דיון גוף ראשון או גוף שלישי בספר, מה הולך יותר?

  • הוסף לסימניות
  • #1
כתיבה.jpg

לכל הסופרים והסופרות!

מה אתם אומרים: מה סגנון הכתיבה שהולך עכשיו יותר, בגוף ראשון או בגוף שלישי?

בעולם הכללי, שלא נדע ולא נשמע, יש מגמה שהגיעה גם אלינו, בין אם נרצה ובין אם לא, להעדיף כתיבה בגוף ראשון.

וכך גם אני עשיתי בספרי האחרונים.

זאת מגמה חדשה יחסית. אז מתי זה התפתח?

עד המאה ה- 21 (למנינם): שלטון מוחלט של גוף שלישי, קול מספר אובייקטיבי, יודע כל, מרוחק מהדמויות.


מתחילת המאה ועולה בהדרגה: מתחילים לכתוב בגוף ראשון. הקוראים רוצים להיכנס לתוך הראש של הדמות, לחוות איתה.

למה זה קורה?
  • חיבור רגשי עמוק יותר
  • זה מרגיש יותר "אותנטי" לדור של היום.
  • הקורא רוצה לא רק לראות את הסיפור אלא לחיות אותו

אבל - גוף שלישי לא מת! הוא עדיין עוצמתי כשרוצים:

  • מספר קווי עלילה מורכבים
  • לקפוץ בין דמויות
  • לשמור על מתח ומסתורין (מה המספר לא אומר לנו?)

מה עוד פספסתי? ומה אתם חווים? מה עובד לכם יותר כסופרים וכקוראים?
 
  • הוסף לסימניות
  • #2
אני אישית מתחברת יותר לגוף שלישי.
רוב הסיפורים שלי הם בנוסח גוף שלישי וגוף ראשון פחות נפוץ אצלי (כן, גם הנענע שנשאר או לא יודעת איך קוראים לו כבר. יש לי כמה רעיונות יותר מלהיבים מאיזה נענע אחד - נכתב בגוף שלישי).
לדעתי ליופי הזה אין תחליף. יכנס כמה שיכנס - זהו הגוף המועדף!
החיסרון לדעתי של גוף ראשון שאם לא כותבים איזה קטע טוב, הטקסט נשמע מעיק. מכיוון שבשונה מגוף שלישי - אין את היופי בכתיבה פחות מצומצמת וניתנת לאיזון בתור היציאה מהדמות ולא הלכידה בתוכה.
או שאולי היופי נחשב רק אצלי ;)
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #4
אני אישית מעדיף גוף שלישי יותר מרחב לא צריך להצטמצם לנקודת מבטה של דמות אחת וכך גם כתבתי את הספר והפריקוולים
רק את הקטע לאתגר [ועוד 6 קטעים דומים] שכל העניין שבהם הוא לדווח מנקודת מבטה של הדמות כתבתי בגוף ראשון
 
  • הוסף לסימניות
  • #5
יש לי רעיון:
אולי נצטט משפטים נבחרים מהיצירות שלנו, שמדגימים למה אנחנו מעדיפים סגנון מסוים?

ואני אתחיל בקטע שנבחר די ברנדומליות מספרי החדש "לכוד בקוד". לדעתי לפחות בזכות הדיבור הישיר, מצליחים להרגיש יותר טוב את כאבו של הגיבור הראשי בקטע. :

אני ניגש אל המכונה, בודק את ההכשר המודפס עליה, לא כי אני רוצה עכשיו קפה, אלא מתוך רצון של פרטיות. אני צריך רגע לעצמי, כדי לעבד את כל מה שקרה רק עכשיו. אני בוהה על האפשרויות,

קפוצ'ינו, קפה הפוך, שחור.

"זה הכל בגללך!" קול זועם פורץ אל תוך מחשבותי.

אני מסתובב. ממש קרוב אלי, אני נתקל במבטו החד של נתנאל.

"מה בגללי?" אני מבולבל קצת מקבלת הפנים.

"הם אומרים עלינו שאנחנו משוגעים!! לא שמעת?!" הוא צועק, מושך את תשומת ליבם של כל הנוכחים.

"אנחנו!! הגאונים, המבריקים! אלו שאף פרופסור לא יכול להתמודד מולם! אנחנו חסרי דעת הזקוקים לאפוטרופוס!!" הוא מרביץ באגרוף קמוץ על מכונת הקפה שידעה ימים טובים יותר. קול פכפוך מים נשמע.

כוס לשתיה חמה נפלטת אל הפינה המיועדת וזרם דקיק וחום מתחיל להישפך.

אני בוהה בה, שוקל בדעתי אם לפי הדין נתנאל צריך לשלם על הקפה או לא. הבינה כבר מציעה לי את דעתה המלומדת.

אני מחזק את החומה, מחזיר את תשומת ליבי אל פניו האדומים של חברי, או לפחות מי שבעבר היה נדמה לי כחבר.

"אלו ההורים שלך", אני אומר לו, מנסה להסוות את הרחמים שאני חש כלפיו עכשיו.

"ההורים שלי, אף פעם לא היו עושים את זה!! אתה יודע כמה כסף הספקתי להביא הביתה, בזמן שאתה בילית לך בסין!!" הוא ממשיך להרים את הקול.

"ביליתי בסין?!" אני נשנק, "אתה באמת חושב שביליתי שם?"

"אני לא יודע מה עשית! אני יודע מה עשיתי אני!" הוא שוב אדום.

הלב שלי נצבט. ואני מבין שעורך הדין לא הגזים, נתנאל איבד את עצמו. זה לא אותו הבחור הרגיש שסיפר לי בכאב לב על משפחתו, לא אותו אחד שדאג לשלוימי, כאשר התנהג מוזר. אמנם גם אז הוא כבר היה מושפע מהבינה, אבל נראה כי מאז שראיתי אותו לאחרונה המצב החמיר מאד.


אני משתתק. קשה לי, קשה לי כל כך לראות אותו ככה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #6
@ק. כצן פשוט אומנות! לזה גוף ראשון שואף!

זה יותר ישיר כאשר מדובר בקטע סוחף, שאז בהחלט גורם להיות יותר עמוק.
אני מדברת על ספרים שקראתי (לא של @ק. כצן כמובן:)) שהגוף ראשון גרם להם להיות מסורבלים ודי משמימים. היופי חסר.
העלילה היתה מאוד לא סוחפת בלשון המעטה והרגש לא גרם לפצות על זה. הגוף ראשון נהפך למן קטע מאוס עם אפס יצירתיות. צריך רמה גבוהה כדי להשתמש ביתרונות של זה.
אני - איך לומר? לא יכולה להעיד על עצמי. מה שכן, אוהבת את הגוף שלישי בכתיבה, ובקריאה תלוי במה ואיך.
אין לי קטע לצרף מתוך איזה ספר שכתבתי :cry: ואין במגירתי טקסט בגוף ראשון שנראה סביר כי אני לא כותבת עם הנ"ל בד"כ.
עמכם הסליחה!
 
  • הוסף לסימניות
  • #7
טוב אז אני יכול לצרף את כל הסיפור הראשון שכתבתי "דו"ח הועדה הרובוטית: שני מכתבים" כל הסיפור נכתב כפינג פונג בין וארנס-הרב רובין-הרילסון-פרנק-ריינדר אם הייתי צריך לכתוב אותו בגוף ראשון הייתי נאלץ לדלג בין 4-5 זוויות מבט שונות והתוצאה הייתה בהתאם
 
  • הוסף לסימניות
  • #8
@ק. כצן פשוט אומנות! לזה גוף ראשון שואף!

זה יותר ישיר כאשר מדובר בקטע סוחף, שאז בהחלט גורם להיות יותר עמוק.
אני מדברת על ספרים שקראתי (לא של @ק. כצן כמובן:)) שהגוף ראשון גרם להם להיות מסורבלים ודי משמימים. היופי חסר.
העלילה היתה מאוד לא סוחפת בלשון המעטה והרגש לא גרם לפצות על זה. הגוף ראשון נהפך למן קטע מאוס עם אפס יצירתיות. צריך רמה גבוהה כדי להשתמש ביתרונות של זה.
אני - איך לומר? לא יכולה להעיד על עצמי. מה שכן, אוהבת את הגוף שלישי בכתיבה, ובקריאה תלוי במה ואיך.
אין לי קטע לצרף מתוך איזה ספר שכתבתי :cry: ואין במגירתי טקסט בגוף ראשון שנראה סביר כי אני לא כותבת עם הנ"ל בד"כ.
עמכם הסליחה!
המילים החמות מתקבלות תמיד בברכה!!
ואל תדאגי - הכל עוד לפניך... יהיו לך עוד טקסטים לציטוט. ואם אין לך משלך, את יכולה לצטט מאחרים בינתיים. העיקר שנראה כאן את העקרון.
כי זאת באמת התלבטות. למרות שאני אוהבת גוף ראשון, אני גם לגמרי מבינה את הטיעונים שלך ושל אחרים בשבחו של גוף שלישי ועדיין לא החלטתי באיזה סגנון לכתוב את הספר הבא :)
 
  • הוסף לסימניות
  • #9
@ק. כצן
הערה היחידה שהיתה לי על הספר לכוד בקוד היתה שהוא היה בגוף ראשון ממש לא עמדתי בזה
מצד שני תהליכים פנימיים כאלה יותר הגיוני לכתוב ככה
מצד שני באיסתרק לדוגמה זה גוף שלישי ועדיין יש התחבטויות וזה ברור
הכל אופן הספר היה יפה מאוד ושואב
אולי בהזדמנות אכתוב עליו ביקורת נורמלית
 
  • הוסף לסימניות
  • #10
טוב אז אני יכול לצרף את כל הסיפור הראשון שכתבתי "דו"ח הועדה הרובוטית: שני מכתבים" כל הסיפור נכתב כפינג פונג בין וארנס-הרב רובין-הרילסון-פרנק-ריינדר אם הייתי צריך לכתוב אותו בגוף ראשון הייתי נאלץ לדלג בין 4-5 זוויות מבט שונות והתוצאה הייתה בהתאם
יפה. אז תן לנו ציטוט ונראה דוגמא היכן גוף שלישי הולך יותר טוב.
 
  • הוסף לסימניות
  • #11
@ק. כצן
הערה היחידה שהיתה לי על הספר לכוד בקוד היתה שהוא היה בגוף ראשון ממש לא עמדתי בזה
מצד שני תהליכים פנימיים כאלה יותר הגיוני לכתוב ככה
מצד שני באיסתרק לדוגמה זה גוף שלישי ועדיין יש התחבטויות וזה ברור
הכל אופן הספר היה יפה מאוד ושואב
אולי בהזדמנות אכתוב עליו ביקורת נורמלית
וואו! תודה! שמחה לשמוע. גם הביקורת מאד מעניינת... אחשוב על זה...
 
  • הוסף לסימניות
  • #12
זה תלוי בסוג הסיפור.
אם זוהי עלילה שנעה בין דמויות ובין מקומות, לא יהיה נוח להשתמש בכתיבה בגוף ראשון. שכן אז, או שיבחר הכותב להשתמש בגוף ראשון לאורך העלילה כולה, וזה יחייב את הצורך בשינוי תפקיד ׳המספר׳ בין הדמויות השונות (לא משהו בכלל...), או שיבחר הכותב להעניק לדמות אחת את שרביט ׳המספר׳, כאשר שאר הסיפור יהיה בגוף שלישי, מה שיגרום בהכרח להצבת דמות אחת מעל הדמויות, כשלא תמיד האינטרס של הכותב הוא להעדיף דמות אחת בלבד ולמתג אותה כדמות ראשית עיקרית.
בנוסף, כתיבה בגוף ראשון - לא מתאימה לסוגי עלילות שבהן הכותב רוצה לשמור אצל הדמויות סודות שיתגלו רק בהמשך. הבחירה בכתיבה כזו, מחייבת את חשיפת מחשבותיה של הדמות הראשית, וזה לעיתים עלול לפגום בעלילה.
לעומת זאת, בסיפורים שנועדו ליצור תחושה של ׳סיפור חיים׳, או בעלילות שבהן יש הרבה מאוד חשיבות למחשבותיה ותחושותיה של דמות אחת, יהיה מתאים יותר השימוש בגוף ראשון, כי הוא יעביר טוב יותר את המסר.
 
  • הוסף לסימניות
  • #13
זה תלוי בסוג הסיפור.
אם זוהי עלילה שנעה בין דמויות ובין מקומות, לא יהיה נוח להשתמש בכתיבה בגוף ראשון. שכן אז, או שיבחר הכותב להשתמש בגוף ראשון לאורך העלילה כולה, וזה יחייב את הצורך בשינוי תפקיד ׳המספר׳ בין הדמויות השונות (לא משהו בכלל...), או שיבחר הכותב להעניק לדמות אחת את שרביט ׳המספר׳, כאשר שאר הסיפור יהיה בגוף שלישי, מה שיגרום בהכרח להצבת דמות אחת מעל הדמויות, כשלא תמיד האינטרס של הכותב הוא להעדיף דמות אחת בלבד ולמתג אותה כדמות ראשית עיקרית.
בנוסף, כתיבה בגוף ראשון - לא מתאימה לסוגי עלילות שבהן הכותב רוצה לשמור אצל הדמויות סודות שיתגלו רק בהמשך. הבחירה בכתיבה כזו, מחייבת את חשיפת מחשבותיה של הדמות הראשית, וזה לעיתים עלול לפגום בעלילה.
לעומת זאת, בסיפורים שנועדו ליצור תחושה של ׳סיפור חיים׳, או בעלילות שבהן יש הרבה מאוד חשיבות למחשבותיה ותחושותיה של דמות אחת, יהיה מתאים יותר השימוש בגוף ראשון, כי הוא יעביר טוב יותר את המסר.
זה נכון באופן כללי. אבל אני חושבת שזה תלוי מאד. ניקח שוב את "לכוד בקוד":
מה שבטוח יש בו:
* עלילה שנעה מאד בין דמויות ומקומות. בלי לשנות ולעבור לגוף שלישי. יש הרבה דרכים לתת מקום וקול גם לדמויות משנה לדבר. אך למרות זאת אכן הדמות הראשית מוצבת כאן מעל כל השאר..
* יש בספר מלא מלא סודות אצל הדמויות שהתגלו בהמשך ורק לקראת הסוף. את הנקודה הזאת פחות הבנתי איך זה קשור לגוף ראשון או שלישי.
*מקווה מאד שלא פגמתי בעלילה. כי העיקר בספר זה עלילה מאד דינמית. נראה לי זה תלוי בסופר, לא?
תקנו אותי בבקשה אם אני טועה.

נראה לי שבציבור שלנו סוג הכתיבה הזה פשוט פחות מוכר. אבל אני שומעת שיש הגיון רב גם בדעה הנגדית.
 
  • הוסף לסימניות
  • #14
תלוי במה ואיך.
אך יש גם העדפות לסגנון בתור קוראת כאשר קוראים טקסט ללא ההתלבטות הנ"ל יש מן איזה העדפה שלי נכללת כגוף שלישי (ונראה שכולם יחסית אותו הדבר).
* יש בספר מלא מלא סודות אצל הדמויות שהתגלו בהמשך ורק לקראת הסוף. את הנקודה הזאת פחות הבנתי איך זה קשור לגוף ראשון או שלישי.
קשה לא לחשוף קלפים בגוף ראשון. אני מדברת על נושא מסוים ואיני חושפת מידע ספציפי שזה גורם לדי פנצ'ר בכתיבה. כי איך לא ניתן לגלות ומצד שני להיות כנה עד הסוף?
 
  • הוסף לסימניות
  • #15
יפה. אז תן לנו ציטוט ונראה דוגמא היכן גוף שלישי הולך יותר טוב.
רצית דוגמא? תקבלי
דו"ח הועדה הרובוטית עמ' 8-9
"ד"ר רובינסון תפס את ראשו בין כפות ידיו מרגיש כאילו אדם חבט בבטנו התוכנית השפלה נפרשה לפניו במלואה ואין לו שום דרך למנוע אותה לאחר כמה דקות של בהייה באויר הוא התנער ופנה לעבר ביתו כדי להתקשר לבן דודו ג'ו וארנס"
בנקודה זאת מופיע דו-שיח ארוך בין וארנס-הדמות הראשית לרובינסון ואחריו
"וילי נאנח עמוקות ופנה להתקשר לעבר ביתו של ידידו הרב שמואל רובין לא היה לו מושג במה הוא יכול לעזור נגד מפלצת הרשע אם בכלל אבל הוא הרגיש שמחובתו לשתף אדם נוסף במידע שנחת עליו
"שמואל" הוא קרא ברגע שהשיחה נענתה "אל תשאל זו בושה וחרפה שערורייה שאין כדוגמתה"
"הרגע וילי" נשמע קולו של הרב רובין "על מה אתה מדבר"
"על התוכנית לחינוך חדשני של וארנס" השיב רובינסון
"התוכנית הארורה ההיא" נאנח הרב רובין "ובכן מה אתה"
במילים קצרות סיפר ד"ר רובינסון לרב על המכתב שהונח בתיבתו "טוב" נאנח הרב לאחר כמה דקות של שתיקה "אראה מה לעשות בקשר לזה וילי טוב שעדכנת אותי כל טוב"
ובאותו זמן שבו ד"ר רובינסון והרב רובין משוחחים הקליד ד"ר הרילסון כמה שורות לועדה הרובוטית "לחברי הועדה" הוא כתב "נודע לנו שד"ר דרסטין מעל באמון שנתנו לו והעביר מסמכים מסווגים לידי אדם בשם ד"ר וילי רובינסון שאינו נושא בדרגת הסיווג המתאימה"
כאן מופיע קטע קצר ומיד אחריו
"ביתו של הרב רובין
הרב רובין ישב וכסס את שפתו למעשה וכו' וכו'"
לכמה זוויות מבט הייתי צריך לחלק את הקטע הנ"ל לו הייתי כותב בגוף ראשון?
 
  • הוסף לסימניות
  • #16
אוהבת את הגוף הראשון, מאד. אבל כן, הוא מאד-מאד-מאד מגביל. הוא יכול להיות עבודה מפרכת לפעמים.
הקטע שהכי אהבתי כגוף ראשון (בינתיים, מסתבר. ייתכן שזה בגלל המאורעות מסביב, ולא דווקא בגלל הקטע עצמו) -

חשוך בתא, צפוף ולח. ולו היו שואלים אותי במה אני חושק כעת יותר מכל, מלבד להתעורר מהסיוט שרודף אותי זה שלושה שבועות, כנראה שהייתי בוחר לסלק את חיכוך הגופים וחריפות העובש ומבקש להעמיק עוד את החשיכה.

שיהיה חושך עבה, צמיגי. כזה בו לא מתאפשר לנוע. לא מתאפשר לראות. לא לדמיין. ולא לחשוב.

לא כלום. רק לבהות בחשיכה, במוח מרוקן. ולנשום.

"ידו?" מאל. קולו מרוחק ולוחש.

"אהממ?" אני מספק תשובה קלושה, מקווה שיבין לקוצר רוחי ויניח לי.

הוא לא. "מה אתה חושב לעשות?"

אני נושם זיעה, לא רק שלי. "איזו אפשרות יש לי?!" הוא לא אשם שהמחשבות נוגסות בי ללא רחמים. הוא לא. אבל הסבלנות שלי ננגסה גם היא, לא נותר לי ממנה פירור.

מישהו משתעל. מאל משתנק. "אתה מתכנן להרוג אותו?"

אגמן חבר. גם אם צבעוני – עדין חבר. "שישה עשר יהודים מול גוי אחד", אני מתנשף. "לא שמותר לי. אני חייב".

מאל שותק. לא לזמן רב. "מה עם הזהות שלנו?"

שוב זה. שוב אני מזכיר לעצמי שהוא לא אשם. "מה איתה?!" עייף לי. רעב לי. שבור לי.

"למה שלא -" הוא קוטע את עצמו, מרים מעט טון: "נו, אתה יודע!"

אני יודע. יודע שאם אחשוף את זהותי, אולי אציל אותי ואת מאל, אבל את כל השאר? לא בהכרח שנט יהיה סבלני מספיק בכדי לנסות לסחור גם בהם. ודי לי להיות אשם במותו של אגמן, איני צריך מתים נוספים על מצפוני.

אבל הללו לא יהרגו בידיי.

שוב התנשפות. בולע עמוק ומצמיד את קודקודי לכותל התא, ללחות ולעובש. רבים הרגתי, לא רק היום, אבל לא הרגתי אותם לשם הרג. לא.

"ידו?" מאל. צורם ממרחק.

"ברירה אחרונה", שיניח לי כבר. שימציא תשובות לעצמו וישחרר אותי מעולו.

"ואם תמות עוד לפני כן?" חסר אמונה שכמוהו.

אם אמות, ימותו כולם. אם נמות, מותי לא יוודע לעולם. אלא אם יסכים אגמן להעביר את הבשורה בתוספת הוכחה מוצקה כלשהי. מסיח לפי תומו – הוא לא יהיה.

ומדוע שיפעל כך אם יהרוג אותי? הרי הוא יהיה הראשון להינזק!

"ידו?" כמה סבלנות. כמה.

"אם אמות -" אני חורק. "אז כך נגזר עליי. עלינו".

דממה.

"ואחותי?"

דממה. ואלפי מחשבות.

"ידו?"

"אני מקווה שאגמן יהיה אדיב מספיק בכדי להודיע למי שצריך", משפט ארוך. ומעייף.

"מדוע שנט יאפשר לו?" מאל חמוץ. כמה הדדי.

"אז תחשוף אתה", הנה. פתרון.

"מה?"

"את הזהות".

"והשאר ימותו?!"

"אם נגזר - נגזר".

"אתה יכול להיות חיובי יותר?" רטינה עמוקה.

"אתה זה שטענת שאולי אמות", רוטן בחזרה.

"אני מציאותי", מאל זועף.

"גם אני", זועף.

ושקט. סוף סוף.

שכחתי לבקש גם אותו, יחד עם החשיכה.

בשלישי אני בוחרת בד"כ במוגבל, שזה די כמו הראשון. ההבדל הוא שתמיד אפשר בקטע הבא לספר מגוף שלישי אחר.

ההוראות היו מפורטות והתוכנית לא חַסְרָה פרט, אך איש לא ידע לשער כי גבולות אליסיר יחסמו מעט לאחר העברתם, ושהמבריח, בתגובה, ידרוש ממנו את שארית כספו כמו את חפצי הערך שהצליחו הוא ואחיו להסתיר תחת בגדיהם.

החפצים לא היו רבים, וערכם היה רגשי בלבד, אבל אם עליהם הצטערו במיוחד כשהפנה להם המבריח גב והותיר אותם להתבוסס בשלג תחתית ההרים, הבהירו להם הימים כי דווקא הכסף היה המצרך החשוב מכול.

בכסף אפשר לקנות לחם, טרי ומפצפץ. בכסף אפשר להחליף לבגדים תואמי סביבה – חמימים ומקובלים. בכסף אפשר לשלוח איגרת אל הקהילה ולבקש סיוע. בכסף אפשר לנפנף ברמה עד שיאות מישהו לשמוע למעט שבפיו ולתרגם אותו לשפה המקומית.

אבל המבריח לא הותיר להם דבר פרט לבגדיהם ולמפה מקומטת. עליה שרטטה אצבעו המגוידת, המלוכלכת בפחם, מסלול עד שורהאם הבירה.

המסלול, כמו ההוראות, היה ברור. אך הוא לא פתח להם דלתות, לא העניק להם אוכל, מים וכסות ולא טרח להסביר להם את שפתם המהירה של יושבי המקום.

דרטאנית, מסתבר, אינה שפה נשלטת בחלקו זה של העולם וכשהיא נהגית בפיו של נער שחום עור, לבוש חלוק ומכוסה טורבן – איש אינו מתאמץ כדי לנסות ולהבינה.

אולי חושבים אותם לנוכרים. אולי המלחמה שבפתח הפכה את האנשים לחשדנים. אולי מראם המרופט והעלוב הוא שגורם להם להירתע.

אולי. אבל כל עוד אין לו היכולת לשנות אף אחת מהאפשרויות הנראות לעין – המצב יישאר בדיוק כך.

את פאותיהם קיצצו טרם צאתם לדרך, מחשש שייתפסו בדרכים, וניסיונו האחד והיחיד לעקוב עם שחר אחר אליסרי מזדמן עד לבית הכנסת – גרר בעקבותיו לא רק פרץ מילים כעוסות, אלא חבטות אלימות שהותירו על צלעותיו כאב המתעורר עם כל נשימה.

לא היה טעם לנסות שוב, אחיו קטנים מכדי שיעז להסתכן בחמתם של תימהוניים. וכך, כשהחשש מדגדג באצבעותיו, הצליח לשים ידו על שק בלוי ששכב באחת מחצרות הבתים, מילא אותו בלחמים מן השוק, צירף גם מעט ירקות וכשהוא מבטיח לעצמו כי ישיב את כל שגזל – העמיס על כתפו השנייה את לוּדְיָה והכריז כי יוצאים לדרך. אל שורהאם.

לשורהאם הגיעו בדרך לא דרך. ניסים ליוו אותם, גלויים ונסתרים. הנס האחרון שחתם את השרשרת היה העובדה כי השמירה בשערים התרופפה ואף חייל לא הרים גבה למראה ראשם הגלוי והטורבן שנכרך תחת שרוול זרועם.

אבל הניסים, כמו ניסים, אינם מגיעים על פי הזמנה. הלחם, כמו לחם, לא שומר על טריותו לאורך זמן. וילדים, כמו ילדים, אינם מבינים כי אין בידיו יכולת להושיע אותם ברצונו בלבד.

ולגנוב הוא לא רוצה. לא שוב.

"אוכל", לוחשת לודיה, רק בת ארבע. עיניה, גדולות ורעבות, נתפסות על אצבעותיו, מתאכזבות לגלות שגם הפעם לא הביא עמו דבר.

"מים", מצטנף לצידה שוּל בן השבע, קולו צרוד וידו מגששת באוויר, פורשת אצבעות.

אוכל ומים, זה כל שמבקשים אחיו. אנחה נפלטת מפיו ועיניו נעות אל לֶייזַר שחובק את השניים, לוחש על אוזנם מילים רכות, מבטיחות נחמה.

בן אחד עשר הילד, לא יותר. וגם הוא, כמוהו, מבין שמצבם ביש.

לא ביש ממש. את הבקתה הדלה מצא אתמול, איתר גם קרש עבה שצמצם את הפרצה בכותל הצפוני. אחר כך העלה מציאות מן השוק הקרוב, מעט ירקות שכמעט ונדרסו ברגלי ההולכים ושבים.

גם היום ביקר שם, צפה כיצד הוא מתרוקן מאדם עוד בטרם התייצבה השמש באמצע הרקיע. ואף אחד – אף אחד! – לא חשב להותיר אחריו שאריות אוכל, כאלה מהן יוכל ליטול מבלי לעבור על דִיבֶּר שמיני.

קרני השמש עוד מציצות כשהוא מסדר את הקרש במקומו, נאנח שוב ופוסע ארבע פסיעות עד הכותל הדרומי. מתיישב צמוד ללודיה ומניח כפו על טורבן מהוה, מדיף ניחוח חמוץ.

"כלום?" עולה קולו של לייזר משמאל. וכמבין, הוא ממשיך, נרעד: "מה נעשה?"

"איני יודע", פושק גַרְטוּן כפיים. "באמת שאיני יודע".

לייזר שותק, גם שול, לודיה פוצחת בבכי ושבת מסמנת על בואה הקרב באותות אדמדמים על פני הכתלים.

גרטון עוקב אחר רסיסי אבק עליזים שמרקדים בקרן אור מסתננת, שם מבטו על בתי העיר ומבחין בנצנוצי זהב ממרחק.

"קומו!" הוא מורה, מושך את עצמו באגרופים לעמידה. "הולכים".

"הולכים לאן?" שואל לייזר, עיניו מחפשות אחר מקור התקווה המתעוררת בחום עיניו של אחיו.

"שבת תיכנס תכף", גרטון מבליט סנטר. ידו מושטת לשול, מעמידה אותו על רגליו. "ואנחנו לא מכניסים אותה פה. לא כך".

לודיה מורמת אל כתפיו, רזונה בולט עם משקלה הקל ושול אוחז בידו של לייזר. אחותו מייבבת והשניים שותקים, כמוהו, פוסעים את הדרך עד לארמון הראשון הנקרה בדרכם.

החיילים, שומרי השערים, שגון הטורקיז שבמדיהם מעמיק עם דקות השקיעה, אינם מואילים לשתף פעולה עם תוכניתו המתרקמת באילו הרגעים, גורמים לו להושיב את לודיה אל הקרקע, להנחות את אחיו להתיישב בצמוד לה ולרדת גם הוא לגפף עפר.

דקות רבות חולפות. דקה אחר דקה אחר דקה. קרני אור אחרונות נבלעות באופק, לא מצליחות לסלק את הבערה הפושה בלחייו עם קריאות הזעם של החיילים וחרבותיהם המתנופפות באיום.

החיילים לא נואשים, לא מהר כפי שציפה. אבל הם אינם נוקטים באלימות, לא כל עוד אחותו, ילדה רכה וקרועת מבט, מייללת בכל עוז פיה.

לא נעים, אך טובתה דורשת זאת. וכששול, בעידודו הסמוי, פוצח גם בזמר משלו, הופך המאורע החריג למהומה.

סתם אנשים מתקבצים מאחוריהם, מרעימים בגיחוכים. חיילים סוגרים עליהם מקדימה, זועפים ונרגנים. החשיכה מטילה עליהם צללי וקור ערב, מוסיפה לבכיות אחיו גם חיבוקי רעד.

לא נעים, אך הנה תוכניתו מגיעה אל סופה בדמותו של בחור נמוך קומה ועטוי מחלצות משי שחודר את חצי מעגל החיילים כשסקרנות תהומית מבצבצת מעיניו.

פיו של הבחור מפיק מילים אליסריות שמבטאן מלא שאלה וגרטון מניד ראש ומשיב בשפתו שלו: "איני מבין, אדוני".

האדון ממצמץ לרגע, מסובב בעיניו את בני המשפחה ומעלה על פניו חיוך. "גם אני", הוא ממתיק באיטיות. "התואיל להסביר?"

עוד ארוכה הדרך לשלווה. תלאות רבות חוו הוא ואחיו, ואיש לא הבטיח לו כי רק טוב צופנות כוונותיו של רם המעלה המביט בו בעניין, מחכה לאמרי פיו.

אבל הוא היחיד שמחכה, ומכיוון שכך אין לגרטון סיבה שלא לענות לשאלה. ועל אף שהוא צריך להגות את התשובה שוב, לאט ובמתינות, ניכר לו היטב כי באמתחתו של האדון הצעיר קיימת כל הסבלנות שבעולם.
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #17
בגוף שלישי אפשר להביע מחשבות ורגשות לא פחות מבגוף ראשון, אני חושב.
גוף ראשון הוא יותר אישי מצד אחד, אך מגביל זוויות מבט מצד שני.

צריך לנצל את היתרונות של כל אחד מהם כשמשתמשים בהם, זכור לי ספר מסוים שקראתי שהיה כתוב בגוף שלישי - איך שכל אחד הסתכל שונה על ההתרחשויות היה פשוט מרהיב.
 
  • הוסף לסימניות
  • #18
קשה לא לחשוף קלפים בגוף ראשון. אני מדברת על נושא מסוים ואיני חושפת מידע ספציפי שזה גורם לדי פנצ'ר בכתיבה. כי איך לא ניתן לגלות ומצד שני להיות כנה עד הסוף?
אתה מספר על מאורעות, והן יכולות להיות מלאות בספקות וסודות. גם הגיבור הראשי יכול להתלבט בהן יחד עם הקורא. לחפש ביחד את פתרון התעלומה.
תמיד יש גיבור ראשי בעלילה טובה. מישהו שהקורא מזדהה איתו. יש משהו מאד כובש כאשר הקורא חי איתו את העלילה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #20
רצית דוגמא? תקבלי
דו"ח הועדה הרובוטית עמ' 8-9
"ד"ר רובינסון תפס את ראשו בין כפות ידיו מרגיש כאילו אדם חבט בבטנו התוכנית השפלה נפרשה לפניו במלואה ואין לו שום דרך למנוע אותה לאחר כמה דקות של בהייה באויר הוא התנער ופנה לעבר ביתו כדי להתקשר לבן דודו ג'ו וארנס"
בנקודה זאת מופיע דו-שיח ארוך בין וארנס-הדמות הראשית לרובינסון ואחריו
"וילי נאנח עמוקות ופנה להתקשר לעבר ביתו של ידידו הרב שמואל רובין לא היה לו מושג במה הוא יכול לעזור נגד מפלצת הרשע אם בכלל אבל הוא הרגיש שמחובתו לשתף אדם נוסף במידע שנחת עליו
"שמואל" הוא קרא ברגע שהשיחה נענתה "אל תשאל זו בושה וחרפה שערורייה שאין כדוגמתה"
"הרגע וילי" נשמע קולו של הרב רובין "על מה אתה מדבר"
"על התוכנית לחינוך חדשני של וארנס" השיב רובינסון
"התוכנית הארורה ההיא" נאנח הרב רובין "ובכן מה אתה"
במילים קצרות סיפר ד"ר רובינסון לרב על המכתב שהונח בתיבתו "טוב" נאנח הרב לאחר כמה דקות של שתיקה "אראה מה לעשות בקשר לזה וילי טוב שעדכנת אותי כל טוב"
ובאותו זמן שבו ד"ר רובינסון והרב רובין משוחחים הקליד ד"ר הרילסון כמה שורות לועדה הרובוטית "לחברי הועדה" הוא כתב "נודע לנו שד"ר דרסטין מעל באמון שנתנו לו והעביר מסמכים מסווגים לידי אדם בשם ד"ר וילי רובינסון שאינו נושא בדרגת הסיווג המתאימה"
כאן מופיע קטע קצר ומיד אחריו
"ביתו של הרב רובין
הרב רובין ישב וכסס את שפתו למעשה וכו' וכו'"
לכמה זוויות מבט הייתי צריך לחלק את הקטע הנ"ל לו הייתי כותב בגוף ראשון?
הסיפור שלך נשמע מאד מעניין!
כמובן כשבונים עלילה לספר בגוף ראשון, צריך להיערך לזאת מראש. כאן זה פחות מתאים.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

אשכולות דומים

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה