דיאטה לילדון בן 3?

[GRN]

תקראי את הספר מסע כבד של פריידי דביר
ותלמדי מאיך שהתנהגו אליה כשהיתה ילדה שמנה
איך לא להתנהג לילדים שמנמנים

אני לא יודעת איך כן להתנהג
אבל מה לא לעשות כתוב שם שחור על גבי לבן

אני אגיד לך מה לעשות, זה פשוט מאוד:
לכבד את הילד
לא להיות לחוצה שהוא יהיה שמן
לא לעשות מזה עניין מרכזי
להעביר את האחריות לילד וגבולות - כמו לכל ילד רגיל.

 

[GRN]

ומה יקרה אם הילד יהיה שמן?

ככל הנראה הוא יסבול מזה קשות.
סיפור על אבי שליט"א:
גדל כבן יחיד לאם שהיה לה מאוד מאוד חשוב שהבן שלה לא יהיה רזה, והוא אכן היה שמן, מאוד. כשהוא רצה לעשות דיאטה, היא אמרה לו "אין בעיה" ונתנה לו לאכול בוטנים...
הוא סבל בתור שמן וכל החיים רצה להיות רזה, והיום הוא אכן רזה.

אז במידה מסוימת ה"מה כבר יקרה" נכון וצודק.

 

[ליקי]

אם יש לו חסר רגשי שמתמלא באכילה. ואני אבדוק את זה בטיפול רגשי.

את צודקת,
אבל ילד שאוהב אוכל מגיל ממש צעיר עם הורים שיש להם נטיה להשמנה מה כבר יכול לצאת?

יכול להיות שאבדוק את זה.

 

[Ko]

אני אשמח אם תפרטי לי מה הכוונה "יסבול קשות", כי בהרבה מקרים הסבל הקשה והמשליך ביותר לחיים הוא הסבל מהמשפחה הקרובה...

אני רשמתי את השאלה כי אני חושבת שכל אמא לילד שמן חשוב שתשאל את עצמה קודם כל איפה כאן הבעיה בעצם. למה זה כל-כך נחוץ שהילד ירזה? האם זה חשוב רק לו או אולי גם לי?

איך אפשר לא להעיר לילד אם מתפוצצים מבפנים? איך אפשר לכבד אותו אם כועסים או בזים לחולשה שלו? קודם כל צריך לנטרל את הרגשות האלו ואת זה עושים אחרי שמבינים מה מפריע לי בזה שהילד שלי שמן, איזה רגשות זה מעורר בי כלפי עצמי. אחרי שפותרים את זה ממילא נותרים עם בעיה ענינית: הילד שלי שמן = הילד שלי פוזל = הילד שלי מתקשה בקריאה וכדו'.
כשההתייחסות לבעיה היא ענינית הילד מפנים: יש לי בעיה צדדית אבל זה לא פוגע בערך שלי. אמא אוהבת אותי גם ככה. והביטחון הזה הוא מה שיתן לו כח להתמודד עם השאר.

 

[GRN]

אני אשמח אם תפרטי לי מה הכוונה "יסבול קשות", כי בהרבה מקרים הסבל הקשה והמשליך ביותר לחיים הוא הסבל מהמשפחה הקרובה...

אני רשמתי את השאלה כי אני חושבת שכל אמא לילד שמן חשוב שתשאל את עצמה קודם כל איפה כאן הבעיה בעצם. למה זה כל-כך נחוץ שהילד ירזה? האם זה חשוב רק לו או אולי גם לי?

איך אפשר לא להעיר לילד אם מתפוצצים מבפנים? איך אפשר לכבד אותו אם כועסים או בזים לחולשה שלו? קודם כל צריך לנטרל את הרגשות האלו ואת זה עושים אחרי שמבינים מה מפריע לי בזה שהילד שלי שמן, איזה רגשות זה מעורר בי כלפי עצמי. אחרי שפותרים את זה ממילא נותרים עם בעיה ענינית: הילד שלי שמן = הילד שלי פוזל = הילד שלי מתקשה בקריאה וכדו'.
כשההתייחסות לבעיה היא ענינית הילד מפנים: יש לי בעיה צדדית אבל זה לא פוגע בערך שלי. אמא אוהבת אותי גם ככה. והביטחון הזה הוא מה שיתן לו כח להתמודד עם השאר.

ברור שזה חשוב להורים מאוד, ומכאן מתחילה ה"דאגה" הגדולה לילד...
מסכימה עם כל מילה שלך.

מעבר לזה, יש את ההתמודדות החברתית, שכאן, גם אם הבית יהיה הכי תומך בעולם, עדיין יש התמודדות.

 

[Ko]

צודקת. אבל התמודדות חברתית יכולה להיות גם לילד נמוך / פוזל / גמלוני / מתקשה / בעל מום חיצוני ומה לא? אמנם השמנה זה נראה דבר הפיך מכדי לתת לילד להשאר בו אבל לפעמים בשביל הילד זה לא ממש הפיך מכל מיני סיבות. ובמקרים כאלו במקביל לניסיון לרזות כדאי גם להפנים שאולי זו פשוט המציאות. הילד הוא לא כמו שתכננו. אז מה?
מי שמרגיש חזק מבפנים קל לו בהרבה גם בחוץ. וכולנו מתמודדים בחוץ כל אחד בזירה שלו.

 

[יעל אייזיקוביץ]

ככל הנראה הוא יסבול מזה קשות.
סיפור על אבי שליט"א:
גדל כבן יחיד לאם שהיה לה מאוד מאוד חשוב שהבן שלה לא יהיה רזה, והוא אכן היה שמן, מאוד. כשהוא רצה לעשות דיאטה, היא אמרה לו "אין בעיה" ונתנה לו לאכול בוטנים...
הוא סבל בתור שמן וכל החיים רצה להיות רזה, והיום הוא אכן רזה.

אז במידה מסוימת ה"מה כבר יקרה" נכון וצודק.

רעיון:
תגידו לו שיאכל, אתם רוצים שיהיה שמן וזה הכי טוב!
בע"ה כשיגדל יעשה לכם דוקא ויהיה רזה..

 

[מזל בן הרוש]

וואו. זה דיון שכ"כ מענייין אותי וקרוב לליבי... אבל אני צריכה גם לעבוד תוך כדי..

אשמח לחוות את דעתי על כמה מהנקודות שהועלו כאן, מניסיוני האישי ומדברים שלמדתי על בשרי.
- אז מה אם ילד שמן? זה נכון במובן מסויים, אך יש כמה כיוונים נוספים.
מהצד הרגשי: אני רואה על ביתי שכבר מגילאי הגן 3-4 פוגעים בהם ומכנים אותם בכינויים בגלל זה, ואין ספק שעם הגיל זה רק עולה, אז נכון שאני דואגת כל הזמן לעודד אותה ולהגדיל לה את הבטחון עם דברים אחרים שהיא חכמה יותר מרוב הילדות וגם יפה מאד (השומן לא פוגע) וכו'. דברים נכונים שהיא יודעת ואני מעצימה לה אותם וגם מקבלת דיווחים מהגן שהיא אכן עונה לאותם מקניטים בתשובות האלה. אבל... עדיין זה ילדה וזה פוגע (מניסיון אישי).
ומהצד הבריאותי: אין ספק שזה פוגע בבריאות של אותם ילדים וביכולות שלהם, אז נכון שביתי משתתפת בחוג התעמלות פעמיים בשבוע מתוך רצון שלי לעזור לה מהצד הזה. אני רואה שבפועל היא מתעייפת יותר מהר מאחיותיה, מעדיפה משחקי ישיבה על פני ריצה. והיא עדיין ממש קטנה (4.5). ככה היא תגדל? חבל לי. במיוחד שאני יודעת מה זה בתור אחת שירדה מעל 40 קילו, אני יודעת מה ההבדל ועד כמה המשקל מפריע בחיים.

אז לבוא ולהטיף לילדה כל היום על המשקל, זה וודאי שלא, אבל בגילאים הקטנים שזה עדיין בשליטת ההורים, אז למה לא לכוון יותר לדברים הנכונים? אני משתדלת לא לומר לה לא לאכול, אלא את רעבה עוד, בשמחה נותנת לה עוד מלפפון או עוד דברים מהסגנון הזה. פשוט את כל מה ששמעתי כל החיים בתוכניות הרזיה למיניהם מתאימה לגיל שלה,בלי לציין שזה להרזיה.

כמובן שברגע שהילדים גדלים וזה כבר במודעות שלהם ובבחירה שלהם, אז נגמר תפקידנו בתחום, ונשאר לנו רק לתמוך לעודד ולעזור במה שמתבקשים על ידיהם.
וכשיחליטו מעצמם שרוצים לרזות, נהיה כאן לעזור להם.

 

[GRN]

וואו. זה דיון שכ"כ מענייין אותי וקרוב לליבי... אבל אני צריכה גם לעבוד תוך כדי..

אשמח לחוות את דעתי על כמה מהנקודות שהועלו כאן, מניסיוני האישי ומדברים שלמדתי על בשרי.
- אז מה אם ילד שמן? זה נכון במובן מסויים, אך יש כמה כיוונים נוספים.
מהצד הרגשי: אני רואה על ביתי שכבר מגילאי הגן 3-4 פוגעים בהם ומכנים אותם בכינויים בגלל זה, ואין ספק שעם הגיל זה רק עולה, אז נכון שאני דואגת כל הזמן לעודד אותה ולהגדיל לה את הבטחון עם דברים אחרים שהיא חכמה יותר מרוב הילדות וגם יפה מאד (השומן לא פוגע) וכו'. דברים נכונים שהיא יודעת ואני מעצימה לה אותם וגם מקבלת דיווחים מהגן שהיא אכן עונה לאותם מקניטים בתשובות האלה. אבל... עדיין זה ילדה וזה פוגע (מניסיון אישי).
ומהצד הבריאותי: אין ספק שזה פוגע בבריאות של אותם ילדים וביכולות שלהם, אז נכון שביתי משתתפת בחוג התעמלות פעמיים בשבוע מתוך רצון שלי לעזור לה מהצד הזה. אני רואה שבפועל היא מתעייפת יותר מהר מאחיותיה, מעדיפה משחקי ישיבה על פני ריצה. והיא עדיין ממש קטנה (4.5). ככה היא תגדל? חבל לי. במיוחד שאני יודעת מה זה בתור אחת שירדה מעל 40 קילו, אני יודעת מה ההבדל ועד כמה המשקל מפריע בחיים.

אז לבוא ולהטיף לילדה כל היום על המשקל, זה וודאי שלא, אבל בגילאים הקטנים שזה עדיין בשליטת ההורים, אז למה לא לכוון יותר לדברים הנכונים? אני משתדלת לא לומר לה לא לאכול, אלא את רעבה עוד, בשמחה נותנת לה עוד מלפפון או עוד דברים מהסגנון הזה. פשוט את כל מה ששמעתי כל החיים בתוכניות הרזיה למיניהם מתאימה לגיל שלה,בלי לציין שזה להרזיה.

כמובן שברגע שהילדים גדלים וזה כבר במודעות שלהם ובבחירה שלהם, אז נגמר תפקידנו בתחום, ונשאר לנו רק לתמוך לעודד ולעזור במה שמתבקשים על ידיהם.
וכשיחליטו מעצמם שרוצים לרזות, נהיה כאן לעזור להם.

מזל, נשמע שאת עושה את זה מעולה
רק צריך להיות בטוחים שלא עושים את זה מתוך לחץ, כי אז זה עובר בסופו של דבר לילד.

 

[מזל בן הרוש]

מזל, נשמע שאת עושה את זה מעולה

זה האידיאל והיעד, אבל אני לא יכולה להתחייב שזה מה שקורה כל הזמן.
במיוחד מבחינת התזונה. משתדלים, אבל זה ילדים ויש גיחות לכאן ולכאן.

רק צריך להיות בטוחים שלא עושים את זה מתוך לחץ, כי אז זה עובר בסופו של דבר.

מלחץ? וודאי שלא.
אני גדלתי בבית של שמנה בין רזים מאד, הייתי היחידה ככה וכל הזמן הטיפו, הזהירו, אסרו וכו'. וסבלתי מכל ההפרעות אכילה שהוזכרו למעלה.
ואני לעולם לא אשכח את המשפט שאמרתי למשפחתי אחרי המפגש הראשון אצל המשפחה של בעלי, ששם יש גם שמנים באופן יחסי די הרבה במשפחה,
"וואו, יש שם שמנים, ולא רק שלא אומרים להם לא לאכול, אלא מדרבנים אותם בכיף ובחיוך שיטעמו ויהנו גם.."
אני כ"כ נהנתי מהחופשיות ומהרגשה הטובה שהיתה לשמנים שפשוט הערצתי את זה!

ככה שלחץ אין אצלי, מה גם שעד שהיא תגיע לגיל מספיק בוגר שזה יהיה אכפת לה, בטח ניתוחי הקיצורי קיבה יהיו כ"כ קלים שזה יהיה שגרה..

 

[eden7115]

את יכולה להיות רגועה
אותי כמעט שלחו לדיאטנית כשהבת שלי הייתה בת שנה, יונקת הנקה מליאה
היום היא רזה להפליא.

אהממ
אני הייתי ילדה רזה, מאוד
היום כבר לא כל כך...

זה לא כל כך מדוייק...
יש שומן של תינוקות שבדר"כ מתקזז עם הגובה עד גיל 3.
הבדיקה צריכה להיות בגיל 3 - האם נוצר האיזון והתינוק השמנמן והמתוק נמצא בממוצע או שמראה סימני חריגה במשקל.

וכן ההיפך, אין להשוות ילדה רזה לאשה שגופה משתנה לרוב אחרי לידות.


קראתי את כל התגובות והיה לי קשה כי הרגשתי את האכפתיות של האמהות ואת חוסר האונים שלהן.
יש לי בת דודה, בת יחידה לאם בעלת עודף משקל ואב רזה.
והילדה - שמנה. שמנה מאוד! מאוד!
כשביתי הקטנה היתה תינוקת שמנמונת ועגלגלה בת שנה, הגיע דודי וביקש מאיתנו כמעט עם דמעות - תשמרו על הילדה עכשיו - כד שלא תגיעו למצב שאנחנו נמצאים...
הם התרוצצו עם הילדה הזו במיליון דייאטות, שיטות טיפול, פסיכולוגיה, פעילות גופנית מאתגרת וכו' - אבל מאום לא עזר.
ברגע שהילדה הבינה שהאוכל וההשמנה היא "אישיו" מבחינתם - היתה מתגנבת בלילות לקחת עוד משהו לאכול, וכשהם לא היו שמים לב מחסלת מה שהיא מספיקה, כי הם הרי לא יסכימו לה...

הסברתי לו שאני הולכת להנהיג בבייתי את השיטה בה כל מי שרעב מוזמן לאכול בזמני הארוחות. וכמובן - לא לעשות עניין מאוכל - אוכלים כי צריך.
הוא עקב אחרי ביתי בדחילו ורחימו שבגיל שנתיים כבר התאזנה ונהייתה ילדה רזה...

 

[eden7115]

אז הנה - כמה מסקנות ותובנות שהגעתי אליהן:
* לא לעשות עניין מאוכל. בכלל. להכניס לילדים טוב לתודעה שאוכלים כי צריך ולא כי טעים. הטעים זה הבונוס.
* לא להחזיק בבית דברים שלא רוצים שהילד "השמן" יאכל ולא לאכול אותם בעצמנו. אי אפשר מצד אחד שיהיו בבית ממתקים/חטיפים/דברים עתירי שומן ומצד שני לאסור עליו לאכול מהם. הוא כבר ימצא דרך "להשוות" ולאכול מהם גם. לחלק לילדים ממתק או שניים בשבוע זה מספיק בהחלט, בעיקר בעידן של היום בו כל שני וחמישי מקבלים "משהו" מהגן/הבית ספר/התלמוד תורה/התהילים וכו'.
* להרגיל לאכול רק בזמן הארוחות. רעב שעה אחרי הארוחה? מצטערים. תאלץ לחכות כמו כולם לארוחה הבאה. אם יש בין הארוחות יותר מידי שעות או שגם אתם מרגישים שאתם צריכים איזה נשנוש - אפשר לתת לילד ירק או פרי כארוחת ביניים.
* לא להגיד "לא" לאוכל בזמן הארוחה. בארוחה אוכלים כמה שרוצים עד ששבעים.
* לא להסתכל לילד בצלחת ולתת לו להרגיש גרוע עם זה שהוא אוכל הרבה!
להיפך. לומר לו "תאכל, בתיאבון. זה מאוד בריא". ברגע שילד יבין שלא מגבילים אותו באוכל ולא חושבים שמשהו איתו לא בסדר, הוא יתחיל לאט לאט להקשיב לבטן ולתחושת הרעב במקום להקשיב למוח...
* להתייעץ עם הילד כמה לשים לו בצלחת!!!
פשוט ככה. לומר לו: "אני אשים לך מנה גדושה, כמה שתרצה, אבל אין תוספת. הנה, כמה אורז? עוד? עוד כף? זהו? יופי, כמה עוף? כמה ירקות? ככה להעמיס לו צלחת (תכל'ס, כמה יכול כבר להכנס בצלחת?) - שירגיש שהוא זה ששולט והוא זה שהחליט שהכמות הזו מספיקה לו - ואז הוא לא יוכל להגיד אחר כך שהוא עוד רעב!
(דרך אגב, זה עובד מעולה גם ההיפך, אצל ילדים שאוכלים שני ביסים מהצלחת ו"שבעים". כשנותנים להם להחליט כמה לשים להם בצלחת אבל עם התנייה שכמה שהם מבקשים הם חייבים לסיים - זה בדר"כ עובד - כי הם החליטו שזו כמות שמתאימה להם...).
* לדעת מה לא נורא שיאכלו יותר. למשל, אם ילד מבקש עוד עוף צריך לשמוח שלא ביקש עוד אורז או תפו"א, כי עוף לא משמין אלא הולך לבניית השרירים (חלבונים). כך גם לשים מראש לילד יותר ירקות ופחות פחמימות.
* לא פחות חשוב - לדעת שנפח הקיבה יכול לגדול גם מאכילה מרובה של ירקות!!! לכן חשוב להקפיד על זמני ארוחות מסודרים - כי יש גבול כמה אפשרי להכניס לבטן בארוחה אחת, לעומת אכילה מתמדת שמגדילה ומגדילה את גודל הקיבה (שעדיין מלאה יחסית מהארוחה).
* להכין פחות. נכון שכולנו רוצות להיות בלבועסטות וכל היום להכין עוגות ומאפים ולהכין ארוחות מיוחדות עם 3 מנות וקינוח וכדו', אבל זה בדיוק מה שמראה לילד שהאוכל זה "אישיו", חוץ מזה שזה הופך את האוכל והנשנושים לזמינים יותר. פשוט לקחת הפסקה של כמה שנים מכל הבלעבוסטיות הגלומה בתוכנו - להפסיק להכין עוגיות וכל מיני "דברים טעימים" שבדרך כלל הם לא ארוחות אלא נישנושים. גם מבחינת אוכל - לצמצם גם את הכמויות וגם את המגוון שבכל ארוחה (כי אז רוצים לטעום מהכל) וכן להכין יותר דברים המכילים חלבונים שהולכים לבניית השרירים, ופחות דברים המכילים פחמימות.
* לשתות רק מים. פשוט לא להחזיק בבית מיצים. גם לא פטל. בכלל. בקבוק שתייה או שניים בשבת לכל המשפחה. כל אחד מקבל כוס שתיה אחת בכל ארוחה. שתייה ממותקת מלאה בקלוריות ריקות.
* לא להגיד לילד שהוא שמן או ישמין בעקבות האכילה שלו. גם לא לרמוז ולא לדבר איתו על דייאטה או פעילות גופנית למטרת הרזייה. הדברים האלה שוב הופכים את המשקל ובעקבותיו את האוכל ל"אישיו" - ואז האכילה נעשית רגשית.
*לחזק בילד את הדברים החיוביים. כמה הוא הכי חכם/שנון/חרוץ/יפה/מתמיד/עוזר/מכבד הורים וכד'. כל דבר שיכול לייחד אותו - כך שהוא לא יצטרך "לשמר" את השומן כדי להיות המיוחד במשפחה.

הרבה בהצלחה לכל האמהות המסורות והדואגות!
מה שבטוח הוא שאם תראו לילדכם שיגדל ויהיה אבא בעצמו את ההודעות שכתבתן כאן - הוא יתרגש עד דמעות לגלות עד כמה דאגתן לו...

 

[שירי כהן]

יעל אני משתדלת אבל את לא יודעת כמה קשה לראות את הילד שלך מאבד את עצמו בכמויות לא הגיוניות בתאווה לאוכל.

התיאור שלך נשמע יותר כמו משהו רגשי,
למרות שתמיד יש מקום לבדוק בעיה גופנית - יש כל מיני דברים שיכולים לגרום לתחושת חוסר שובע.
אבל במידה ובדיקות גופניות מעלות שהכל תקין,
הייתי פונה לייעוץ.

 

[GRN]

זה לא כל כך מדוייק...
יש שומן של תינוקות שבדר"כ מתקזז עם הגובה עד גיל 3.
הבדיקה צריכה להיות בגיל 3 - האם נוצר האיזון והתינוק השמנמן והמתוק נמצא בממוצע או שמראה סימני חריגה במשקל.

וכן ההיפך, אין להשוות ילדה רזה לאשה שגופה משתנה לרוב אחרי לידות.


קראתי את כל התגובות והיה לי קשה כי הרגשתי את האכפתיות של האמהות ואת חוסר האונים שלהן.
יש לי בת דודה, בת יחידה לאם בעלת עודף משקל ואב רזה.
והילדה - שמנה. שמנה מאוד! מאוד!
כשביתי הקטנה היתה תינוקת שמנמונת ועגלגלה בת שנה, הגיע דודי וביקש מאיתנו כמעט עם דמעות - תשמרו על הילדה עכשיו - כד שלא תגיעו למצב שאנחנו נמצאים...
הם התרוצצו עם הילדה הזו במיליון דייאטות, שיטות טיפול, פסיכולוגיה, פעילות גופנית מאתגרת וכו' - אבל מאום לא עזר.
ברגע שהילדה הבינה שהאוכל וההשמנה היא "אישיו" מבחינתם - היתה מתגנבת בלילות לקחת עוד משהו לאכול, וכשהם לא היו שמים לב מחסלת מה שהיא מספיקה, כי הם הרי לא יסכימו לה...

הסברתי לו שאני הולכת להנהיג בבייתי את השיטה בה כל מי שרעב מוזמן לאכול בזמני הארוחות. וכמובן - לא לעשות עניין מאוכל - אוכלים כי צריך.
הוא עקב אחרי ביתי בדחילו ורחימו שבגיל שנתיים כבר התאזנה ונהייתה ילדה רזה...

אני השמנתי עוד בראשית גיל ההתבגרות. והייתי שמנה גם בשידוכים וגם עד עצם היום הזה. אלף דיאטות עד שהחלטתי (עוד בתקופת השידוכים) שאני דיאטה לא עושה ומי שרוצה שיתחתן איתי ככה. מאותו רגע עברתי תהליך ארוך של קבלה, תהליך חשוב מאוד שכמעט רוב השמנים לא עוברים אותו, כי החברה מקשה עליהם מאוד מאוד.

בכל אופן, ממה שאני ראיתי בחיים:
רוב הילדות השמנמנות - בסופו של דבר נעשות נשים רזות, והרבה נשים שמנות היו רזות מאוד בילדותן. חבל להרוס לילדים את הילדות, רק כי לאמא מאוד חשוב שהן לא תהיינה שמנות.

אמא שלי אישה רזה, שעובדת על הרזון שלה, והיה לה מאוד מאוד אכפת שאני השמנתי, זה רק הוסיף שמן למדורה, ונראה לי שבסופו של דבר זה אפילו עשה אותי יותר שמנה. תנו את האחריות לילדים שלכם, תעזרו להם לא לפתח רגשות שליליים. שההורים עצמם ישלימו עם זה שיתכן שהילד שלהם יהיה שמן, ותאמינו לי שיהיה להם עתיד הרבה יותר טוב.

 

[Ko]

מסכימה עם כל מילה!
וגם עם החתימה שלך שמתאימה לדבריך