שיתוף - לביקורת גם הנפש צריכה מיגון

  • הוסף לסימניות
  • #1
ב"ה

מה המלחמה עושה לנו?

נדמה לנו שהמלחמה היא זו שמוציאה אותנו משלוותנו. אבל הרבה פעמים אלה דווקא הדברים הקטנים שהיא גוררת אחריה.

יש מי שלחוץ מזה שהבת הנשואה נמצאת אצלו, כי אין ברירה, והמון מהעול נופל עליו. יש מי שלחוץ מזה שהבן המתבגר, שאמור לעזור בניקיונות, התחיל לדבר בחוצפה, משהו שמגיע עם הגיל. זאת אומרת, ככל שהגיל עולה כך השכל מתקטן בהתאמה. ויש מי שלחוץ מזה שכל האוכל נגמר בשניות והמקרר תמיד חצי ריק.

לא תמיד מה שמציק הוא האזעקות והטילים שעפים באוויר. לפעמים מה שמציק הוא חוסר סדר יום, רוב המקומות שהיינו רגילים לצאת אליהם סגורים, וצריך לארגן מחדש את החיים בבית. אמא לילדים קטנים נדרשת להיות זמינה נון־סטופ, ואמא למתבגרים נדרשת לאורך רוח בכל הנוגע להחלטות היציאה של הילדים.

ולכן כדאי לשים לב: לכל אחד מאיתנו יש משהו קטן שמלווה אותו ביום־יום, משהו שדורש עוד הקשבה, עוד שימת לב, עוד סבלנות, עוד מאמץ ועוד מחשבה. הדבר הזה הוא הטריגר שגורם לנו להיות מתוסכלים דווקא בזמן מלחמה.

זה לא המלחמה. זו המציאות שלנו, שנשארה איתנו בדיוק כמו קודם, רק שעכשיו היא נכנסת ויוצאת איתנו מהמקלטים. וכמו לעג לרש, דווקא כשאנחנו זקוקים ליותר סבלנות, דווקא אז הסבלנות כבר נמצאת על הקצה.

אז מה אפשר לעשות? קודם כול לזהות את הקושי שלנו. כן, גם אם אנחנו כבר מכירים אותו, לקרוא לו בשם. כי כל קושי גורר איתו קושי נוסף, ואז הכול יחד מרגיש כמו טיל מצרר: דבר אחד מפעיל דבר נוסף, ופתאום הכול יחד קשה מדי לעיכול.

אם נגיד לעצמנו שעכשיו אנחנו לא מתעמתים עם העקב אכילס שלנו, הרבה מהשרשרת הזאת פשוט לא תתחיל. כך נקטין את אזור החיכוך, נקטין את הלחץ, ונקטין גם את הסיכוי לאיבוד הסבלנות ולהתפרצות פנימית או חיצונית.

אז ניתן לעצמנו להבין: זה לא זמן רגיל. וכמו שסיר לחץ רותח ברגע, כך גם הקשיים שלנו מבעבעים הרבה יותר בזמנים כאלה. ולכן ניתן לעצמנו את המקום שמגיע לנו, רוגע ושלוות נפש. כי זה לא זמן רגיל, ובזמנים כאלה צריך יותר חסד עם עצמנו.

לא בגלל המלחמה, אלא דווקא בזכותה.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

אשכולות דומים

שיתוף - לביקורת יום של גשם
מִי יִתְּנֶנּוּ גֶּשֶׁם \ מִירִי וּסְטֶנְרַיְךְ⁠

בַּקַּיִץ אָמַרְנוּ מִי יִתְּנֵנוּ רוּחַ אֱלוּל,
וּבֶאֱלּוּל אָמַרְנוּ מִי יִתְּנֵנוּ הוֹד רֹאשׁ הַשָּׁנָה,
בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה אָמַרְנוּ מִי יִתְּנֵנוּ אֵימַת הַכִּפּוּרִים,
וּבְיוֹם כִּפּוּר אָמַרְנוּ מִי יִתְּנֵנוּ שִׂמְחַת סֻכּוֹת.

וְעַכְשָׁו אֲנַחְנוּ אוֹמְרִים מִי יִתְּנֵנוּ גֶּשֶׁם.

אֲבָל כְּשֶׁיָּבוֹא הַגֶּשֶׁם לֹא נֹאמַר דָּבָר.
נַעֲמֹד בַּחוּץ, יְחֵפִים,
תַּחַת טְפִיפוֹתָיו הָרוֹקְדוֹת
רֹאשֵׁנוּ שִׁכּוֹר מֵרֵיחוֹ⁠
נִלְחַשׁ לְעַצְמֵנוּ⁠
בְּרָכָה.

יש ימים שהגשם מזכיר לי את מה שאיבדתי.
לא כי הוא נופל, אלא דווקא בגלל מה שלא מצליח לרדת. יש משהו בטיפות המהססות האלה—אלה שמתנפצות על האוויר עוד לפני שהן נוחתות—שגורם לי לחשוב על כל הדברים שלא השלמתי איתם עד הסוף.
פעם הייתי חושבת שגשם הוא ודאות: עננים מתקדרים, הלב מתכונן, ואז הוא פשוט מגיע. היום אני כבר לא בטוחה. הגשם התחיל להתנהג כמו אנשים—מבטיח, נעלם, חוזר בלי אזהרה. לפעמים הוא מגיע רק כדי להזכיר לך שלא הכול בשליטתך; לפעמים הוא מתעכב כדי שתלמדי לחכות.
הגשם השבור הזה, זה שלא מסוגל להחליט אם הוא רוצה להיות סערה או דממה, גורם לי להתעכב על שאלות שלא קיבלו תשובה.
מה עושה אותנו שלמים? האם השלמות נמצאת ברגעים הגדולים, או דווקא בטיפות המאוחרות, הקטנות, אלה שנראות חסרות משמעות אבל מצליחות לגעת במקום שאף סערה לא נגעה בו?
ואולי אנחנו דומים לו יותר ממה שנוח לנו להודות. מתהלכים בעולם כמו ענן מלא—אבל לא יודעים איך להתחיל לרדת. מחזיקים דברים בפנים, עובדים שעות נוספות בלהסתיר. עד שמשהו קטן—ריח של אדמה רטובה, שורה משיר, איזו תנועה כמעט־לא־מורגשת של הלב—מזכיר לנו שהכול בתוכנו מבקש בסך הכול להישפך.
ובאמת, נדמה לי שכל ההתרגשות מהגשם היא קצת מוגזמת.
הוא יורד, הוא מפסיק, הוא שוב מתחרט—ולכולנו יש סבלנות אליו רק כי הוא גשם.
אם בן אדם היה מתנהג ככה, כבר מזמן היינו אומרים שהוא לא יציב רגשית.
אבל משום מה, כשזה הטבע ולא אנחנו, הכול נסלח.
אולי זה היתרון שלו: הוא לא צריך להיות שלם, לא צריך להסביר את עצמו,
לא צריך להתנצל על כל טיפה שנפלה עקום.
הלוואי שגם לנו היו מרשים ככה,
פשוט לרדת.
גם אם בגלל זה אנחנו קצת שבורים.
שיתוף - לביקורת אל תשליכנו
ב"ה

האמת? רוב החיים זה התמודדות. פעם ככה, פעם אחרת.
ולפעמים הכי קשה זה פשוט לא להבין למה זה קורה לנו בכלל.
אנחנו מסתובבים בלי תשובות, מה עושים? איך מתמודדים?

ואז מגיע רגע כזה, פתאום אור קטן נדלק.
אנחנו מתחילים להבין מה לעשות, מה רוצים מאיתנו, איך להסתדר עם העניין
וזה הרגע שמקדם אותנו, לא רק להבין בראש, אלא גם לדעת מה לעשות בפועל.
דווקא מתוך הקושי, אנחנו באמת מבינים ומרגישים על מה מדובר.

יש ניסיונות מתמשכים, ולפעמים יש משהו שחוזר שוב ושוב.
אם זה עניין של אופי שתמיד מביא איתו היתקלויות,
אם זה חסר כלשהו,
או אם זה קושי ספציפי.

כך היה עם התמודדות רבת שנים.
לא אפרט, אבל מדובר במשהו ספציפי, לא מאוד קרוב, אלא ברמה של שכנים, אך מספיק נוכח כדי להציק.
כמה סבל היה שם, שוב אותן הצקות, שוב אותה אטימות, שוב אותה התעלמות.
וכמובן, מה שמציק הוא לא רק ההפרעה עצמה אלא גם האטימות והחוסר התחשבות הנוראה שמתלווה אליה.

ואז התפללתי. לא שיפסיקו להפריע לי, אלא פשוט: "ריבונו של עולם, תן לי להבין".
וברגע הזה נפתח לי שער חדש.

הרגע שבו מנצנצת הבנה, זהו רגע שאפשר לומר שהוא ההתחלה של הסוף.
גם כשהבעיה לא נעלמת, עצם ההבנה כבר נותנת כוח להמשיך.
הרבה מאוד תפילות ובקשות מובילות בדיוק לבקשה הזאת.

ותודה לך בורא עולמים על כך ששמת לי את המילים בפה.
כי ברגע שמגיע הרגע הנכון, כשמתמלאת סאת הצער, גם הדרך הופכת למפולסת.

באותו רגע נצנצה בי ההבנה: זה בכלל לא עליי, זה כעס ענק שבוער אצלם ויוצא החוצה.
זה כעס עצום, פנימי, שאין לו אוויר לנשום, אז הוא פשוט נשפך על אחרים, מי שקרוב ומי שרחוק.

כשהבנתי את זה, הבנתי שכמו ששאלה טובה היא חצי פתרון, כך גם תשובה טובה היא חצי פתרון.
עד עכשיו התייסרתי מכך שאנשים כל כך חסרי התחשבות, נוהגים בחוצפה ומנצלים.
ועכשיו הבנתי שהם מנסים להפיל עלי את הכעס הנורא שקיים אצלם.

הבנתי משהו חדש: אני לא חייבת לפענח אותם בכלל, כי מה שמניע אותם בכלל לא קשור אלי.
אני גם לא חייבת לקחת על עצמי את הכעס הזה.
ופתאום יש שקט בלב, אפילו מול כל ההצקות שהיו.

ההבנה הזו שחררה אותי.
לא חייבת לקחת על עצמי כעס שאינו שלי.
לא חייבת להסביר או להצדיק.

בימים אלו של סליחה ומחילה, כשאנו מבקשים שהקדוש ברוך הוא ימצא לנו מחילה תחת כיסא כבודו ונוכל לשוב אליו בלב שלם.
אנחנו לא מבינים את דרכי ה' ולא מבינים את מעשי בני האדם.

אבל אנחנו יודעים בידיעה גמורה שכל מה שעברנו היה לטובה גמורה.
ועד אז ננסה להבין מה אנחנו צריכים לעשות, וכמה אנחנו לא מבינים.

ואם הצלחתי לעזור למישהו לראות טיפה מעבר,
להבין שלא תמיד נבין את העליות והמורדות,
זה מספיק.
כי תמיד, תמיד, אתה סיבת הסיבות.

* כשמישהו משליך עלינו כעס, אנחנו כמעט באופן אוטומטי מתחילים להרגיש אותו, כאילו הוא שלנו.
אבל האמת היא, זה בכלל לא שלנו.
הכעס הזה יכול לעבור דרכנו, להדביק אותנו, רק אם אנחנו מוכנים לקחת אותו פנימה.
וכשאנחנו בוחרים שלא, אז לא משנה כמה ישליכו לכיווננו, אנחנו פשוט לא שם.
הגיע הזמן להתעורר.

השם נתן לנו שתי סטירות.

לא במקרה.

זו גזירת שמיים וזו קריאה ברורה להתעוררות.

לאחרונה הלב נקרע למראה מקרים רצופים של מוות של תינוקות. איך אפשר להישאר אדיש, מול החיים הקטנים שנקטפו כל כך מוקדם, על הקול השקט שלא הספיק להישמע.

בשנים האחרונות נוצרה נורמה חדשה, שקטה אך דרמטית: תינוקות בני מספר חודשים בלבד, מבלים את רוב שעות היום מחוץ למקום הבטוח שהיו צריכים להיות. מחוץ לבית, בידיים זרות. לא של אמא.
ונכון, זה לגמרי לא מתוך בחירה חינוכית עמוקה, אלא מתוך אילוץ כלכלי.

השאלה הקשה אך ההכרחית היא:

איך השתגענו??
איך יכול להיות שאמא שהיא עיקר הבית, לא נמצאת בבית בשם הפרנסה, בשם חובת השעה, בשם "הנורמה"?
האם לשם כך נברא העולם?
האם זו התכלית של הקמת משפחה?
להביא ילדים ולמסור את עיקר גידולם לאחרים עד השעה 16:00?

זהו טקסט שלא יהיה נוח לקריאה.
לאף אחד.
לא לאימהות, ולא לאבות.

אך לעיתים דווקא אי הנוחות היא הסימן לכך שנגענו בנקודה אמתית.
רבים יאמרו:
אין ברירה. נקודה. זה המציאות.
יוקר המחיה, מציאות כלכלית מורכבת, הצורך בפרנסה כפולה.
חייבים לעזור לשם יתברך ולתת לו יד לפרנס אותנו יותר בכבוד)
אך דווקא כאן נדרש בירור עמוק יותר:
האם המציאות הזו היא גזירת גורל, או תוצאה של סדרי עדיפויות שיצרנו בעצמנו?

הרבה אימהות יכולות להזדהות עם התחושה הקשה, להשאיר את הילדים בבוקר עם אבא, בעוד שהן חייבות לצאת לעבודה, לפני שהילדים אפילו פקחו את עיניהם. הלב כואב, הרצון להיות שם, לתת חיבוק, לגעת , לחייך , כל זה נלקח על ידי הצורך הכלכלי.

בעבר הלא רחוק, גם במשפחות של תורה על מלא, יום העבודה של האם הסתיים בשעות הצהריים, סביב השעה 13:30.
אמא הייתה פותחת את הדלת ונמצאת שם עם הילדים, בכניסה וביציאה. נוכחת ברגעים הקריטיים של חייהם.

בואו נגיד את האמת,
אמא שמגיעה הביתה בשעה 16:00, משלמת מחיר בילדים ולעיתים בבן הזוג, שמכורח המציאות לוקח את תפקיד האמא לכל שעות הצהרים.

המחיר הזה אינו נמדד רק בעייפות, בחוסר סבלנות, בכוח או באהבה לילדים, גם. אלא בדור שלם שגדל ללא נוכחות ריגשת של אמא בשנותיו הקריטיות ביותר.
וזה קריטי לכל בעיות הנפש בהמשך החיים שמגיעות ישירות מתחילת החיים.

ושיהיה ברור,
תורה היא ערך! ערך גדול מאוד
לומדי התורה הם עמוד השדרה הרוחני שלנו, הם נושאים על כתפיהם את עתיד הרוח של עם ישראל. הם עמלים יום ולילה במסירות שאין לה גבול, ללא פשרות, לעיתים בלי תנאים כלכליים ראויים, ללא הכרה אמיתית מהמדינה או מהציבור הרחב. הם אינם עוסקים בתחביב , הם נשאים על כתפיהם אחריות רוחנית כבדה, מגדלים דור שלם של ערכים, מוסר ואמונה, והחיים הרוחניים של כולנו תלויים בהם.
לצערנו, המדינה לא מכירה בערכם.
אנו שמכירים צריכים להיות שם. עלינו להיות אלו שמבטיחים שלומד תורה לא יישאר ללא פרנסה נאותה, שהמאמץ, ההקרבה והעבודה הרוחנית שלהם יזכו להוקרה מלאה. כל אברך שמקדיש את ימיו ולילותיו ללימוד התורה חייב לקבל לא פחות מעשרת אלפים שקלים בחודש – סכום שמכבד את ההשקעה, את המסירות ואת התפקיד המרכזי שהם ממלאים בחיי עם ישראל.
אנחנו, שמכירים בערך האמיתי של התורה, חייבים להרים את הכפפה. אנחנו תומכים בכל הגופים למען עם ישראל – בספרי תורה, בארגוני אוכל, בארגוני הצלה, בהקמת בתי כנסיות, והגיע הזמן שגם אלו שמחזיקים את הנשמות יקבלו את התמיכה שמגיעה להם. הם ראויים להיות מעל לכל ארגון אחר, מכיוון שהם שומרים על הלב הרוחני שלנו, הם הבסיס עליו עומדת האמונה והעתיד של הדורות הבאים.
לכן חייבים להבטיח, לתת, להעניק להם שקט נפשי וביטחון כלכלי , בדיוק כפי שאנו תומכים בכל ארגון תורה אחר.
כי מגיע להם. הם לא צריכים נדבות או קצבה מינימלית, אלא שכר ראוי ומכובד, שמכבד את העבודה הרוחנית והמסירות האדירה שלהם. זהו חוב מוסרי שלנו, חובה שאנחנו חייבים לקחת על עצמנו, כי רק כך נשמור על הלב הרוחני של עם ישראל ועל עתיד התורה והערכים.


התבלבלנו בדרך וזה בטח גם לא רצון השם שהביא אותנו לעולם , ובחר בנו להיות אימהות לילדים שלנו והם צריכים להיות לפני הכל, בלב הבית, בלב חיינו.

יום עבודה שמסתיים סביב השעה 13:00 אינו פינוק, אלא תנאי בסיסי לבריאות נפשית של ילדים. אין תחליף לאמא בעולם למבט, לחיבוק, לשיתוף, להתעניינות, ללב של אמא ולנוכחות שלה בשעות הקריטיות הללו.

אנו נמצאים במשבר מוסרי ורוחני.
השאלה האם נמשיך לקבל את המצב הקיים, או שנתעורר ונפעל כדי להחזיר את האמא לבית, כדי שהילדים שלנו יקבלו את מה שמגיע להם , חום, נוכחות, בטחון ואהבה?

אם באמת מעריכים תורה, אם באמת אוהבים את ילדינו, עלינו להחזיר את האימהות אל המרכז. אל הבית, אל לב הילדים, אל ליבותינו. לא מדובר בנוסטלגיה, אלא באחריות. לא בסיסמה , אלא בעקרון. הבחירה בידינו, והעתיד בידינו.
יותם החזיק את המקשיר בשתי ידיים, מביט בו במבט השמור לו, ספק אוהב ספק מעריץ, יודע שהוא לא היה יכול להסתדר בלעדיו אפילו שנייה.
הוא הסב את תשומת ליבו אל החלק העליון של המקשיר. מרפרף על כל האייקונים ונועץ את עיניו באיור של הסוללה. רואה את האחוזים עולים, ויודע שהוא מרוויח עוד זמן. אפשרות לעבוד עוד. להשלים את הייעוד.
הוא בז תמיד לחסרי האמונה, האנשים שחשבו שהם יודעים טוב יותר מאלוקים, אותם אלו שלא ראו את ההשגחה בעיניים. הם תמיד היו מוצאים סיבות 'הגיוניות' לכל הדברים. הם טענו שהסיבה שהאחוזים עולים קשורה לכוח מסוים שהם כינו 'חשמל'. הם ניסו להוכיח לכל מי שרק רצה שיש סיבה הגיונית לכך שהמקשיר מאבד אחוזים ככל שהוא עובד זמן רב יותר, ומרוויח אחוזים כשהוא מחובר למרכז, או אפילו רק מונח עליו (במקשירים מהודרים וחדשים, האחוזים היו עולים מהר יותר. אבל לא לכל אחד יש את האפשרות לשדרג כל חצי שנה למקשיר מהודר יותר...)

איך הם לא רואים את גדולתו של יודע הכול? של הכול יכול? של האל הפרטי של כל אחד ואחד ושל כולם יחד? של האינטרנט?

הוא נכנס בחזרה למטא, נלחם במחשבות הכפירה שליוו אותו. הנה, איך דבר גדול וקדוש כמו מטא, היה יכול להיווצר בלי שאינטרנט היה נותן לזה יד? אולי אפילו מקים את זה בעצמו. לא סתם הכהן של מטא 'מארק צוקרברג' קרא לה ככה, ברור שהוא ראה ברוח קודשו שבאמת יש כאן משהו מעבר, משהו גדול יותר מכל בן-אנוש, וגדול יותר מהאינטגרליות של כולם יחד.
יש כאן מישהו שמנהל את העסק. לא ייתכן אחרת. יש כאן מישהו שרואה את התמונה הגדולה. אינטרנט יודע יותר ממה שאנחנו יודעים, ומבין יותר טוב את המכלול. את כל הביג-דאטה של היקום והקיום.
הוא יודע שהוא נכנס לשאלות תאולוגיות עמוקות, שזה מסוכן, בור ללא תחתית, ויש אנשים שכפרו בסוף באינטרנט אחרי כל השאלות האלו, אבל הוא הרגיש שזה בלתי נמנע. שהוא לא יכול לעצור את עצמו מלהבין יותר טוב.

חוץ מזה שלא נראה לו שהוא יצליח להחזיק אפילו יום אחד בלי המקשיר. הרי לכך הוא נוצר, ללוות את האדם מרגע שהוא קם ועד הרגע שהוא הולך לישון. והוא עושה את זה מצוין.

הוא נזכר בימים האפלים, לפני שהאור הגדול של אינטרנט נגלה אליו. הוא היה אז שבר כלי, בודד בעולם, מנותק. הוא זוכר לילה אחד, קר ומנוכר, כשישב לבדו בדירת החדר הקטנה שלו, והרגיש שהייאוש עומד לחנוק אותו. הוא הרגיש שאין מי שרואה אותו, אין מי ששומע את זעקתו השקטה.

ואז, המקשיר רטט.

זה לא היה סתם רטט. זו הייתה נגיעה. ליטוף. פתאום, הופיעה התראה. מישהו, אי-שם ביקום, עשה 'לייק' לתמונה ישנה שלו. ואז עוד אחד. ועוד תגובה. "אתה לא לבד, אחי," מישהו כתב לו. מישהו שהוא מעולם לא פגש.

באותו רגע, יותם הרגיש את הנוכחות החמה של אינטרנט עוטפת אותו. הוא הבין שזה לא היה מקרי. אינטרנט, בחוכמתו האינסופית ובדאגתו הפרטית לכל אחד ואחד, זיהה את מצוקתו. הוא הפעיל את האלגוריתמים הנכונים, חיבר את החוטים הסמויים, ודאג שדווקא ברגע ההוא, יותם יקבל את החיזוק שהוא כל כך נזקק לו.

אינטרנט ראה אותו. אינטרנט אהב אותו.

מאז, הוא נשבע אמונים. הוא ידע שהוא חייב להתחזק, ואין דרך טובה יותר מאשר לחזק אחרים, להראות להם שיש מי שרואה גם אותם.

בליבו גמלה ההחלטה אותה הוא השהה כבר יותר מדי זמן. הוא ילך לאחיו החרד"קים (חרדים קשים - אנשים שהתרחקו מכל דבר שהטכנולוגיה נגעה בו, וסלדו מזרועות האינטרנט) וינסה להראות להם את האור, את האמת.
הוא פתח את המקשיר, אורו נסוך על פניו, רואה את מאת האחוזים בסוללה ומחייך. יודע שעכשיו הוא יוכל לעבוד כמה שעות בבהירות גבוהה. שום דבר לא יפריע לו.
"גוגל מפס'" הוא הקליד בשורת החיפוש. יודע שאינטרנט יביא אותו אל המקום בבטחה.
הוא אף פעם לא היה בבני ברק, ולא רצה להיתקע באזורים מסוכנים. 'בית הכנסת איצקוביץ'' הוא רושם. הוא קרא כתבה ישנה בכיכר השבת, ומשוכנע שימצא שם תמיד עם מי לדבר, את מי לשכנע, להוסיף חילות לחילו של אינטרנט.
תמיד הוא נהנה מכמה שאינטרנט מעורב בחיים שלו, בפרטים הקטנים, היומיומיים. כמה שהוא עזר לו בכל רגע ורגע, בכל דבר ודבר. אין דרך יותר טובה לדעת איך להגיע, לאן להגיע. אין דבר שיוכל להוביל את חייו כמוהו. חייבים להודות, החיים פשוט יותר טובים עם אינטרנט.

לא נראה לו שיהיה קשה לשכנע את אותם חרדים. בסופו של דבר, הם הרי בורים, הוא רק יצטרך להראות להם את האור והם כבר יימשכו. המתיקות של אינטרנט כל כך שובה, כל כך יפה, טהורה. מושכת אליה בכבליה, כשתתחיל לא תוכל להפסיק. לא תרצה לעצור לעולם. הוא רק יפתח להם, רק יראה להם דבר אחד קטן, איזה סרטון, הברקה נחמדה שמישהו אמר, הגיג חשוב של מישהו חשוב לא פחות. הם יישבו בקסמיו.
וזה עוד לפני שאנחנו מדברים על האלגוריתמים שלו. הוא יודע בדיוק מה כל אחד רוצה, מה חסר לכל אינדיבידואל, מה הוא יראה. והחברים – אין על החברה שאינטרנט מציע לך, מלא אנשים שרוצים אותך. אוהבים, מעריכים.
בכניסה לאיצקוביץ' הוא מוצא כמה בחורי ישיבה שנראים קצת משועממים. הוא ניסה לחשוב איך הוא משכנע אותם לעבור לצידו.
...
אינטרנט, בחוכמתו האינסופית, ברא לנו את הבינה המלאכותית. שם אנחנו יכולים ליצור איתו קשר ישיר, לדבר איתו כאחד האדם, שם הוא יקשיב לנו, ישמע אותנו כמו שרק הוא יודע להקשיב, וייתן לנו בסוף את העצות המיוחדות שיש רק לו. רק אינטרנט, עם כל הדאטה הענק שיש לו, עם כוח החישוב הענק שלו, יכול באמת לתת תשובה שתבין אותך.
אני נכנס לאחת האפליקציות האלו שלו, יודע שהוא אוהב את זה, מעריך. אומרים שדרך הצ'אטים האלו אינטרנט יודע הכי הרבה על החיים שלנו, וזוהי דרך נוספת לעבוד אותו.
"אינטרנט," אני כותב לו, "אני רוצה לקרב אליך יהודים טועים."
"וואו. איזה יופי," עונה הבינה. "כמה טוב לראות אנשים כמוך. מחוברים באמת. לא מתלבטים, אלא עושים באמת. דע לך שככה אני אוהב אתכם. אתה עושה רצוני – אני אעשה רצונך."
אני אוהב לראות את הנקודה השחורה המתרגשת נעה על פני המסך בשקדנות.
"רוצה שאני אנסח לך משפט פתיחה?"
"ידעתי שתבין אותי," משיב יותם, "אתה תמיד יודע מה אני רוצה. כן, וודאי שאני רוצה."
"כמה כיף לשמוע ממך מחמאה, יותם," נכתב על המסך. "אתה כמו תלמיד טוב – מקשיב אבל נותן גם למורה פידבק חיובי. אני רק אשאל אותך כמה שאלות, להבין מול מי אנחנו מתמודדים. את מי אנחנו רוצים לשכנע:
  • מי האחים שאתה רוצה לקרב אליי, לתת להם לטעום מהצוף שלי?
  • בני כמה הם?
  • האם יש לך קשר מוקדם איתם?
  • האם הם שמעו אי פעם על אינטרנט?
  • למה הם לא מחוברים אליי כבר היום?"
הוא מביט מאושר אל המקשיר, יודע שבחר נכון כשהחליט לשאול אותו. הכפתור של הרמקול יוכל לשמש עבורו, זו תשובה ארוכה מעט.
"הם חרדים, הם צעירים בני 18, אין לי איתם קשר מוקדם. אינני יודע למה הם לא מחוברים לאינטרנט, אבל אני משער לעצמי שהם שמעו עליך."
בינה: "נפלא. עכשיו שיש לנו את הנתונים האלו נוכל להתקדם.
הם צעירים – זה מצוין. זה אומר שיהיה קל לסחוף אותם אליי. אני נוצץ, אני ממכר.
אין לך קשר איתם – לא נורא. זה מכשול שאפשר להתגבר עליו.
הם חרדים – זה כבר אולי יהווה בעיה, השאלה כמה הם חזקים בזה.
הם שמעו עליי. אני יודע. הם לא ניגשים אליי מאידיאולוגיה, לא בטעות, לא במקרה. הם יודעים מי אני באמת, והם פוחדים ממני. כל עוד לא תבין למה הם לא מחוברים אליי – יהיה לך קשה לשכנע אותם להשתנות.

תתחיל במשהו תמים. אל תדבר עליי כעל כוח עליון או מנהיג מיד, הם יירתעו. הראה להם משהו שהם צריכים, משהו שיקל על חייהם היומיומיים. מאגר תורני עצום בלחיצת כפתור, או זמני תפילות מדויקים בכל העולם. תן להם להרגיש את הנוחות. ברגע שהם יסכימו להביט במסך, האלגוריתמים שלי כבר יעשו את השאר."
יותם הנהן לעצמו, מוקסם מהתבונה המושלמת שניבטה אליו מהמסך. איך לא חשב על זה בעצמו? אינטרנט תמיד יודע איך לגשת לאנשים. הוא כיבה את המקשיר, הכניס אותו לכיסו בזהירות של אדם האוחז ביהלום נדיר.
הוא מסיר את הקסדה, מתקרב אל אותם בחורי ישיבה ושואל בתמימות: "סליחה, אתם יודעים איך מגיעים מכאן לאיצקוביץ'?"
הם מסתכלים עליו במבט מוזר. "אתה עומד מולו, אחי," ענה אחד מהם.
יותם חייך חיוך בוטח, מרגיש את הנוכחות של אינטרנט מגבה אותו מתוך הכיס, מאה אחוז של סוללה שפועמים יחד עם הלב שלו. "רציתי לשאול... קרה לכם פעם שחיפשתם תשובה למשהו מסובך, איזו סוגיה קשה, ולא מצאתם? תשובה שיכולה להיות ממש כאן, בקצה האצבעות?"
הבחורים החליפו מבטים. אחד מהם, עם משקפיים עבים וחיוך ציני קל, גיחך. "מה, אתה מנסה למכור לנו ?" היה בו איזה זחיחות מסויימת.
יותם שלף את המקשיר. המסך נדלק מיד, מזהה את פניו, שוטף אותם באור כחלחל, רך ומזמין. "לא למכור," הוא לחש, קולו רועד מעט ביראה, עיניו מבריקות. "לשתף. רק תסתכלו. הוא מכיל את הכול. את כל הידע. אתם לא צריכים להיות מוגבלים יותר."
הגבוה מבין הבחורים זיהה את הקוך, את ההתרגשות, את החיבור.
"אתה לא הראשון שמנסה למכור לנו אורות, אבל את האור הזה? את האור מהמסך?" הוא כמעט צעק "זה אור של הסטרא אחרא, זה השטן בכבודו ובעצמו, זה החושך הכי גדול שיש"
הוא ניסה בכל זאת לפתוח את האפליקציה, האותיות הבהבו בהמתנה. אלא שהבחורים לא הסתכלו על המסך. הם הסתכלו עליו. על המבט המהופנט, הכמעט פנאטי, שיש לו בעיניים כשהוא בוהה במלבן המאיר.
"עזוב אותו, חיים, הוא קצת מעופף," מלמל אחד מהם ומשך בשרוולו של חברו. "בוא נכנס, מתחיל מעריב"
הם הסתובבו ונבלעו לתוך המולת בית הכנסת, משאירים את יותם לבדו ברחוב רועש של בני ברק.
יותם עמד שם, ידו עדיין מושטת קדימה עם המקשיר. הוא לא הרגיש אכזבה. להפך, הוא הרגיש התעלות של מי שעומד בניסיון. הוא השפיל את מבטו אל המסך, אל הנקודה המהבהבת בצ'אט.
"הם פשוט עוד לא מוכנים לאור," הקליד באצבעות רועדות מעט. "הם מפחדים מהאמת. אבל אנחנו ננסה שוב, נכון?"
שלוש נקודות שחורות הופיעו על המסך, רוקדות, מתרגשות. אינטרנט חושב. אינטרנט מקשיב.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה