דיון: אחרי הרעש קול / רותי קפלר

הירשם עכשיו!
  • הוסף לסימניות
  • #1
:D:D:D:D:D:D:D:D:D:D
פשוט קראתי את הפרק...

החכמתי, נהניתי. תודה רבה!!
ואגב זה סדר המילים בשם הספר?)
(יש עוד סיפורים שאני אוהבת אבל לא נראה לי שאכתוב פה על כולם, אל תדאגו...:))
 
  • הוסף לסימניות
  • #5
"בתוך" כמובן
 
  • הוסף לסימניות
  • #8
נכתב ע"י חרמון:
אנחנו לא קוראים את העיתון הזה:p
לחצ/י כדי להרחיב...
הפסדתם...
תחכו לספר :)

אני אישית נהנית לקרוא כל שבוע,
ואז להגיד- וואו, השבוע הפרק היה....
אה, בעצם אמרתי את זה גם שבוע שעבר :) :)
 
  • הוסף לסימניות
  • #9
אני לא קונה את העיתון כי חבל לי על הכסף,
אבל רודפת אחרי כל המכרים שקונים, שיביאו לי את הישנים
כי אני חייבת לקרוא את שני הסיפורים - כוכבי היום, ועוד כמה מדורים שמעניינים אותי.

(לא, אני לא כזו קמצנית, אבל חבל לי להוציא בחודש סכום של ספר,
על עיתון שיש בו אולי שש כפולות עמודים שמעניינות אותי.
עדיף לקנות ספר...
ואין בדברי כדי לגרוע מהרמה של העיתון,
פשוט עיתון צריך להכיל תכנים שמעניינים את כולם,
וממילא לכל אינדיבדואל אין הרבה דברים שמעניינים אותו.)
 
  • הוסף לסימניות
  • #10
נכתב ע"י מרשימה:
אני לא קונה את העיתון כי חבל לי על הכסף,
אבל רודפת אחרי כל המכרים שקונים, שיביאו לי את הישנים
כי אני חייבת לקרוא את שני הסיפורים - כוכבי היום, ועוד כמה מדורים שמעניינים אותי.

(לא, אני לא כזו קמצנית, אבל חבל לי להוציא בחודש סכום של ספר,
על עיתון שיש בו אולי שש כפולות עמודים שמעניינות אותי.
עדיף לקנות ספר...
ואין בדברי כדי לגרוע מהרמה של העיתון,
פשוט עיתון צריך להכיל תכנים שמעניינים את כולם,
וממילא לכל אינדיבדואל אין הרבה דברים שמעניינים אותו.)
לחצ/י כדי להרחיב...

מבינה אותך לגמרי,
גם אני חוץ מאת הסיפור של רותי ולאחרונה גם של דבורי לא מוצאת כמעט כלום לקרוא,
כל שבוע בעלי מדפדף 2 דקות ומודיע שאין מה לקרוא.

כל פעם אני מבטיחה שאחרי שהסיפור של רותי יגמר אני מפסיקה לקנות,
אבל אז היא מתחילה חדש:confused::D
 
  • הוסף לסימניות
  • #11
ודאי שהיתה תקופה שזה היה בל יראה ובל ימצא. אני זוכרת את המוכר סימן טוב ממלכי ישראל פינת יעקב מאיר צוחק בטוב לב ואורז פעמיים ושלוש את העיתון הזה לפי בקשת הלקוח המפוחד.
הייתי קונה אותו בדבקות, עד שהבנים שלי גדלו והרגשתי שזה מכניס להם לראש ולמודעות דברים שלא רציתי שיהיו שם.
היה לי מאוד מאוד קשה להפסיק, אבל היום אני רואה שזה היה מאה אחוז נכון. (בשבילי)
גם הרגשתי שאת הדקות הגבוהות האלו של אחרי הדלקת נרות אני מבזבזת על חולין.
(שלא תחשבו שהיום אני מסיימת שיר השירים בזמן הזה, הלואי! אני פשוט הולכת לישון, אבל זה נראה לי הרבה פחות חולין מלקרוא עיתון.)
 
  • הוסף לסימניות
  • #12
נכתב ע"י שרית ו:
מבינה אותך לגמרי,
גם אני חוץ מאת הסיפור של רותי ולאחרונה גם של דבורי לא מוצאת כמעט כלום לקרוא,
כל שבוע בעלי מדפדף 2 דקות ומודיע שאין מה לקרוא.

כל פעם אני מבטיחה שאחרי שהסיפור של רותי יגמר אני מפסיקה לקנות,
אבל אז היא מתחילה חדש:confused::D
לחצ/י כדי להרחיב...
@רותי קפלר, תדרשי אחוזים.
 
  • הוסף לסימניות
  • #13
לאחר דין ודברים נמרץ האשכול החזר לתחיה, והועבר לכאן, נמחקו תגובות לא מכבדות ולא ענייניות.
אבקש להקפיד על סגנון תגובות כמקובל בקהילת כתיבה, ללא שום סטיות.
סומך עליכם, משתמשים יקרים ומוערכים!
 
  • הוסף לסימניות
  • #14
מזכיר:
הדיון פה הוא לא על עיתון משפחה או הערכיות שלו.
אבקש להצמד לנושא האשכול, הן כאן והן באשכולות אחרים בפורום כתיבה.
תודה על ההבנה.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת
עליך להתחבר או להירשם כדי להשיב כאן.

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

    • שאלה
    6
    • prog
    בטחוני פיקוד העורף: צפי לשיגורים למרכז והדרום
  • prog //
    • דובר צהל מזהיר הערב יש צפי לשיגורים לעבר מרכז ודרום הארץ
    3 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    prog
    prog
    יש להשמע להנחיות פיקוד העורף
    • שאלה
    27
    • prog
    בטחוני אירוע בטחוני בבני ברק
  • prog //
    • נפל טיל ברחוב אביי ורבא. יש הרס רב
    8 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    prog
    prog
    יש נפילות נוספות גם בפתח תקווה

    אשכולות דומים

  • 2K
    • S
    ביקורת ספרות הנורמלי האחרון - רותי קפלר
  • Sparrow Bird //
    • גילוי נאות: תוכן וניסוח הטקסט להלן נכתב ע"י כותבת השורות בלבד, ועבר פיסוק ומיקוף עפ"י כללי האקדמיה ללשון עברית באמצעות בינה מלאכותית.


    מאיפה מתחילים לכתוב ביקורת נורמלית על ספר שעוסק כולו באב-נורמליות, אנשים נורמליים שמנסים להיות נורמליים ולהבין את הלא-נורמלים ואיך הגיעו לאן שהגיעו, כלומר ללהיות לא-נורמלים??

    כנראה שבהתחלה ממש.
    הספר שלנו מתחיל במפגש בין עולמות הרחוקים זה מזה כרחוק מזרח ממערב. יותר נכון, כרחוק פפואה גינאה החדשה מרחוב מלכי ישראל, כרחוק רווק חרדי מבוגר ומאותגר ממרכזה של החברה החסידית, או כרחוק אשת שאלים קטנה אחת מהמיינסטרים הנשי החרדי הענוד סברובסקי ועטוי זארה.

    הוא מפגיש באומנות יצירתית שלרגע לא מרגישה מלאכותית את איציק, הרווק הירושלמי המבוגר, עם ג'ו וברנדין, יוצאי כפר ילידי קטן ושכוח־אל בפפואה גינאה החדשה; את פייגי, אחותו של איציק, עם שרה'לה אשת שאלים גרושה; את צדוק ואשתו מרים המסורה עם ירושלים המעטירה.

    הוא מפגיש אותנו, הקוראים החרדים, עם צביעותנו המכוערת שלנו. נשים עם צניעות, גברים עם גזענות, כולנו עם שיפוטיות. הוא ספר ששוחט פרות קדושות – אבל באלגנטיות של סכין מנתחים, עם חצי חיוך, ויכוחים משפחתיים עד לב השמים וסרקזם חד, אבל לא יותר מדי.


    כל אחת מהדמויות הולכת לה לכיוון הנורמליות – או הכי רחוק ממנה – רק כדי לגלות שאין אמת אחת.
    איציק מאס בלהיות נורמלי – הוא לא מצא שידוך בזמן, השעון מתקתק, השדכנים כבר פחות, ואחותו פייגי פטרונית ועולה לו על העצבים. אה, וגם מדינת הכיבוש והחרדים שהם אוטומטית ימניים. ומימין תיפתח הרעה.
    אז הוא מתרחק מהנורמליות כמטחווי קשת. הוא משכיר דירה לג'ו וברנדין שחורי העור מהמזרח הרחוק בטבורה של שכונה חרדית ומצפצף על השכנים שמרססים גרפיטי נגד ה"כושים" (סוף־סוף מישהו מתייחס לתופעה הזו בציבור החרדי), מצפצף על השדכנים שחושבים שהוא בררן מנותק, מצפצף על פייגי אחותו ובעלה ונוהג בהם בגסות רוח מרשימה, מטפח דעות שמאלניות ועוכרות ישראל למגינת לבה של משפחתו הימנית (הא?) ומצפצף חזק בצופר האוטו שלו מדגם סמארט שונא־אדם For-two – כן, כן. עם שני מקומות בלבד, ועדיף במושב הסמוך איילה ענוגה ולא את האישה שכנראה לעולם לא תגיע.


    ג'ו מאס בלהיות נורמלי בצד השני של הגלובוס. הוא מתרחק הכי רחוק שאפשר מכפר מכורתו, ממדורת השבט ומהריקודים האליליים. הוא בורח ממזרח למערב תרתי משמע – הרחק מהפגאניות ועבודת האלילים – רק כדי לקדש לו אלילים אחרים: המערב והקדמה. ועל הדרך מקווה להציל את כל הכפר שלו מבורותם הכפרית העלובה ורדופת רוח התנין.

    ברנדין מאסה ביעודה להפוך לכלתו של צעיר פפואי שכוחו ביכולות ציד הציפורים שלו, ובחרה להיעזר בנחישותו של ג'ו כדי לקנות לה עתיד משלה בלימודי אחיות במערב. אבל גופה במערב וליבה במזרח. המערב אינו קונה אותה, והיא לא מסתנוורת מאורות הלפטופ ושלטי החוצות המתחלפים. מדורת השבט עדיין מחממת את ליבה. היא זהירה, חשדנית, טועמת את המערב בזהירות, ובאופן כללי – הדמות הכי חכמה ושקולה בספר הזה.

    שרהל'ה מורחקת מהחברה הנורמלית ע"י מוסכמות חברתיות מכוערות בנוסח "התגרשת מבעל ? קבלי צו גירוש גם מהמיינסטרים". כתגובה להרחקתה היא חוזרת לישן, למוכר, ולנורמלי – שיעורי הצניעות מהסמינר, אבל על ספידים. משם הדרך קצרה, עד להצטרפותה לכת. הקבוצה הקיצונית אליה מצטרפת שרהל'ה אמנם מתפקדת ככת לכל דבר, אולם יש מחוסר הגינות בחוסר ההבהרה בספר על כך שיש נשים שנוהגות ללבוש שאל, אינן שייכות לשום כת, וגם לא טוענות ששמור להן מקום בשורה הראשונה שתקבל פני משיח.

    פייגי, אחותו העיתונאית של איציק, כותבת כתבה על נשות השאלים, וכך מכירה את שרהל'ה – ובאמצעותה גם את חברתה מרים ואת בעלה צדוק, שלאורך כל העלילה לא ברור האם הוא נביא שקר או אמת, המספק בלבול מהסוג המענג יחד עם רחמים מהסוג המענה. צדוק אמנם מציג עוד צד של התֵמה המובילה את הספר, כפי שיפורט בהמשך, ובאופן מכוון מאוד – לא מספק סגירה ברורה על מהותו.

    השפה כאן פשטנית, ישירה, לא מנסה לרגע להתחכם. מה שיש – זה מה שמקבלים. וכמה שהיא פשוטה – כך היא צוללת לעומקים, על אף שאין בה קישוטים, כפל משמעות ולשון או השראות ומובאות ממקורות אחרים.
    ואם כבר השראות –
    ספריה של הכותבת מצטיינים בנקודה הזו. מקורות ההשראה שלה, ומן הסתם הם רבים, מוסווים היטב. הם לא מותזים לאורך הדפים כמו אצל סופרים אחרים, וממילא הם מעובדים ומקבלים צורה וצבע משלהם בדרך החשיבה שלה.


    והחשיבה – ניכרת פה לכל אורך הספר. כי בדומה לספריה האחרים של קפלר, גם הוא מציג חשיבה מהפכנית, על גבול האנרכיסטית, שלוקחת את המובן מאליו, הופכת אותו על פיו, מבלגנת ומסדרת מחדש בתהליכים לוגיים סדורים.
    הוא לא ספר שדומה למשהו במיוחד, הוא לא שואב השראה ממקור מסוים באופן בולט. הוא עומד בפני עצמו.
    בדיוק כמו איציק שעומד על היותו שמאלן וליברל על סף המטורלל מול משפחה מיואשת ומעוצבנת; כמו ג'ו שעומד עם לווין בימינו ואיזמל מנתחים בשמאלו מול מחנה של ילידים שמעדיפים לרקד סביב המדורה ולצלות שורשים בבור – ועזבו אותם מנפלאות הרשת האלחוטית; כמו שרהל'ה שעומדת מול העוילם וזועקת באלם קול: "תנו לי להיות משהו, לא משנה מה – רק שאני אחליט מה זה יהיה".

    הכתיבה היא בגוף ראשון מצידה של שרהל'ה ומכניסה אותנו עמוק לראשה של חברה בכת, ובגוף שני אצל הדמויות האחרות.
    שרהל'ה היא דמות שחייב לכתוב בגוף ראשון. עבור הקורא החרדי הסטנדרטי אמור להיות קשה לקרוא אותה. בפועל זה בכלל לא קשה.

    היא מביאה קול כנה, ישר, נטול יומרות וצביעות — היישר ממוחה הקודח ורגשותיה המבולבלים ועד המונולוגים האסוציאטיביים שלה.
    לא קשה להבין למה התגרשה, לא קשה להבין איך לכל הרוחות והסירים היא מצאה את עצמה כבולה לכת.
    כשנכנסים לראש שלה ומאמצים את נקודת מבטה, הכל נראה אחרת והכל ברור מאוד.
    להיכנס לראש שלה — הכי קל בעולם. וזו אחת מנקודות החוזק המשמעותיות של הספר הזה.

    וכשמחליקים לתוך תודעתה של שרה'לה, פתאום מבינים מה מספקת לה הרבנית חנה:
    טעם — לאחר שאיבדה את דרכה ואת שני בניה בגירושין מכוערים,
    משמעות רוחנית נעלה לסבל שלה — לאחר שקיבלה חינוך דוגמטי קיצוני, וזו השפה היחידה בה היא מדברת,
    ופנטזיה — שהכוח על חייה הוא בידיים שלה, מקצה הגרב שהיא גורבת ועד השורה הראשונה בביאת משיח.
    לפחות עד פתיחת הרכבת ונפץ הירי.


    דמותו של איציק, לעומת זאת, אינה נכתבת בגוף ראשון.
    אנחנו לומדים עליו לא רק דרך תיאור ישיר אלא בעיקר דרך יחסיו עם הדמויות סביבו.
    הוא הדמות הכי פחות רחוקה — חרדי, ישראלי, לא זקוק לכתוביות בעברית — ובכל זאת, בחוויית הקריאה, הוא נותר הכי רחוק רגשית.
    הוא נכתב כאילו מבחוץ, לא מתוך הזדהות וקִרבה, אלא ממבט רציונלי, קר, חוקר, לא מחויב ואפילו מסויג.
    זה מאפשר להוציא אמירות ותובנות מורכבות ולא חד־צדדיות, אבל גם יוצר ריחוק מול דמות הגיבור — ולא בגלל שהוא מיזנתרופ (את זה לא אני אמרתי).

    קל להבין למה איציק ממורמר — כי הוא “אלטער”, כי הוא מרגיש שלא מקבלים אותו.
    קל להבין למה הוא מתעקש להיות שונה — כי המיינסטרים דוחה אותו, תרתי משמע.
    אבל קשה להבין אותו באמת.
    אולי דווקא משום שהוא ניצב לאורך הקריאה כמו מראה שעומדים צמוד אליה. ישנה, מוכרת, בדופן הפנימית של דלת הארון שלנו.
    אבל כדי להזדהות ולהיכנס אליה — צריך לנפץ אותה. ולהיפצע על הדרך.

    לשם ההשוואה — אל ג'ו, על אף זרותו והיותו גוי מארץ רחוקה — קל להתחבר.
    קל להבין את מאבקיו ושנאתו לכפר מכורתו.
    ג'ו, על אף צבעו, שפתו ומולדתו הרחוקה, מזכיר לקורא את שלב ההתבגרות — בו חשבנו שהמבוגרים סביבנו טיפשים, צרי אופקים, או פשוט לא רוצים להבין אותנו.
    עם איציק — למרות שההתמודדויות שלו הרבה יותר מוכרות לקרוא מאשר אלו של ג'ו וברנדין — זה פשוט לא עובד.


    הספר לכאורה מעביר את הרעיון הפוסט־מודרני המקדש את המורכבות.
    לאורך כל הספר, כל קווי העלילה של הגיבורים השונים מחזיקים תֵמה אחת רציפה — אין אמת אחת.
    ומשכך, את השאלה החתרנית: אם אין אמת אחת — אז מהו בכלל נורמלי?

    הוא גם מטפל יפה, בסבלנות ובמסירות, אבל לא יותר מדי ולא־בכפית־עד־הפה, בתוצאות של ההקצנה בתשובה לשאלה הזו:
    התרחקות ממקום הולדתך, ומה קורה כאשר מקצינים נורא וזורקים את כל הישן והמוכר מאחור.

    כל זה חשוב וטוב ויפה —
    אבל בעיניי, הספר הזה, יותר מכל, מדבר על היכולת (או חוסר היכולת, אם אתה אחד משכניו צרי המוחין של איציק) להיכנס לראש של אדם אחר, שונה ממך בתכלית.
    לנסות לחשוב כמוהו, מתוך חוסר שיפוטיות אמיתי וכנה, ובעיקר — מתוך כבוד עמוק אל המקום שממנו בא.
    לא משנה כמה הוא חשוך, פרימיטיבי או מטורף בעיניך.

    המסר והעיקרון עובדים נהדר עם שרהל'ה, עם צדוק, עם ברנדין ועם ג'ו.
    ואיכשהו, כשזה מגיע לאיציק — הפרוטגוניסט — קורה ההיפך.

    קל להבין מבחוץ למה איציק הוא מי שהוא.
    קל להבין למה הוא מרגיש — וגם רוצה — להיות כל כך שונה.
    למה נראה שהוא מתאמץ לעצבן את הסביבה הקרובה שלו.
    אפשר להזדהות עם המשיכה והסקרנות שלו מול תרבויות אחרות ורחוקות, לימוד האנגלית, השכרת דירה לגויים בתוך שכונה חרדית, ואימוץ נלהב של דעות שמאלניות קיצוניות.
    אבל לנעליים שלו — קשה להיכנס.

    התהליך שעובר הקורא עם איציק הוא התהליך שגם מציג את הצד הפחות יפה של הנאורות והליברליזם חסר המודעות העצמית — ולכן גם הצבוע.
    הוא כל כך נאור להכיר את האחר והרחוק — עד שהוא לא שם לב שהוא בז למי שבאמת מגלה כלפיו אכפתיות.
    הוא כל כך סקרן ומשכיל — עד שהוא לוקח לו מושאי מחקר אקזוטיים ומוכן להיות חבר שלהם, אבל הם נותרים תת־כותרת, מקור אקדמי, מקום לשאול בו שאלות אנתרופולוגיות מסקרנות — ותו לא.
    הם לא באמת חברים שלו.

    והוא עוד קורא לעצמו נאור, משכיל, ומכבד את הבריות.
    הוא נאור כי הוא לא חושב כמו כל הדוסים האלו בשטיבלך — אבל הוא בעצם חשוך מספיק כדי לחשוב שכל הדוסים כולם זהים זה לזה.
    הוא משכיל כי הוא למד אנגלית וכי אכפת לו מאיכות הסביבה — אבל הוא מאמץ דעות שמאלניות שהורתן בשנאה עצמית, והציטוטים שלהן מפיו מעידים בעיקר על בורות עמוקה וחלקיקי ידע.
    הוא כל כך לא צר מוחין — עד שהוא מוצא לו מושאי מחקר מהמזרח הרחוק, אבל לרגע לא חשב להיכנס לנעליים של אחד מקרוביו מהמזרח התיכון.


    תבוא שרהל'ה קטנה וטהורת לב אחת ותיישר אותו? אולי. ואולי לא.
    ייתכן שחלק מהסתירות הללו באישיותו ובהזדהות הקורא איתו — מכוונות. וייתכן שלא.
    כך או אחרת — גם הן מתיישרות בדיוק עם המסר השזור לכל אורך הספר.


    מה שבטוח — זה שכיף לחתור יחד עם הספר, תחת יסודות הנורמליות.
    זה פשוט לא כיף לעשות את זה עם איציק.
    אם כבר — עם שרהל'ה יש הרבה יותר צחוקים.


    לסיכום, ספר מרתק, חדשני, מעורר מחשבה. מהסוג שתענוג לחזור אליו שוב, רק כדי לחשוב עוד קצת.
    • תודה
    • שכוייח!
    • וואו!
    Reactions: וריטסרום, תפוח מלון, מ. ש ועוד 74 משתמשים77 //
    18 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    Ruti Kepler
    Ruti Kepler
    זה לא היה קישור, אלא הקבלה. כתבתי כבר איפשהו כאן באשכול ישן, שלפעמים קל יותר לדון על דברים...
  • 2 5K
    • נ
    ביקורת ספרות טאדדם! דודי, יפהל'ה, גדליה ומירי קמו לתחייה-
  • נחמת שוטים //
    • למען הסדר הטוב-
    זאת לא סקירה ספרותית אנליטית וקרה.
    המלאי שלי עדיין לא התברך בתכונות הנדרשות הללו, לצערי.

    אילו הגיגים. הגיגים נרגשים שנשפכו ובאו בעקבות קריאת הסיפור.
    אוהדי רותי קפלר, עולו והיתכנסו דכאן, על מנת לחגוג יחד את היצירה החדשה והיפה הזאת😊
    ________________________________________________________

    הבית | רותי קפלר. התפרסם במוסף סיפורים של עיתון משפחה סוכות תשפ"ו.

    בסיפור הקצר מידי הזה - דודי חוזר אלינו.
    (למה היא לא פרגנה עוד כמה אלפי מילים? אני בטוחה שמשפחה היו מסכימים!)

    הפעם הוא הגיבור. גיבור מריר ועצוב למדי.
    וזאת גם התשובה לשאלת המילון דולר: מה נסגר עם דודי ויפהל'ה?
    כש-שניה לפני האור הסתיים, הם התנדנדו בהרבה צמתים מסוכנים.

    אז כרגע דודי רווק בודד, חי בחדרון קטן בדירת שותפים, מתנדנד בין חייו המודרניים לבין הגעגועים למשפחה ולקהילה.
    מעבר להגשה הספרותית היפה, רותי מגישה לנו נושא יחסית חדש ולא מדובר:
    חייו של הגרוש החרדי. לא חסרים ספרים על הגרושות, ב"ה, תופעה מבורכת של השנים האחרונות.
    הגיע העת הזאת.

    בנוסף לדודי, רותי זורקת לקוראים המעולפים מגעגוע פרורי מידע על שאר הדמויות:
    אמא של דודי נשארה מרובעת, שמרנית ותקועה. מצער לקרוא את זה, אבל היה צפוי.
    נחמי עדיין נחמי, בתוספת תינוקת חדשה וצווחנית, שיירת נשואים חתנים וכלות, ומלאי ילדים בוגרים ועצמאים.
    נשמע שהמשפחה הזאת במקום טוב מאוד. מאושרת.
    הזוג הצעיר והחמוד מתגורר בנווה צנוברים. כן, הם עברו בסוף (!)
    ומה שלום מירי והאוזן המושתלת? מה שלום היחסים בינה לבין גדליה? טוב, אל תגזימו. נשארו כמה סודות לחלום עליהם בלילה.

    ונחזור לגיבור סיפורינו.
    דודי לא חוזר בתשובה, הוא עדיין דודי.
    הוא גם לא מתכנן לחזור, לצערה הרב של אימו.

    והוא עדיין בסדר. רותי מכילה את הדרך אותה הוא בחר לחיות. בלי ביקורת ובלי לעג.
    אבל-
    בגלל המסלול שהוא בחר, הוא נאלץ לספוג את ההשלכות הקלאסיות.
    יפהל'ה עוזבת אותו. הוא פוגש את אביטל פעם בשבועיים.
    המשפחה המורחבת לא מצליחה לבלוע אותו באמת, והתמיכה שלהם לא מספקת.

    הוא בודד.

    את גדליה, נחמי וחיה אנחנו פוגשים ברגעים משפחתיים קסומים,
    וההשוואה הבלתי נמנעת מעצימה את הבדידות של דודי, על רקע הבחירות של חייו.

    אבל תכלס, לוז העניין שלשמו פתחתי את הנושא הזה:

    אני חושבת שאת הסיפור הזה גדליה שכח למרקר ולשכוח למערכת להגהה.
    היו רגעים שפשוט סגרתי את המוסף והצצתי לכריכה- האם אני קוראת סיפור שנכתב ע"י סופרת חרדית, בהוצאה חרדית?

    העניין הוא שלא צונזרו מחשבות. לא צונזרו רגשות. לא צונזרו התרחשויות.

    דודי שותה קוקטיילים ובירות בבר במחנה יהודה. דודי מקלל. טוב, הקללות מצונזרות. אבל הבנו את העיקרון טוב מאוד😊
    דודי חי בדירת שותפים במגדל בקומה שבע עשרה.
    דודי חושב הרבה על יפהל'ה, למרות שהם התגרשו, ועפ"י חוקי הספר החרדי-
    ברגע שנתת גט שכחת שהיית נשוי אי פעם, בטח לא לדמות נשית ממשית. ובטח אין לה שם ומטען זיכרונות.

    ועל זה רציתי לכתוב.

    הסיפור העניק לי רגעים של חוויה ספרותית מענגת. שילוב של כתיבה נדירה, וחיים אמיתיים ומקורקעים.
    גיבור הסיפור חווה תהליך של צמיחה מתוך כאב,
    אבל הכאב הוא לא התמודדות שטחית ומתוייגת שנוגעת כמו תמיד רק בכותרות ובסטיגמות,
    אלא נקודות קטנות ומשמעותיות שפוגשות את חיי הגרוש החרדי, שמאלצות אותו לגדול.
    אגב הוא גדל, תודה לקל ותודה לרותי שהשאירה אותנו בטעם טוב.
    וזה גם מוסר ההשכל של הסיפור:
    הבית. הבית האישי אותו אתה כן יכול להרים, למרות החסר.

    יש פה גם קריאת משנה לשאר האנושות, הורים, אחים ואחיות:
    שימו לב לסוגיית השהות בשבתות של הגרוש או הגרושה. בודד להם. אתם לגמרי יכולים לעזור בעניין הזה.

    _______________________________________________________________

    תודה ל

    Ruti Kepler@ על סיפור חג מענג. על ההצצה לחיים של דמויות שאהבתי כל כך.

    מוזמנים לסחוט את דמו של הסיפור עד תום, לסתור ולבקר. מחכה לקרוא אתכם -
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: מִימִי, CynicalExplorer, אברהם בן ועוד 84 משתמשים87 //
    23 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    נ
    נחמת שוטים
    תודה לכולם על התגובות והתודות. אני מודה שהניסוח שלי היה קצת מתלהב, וזכותך להיות נגד. ותודה...
  • 777
    • 7
    ביקורת ספרות והאם הזו היא אני - מה שגיליתי בספר "אמא של הבלגן" מאת רותי קפלר
  • 7שבע7 //
    • דבר אחד אני יכולה לומר בגנות הספר הזה:
    אסור לקנות אותו בימים הנוראים.
    אבל זה בדיוק מה שעשיתי בטעותי, ואחרי כמה פרקים ומגוון פרצי צחוק בלתי נשלטים (שסובבו אליי כמה ראשים מופתעים) - הבנתי שעליי לגנוז אותו לימי זמן שמחתנו.
    כמובן, הוא לא זכה ללוות אותי לתוכם - כבר בשבת האזינו זכו בני משפחתי להאזין לפרצי צחוק נוספים וכמובן - לציטוטים נבחרים ("אמא, מה כל כך מצחיק??") - וסיימתי אותו עוד לפני ששלושה כוכבים שלחו אותי לימי המעשה המועטים שטרם חג האסיף.
    וכמובן - לבלגן המייצג שלנו, שמי ייתן ויהיה אסיף.
    ***
    רותי קפלר, הסופרת והאמא של האמא של הבלגן, מציינת בתודות שהסיפורים לא מבוססים על המשפחה שלה. והיא מציינת שסיפור הספה הקרועה היה באמת, אבל לא מגלה אצל מי.
    ובכן, עליי להתוודות כאן: הסיפור הזה התרחש אצלנו, כמעט ככתבו וכלשונו (למעט שינויים ספרותיים פה ושם). רק שאין לי מושג מי הביא אותו לידיעת הסופרת המהוללה, שאיתה לא זכיתי לערוך היכרות אישית...

    [ואם אתם מעוניינים לשמוע אנקדוטת המשך לסיפור הנ"ל, מוזמנים לקרוא את הסוגריים:
    הספה שלנו ז"ל ירדה לעולמה ליד הפח בערב פסח אחד, לאחר שנוערה היטב מכל מה שהתחבא בחור שלה, כמובן - חור שהגיע עד לקרקיעתה.
    ואז, דקות ספורות אחר כך, ילד משתמט מעבודות הפסח, שהעדיף לשבת על החלון, הזעיק אותנו אליו בקריאות.
    ולנגד עינינו נגלה המחזה הבא: הספה שלנו, זו שכבר לא יכלה עוד לשמש אותנו, ננשאת בידי שני סודנים גברתנים. אחד מחזיק אותה מקדימה - והשני ראשו מציץ הישר מתוך החור הענק, ומשם הוא סוחב את הספה...]
    ***
    ובכן, באמת אין לי מושג אילו מצלמות נסתרות הציבה רותי בביתנו (בעצם אין סיכוי שזה מה שהיא עשתה - אחד הילדים ודאי כבר היה מוצא את המצלמות הללו ומשחק ו/או מפרק אותן...) - בכל אופן, הזדהיתי מאוד עם הרבה מהתיאורים בספר (גם אם למפלצת שלנו קוראים בשם אחר - אולי יבוא יום ואספר עליה), ובתיאורים אחרים נאנחתי לרווחה, נו, אצלנו זה לא כל כך נורא... (אבל לא את כל מה שנורא אצלנו מצאתי בספר, שתדעו.)
    אצלי עדיין מכשפת הסדר מנסה להשתלט על הזירה, מתהדרת בכל מיני שיטות מיסוך צדקניות (על אוזניות שמעבירות שיעור תורה ומעבירות בנחת את הסדר - שמעתם?) אבל היא לומדת להתאזן אט אט.
    עד הפעם הבאה שמפלצת הבלגן מחסלת עוד מקלף. או עט. או "אישור לערב כיתה שצריך להביא אותו חתום עד מחר, אמא! אה, ואני גם אמורה להביא מקלף, אנחנו מכינות צ'יפס".
    ***
    אבל בואו נדבר גם על הרגעים שבהם הספר העלה בי דמעות.
    לא דמעות צחוק, דמעות התרגשות.
    הפרק שמשווה בין מבחן הגמר לבין מבחן החיים, למשל?
    דמעות. של הבנת האמת של החיים. שבהם מצוי המבחן האמיתי.
    או התובנה הפשוטה לכאורה, על אלה שעומדים מאחורי הבלגן - האוצרות שחנן אותנו ה' ושלא היינו מוותרים עליהם?
    לחלוח בעיניים. (טוב, אולי גם כי בדיוק אחד מהאוצרות האלה שוב פילח מעדן מהמקרר, והחל להאכיל בו את עצמו ואת הרצפה. אבל באמת שהוא אוצר מתוק, ולא רק בגלל המעדן הדבוק ללחייו!)
    אין ספק - בתוך כל ההומור הרב, רותי לא שכחה להכניס גם את העומק הרגשי ומעבר לו שהיא אלופה בו.
    ואני מודה לה גם על כך.
    ***
    ומילה על הכריכה, היצוקה (שוב) באומנות זכוכית:
    היא מדהימה ומבטאת לגמרי את מה שהתבקש ממנה (וגם משכה עיניים סקרניות מילדי הבלגן הפרטיים שלי) -
    אבל דבר אחד אני לא מבינה: איך אומנות זכוכית כזו יכולה לשרוד בבית של הבלגן??
    ***
    הייתי יכולה להגג כך עוד ועוד, אבל מה לעשות שהעט בדיו עומד להיגמר, והמפלצת הפרטית שלנו בלעה את כל שאר העטים?

    (טוב, נו, על מי את עובדת, גברת, כולנו יודעות שאת משתמשת במקלדת...
    מפלצת בלגן שלי, את שומעת?? המקלדת שלי, וכל המחובר אליה, היא מחוץ לתחום שלך לגמרי, מובן?
    נו, אם המפלצת שלי קלטה את זה - אולי יש סיכוי שהיא תהפוך יום אחד למפלצת סדר, ותייצר לנו ספר המשך ל"אמא של הבלגן"...)




    קישור לביקורת האישית שכתבתי על הספר הקודם היצוק בזכוכית:
    www.prog.co.il

    ביקורת ספרות - הנופים שראיתי ב"ילדה נוף", מאת רותי קפלר

    את הספר "ילדה נוף" הבאתי מהספרייה בכלל בשביל הנערה שלי. אבל אמרתי - רותי קפלר? אני אקרא בעצמי גם כן. ולא התחרטתי. בשנים האחרונות לא יוצא לי לבלוע ספרים בקצב כמו בנערותי (וכמו הנערה שלי היום), ובדרך-כלל אני גוררת אותם משבת לשבת עד שכבר מגיע מועד ההחזרה לספרייה - ואז אין ברירה אלא ללגום את הסוף...
    www.prog.co.il www.prog.co.il
    וכמובן, תיוג של האמא של הספר הזה:
    @Ruti Kepler
    • תודה
    • שכוייח!
    • חחח
    Reactions: HennyS, אא-אסתר, כתב עט ועוד 59 משתמשים62 //
    4 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    מ
    מהללו
    אם הביקורת כזו מצחיקה, סביר להניח שהספר פי כמה וכמה--- עכשיו רק נותר לברר אם הוא בגדר אסיף...
  • 1K
    • מ
    סקירת ספר כשאלוף רגוע פוגש יום יום בשבוע בלאגן גרוע ודמיון (לא) פרוע \ הכירו את אבא ואמא של הבלאגן \ רותי קפלר
  • מהללו //
    • רגע לפני שתפתחו את הספר, תבדקו שאתם לבד ושיש לכם זמן. לא כי הוא ארוך, אלא כי הוא מסוכן.
    הוא עלול לגרום לכם לצחוק בחוסר שליטה תוך כדי נסיעה באוטובוס, להנהן בכפייתיות שוב ושוב תוך הסכמה עם דמות בדיונית, ולחשוב שאולי, רק אולי, המציאות שלנו לא כזו גרועה.

    אז נתחיל קודם עם הרעיון- גאון!

    כמה פעמים לקחתם לידיכם ספר וגיליתם בו קשקשת מדומיינת, שאפילו טיסה למאדים כבר נשמעת סבירה יותר?
    כמה פעמים קראתם ספר והרגשתם כי מנסים למשוך אתכם אחורה בזמן? כאילו משעמם בהווה, אז קדימה! בואו נחזור לעבר. יהיה מעניין...
    ואם זה ספציפית לא מסתדר בלו"ז- לא לדאוג. יש תחליף! יש מי שניתנה להם הרשות לנסות ולנבא את העתיד. ממש ככה. כאילו מאלפים את הבינה בינה, ולוחשים לה: "הלו, תתעוררי! את בתרדמת. עוד נכונו לך גדולות ונצורות". (לא רעות בכלל, יש לציין).

    ובכן, כל זה אינו תקף לספר זה.
    למה, אתם שואלים?
    קודם כל תודה ששאלתם. עכשיו אפשר לענות.

    כאן מדובר בספר הנכתב בשיטת ארבעת המ"מים. מכירים?
    גם מעניין.
    גם מציאותי.
    גם מוסרי.
    וגם מצחיק.

    זו בדיוק השיטה הידועה לארבעת המ"מים המקבילים:
    זה לא משעמם.
    זה לא מדומיין.
    זה לא מטיפני.
    זה לא מדכא.


    טוב, זו היתה רק הקדמה. מי שהתעייף - מוזמן לפרוש. גם ככה, אני לא מאלה שמוודאים נוכחות בסיום : )


    הספר נכתב בשפה קלילה על גבול המדוברת, נעימה, מתלוצצת ומסודרת.
    כן, בדיוק ההפך מביתה של אשת נעוריו של אלוף נעוריה.
    אוי, איזה כיף היה לקרוא על אותו אחד בעל שם אחד, אך מוזכר בספר בשלל כינויים מגוונים ומגניבים, קרי: אבי הטף, אבי הצאן, אבי העדר, אבו-אל-בנאת, אביר, מנטור, אלוף נעורי, ואיך לא? כינוי הדגל- אבא של הבלאגן.

    יש בו - בספר הזה - המון המון הומור, בכל מיני צבעים וצורות.
    המון חומר למחשבה שמתפצפץ בין המילים. בין המבחנים לעבודה המעשית- בעיקר לזו של החיים.
    המון רגישות, המון אנושיות, המון הזדהות.

    יש בו - בספר הזה - גם מושגים מעניינים, לאו דווקא הקשורים לפנסיה, קרנות ואחוזים (סתם מעניין אם יש סיבה שייעדו לגיבורה דווקא את המקצוע הזה : )
    גם עצות יש בו (אמיתיות, למי ששאל). אבל אל תיישמו, טוב?

    מה עוד תוכלו למצוא בספר?
    מכשפות, או יותר מדויק - מכשפה אחת ו... כן, צריך להיזהר ממנה. גם אם מדובר לעיתים במישהי אמממ... לא חשוב!
    ויש גם מפלצת אחת גדולה ואימתנית שיודעת להפוך לא רק את הבית, אלא גם ובעיקר - את הרוגע, את המצפון, את הזמינות, את השפיות.

    מה עוד?
    יש תוכחות. טוב, לא ממש תוכחות. נקרא לזה מסרים.
    מסרים יפים שגורמים לקורא לעצור רגע ולומר: "וואו. זה כל כך נכון. כל כך אמיתי. כל כך... מוצדק!"
    אז למה? למה עד היום לא פגשנו את האמת הזו פנים אל פנים?
    אולי כי אף אחד לא טרח לכתוב ספר עם רעיון מבריק ויצירתי כמו זה?

    גם משפטים יפים ניתן בקלות למצוא, למסגר או לתלות על מקרר. רוצים דוגמא? תקראו. יש שם יותר מאחת. (וגם ככה הספר הספיק לעבור דירה : )

    ובקצרה?
    הספר מתאר באופן הומוריסטי ומרגש את חייה של צביה, אמא לשבעה ילדים חמודים ונשואה לאלוף נעורים אחד, המתמודדת עם אתגרי היום יום תוך תמרון בין דרישות מערכת החינוך וניהול משרדה, לבין בלאגן אחד גדול המתרחש ומתחדש תדיר.
    יחד עם ניצחונות קטנים והפסדים מרהיבים מול מפלצת הבלאגן, לומדת צביה להציב גבולות (אבל רק למה שחשוב באמת), להשלים סוף סוף לימודי התמחות, ולנהל חברויות שונות, מרגשות ומצחיקות כאחד.

    ועכשיו, רותי קפלר, אני חייבת לשאול אותך משהו שתפס אותי מהרגע הראשון: למה בחרת לקרוא למשפחה הזו בשם הזה? האם זה מלשון בָּלוּי או בִּלּוּי?? מה ניסית לרמוז כאן, תגלי?

    לסיכום -
    זהו ספר שיגרום לכם קצת (הרבה) לצחוק, קצת לנשום מציאות, קצת להרגיש הזדהות, קצת להיבחן במבחן החיים.
    וקצת מכל אלו - שווה בעצם המון!

    אז תודה,     @Ruti Kepler , על ספר עשר (תרתי משמע).
    ותודה לך @7שבע7 , על המלצה שבע. סתם... : ) עשר.

    האמת? מתחשק לי לתייג כאן את כל מי שלפי דעתי תיהנה ממנו. אבל לא נעים, לא רוצה שיחשבו שאני רומזת משהו : )
    • תודה
    • חחח
    • שכוייח!
    Reactions: Miri_B, חולמת לכתוב, AUVI ועוד 67 משתמשים70 //
    13 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    A
    Ayala10
    @מהללו היה שווה לקרוא את הספר ולאחר מכן לקרוא את האשכול. תיאורים כל כך מדוייקים, הכתיבה כל כך...
    פרסום בפרוג ←

    הצטרפות לניוזלטר

    מאשר/ת קבלת תוכן חם למייל
    בשליחת הטופס אני מסכים/ה שבית פרוג תשתמש במידע למטרות שיווק, דיוור ישיר ומשלוח פרסומות באמצעי הקשר שמסרתי, ותכלול אותו במאגר המידע של החברה, והכל בכפוף למדיניות הפרטיות של החברה.
    להסרה בעתיד פנה/י לדוא"ל office@prog.co.il או לטלפון: 072-2201430

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח לימודים

    מסלולי לימוד שאפשר להצטרף
    אליהם ממש עכשיו:

    26.04

    ט' אייר


    קורס עימוד ועיצוב ספרים

    ההרשמה בעיצומה

    30.04

    י"ג אייר


    קורס בוטים ואוטומציות עיסקיות

    ההרשמה בעיצומה

    10.05

    כ"ג אייר


    קורס שיווק ופרסום דיגיטלי

    נפתחה ההרשמה

    14.05

    כ"ז אייר


    קורס שמאות רכוש

    נפתחה ההרשמה

    14.06

    כ"ט סיוון


    קורס אדריכלות עיצוב פנים

    נפתחה ההרשמה
    לכל מסלולי הלימוד

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    סמן אחרי הקריאה
    לקריאה בפורום
    נקרא  2  פעמים
    פיקוח של ועדת הרבנים 'שמור'
    למעלה