אחד מימי חמישי החמים מאד בירושלים, תשפ"ה. השמש אינה מקפחת חלילה אף עובר אורח, ומעניקה מקרניה חום אינסופי. מי שיעז ללכת יחף על הארץ, כנראה שיצטער על כך מאד בניתור מיידי.
שירה, בחודש מתקדם, ממתינה עם בעלה חיים בתחנה מרכזית לקו 75 להר נוף. ידיו של חיים עמוסות שקיות, אך אינו מאפשר לשירה לעזור לו במשא. בעל לתפארת.
חמש דקות מצטרפות לעשר והנה סוף-כל-סוף הגיח הקו המיוחל מהפינה השמאלית שבקצה העליה. כל באי התחנה, בדגש על 'כל', התקדמו אל עבר הנקודה המדומיינת בה 'בטוח' יעצור האוטובוס. שירה וחיים הגדילו צעדים אף הם, משוועים למזגן האוטובוסי. אולי אפילו מושבים לפליטה יחכו מיותמים לכבודם. אם לא לשניהם - לפחות עבורה.
הנהג, ערבי מסתבר, קם על רגל שמאל או שנהנה מרדיפת ההמון או שניהם, עצר במרחק ניכר מהתחנה. כולם אצו רצו אל עבר דלתות האוטובוס הפעורות, מסתערים אל תוכו. שירה במצבה, התקשתה לרוץ אך הגבירה מהירות, כמוה חיים. המשקל שאחז בידיו מנע ממנו לרוץ ולתפוס מקום עבורם כפי שוודאי היה נוהג בסיטואציה אחרת.
שירה הצליחה לעקוף את חיים ונכנסה במהירות בין הדלתות. מאחוריה, בעלה חיים ועוד מספר אנשים שלא הספיקו להיכנס עדיין. הנהג הנמהר החליט שמספיק להיום, ולחץ על סגירת הדלתות. ברגע האחרון הצליח חיים להכניס יד עמוסה לעייפה אל תוך האוטובוס, אך שאר גופו נותר בחוץ. ידו השנייה מלאה אף היא, כך שאין ביכולתה לבוא לו לעזר.
"נהג!!!" שירה הזדעקה. "סגרת לו על היד! תפתח את הדלת!"
הנהג לא נראה נרגש מהמחזה. הוא ענה לה בזלזול, מבטא ערבי כבד מלווה כל מילה שלו. "אם אני אפתח את הדלת יכנסו כולם. אין מקום!"
ה'אין מקום' התגלה כמסדרון אוטובוס דליל. בחלק האחורי יותר של האוטובוס הצטבר מעגל גדול יותר של אנשים. לעמוד וודאי שהיה מקום, ואף נותרו מקומות ישיבה בודדים שלא אויישו.
"היד שלו, זה בעלי!" היא התחלחלה עמוקות. סביבה אנשים בהו במחזה ושתקו. מה קורה כאן? למה הם שותקים? שיצעקו על הנהג האכזר הזה!
הנהג הבין כנראה שלא מומלץ להתניע עם רבע בנאדם תלוי בין הדלתות ונאות לפתוח אותן.
בו ברגע קפץ חיים אל תוך האוטובוס, כשהוא כעוס ופגוע עד עמקי נשמתו. "אתה נורמלי? מי סוגר דלת שאנשים באמצע לעלות? זו סכנת נפשות! אתה מטורף!"
הנהג הערבי, למרבה האבסורד, כנראה ציפה ל'תודה רבה, לא היית חייב לפתוח. הייתי מסתדר באוויר'. הוא האדים מכעס, זועם על היהודי החוצפן שהעז לפנות אליו במילות גנאי שכאלה. סך הכל סגר עליו את הדלת. מה קרה...
"תרד מהאוטובוס!" הוא הורה, טון דיבורו צעקני. "אני לא נוסע כל עוד האיש הזה כאן". הוא הגביה קולו לדציבל הגבוה בסולם הקולות, כך שכל השוהים באוטובוס שמעו את הצהרתו.
חיים שלף את הטלפון והחל לצלם את הנעשה. הנהג קילל וגידף ללא הפסקה, ובין קללה לגידוף הזכיר לחיים שעליו לפנות את האוטובוס. שירה מצידה קפצה אגרופים במתח בלום. למה כולם לא מוחים בעד בעלה? זה לא יאומן.
הפלא ופלא. ההוא ממהר לעבודה, ההוא חייב להגיע לבית שלו, ולכל שאר ה'הואים' לא היה עצבים וכח להתעסק בזוטות שכאלה. אז מה הייתה תגובתם? הכי 'צפויה' שיש.
"אדוני, בבקשה. אתה מעכב אוטובוס שלם".
"היי גבר, אין צורך לעשות את מה שאתה עושה. שחרר אותנו ב'קשה. אני ממהר ורוצה שהוא פשוט יתחיל לסוע".
"אחי, מה אתה נכנס לזה? לא קרה כלום. בא שב כאן במקום שלי, אני אקום בשבילך והנהג ימשיך בנסיעה".
חיים שציפה לתגובות תומכות כפי שבהחלט היה אמור לקבל, נפגע מהנוסעים עוד יותר מהמעשה השפל של הנהג הערבי וסינן לאחד מהם בשקט. קולו אצור. "אני מאחל לך, שבמַקום שתצטרך עזרה של אח שלך - הוא יפנה לך גב גם כן".
הנוסע ניסה להצטדק בתירוץ שהזמן שלו קצוב אך מהר מאד השתתק, מבין מעט את חומרת הדבר. כמוהו החבר'ה במעגל הקטן סביבם ששמעו את המשפט, מפנימים את הדברים.
ואני עדה למתרחש. כותבת כדי שיתפרסם המסר.
הנושאים החמים
Reactions: שמואל!, בַּת שֶׁל מֶּלֶך, מיכל ש. ועוד 69 משתמשים72 //