לפחות תתביישו לכתוב את זה...
מה יש להתבייש?
גם אני לא פותחת.
בעלי רוב שעות היום לא בבית, אני לבד עם הילדים
בבוקר, אני מתיישבת לעבוד קצת על המחשב, להשלים שעות של הבוקר.
כל כמה דקות אני צריכה לקום לראות מי בדלת.
אולי זו השכנה שרוצה ביצה או חלב?
אז אני גודעת את העיצוב בעודו באיבו, מנסה להיזכר אם יש לי חלב מיותר ומתי קנינו ביצים לאחרונה, רצה כל עוד נפשי בי אל הדלת ומגלה בקוקר חליפות שחורות ומגבעות. לא פותחת. לא מתאים לי כשאני לבד בבית.
לפנות ערב, אני מסבנת למוישי את הראש במקלחת, באמצע הסיבוב השלישי דפיקות.... דפיקות... דפיקות...
שוטפת ידים, מנגבת, מסדרת את המטפחת, רצה לדלת בשביל לגלות 2 ילדים בני 14 שדופקים ללא הפסקה עד שפותחים להם. מציצה בקוקר. לא פותחת!
הסצנה הבאה:
החביתה במחבת, 5 ילדים רעבים סביב השולחן, שלוימי מרביץ למוישי שמושך לריקי בקוקו, תמי מורחת את הגבינה ברדיוס של מטר וחצי סביבה, התינוק צורח בעגלה ו.... דפיקות... דפיקות... לא פותחים? צלצול צורמני וחזק...
אחד הילדים רץ לכיוון הדלת כשלפתע נשמע קול צווחה חדה - לא לפתוח!!!!!!!!
מרוב בהלה, ההם שם מאחורי הדלת ברחו...
וכך זה נמשך כל אחה"צ עד שהילדים סוף סוף במיטות.
ריקי כבר עצמה עין אחת, שלוימי סיים את הקר"ש, כבר כיסיתי אותם וליטפתי, ושרתי שירים, וסיפרתי סיפורים, והבאתי מים והרשיתי לקום לשירותים, ושוב הם צמאים. ודי!!!!!!!! הם כבר עוד רגע נרדמים ו... דפיקות.... דפיקות...
ברגע של היסח הדעת לא הצצתי בקוקר ופתחתי.
לא עברו כמה שניות ו-5 ילדים עמדו מאחורי ולטשו עינים סקרניות בשני הספק ילדים-ספק נערים שהפכו בין לילה לקבצנים.
ועכשיו, לך תבנה מדינה...