד לכתף.
הוא קיבל ים של אהבה.
הביאו לו שוקולדים ופטיפורים, זמר אמריקאי ששר באידיש, ביקור של שגריר טורקיה, משקפי VR כשרות שהכילו רק סרטונים של אברהם ברוך, נערים כתבו לו פתקים מחזקים, אברכיות אפו לכבודו מאפים, אין ספור ביקורים של בחורים מאלבז וכאמל.
אבל אחד לא הגיע לבקר: ר' אשר ניסן.
בין מתיחה ומתיחה של הפיזיותרפיסט הוא שנא את ר' אשר ניסן בכל מאודו.
הוא איחל לו איחולים שרק באידיש אפשר להבין את התוכן שלהם, והלחין שירי ראפ פרטיים שכללו את כל מה שהוא מתכנן לעשות לו אם רק יפגוש אותו.
****
הבר נסגר אחרי כמה שבועות, בהתחלה עוד ניסו להחזיק אותו באמצעות קמפיינים - 'מחזיקים ידיים לחזקיה', 'מחזקים את חזקי', ועוד שלל הטיות מתוחכמות למראה.
המקום הושכר לבית כנסת קטן לאברכים של חצי יום, ובמקום בר תוסס, היו שם שיעורים נחמדים של מגיד שיעור נמרץ ומגולח, ששידר את השיעורים בליב לכל העולם.
חזקיה סיים את השיקום, ענת עזרה לו מאוד - במקביל לניהול חנות הבגדים, היא הפעילה חמ"ל של משמחים, שיעזרו לחזקיה לצאת מהמצב שבו הוא נמצא, והוא העריך אותה על כך.
בלילה הם יצאו להליכה, ופעם אחת הוא לקח אותה לפוד טראק של אייס ושייקים, ושם היא שאלה אותו אם הוא מרגיש שעדיין חסרה לו אהבה.
הוא הרים את העיניים מהקשית של האייס, ואמר לה שהוא מרגיש הרבה יותר אהוב, כי הוא מבין מה זה נקרא לשנוא.
"אפשר לספר לך משהו?" היא שאלה, והמבט שלה יכל להיות מודפס על עטיפה של תקליט בשם "הפתעה".
"אני כבר יודע", הוא אמר, "ניחשתי לבד שאת התקשרת לר' אשר ניסן, וביקשת ממנו להפוך אותו לשונא שלי".
"איך ידעת?" היא השפריצה מיץ פסיפלורה מהאף מרוב תדהמה.
"זוכרת את חמודי? הפיזיותרפיסט?"
"בטח", היא ענתה, "אבל לא אמרתי לו בחיים".
"אבל הוא ניחש לבד, הוא הכיר את השיטה הזאת וסיפר לי עליה, אבל אמרתי לעצמו, שאם ר' אשר ניסן, שכל כך אהבתי, משתדל כל כך לגרום לי לשנוא אותו, כנראה שהוא ממש אוהב אותי, ושנאתי אותו על כך, באהבה".
מעץ סמוך התעופף ינשוף עצים סקרן, והמבט הנדהם שלו נקלט לרגע בעיניים של שניהם, הם חייכו, ולקחו עוד לגימה מהשייק הטעים.
 
  • הוסף לסימניות
  • #2

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

אשכולות דומים

יצירה ספרותית שכתבתי. אשמח למשוב.
אני חי
בתוך עיגול קטן שנקרא עולם
אני חי
בתוך גזירה גדולה שנקראת חברה
אני חי בתוך ריבוע האנושות הנוראה
ובתווך – אני ומחשבותיי



ובעולם זה אין מקום
לא למחשבותיי, רעיוני,
בעולם זה אין מקום לראשי


היכן אשים את שלוותי
איה הוא מקומי
אני חי בתוך בועה אחת גדולה


מקומי הוא בתוכי
בתוך קופסת ההיגיון
של עולם אשר הוא עול על כולם.



מתי יפרוץ כבר האדם
אשר גבולות אין בידו
אשר רוצה הוא להשליט את שבקופסתי
קופסת ההיגיון

מתי אצא כבר לחופשי
ואחיה כבר בעולם
אשר אוציא את הגיוני מקופסתי

הגיוני כבר מחכה
לצאת החוצה לחופשי
כי כרגע הוא בחופשת הבדידות

כבר נשביתי בקסמיו
של עולם זה הנורא
והגיוני מצטמק לו זה מכבר

הוא יושב לו מאפיר
על כף ידו כבר חרוטים
סימני זקנה והם – מתרבים


הוא יושב לו מחכה
בנאמנות אין קץ
הוא מאמין שאחזור ואאמין


אאמין לו שכך נכון
אאמין שהוא נכון
אאמין שהוא צודק
והוא כדאי

הקווים על כף ידו
יתיישרו בזה היום
וההיגיון יפרוץ לו בחלל

הקופסה כך תיעלם
ואדע ברגע זה
שהאדם ההוא כבר פרץ

אשאל מהר לשמו
אך מהר אדע, אחשוב
שהאדם שפרץ הוא אני

ההיגיון שוב יתיישר
אך הגוף לא מתקשר
כה חבל שמעדתי כך בסוף.

אך השארתי מכתבים
שידעו צאצאיי
שהדרך הטובה
היא ההיגיון.


שיאמינו לו מיד
בלי לבחון את כף ידו
ולחזור בשנייה האחרונה

מאשר-
שימעדו ויפלו לתוך הבור
בור הריקנות, הבדידות הגדולה.
הקדמה נחוצה- (הסיפור נכתב על רקע חלוקת המלכות בין ישראל ליהודה כשפרסדאות מפרידות בין ירושלים לישראל, וחלק מהגלויות כבר הוגלו)

פרק א'-הפעם...
גיתית-

הפעם כשיחזור הראל. אני אחכה לו ליד השער. לא אסתפק בלשבת על אבן. אצא לקראתו.

תמיד היה הראל סוד.

ריח הפיטאיה נדבק לבגדיו, מצמיד לסודו טעם מתקתק.

ניצוץ סגלגל.

תמיד כששב מאחד מעיסוקיו הסודיים. היה פורש ידיים. אומר "שלום אחות קטנה"

היה נותן לי יד, נכנס איתי לבית, בודק יחד איתי את מצב המזווה, מתייחס לבובותיי, נותן לי מן פרי הפיטאיה המתוק ששכן תמיד בכיסו, אחר כך הוא היה מחבק אותי חזק, מעביר את ידו על אלף תלתלי. לוחש: "נו קטנטונת מה יש לך לומר על החיים?"

והייתי אומרת.

פעמים היו מילותיי שמחות. מציגות בובה חדשה באוסף הזעיר שלי, הייתי מציגה אותה, מבקשת ממנו לקלוע לה צמות.

פעמים הייתי מבקשת את עזרתו. בוכה אל בגדו ספוג ריח הפיטאיה.

ותמיד היו נגמרים מפגשינו באופן זהה. מבט חם. ביני לבינו. לחיצת יד.

לא כזה הולך להיות מפגשינו הפעם.

ולא רק כי גדלתי בכמה שנים מאז אי פעם.

לא רק כי תלתלי הפכו לזוג צמות מוקפד.

מפגשינו הולך להיות אחר.

אפוף בטעמם של הימים האחרונים. מוות נכרך בו. עצב אין אונים.

הפעם לא יספר לי הראל סיפור. הפעם אצטרך אני לספר לו. אצטרך לספר לו שהגרוע מכל קרה.

זהו. נגמר הכל.

***

אותו היום ניצח הכאב את המקצב. התעצם באחת. לפת אותי בחיבוק דב אכזרי. גורם למנגינה להיקטע, להפוך מסוערת ומדויקת לשקטה. כואבת.

זוכרת עדיין את הפיטאיה שהייתי עסוקה בלטחון מפזרת נגוהות סגלגלים. מעיפה מיץ על שמלתו החדשה

"בניהו"

"כן אחות גדולה ונזעמת" חייכת.

רומס בסנדלך את הארץ, מתכופף אליה. מיטיב את קישורי הסנדל.

"תתחדש" פלטתי.

"יפה נכון?" לא יכולתי לסבול את המבט המלטף שהחלקת על הסנדל. סנדל שלא היה כאן אלמלא החודש האחרון.

שתקתי.

"לא אוהבת" צחקת. לועס עלה פיטאיה כמו נערי השוק, יורק אותה הרחק. בקשת.

"לא" חד וחלק.

"נו באמת, זה טעם נרכש" צחקת שוב.

אני לא.

נכנסתי לבית.

לא נכנסת אחרי.

התיישבת ליד הלאוטה שלי. זו שהעניק לי אבא, לקחת אותה בין ידך, משכת את מיתריה הכפולים והחילות מנגן.

בין הסלון לחדרי. נעצרתי הלומה.

היית טוב. הטוב ביותר ששמעתי עד אז, אצבעותיך נשפכו על המיתרים הכפולים, מיילללים כאב בקול לא לך. מודים בכל אשר לא הודית בו.

מנגינה שכאב דבק בה. ורק אצלך ניצח הקצב את הכאב. שובה את ליבי.

מהדק שפתיי לפס כאוב.

לא יכולה יותר.

לא.

***

"צא את החצר הזאת, ולעולם אל תעז לשוב, איש לא חפץ לראות אותך כאן"

"אבל אחותי..." הראל ניסה, אשר התקרב אליו, תפס בצווארון שמלתו בתנוחה מאיימת, נושף מעליו, "הקשב לי טוב, ילד אשפתות, לכאן לא תכנס" אשר התנשף "בוגדים וכופרים אינם מוזמנים לאדמתי. גם אם אחותך גרה כאן"

בלעתי רוק.

"גיתית" הראל נופף בידיו. נואש. "מה?" צרתי עם השפתיים, לא משמיעה קול. מרכינה ראש.

הראל חילץ את צווארונו, מדלג על גדר העץ, נוחת לידי.

"היום אחרי השקיעה. בשדה" הוא לחש. שואל בקול "מה שלומך אחות?"

אשר התקרב, הרים קילשון כבד מהארץ, "עזוב את הילדה פוחז"

"נערה היא"

"תהיה ילדה. תהיה נערה או עלמה, שלי היא"

"שלך" התיז הראל, "גיתית שייכת לאביה, לא לך שכן נכבד ככל שתהיה"

הסמקתי. מנסה לסמן לו נואשות שישתוק. שלא יעורר את רוגזו של אשר.

הראל העיף מבט, "זוז" אשר הדף אותו

"תן לי להיכנס, חפץ אני לברך את אמי"

"אמך" אשר כחכח בגרונו, מחזיק בידו את השרשרת שלו, חופן את הצלם הקטן "ובכן אמך היא אשתי כרגע. ואני אוסר עליך לראותה"

הראל החויר.

גם אני.

מבטו חלף נואש על פני החצר, סוקר אותי שוב. והעיניים שלו, עיניו חסרו את אותו ברק, ידיו התכווצו בעווית כשהוא שאל "מה?"

אשר נעמד על מקומו, היטיב תנוחתו, פרש ידיים בתנועות מוגזמות "אוי הראל, הרי מאז נפטר אביך בלא נודע. לא הייתי אדם יותר, האיש הענק בענקים, אוי אביך, ידידי הטוב" הוא נאנח. "לא הרבה נותר לי לעשות מלבד לאסוף לחיכי את היתומים הרכים. את אימך האלמנה האומללה, מבין אתה זה המעט שהיה בידי לעשות, הן חייב אני רבות לאביך" הוא ניגב את פניו בפיסת בד, משתהה קלות "אבל עכשיו הבית הזה שלי הוא, ואני לא אניח לכפירה להיכנס אליו מבין?"

הראל שתק. נשען על הגדר דומם.

"הראל" אמרתי. הוא לא ענה. הרגליים שלו רעדו. גם השפתיים. הוא לא מצמץ. רק כאב חלף בעיניים. מתקבע בזוויות.

"תמיד תוכל לחזור בך, להתנצל בפני כהן הכפר, ולחזור הנה, מבין אתה שלא אתן בביתי להשפיל כהן" אשר הרעים בקולו, גופו החסון שעון על גזע עץ, "וכל זה אני אומר לך רק כי בנו של שביאל הינך, רק כי הגלות באה עליכים, לקחה אותו הרחק מכם, מרחם אני עליך נערי, קח מים, וכיכר לחם, וכלה רגליך מביתי"

הראל הלך צעד אחורה. "הוא לא" הוא לחש "הוא לא" הוא אמר בקול צרוד.

"לא מה ילדי" הטון של אשר היה רך כל כך.

"הוא לא היה רוצה בכך" קולו של הראל היה סדוק. הוא סתם. לא פירש. מבטו של אשר התכהה.

הראל הלך שוב אחורה. פתח דלת עץ מושקעת מאד.

יצא.

סוגר את הדלת.

אשר הניח את הקילשון, "מקלל כהנים היה באדמתי, מי יאמין, אח שביאל, אי אתה המובחר באנשים, למה הלכת?" הוא נאנח.

שתקתי. עוצרת נשימה.

ואז. אז נכנס בניהו. ולצווארו השרשרת ההיא.

אשר חייך "בא ברוך האלוקים אל הבית כנס נערי, מה למדת היום?" בניהו גם חייך.

אני לא.

בניהו הניד לי ראש לשלום.

אני לא נשמתי.

לא נערה אני יותר רק צעקה כלואה, בבואה מיוסרת של שאגתי הפצועה, זו שנחנקת תחת קורות הימים. אל תחפשו אותי ברחובות. אל תשאלו לי. כי אינני.

רק שרשרת. פסל. מסכה.

מעצבת את דמותי המרוקנת.

חותמת על פני את תמצית היותי.

אחות.
משתפת כאן קטע קצר שכתבתי. האמת שאני לא כזה מרוצה מהכתיבה, משהו כאן חסר לי. אני לא ממש יודעת איך לתאר את המסביב שיכניס לאוירה. אשמח לפידבקים ולרעיונות איך לשפר את זה.
כתבתי את הקטע אחרי כל האזעקות של הלילה אתמול כשחשבתי לעצמי מה קורה על פני השטח ומה קורה באמת, ברובד האמיתי של החיים.
הנה הקטע לפניכם:


בס"ד

לפעמים רואים את העולם מלמעלה.

אורי הביט על השמיים שמולו, חווה בכל חושיו את העוצמות שבידיו. הוא השליך מבט חטוף למטה.

מן הסתם בשעת לילה מאוחרת כזאת ישנים ילדים ופעוטות, אימהות עייפות ואבות מותשים. והוא, כן הוא אורי, הוא שומר עליהם.
בידיים שלו הכוח לדאוג לביטחונם.

הוא גמע מאות קילומטרים ומתחתיו כבר לא מדינת ישראל, הוא כבר מתקרב ליעד.

הנווט שלידו כיבד את שתיקתו הארוכה. שניהם ידעו שלפניהם משימה הרת גורל. הם עלולים שלא לחזור ממנה בשלום.

"אתם תקבלו את הקואורדינטות כשתגיעו 270 מעלות מצד מערב" – הקול נשמע בקשר.

אורי התקשח על מקומו. זה מגיע. נכון שהוא עשה זאת עשרות ואולי מאות פעמים, אבל בכל פעם מחדש הוא מרגיש מה בידיים שלו, מה מונח על כתפיו.5

"היעד בבירינג 045, צפון מזרח ממך, תתחיל שם צלילת תקיפה של 30 מעלות ותפיל פצצות לתוך המתחם המגודר."

אורי מביט על הנווט, הנווט מסדר את הקואורדינטות, יעד מושמד.

אלפי קילומטר משם יושב לו מרדכי, רכון על הגמרא. הוא מביט מסביבו בתחושת תסכול. הגמרא כנראה לא בשבילו. אין שום טעם בכך שהוא גורס גמרא בלי באמת להבין.

משמאלו יושב יצחק עם החברותא שלו ושניהם מתעמקים בסוגיה. יצחק עוזב לפתע את מקומו ורץ להביא ספר. "זו סוגיה של הריטב"א ואני רוצה לראות איך הוא מתרץ אותה", אומר יצחק.

מלפניו יושב דודי המתמיד ומסביר לעצמו תוך כדי הרמת אצבע לכל הכיוונים מה רש"י אומר ואיך התוספות מתרץ.

רק הוא, מרדכי, סתם גורס גמרא, אולי עדיף לו לומר תהילים וזהו?

הוא כמעט עוזב את בית המדרש כדי לחזור לחדרו, גם ככה הוא עייף ולילות שלמים של אזעקות כבר עשו את שלהם.

אבל אז הוא פתאום רואה ענן לבן שעולה מעליו, ענן שמכיל בתוכו את דף הגמרא שניסה ללמוד ללא הצלחה. הוא מביט בו בחוסר אמון. מביט מסביבו לראות אם גם אחרים שמו לב לזה, אבל לא. כולם שקועים בלימודם. הענן הזה הולך ומתעבה ועולה מעלה מעלה. מרדכי מצליח לראות איך הענן עולה מעל בית המדרש עד לשמיים ויוצר כמו חומה בצורה. במעומעם הוא שומע אזעקה ורואה איך הענן הזה חוסם את הטילים. הוא מביט מסביבו ורואה עוד עננים שעולים מחבריו לישיבה. העננים סובבים מטוסי קרב כמו בתוך בועה. אוחזים אותם ומנחים אותם ליעדם ובחזרה.

אורי מגיע חזרה בשלום. יורד מהמטוס ומקבל לחיצת יד חמה ממפקדו. "עשית עבודה טובה! כל העם עומד עליכם!"

וענני לימוד התורה חוזרים ומתפזרים ונאספים שוב. מילה ועוד מילה, שורה ועוד שורה. יוצרים חומה, מובילים ומנחים ומתרבים עם עוד שורה ועוד מילה. גרוסה או מתעמקת.

מרדכי מתעורר משנתו החפוזה. מסוחרר הוא נזכר בחיזיון, מביט בגמרא ויודע שכל עם ישראל נשען על כתפיו.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה