סיפור בהמשכים דמעה דוממת

[shevi123]

בס"ד

פרק ס'

"אנחנו לא נשארים פה שבת. אין מצב. אני עם ההרפתקאות כאן סיימתי", ארי יורה בשטף. אני צובטת את עצמי. זה כואב. מביטה שוב בנייד. זה ארי. אין ספק.
"מה קרה?" דמיונות פרועים מציירים לי סיטואציות מחרידות.
"יום רביעי היום, נכון?" הוא שואל רטורית. "והחברה פה לא ממש בעניין של סיום אשפוז. הבדיקות משתפרות מיום ליום ואנטיביוטיקה אפשר לקחת גם בבית. אנחנו פה כבר שלושה ימים. מיצינו". הוא מתנשף ואני מנסה לדמיין את הסיטואציה. איפה האריה שבו התחבא עשור וחצי? הימים האלו לא גומרים להפתיע אותי. מעניין מאיפה תגיח ההפתעה הבאה. הוא ממשיך בשטף ופתאום הקול שלו צונח ללחישה. "את שומעת? אני כמעט בטוח שהם משאירים אותו פה רק כדי להתרשם ולבדוק את המחלה הנדירה שלו. את יודעת כמה סטודנטים מגיעים לפה? כמה רופאים מתלחששים בסקרנות? עוד מעט הוא יהיה פה מוצג לראווה". ואוו. לא חשבתי על זה. אני מתכווצת רק מהתיאורים.

"בקיצור, אני הולך לדבר עם מנהל המחלקה. אם לא נשים לזה סוף נשאר תקועים פה. ואני", הוא שוב מתנשף. "אני עם בתי חולים סיימתי. לא רוצה להכיר שום מחלקה. מיציתי לגמרי. מסכים לחזור לפה רק למחלקה מסוימת", הוא קורץ בחיוך. אני יודעת בלי לראות.

"בהצלחה, ארי", אני ממלמלת, מוסחת. "ותודה על כל המאמצים. מעריכה את זה מאוד".
"תשאירי את זה לבית. ממש עוד מעט כשנזכה להשתחרר מכאן". עוד נשיפה והשיחה מסתיימת. מותירה אותי שקטה ומהורהרת. לא מבינה מה קורה. לא מבינה איך תהליכים של שנים פתאום תופסים תאוצה בימים ספורים. לא מבינה כלום.

מציצה בשעון ומנסה לחשב מהלכים. יש עוד שעתיים עד איסוף הילדודעס. לקפוץ לבית החולים לא ריאלי. חייבת הסחת דעת לפני שהמחשבות תערבלנה אותי במערבולת אין סופית. מתיישבת על הספה. מתעלמת מהררים שצמחו עליה, ממתינים ליד שתקפל ותאחסן. פותחת מחשב נייד. תוהה מה לעשות בו. בוחרת להתחיל עם מוזיקה טובה. מוצאת שיר אקראי וברגע אחד נשטף החלל ברגש עדין. קולו של מוטי שטיינמץ מרעיד את אמות הסיפים כשהוא מתחנן בקול רועד, "רחמנא דעניי לעניי ענינא..." אני לא לגמרי מבינה את המילים אבל אי אפשר לפספס את המשמעות הכללית שלהם. אני נסחפת עם המילים, המנגינה המרטיטה והקול שנוגע ברגש. הכול מתערבל לי מול העיניים וכשהקול שלו נשבר בבכי מעומק הלב אני כבר נמסה בדמעה ובתפילה. בצעקה מעומק הלב. ענני. בבקשה, ענני. שיהיה טוב. שיהיה טוב.

לפעמים דווקא כשמפציע האור הכול נהיה שברירי כל כך. כמו פעוט שמנסה פסיעה ראשונה מתנדנדת וממשיך בהליכת ברווז עד שמועד וקם וממשיך למעוד ולקום. אני כבר לא פעוטה ופחות גמישה. מרגישה ישישה במאה שנה מגילי האמתי. פחות גיל שמתאים לשינויים. אולי פיזיותרפיה טובה תעזור אבל לא בטוחה שיש לי כוח לזה. ענני העונה לשבורי לב, ענני.

יום חמישי בערב. אנחנו יושבים במטבח. מותשים. נושפים בהקלה. מעבר לקיר ישנות הבנות וקול נשימתן נשמע קסום כל כך. יוני במיטתו מתענג על טיפות אחרונות של שוקו.
ובחדר השלישי, מתפנק לו גיבור האירוע. הכיסא ליד מיטתו עמוס בספרי קריאה שקבל במתנה או השאלה. והוא מתכרבל בשקט, שקוע בהרפתקאות מעולמות אחרים. והכול שקט, שקט כל כך. נקי ונעים. לפני כמה שעות עוד היינו שם, בבית החולים. המעבר החד מסחרר.

"גם אתה ככה? מנסה להבין מה קורה ואם זו מציאות שהפכה לחלום או חלום שהפך למציאות?" ההגדרה משעשעת אותי ומדויקת כל כך.
"אהה" הוא משיב חולמני. "באמת הזוי. לא מצליח לקלוט מה היה פה ואיך הסתדרנו בכלל. והמשפחה שלך שהתגייסה פתאום. כאילו חפשו הזדמנות לעזור בצורה חלקה. לרמוז גם על עזרה בצורה אחרת. זה לא נתפס". הוא משעין ראשו על כפות ידיו.

"כן זה באמת הפתיע אותי. הם מדהימים תמיד. אבל לא הכרתי אותם ככה. כמה שעות השקיעו. מנחם בכלל שהגיע מחוץ לעיר. מיכלי שהייתה פה כל יום. ואבי שקפץ בערבים וארגן משמרות. איך היינו יכולים להסתדר בלעדיהם?".

ארי מביט בי במבט ארוך. "את יודעת מי הכי הפתיעה אותי?" הוא שואל וממשיך להישיר מבט. כנראה שאני מסמיקה. המראה שהציב לי מכריחה אותי להביט ישר. לנסות להבין.
"צודק", אני מאשרת. "באמת לא מבינה איך זרמתי עם זה. אולי הסיטואציה המלחיצה שהמיסה מגננות. הביאה למצב הישרדותי שכבר לא אכפת לי מכלום. העיקר לשרוד? אולי זה החום המשפחתי והקלילות בה הם הציעו עזרה כאילו זה מובן מאליו?".

"אולי, כנראה זה שילוב של שניהם. הם באמת עשו מעל ומעבר. ואולי נשלחו משמיים לפתוח לנו פתח משמעותי יותר. אולי לא נצטרך להגיע, חלילה, למצבי קצה כדי לשתף ולהיעזר. אולי הגיע הזמן שנושיט גם אנחנו יד. נשתף פעולה. נשתף בכלל. נפסיק לחיות על אי בודד ומרוחק".

המחשבות שלי מתערבלות. "איך בדיוק? הם רגילים שאנחנו בסדר. פתאום נהפוך לנזקקים? נהרוס תדמית שבנינו במשך שנים ארוכות? כמו שהסתדרנו עד היום, ככה נמשיך להסתדר הלאה".

"הסתדרנו" הוא מגחך, "אולי דמיינו שהסתדרנו. אולי קיווינו כך. אבל את יודעת, כמה שבועה תהיה יפה ונוצצת. עדיין היא בועה. אולי הגיע הזמן להציץ החוצה ולראות מה באמת קורה. מה המחירים שאנחנו משלמים כדי שהיא תישאר יפה, נוצצת ומושלמת. כמה אנרגיות מיותרות שהיו יכולות לתרום לדברים חשובים יותר". הוא מתנשם. לוקח שוב אוויר ולוחש במאמץ. "ומה המחיר שהילדים משלמים על כל המצב."

הוא קם, נשען על השיש. "זוכרת מה סיכמנו בתחילת האשפוז?" הוא שואל רטורית. "זה עדיין בתוקף. והסכם הוא הסכם, לא? הגיע הזמן להביא אותו לפסים מעשיים".
הוא צודק, ארי. כמו תמיד. אז היה ברור לי כל כך שחשוב שנשמור על עצמינו. בכל מחיר. שנילחם על איכות החיים שלנו ושל הילדים. שניעזר כמה שצריך, בדרך הלא פשוטה הזו. אבל עכשיו? חזרנו לחיים, לא? למה להפוך יוצרות. לחפש שבילים חדשים. לטשטש את הקודמים, היפים והמושלמים.

הכלים קוראים לי. והמים השוטפים, מסדרים לי קצת את המחשבות. מהדהדים אותם. מניחים סימני שאלה על שבילים מושלמים.
"אני יוצא למעריב", ארי מתנער, "ואל תילחצי. שום דבר לא יבוא ברגע. זה תהליך, ייקח זמן עד שיתפוס תאוצה. אבל חשוב שנתפוס את ההזדמנות. שלא תתמסמס לנו. בסדר?" הוא שואל – קובע.

"אם אתה אומר" אני אומרת במאמץ ואיזה יופי שהמים מטשטשים את הנימה. "אני צריכה לעבד ולחשוב. זה... קצת גדול עלי. אבל מבטיחה לחשוב".
"סומך עלייך", הוא אומר בקלילות. "יצאתי. נדבר".

 

[מ. ברא"י]

וואו.
איזה פרק!!!
יפה. מרגש. משמח בהתקדמותם.
פרק שנותן כוחות...
שנותן תקווה.
תודה!!!

 

[shevi123]

וואו.
איזה פרק!!!
יפה. מרגש. משמח בהתקדמותם.
פרק שנותן כוחות...
שנותן תקווה.
תודה!!!

תודה רבה!
איזה כייף לקבל כזה פידבק מחמם ומשקף

 

[shevi123]

בס"ד
פרק ס"א

אחרי כיבוי אורות, כשהעיניים שלי כמעט נעצמות, אני מחפשת את הנייד שלי במגירת השידה. מוציאה אותו, שקט ודומם. בודקת מה עבר עליו שם, בחושך. לוקחת נשימה. מדפדפת ברשימת הלא נענו. חמש שיחות מאבא, שמונה מאימא, שש ממיכלי. מכבה אותו. אין לי כוח להמשיך הלאה.
"נראה לי איזה חמישים שיחות במצטבר", אני פולטת לארי. לא בטוחה שהוא ער עדיין.
"למה?" הקול שלו שובר את השקט. "למה את עושה את זה לעצמך?".

"לא יודעת", אני מהרהרת, מופתעת מעוצמת אכזבתו. "אולי כי קשה לי לשנות הרגלים. אולי כי אני מקובעת. אולי כי יש לי אגו מנופח מדי. אולי כי לא נאה לי להראות את קלוני ברבים גם אם הם משפחה קרובה. לא יודעת".
שקט.
"לילה טוב", מחזירה נייד. מתכסה. עוצמת עיניים. לעולם. למציאות.

בבוקר, אחרי כוס קפה חם. אני מוצאת את עצמי מתגנבת למגירה. שולפת שוב. לוקחת נשימה ועוברת שוב על הרשימה. מחליטה על סדר עדיפויות. אבא לא יהיה זמין עכשיו. ממשיכה לאימא.
"מה קורה, אפי? הכול בסדר? התקשרתי אתמול ולא ענית לי. כבר דאגתי".
"הכול טוב, אימא. פשוט הייתי עייפה ומותשת. שמתי את הנייד בצד על שקט. הייתי חייבת". אני מתנצלת ומרגישה עלובה במילים הנבובות שאני מנפיקה לה.
"תקשיבי, מותק. אני מבינה שלא פשוט לך עכשיו. למה שלא תקפצי ונדבר קצת?".
"עכשיו?" אני משיטה עיניים על הצבעוניות המעורבלת בכל מקום אפשרי, בעיקר באלו שאינם אפשריים. "יום שישי. אני עוד לא יודעת איך אכין שבת ואארגן פה את הבית שהוזנח רציני".
"טוב, ההזמנה שלי תקיפה בכול רגע שתרצי. אולי תתחילי עם קניות ואני אראה מה אוכל לעזור בהמשך. מה אומרת?".

הקול שלה מסתורי והמילים מבלבלות. "רעיון. קודם שהמוצרים יהיו בבית ואז אתחיל להתקדם פה", אני מחליטה לזרום.
מתארגנת זריז. בודקת שהאשראי בארנק. פותחת דלת. נשארת עם פה פתוח.
קרטונים עמוסים מונחים שם. ממתינים בנחת. לא מצליחה לסגור פה. מנסה להכניס. ופותחת אותם בלהיטות כמו ילדה קטנה שקבלה ארגז מחו"ל.

השפע מהמם אותי. סלטים חיים ומבושלים. כמה סוגי דגים. מה עיקרית. תוספות. טשולנט. מנות אחרונות מגוונות. העיניים שלי לא גומרות לשבוע. עוברת לארגז שני. שם ממתינים חלות, מיץ ענבים ושתיה קלה. הארגז השלישי מפנק בעוגות ופיצוחים.

"אימא" אני מתקשרת בלי נשימה. "מי ארגן את זה? מה קורה פה?"
היא צוחקת, מאושרת. "אהבת את זה, אפי? קלענו לטעמך?"
"מאוד. אני... אני לא יודעת מה לומר. איך להתחיל להגיב בכלל על כול השפע המפתיע הזה. מי ארגן את כל זה?"
"אני שמחה לשמוע", היא אומרת וקולה עמוק וחם. "את יכולה לעבור על רשימת השיחות שלא נענו. תגלי את התשובה".
"יווו תודה אימא. את לא מבינה כמה זה מחמם לי את הלב והנשמה. הרבה יותר מעזרה פיזית. אני... אתם כולכם מדהימים. אין דברים כאלו. תודה!".

"אני שמחה לשמוע, ילדה שלי", הקול שלה קצת חנוק. "חיכיתי הרבה זמן לרגע הזה, שייפתח פתח קטן. שתאפשרי לנו להיות אתך לא רק ברגעים מאושרים. להיות אתך באמת. תמיד. תודה, אפי. אני בטוחה שזה לא קל לך. את כל כך עצמאית, תמיד היית כך. ייחלתי לרגע שתפנימי שתמיד תישארי כזאת עצמאית ומוכשרת ומדהימה. גם כשתסכימי לשתף אותנו. להיות חלק מהמשפחה עם כול המשתמע. גם בשמחות וגם בקשיים. תודה, אפי שלי. אני כל כך מאושרת בשבילך. בשבילי. בשביל כולנו". אני מרגישה את החיבוק שלה שנושב מהמילים.

"אני גם שמחה", המילים שלי מפתיעות אותי, אני מניחה להם לזרום טבעי. "חבל לי שהיינו צריכים להגיע לסיטואציה לא נעימה שכזו כדי לגלות את זה. אבל לפחות זה קרה. אני לא יודעת מה יהיה בהמשך. אבל בכול מקרה דברים השתנו ואני שמחה שכך". והמילים מהדהדות בתוכי, שמחה. שמחה. שמחה. שמחה שכך. מתי בכלל השתמשתי במילים האלו.

השעון לא עוצר. ואני מעמיסה את התכולה במקרר. במקפיא. כמות כזאת תספיק להרבה יותר זמן משבת אחת.
לוקחת עוד נשימה ומתחילה שרשרת שיחות לכל השותפים בעשייה. נס שיום שישי היום אצל כולם, כך שהשיחות קצרות וממוקדות. אני מקווה שהצלתי להביע מספיק. הפנים שלי בוערות עם כל שיחה. כנראה שבאמת לא משנים הרגלים בהינף יד.

אני עוברת שוב בזריזות על הרשימה, מוודאת שלא פספסתי שיחות בטעות. נעצרת על שם אחד. הלב שלי מחסיר פעימה. כרמית. מאיפה היא צצה? איך נזכרה בי פתאום?
דוחקת מחשבות ותהיות. היא תצטרך להמתין. ויום שישי היום, נס. מנסה לא לתת לה להרוס לי את השמחה. את הכוחות החדשים והאנרגיות. רצה ממשימה למשימה. אולי אפילו אצליח לקבל שבת מוקדם מהרגיל. עובדת על סרט נע ועד שהבנות חוזרות, הבית שטוף ונקי, הכביסה מקופלת בדייקנות. ומהסירים מדיפים ריח גן עדן.

כשארי נכנס, הוא מחמיא בהתלהבות על הבית המצוחצח. "הריחות פה... מחדר המדרגות כבר הרחתי. איך הספקת הכול?", הוא שואל ולא מצליח לכבוש את הנצנוץ בעיניו. "אתה.... אתה ידעת על כול זה???" אני המומה. "מודה באשמה", הוא מניח יד על ליבו, ממשיך לחייך. "הייתי חייב להיות המבוגר האחראי", הוא קורץ. "לא היית זמינה אתמול. זכיתי לקבל את כל השיחות ואולי טוב שכך. אחרת אני לא בטוח שכל החגיגה הייתה מגיעה לפה...".
אני שותקת. ברור שהוא צודק. אז למה הלב שלי מפרפר פתאום.

"איך עבר הבוקר?" הוא מתעניין.
"היה מצוין. הספקתי המון. ולא רק בבית". והמבט שלו מבהיר שהוא מבין. החיוך שלו נמתח יותר ויותר. וטוב שאין זמן מעבר לכך. שיחה אחת שלא נענתה נדחקה שוב לפינה. כרמית תמתין. זה כבר יותר מדי ליום אחד.
בשבת הילדים מופתעים לגלות מטעמים בלתי מוכרים. מאושרים בפינוקים ובשפע הממתקים. והעיניים הזוהרות שלהם גורמות לחיוך שלי להימתח עוד קצת. ולרגליים לברוח למטבח להביא מזלג או כוס. לא משנה מה. ארי גם נראה נינוח ומרוצה.

אז למה רק לי הדופק מואץ. מונע ממני לחוות ביחד עם כולם. למה אני צריכה תמיד להיות יוצאת דופן. תזרמי כבר, תשמחי. הנה, עוזרים לך. את לא לבד. אני אלופה בשכנועים. כנראה שהלב שלי אלוף עוד יותר. וטעם מוזר מתלווה לתבשילים המצוינים של אימא ולסלטים של מיכלי.

אולי ככה זה, כשחיים מתהפכים פתאום. ולא מבחירה. כשבית מוגן, מצוחצח ונאה, זוכה לביקורי פתע. כשנשמות טובות וטהורות מישירות מבט למרצפות מאובקות מדי שמסתתרות מתחת לשטיח עבה ומשכנע. ושולחות עזרה ותמיכה כי... את כבר לא מצליחה להציג מספיק טוב. וכבר אין לך כוח להצמיד את השטיח העבה לרצפה בצורה מושלמת. ובכלל, האבק שמתחתיו מתחיל להתפזר ולמלא את החדר. וכבר אין לך כוח לאוורר, לנקות ולאבק. ככה זה כשהחיים מאבדים שליטה והכול נשמט לך מהידיים.

אני מפנה את השולחן בתנועות חדות וקשוחות. ארי מרים גבה, שולח מבט דאוג. אני מתעלמת. שולחת ילדים להתפז'ם ושוטפת פנים קטנות. רגע לפני שהעיניים שלי נעצמות. אני נזכרת שוב בשיחה ההיא, שלא נענתה. ככה זה כשדברים מאבדים שליטה.

 

[shevi123]

בס"ד

פרק ס"ב

מזג האוויר היה נחמד כשהתחלתי לצעוד לשולי העיר. נושמת אוויר מרענן של בוקר, כזה שעדיין לא הספיק להזדהם מפיח ועשן. כמה זמן לא יצא לי לצאת ככה בשקט, לבד. רק אני והשמיים. רחובות ריקים כמעט. חלום.

מתפללת שאספיק את האוטובוס, שאספיק בכלל את כל התוכניות שרשומות בצורה מסודרת. מאיצה צעדים ומתנשמת. קו 82 מגיע דקה אחרי. אני ממהרת לעלות. שולפת רב קו ומניחה. צפצוף מעצבן עונה לי בתשובה.

"אין לך יתרה", אני שומעת את הנהג. לא, זו נהגת. מביטה בי במבט קשוח. משלבת ידיים וממתינה שאמצא קסם כלשהוא שיטעין את הכרטיס. אני מחפשת בארנק. מגששת אחר כרטיס נוסף, הלוואי ויש כזה. במקומו אני מוצאת מטבעות. שולפת אותם ומגישה ביד רועדת.

"תגידי!", הגברת מזניקה טונים, "באיזה עולם את חיה? את יודעת כמה זמן כבר לא משלמים במזומן? את באה לצחוק עלי?".
"סליחה", אני מגמגמת. מעדיפה לא לספר לה מתי הייתה הפעם האחרונה שעליתי לאוטובוס. בעיקר לא לקהל העצבני שעומד מאחורי, רוטן וממלמל מילים שאני מעדיפה לא לשמוע.
"מה תעזור פה סליחה? את משלמת או לא? תראי איך את מעכבת את כולם. אם אין לך איך לשלם אז תרדי ותשחררי אותנו. ועדיף כמה שיותר מהר". היא מאדימה בצורה מסוכנת.

"ואתן שם", היא פונה ומתקדמת לתוך האוטובוס, "אני לא אבקש ממכן פעם נוספת להנמיך טונים. אני פשוט לא אמשיך לנסוע ככה. יש גבול כמה אני יכולה. שומעות?".
הן שומעות ומצטנפות. היא נשארת שם לעוד כמה דקות כדי לוודא את העניין בעיניים יורקות.

בינתיים, האוטובוס ממשיך לנסוע במהירות נמוכה. נמוכה יותר ממהירות בימבה ג'וק ממוצעת. אבל נוסע. מתקדם. ללא יד מכוונת.
הנשימה שלי נעתקת. לא מבינה איך אף אחד לא מתרגש מזה. אין צרחות ואין היסטריה. אולי הם לא קולטים את המצב? לא יכול להיות. הנוכחות של הנהגת בטבורו של אוטובוס, בולטת בצורה שלא ניתן להתעלם.

אני ממשיכה להתרכז בעיניים פעורות. רוצה לצרוח. לא מצליחה. משותקת לגמרי. רק העיניים שלי נפערות יותר ויותר. כשהאוטובוס מגיע לגשר פרדס כץ, הוא מתחיל לסטות לכיוון התחנה. אני רוצה לעצום עיניים. לא לצפות בזוועה. הקיפאון לא מאפשר לי את התענוג הקטן הזה.

ברגע האחרון, שניה לפני שהוא עולה על המדרכה, הוא סוטה בצורה חדה שמאלה. אני עוצמת עיניים כשאני מבינה שעוד רגע הוא מתרסק אל הגדר. עוברת דקה אולי יותר. בשבילי זה נצח. ושקט מוזר. אני פותחת לאט את העיניים ובוהה בהלם. האוטובוס אכן נבלם בגדר. אך בגלל המהירות הנמוכה הוא לא התרסק. נשאר שלם, דומם. ובעיקר בטוח. כעת כבר לא יוכל לנוע. ניצלנו בנס. אני מתנשמת. לא מעכלת. לא מצליחה להבין מה קורה פה ואיך זה ייתכן ו...

'מה אשיב לך...' הפלאפון מצלצל ברינגטון החדש שהענקתי לו. אדיש לחלוטין למתרחש. בעצם, כולם פה אדישים. עולם מוזר. אני לא מצליחה לזוז. מחכה שישתתק. אבל הוא לא מתייאש. פוצח שוב, כאילו לא קרה כלום.

"אפי, את בסדר?"
מהיכן ארי צנח לפה? ומי שומר על הילדים? הוא הבטיח שיסתדר איתם.
"למה השארת אותם לבד?" אני צועקת, עוצמת עיניים בכוח. רועדת כולי.
"על מה את מדברת?", הוא כנראה מכווץ מבט. אני עדיין מעדיפה להמשיך לעצום. "כבר שלחתי את כולם ללימודים. חזרתי לפה כי לא ענית לי. דאגתי קצת".

"האינטואיציות שלך עובדות יופי. יש לנו נס שנשארתי בכלל בחיים", אני מצטמררת ופותחת עיניים. החדר מסתובב מולי והנייד פוצח שוב בסדרה חדשה. מה קורה פה?

"חלמא טבא חזית", מאחל ארי בשלווה, "קומי, תתאוששי. קפה טו בטוח יעזור".
לא מתחשק לי להתאושש, ולא בטוחה שיש משהו שיעזור כרגע. אני צריכה קודם להבין מה קרה פה ואיך הגעתי לחלום מוזר כזה. אף פעם לא זלזלתי בחלומות. בטח לא בחלומות מטלטלים כאלו.
"פילסופים תשאירי לפעם אחרת", ארי כבר מכיר את הנוהל. "יש לך פה איזה עשרים שיחות שלא נענו. לא מבין איך לא הצלחת להתעורר מהם".

שיחות זה הדבר האחרון שמעניין אותי. אבל אני קמה. מתארגנת. מציצה למכשיר כדי לגלות שארי ומיכלי חיפשו אותי, וכמובן, איך לא. כרמית הספיקה לנסות חמש פעמים. האנחה שלי קולנית מדי. רוצה או שלא, אהיה חייבת להתמודד מולה.

"מה שלומך, אפרת?", הקול שלה נמרץ וחיוני כמו שאני זוכרת אותו.
"ברוך השם, בסדר", אני עונה לקונית.
"יופי, אני שמחה לשמוע", היא עונה כמצופה. "תקשיבי", היא ממשיכה בלי לנשום, "יש לנו כרגע פרויקט זמני של ביטוחי רכב. זכינו במכרז של עובדי מדינה ואנחנו מחפשים עובדות איכותיות לעבודה זמנית של חודשיים – שלושה, תלוי בצורך שיתבקש. חשבתי עלייך. מה אומרת? יכול להתאים לך?".

"אממ..." הראש שלי מסתחרר. מדמיינת אותה יושבת על כיסא במשרד מטופח. בקומה השביעית של הבניין המרשים בתל אביב. בונה לה קבוצה איכותית, כדבריה. מקדמת עסקים. מרוצה מהחיים. מה לי ולכול זה?.
"אני צריכה לחשוב על זה", אני מגמגמת.
"יופי, מצוין", אני מדמיינת את הוי הענק שהיא כבר מציינת לעצמה ליד השם שלי. "אז בואי נקבע למחר, נשב בשקט ואתן לך את כל הפרטים בצורה מסודרת. תוכלי כבר לחתום על חוזה. להוציא כרטיס עובד. ככה שנתחיל בטוב".
"רגע", אני עוצרת אותה. מבוהלת. "עדיין לא החלטתי. אני אעדכן אותך".

"הכול בסדר, אפרת", היא נשארת רגועה, "אנחנו נדבר ואת תחליטי. אני אקבל כול החלטה. אבל את יודעת את איזו אני מעדיפה. ביי, אפרת. מחכה לך".
היא מסיימת כדרכה בצורה שלא מאפשרת סירוב.

הלם שני ליום ראשון אחד. זה קצת יותר מדי. כבר לא יודעת אם היה עדיף להמשיך להתעלם ממנה. למה לחזור אחורה לימים טובים שנגמרו פחות טוב. איך היא בכלל חשבה עלי אחרי כל מה שעברנו בסיום העבודה הקודמת. אין לי תשובות. מרגשה שיד אלוקית מסובבת פה מהלכים בלתי אפשריים. אני לא יכולה לסרב לה.

מחר אעלה שוב על קו 82. אעשה חוויה מתקנת. גם בנסיעה וגם בחדרה של כרמית. ומי ששמר עלי שלא אתרסק בתאונה שהייתה מוחשית כל כך, ישמור עלי גם במציאות שלא תמיד נראית אפשרית.

 

[מ. ברא"י]

וואו!
פרק מעולה.
מעניין.
ומגלה זוית נוספת ושונה על הדמויות.
פרק יפה!!!
ממש אהבתי אותו...

 

[shevi123]

בס"ד
פרק ס"ג

"את בטוחה?" אני לא אוהבת את הקמט שמסתמן לו.
"כן, למה לא?", אני חונקת מילים אחרות שעמדו על הקצה. "אני יותר מדי זמן בבית. יוני כבר כמעט בן שנתיים והתפטרתי עוד לפני הלידה. נראה לי זה די והותר. ועכשיו, כשיש לנו יותר תמיכה ועזרה, בטח זה יהיה אחרת. בכול מקרה זו עבודה זמנית. מה כבר יכול להיות?". אני מתוסכלת. באמת לא מבינה אותו. "חוץ מזה, חשבתי שתשמח. לא חיכית לרגע הזה?".
"ברור שחיכיתי, אבל...", הוא נושך שפתיים לרגע. "אני רק רוצה לדעת שאת עושה את זה מהמניעים הנכונים".

"נראה לי שכן", אני מנסה לכבוש את הכעס שעולה בי. למה אני לא מצליחה לרצות אותו. עד שאני מנסה לחזור לשגרה, הוא חייב לתקוע מקלות? כל כך לא מתאים לו. "בכול מקרה, כבר סכמתי איתה שאגיע לפגישה. והעובדה שזו עבודה זמנית בכלל הופכת את כל העניין לקליל יותר, לא?". תסכים. תסכים כבר.
"כן, ברור", הוא ממלמל, מחשבותיו משוטטות בשקט במקום לא ידוע.

"אם את שלימה עם זה, אז שיהיה בהצלחה", הוא מתנער פתאום ומרכך קול. "תבטיחי לי שתהיי עם יד על הדופק, בסדר? את כבר מכירה את כרמית ואת המכשולים שבדרך. פשוט שימי לב ותשמרי על עצמך. שום דבר לא שווה להקריב בשבילו את הבריאות".
"ברור", אני מהדהדת אותו בלי לשים לב. "ואל תדאג, לא הספקתי לשכוח".
שנתיים וחודשיים זו תקופה לא מספיק ארוכה כדי לשכוח.

'אני מצטערת', אני שומעת את הקול שלה שוב. חזק ויציב. 'דברנו כמה פעמים על צמצום זמני שיחה, תיעוד מלא של שיחות ושירות אדיב'. היא נועצת מבט נוקב. 'קראתי לך לפה כדי להאזין לאחת השיחות מהשבוע האחרון. אני ממש מאוכזבת. הגעת אלינו עם המלצות חמות. הוכחת עבודה טובה עד כה. מה השתנה בחודש האחרון?".

אני שותקת. לא מספרת על שחיקה ועייפות קורעת. לא מספרת על אנרגיה שנוטשת, בוגדנית שכמותה. לא מספרת על המשמעות של הרמזים הקטנים האלו. משמעות שאני מנסה לברוח ממנה. לא להכיר בשום פנים.
היא נאנחת. "טוב", היא מושיטה לי אוזניות. מחברת למחשב. מחברת גם את האוזניות שלה. "מוכנה?", שואלת רטורית. לא. אני לא מוכנה בכלל. לוקחת נשימה ומזהירה את הגוש המלוח שלא יעז לטפס יותר מדי.

הקול שלי נשפך, קצת מעוות מההקלטה. אני עוצמת עיניים ורוצה רק לברוח. נכון שמעולם זה לא היה מעמד חביב. אבל עכשיו הוא היה מביך ומשפיל לחלוטין. לא יכולתי להמשיך לשמוע.
"אולי אני באמת לא מתאימה", אני משליכה אוזניות על שולחן.
כרמית המומה. מניעה עכבר ומפסיקה את הזוועה.
"מה קורה, אפרת?", היא לא מצליחה לצעוק, כדרכה. אולי באמת הגזמתי אבל כבר לא אכפת לי.

"אני לא רוצה לקבל משכורת על עבודה שאני לא מצליחה לעשות", אני קמה. "אני יודעת שרק בגלל שאסור לך חוקית לפטר אותי, אני עדיין כאן". בחילה מטפסת בתוכי. "אני יודעת שהעבודה שאני עושה לא מתאימה לקריטריונים המחמירים כאן. אז אני אעשה מה שאני אמורה לעשות".

אני לא נשארת לצפות בעיניה הפעורות. במילים שבורחות לה.
רצה לעמדה שלי. תוחבת לתיק את הנייד ורצה. רצה בלי לראות כלום. בלי לומר שלום. לא רואה את כרמית שמנסה לרוץ בעקבותיי. לא את אחראית המשמרת ולא את מנהלת המחלקה. רואה רק מיטה נכספת ובית מגונן ומנחם.

"מה שהיה אז, לא מחייב כלום", אני אומרת כעת בקול חזק יותר. "אין שום קשר. ההיריון התיש אותי. גזל ממני כוחות וסבלנות. עכשיו הכול הרבה יותר טוב. אני כבר מתגעגעת לעבוד ואני אעשה את זה עם כול הכוח".

הוא לא אומר לי שדווקא ההבטחה הזו מפחידה אותו. מעדיף שאשאיר קצת כוח לדברים אחרים. לא מזכיר לי מה היה אחרי אותו יום. איך מיטה מנחמת, דאגה לנחם אותי יותר מידי שעות. איך התרסקתי. כמה זמן לקח לי להתאושש. איך הייתי נראית כשהחזקתי את יוני לראשונה. איך גררתי יום אחרי יום. שנינו זוכרים יותר מדי טוב. מעדיפה לשכוח. מספיק שארי מעדיף לזכור. להישאר עם יד על הדופק. וכמה שזה מרגיז, אולי טוב שככה. כמו בעל טוב, הוא משחרר אותי מאחריות. אני משתיקה את הקולות שמתמרדים נגד הקביעה. שמתעקשים להזכיר אצל מי האחריות האמתית צריכה להיות נוכחת עם כל הכוח. האוטובוס מחכה לי. וכרמית. ועבודה חדשה-ישנה. ועולם מבטיח וקסום מלא בניחוח בראשית שאין דומה לו.

"התקבלתי", אני מודיעה לארי שעתיים מאוחר יותר. "הייתה פגישה טובה ונעימה. היא זכרה לי את הימים הטובים עד התקופה האחרונה שקצת... אממ... פישלתי. אפילו לא הזכירה אותה. רק ציינה שהיא סומכת עלי שאתן את כל כולי. הסבירה מה אופי העבודה הנוכחית. דברה איתי על תקופה של מקסימום שלושה חודשים בתפקיד הנוכחי, הזמני. ואופציה להשתלב אחר כך בעבודה קבועה".

"לא דברנו על עבודה קבועה", הוא נדרך.
"בסדר", אני קוטעת אותו מהר. "בינתיים זו עבודה זמנית. אחר כך נדבר".
"ומה לגבי שעות נוספות?", הוא שואל בשקט. עתיר ניסיון צובט.
"אה, היא אמרה שיש להם עומס זמני, והיא תשמח אם אוכל להוסיף. גם ככה אני מקבלת משרת אם".
"בדיוק", הוא לוחש, כמעט אינו נשמע. "את במשרת אם, תזכרי את זה בבקשה גם בקומה השביעית בתל אביב".
אני מנסה לא להיפגע. חבל להרוס את האושר שנחת עלי.
"אל תדאג", אני מרגיעה אותו, אין מי שיוכל לאור שמציף אותי. מרחיב את נשמתי. "אני לא הולכת לחזור על טעויות".

הוא נאנח בלי קול. אני שומעת אותו בכול זאת.
"טוב, תבואי. נדבר".
לא מצליחה להבין איך האושר שלי לא דבק בו. כל כך לא מתאים לו להתרחק דווקא כשאני מתחילה לפרוח ולשגשג. מה עובר עליו? מקווה ממש שזה יעבור לו מהר. לא נחמד להתחיל ככה פסיעות חדשות.

בדרך חזרה, אני משנה כיוון. מנתבת דרך לסופר. מחר אני כבר מתחילה ועדיף שאיערך בהתאם. אתפקד במשרת אם כפולה. כמו שהבטחתי לארי ולעצמי.
העגלה מתמלאת במהירות בחומרי גלם מכל הסוגים. כל דבר שיבטיח אוכל מזין וזמין. שימלא מקפיא עד אפס מקום. החוויה חדשה לי. ארי אחראי על עניין הקניות אבל עכשיו אני חייבת להוכיח לו שאני בעניין ובכול הכוח.
האשראי לא ממצמץ למול הסכום שמעולם לא גוהץ בו. גם אני לא. נכון שזה מרגיש כמו קניה לפסח, בערך. אבל תכלס, אני חייבת פה הכול. בודקת שהכול ארוז למשלוח. שהקפואים נמצאים בקרטונים מסומנים לשהייה בהקפאה. לוקחת איתי כמה שקיות עם עופות ודגים כדי שאוכל להתחיל להתארגן והרגליים שלי קלילות. לא מרגישות משא.

"מה זה?" ארי בוהה בי.
"מתחילה לארגן צהרים לתקופה הקרובה", אני עונה בקלילות. מחליטה ששום דבר לא יהרוס לי.
"אבל... הכמות. איפה תאחסני את הכול?" העיניים שלו עדיין לא חוזרות לגודל טבעי.
"אל תדאג", אני עדיין מרחפת. "מקסימום אשים חלק במקפיא של אימא שלי. או של האחיות. או של השכנים. נסתדר כבר. העיקר שיהיו פה ארוחות מבושלות. ושאף אחד לא יפגע מהעבודה שלי". זו לא הייתה הקנטה. סתם מרירות קלה שנשזרה.

"את יודעת שלא לזה התכוונתי", הוא נאנח שוב. "טוב, בואי נראה איך נסתדר פה".
"נסתדר מעולה", אני מעודדת בלי כיסוי ממשי. "ויהיה בסדר. תמיד היית אופטימי. ניסית להדביק אותי. מה קרה עכשיו? דווקא כשיש את כל הסיבות שבעולם? דווקא כשחלומות של שנינו מתגשמים?".

"לא יודע", הוא משיט מבט אומלל בשקיות שפזורות. "אני לא רגוע, אפי. אני רוצה לשמוח איתך. לא מצליח. מין תחושת בטן שלא מפסיקה להציק".
הוא מביט בי שוב, מתוסכל. "את בטוחה שלא נסחפת עם הקניה?".

"לא נראה לי", אני שוב נלחמת בכעס שכובש אותי. "אני סך הכול מתאמצת לעשות הכול כדי להצליח. למה אתה לא יכול לראות את זה?".
הוא מתיישב בכבדות על הכיסא היחיד שנשאר פנוי.

"למה?" הוא מלטף את זקנו. אני יודעת שהשקט המעושה שלו מחפה על המון רגשות סוערים שהוא מנסה להשתיק. עדיין לא מבינה על מה הסער הגדול. "זה מה שאני גם שואל את עצמי. חושש מלהגיע למסקנות". הוא מרים מבט בחשש.

"שום מסקנות. אולי פשוט התרגלת שהכול לא תקין. לפעמים באמת קשה להתרגל לטוב פתאומי", אני נואמת בשטף. מנסה להשתיק מסקנות מטופשות. למה ללכת על זה?
"ומה עם זה?" הוא שואל מותש, כאוב. מושיט לי חשבונית ארוכה מדי "אלפיים וחמש מאות. זה נשמע לך סביר?"
"קניתי לתקופה ארוכה, ארי", אני צורחת בשקט לקולות מערערים. "זו קניה מרוכזת. זה הכול. אני רוצה להקפיא לחודש לפחות ושיהיו לי קפואים גם אחרי".

הוא מביט בי במבט ספקני. המחשבות שלו צורחות. גדולות עלי. אני נגשת לשקיות. מוציאה מגשי עופות, דגים. באמת לא חשבתי כמה מקום יש במקפיא. אבל נסתדר. למה לעשות דרמה מכול דבר. למה הכול מסתבך דווקא כשאני עושה הכול, והרבה יותר מזה כדי להצליח בחיים.

כנראה שדברים טובים מגיעים עם קשיים. וכשקשה, זה רק סימן לעלייה. אני מקווה שגם ארי יפנים את זה. יפסיק עם המבטים הדאוגים. ישחרר את עצמו לחיים מאושרים. יאמין שזה קורה, שיש ימים יפים בעולם. קסומים ומלאי אור ואושר אמיתי.

 

[מ. ברא"י]

איזה פרק זה... שבי, את מתעלה מעל עצמך כל פרק מחדש.
מדהימה אותי, ומרתקת.
זו המאניה שהוא חושש ממנה עכשיו?...

 

[shevi123]

איזה פרק זה... שבי, את מתעלה מעל עצמך כל פרק מחדש.
מדהימה אותי, ומרתקת.
זו המאניה שהוא חושש ממנה עכשיו?...

תודה רבה
מחמם לי את הלב
ולגבי ההשערה שלך, תקבלי תשובה בהמשך בעז"ה.

 

[מגבת]

וואוו, האושר למול הפחד הזה..

 

[shevi123]

בס"ד
פרק ס"ד

שוב לכוון שעון לחמש ושלושים. שוב לשלוף פרוסות קפואות. למרוח לפי דרישה, להוסיף מדבקה מחויכת. אני מחייכת בעצמי כשהידיים שלי שוב מתזזות במרוץ מוכר ואהוב. בהיכרות ההיא, לפני שנתיים וקצת, לא הרגשתי ככה. נאנקתי עם העול הזה. אולי הייתי צריכה את ההפסקה הארוכה כדי להבין כמה מאושרת אני.

"כבר קמת?", ארי מופיע בפתח המטבח.
"כן", אני מאושרת. סוף סוף הגיעו החיים הטובים. לארי תהיה אישה טובה, מתפקדת. ואני ארגיש שוב את החיים מהצד היותר אופטימי שלהם.
"לא הגזמת קצת?", הוא שואל. חצי מנומנם. גורם לגבה שלי להתרומם.
"לא חושבת. אני צריכה להספיק לארגן בגדים לילדים. לא הספקתי אתמול. להכניס מכונה ולתלות את זו שסיימה. וחוץ מזה..."
"רגע, רגע", הוא פתאום ערני להפליא. "מה הכוונה זו שסיימה? מת כבר לפני שעה? את באמצע כביסות? את יודעת מה השעה בכלל?".
"מה יהיה?", אני שואלת את המקרר. מעמיסה ירקות. "שום דבר שאעשה לא יהיה טוב? אז קמתי שעה לפני השעון מעורר. כנראה שההתרגשות לא נתנה לי לישון. בסדר. קורה. לא כל יום אני מתחילה עבודה חדשה". אז למה אני מרגישה שאני מנסה לשכנע בתירוצים עלובים. לא את ארי. בעיקר את עצמי. ועצמי לא מקבלת אותם. רק נושפת בבוז. שולחת אותי לחפש כאלו שקצת טובים יותר. משכנעים יותר.

בקומה השביעית אני שוכחת מעצמי ומכולם. חברות לשעבר מקבלות אותי בהתלהבות. כרמית זורחת, מחבקת. לוחשת לי כמה הייתי חסרה ושהיא מקווה שהתאוששתי. בעצם, לא מקווה. היא כבר רואה לבד שהתאוששתי. שחזרתי להיות מי שאני.
כנראה שבאמת חזרתי. וכשאני מרפרפת על חוברת ההדרכה, אני חושבת לעצמי שאולי הנפילה גורמת לבן אדם לקפוץ גבוה יותר. אין לי הסבר אחר למה שקורה כאן.

"אז מה את אומרת?", כרמית מגיחה שוב. זחוחה.
"נראה לי שהבנתי פחות או יותר", אני מניחה את החוברת על השולחן. המיזם החדש דורש קצת יותר. אבל זה לא אמור להוות בעיה רצינית.
"מצוין", היא מהנהנת. "אז בואי תשבי עם שירה. היא תעשה לך חפיפה קצרה ומשם נתקדם. אוקיי?".
שירה מקבלת איתי בשמחה. מחברת אוזניות למפצל. אני מאזינה לשיחות הקולחות שלה. מחכה כבר להתקדם. אין לי סבלנות יותר. כמה חיכיתי לרגעים האלו. כמה.

לפני שנתיים, כשאדמה שוב רעדה תחתיי. שנאתי את הקומה הזו. שנאתי הכול. התחלתי להחסיר, לאחר, להנפיק אישורי מחלה בזה אחר זה. עד שכרמית קראה לי לשיחה קשוחה.
מוזרה לי הסיטואציה שדווקא היא בקשה שאחזור. זה אומר עלי המון, אני לא יכולה שלא לחייך בעונג. כנראה יש דברים שלא שוכחים. כנראה גם היא הבינה שהמעידה הייתה מקומית. מדהימים החיים המפתיעים האלו. ותודה, השם שסוף כל סוף מישהוא או מישהי, לצורך העניין, מעריכים אותי ורואים אותי כמו שאני באמת.

בחזור, אני נזכרת בזיכוי שיש לי בפוקס הום. בודקת אותו ומגלה שהיום זה התאריך האחרון.יורדת בתחנה הקרובה. מחליפה קו. קניון איילון מקבל אותי בקבלת פנים ססגונית במיוחד. ממש כמו בימים שחמקתי אליו בעבר, בגיל הטיפש עשרה המתוסבך שלי. אני שוב מחייכת לעצמי. חושבת על ההבדלים המהותיים.

הנייד שלי רוטט אבל אין לי סבלנות לבדוק מי מרטיט אותו. כולי מכוונת מטרה. מזמן רציתי לקנות סירים, חיכיתי לרגע שאממש את הזיכוי הישן והנה הוא הגיע.
מוכרת צעירה מבררת באדיבות על גדלים מבוקשים. מציעה שלל סירים שמסחררים אותי.
אני בוחרת כמה וניגשת לקופה.
"יש לך מועדון?", שואלת הנערה מאחורי הדלפק.
"לא", אני עונה ונאנחת בשקט על שם העתיד הצפוי לי.
"אז חבל, את יכולה להרוויח פה גם הטבה ראשונית וגם נקודות...".
הראש שלי מתחיל להסתחרר שוב. לא יודעת מה קורה לי. אני מהנהנת לכל מילה שאומרת. שיהיה מנוי. שתהיה הטבה. העיקר שחררי אותי.
השקיות כבדות ואני צונחת על ספסל סמוך. מניחה לידי תיק. מאחסן בתוכו נייד שלא מפסיק לרקוד. השקיות לידי וכולי מתנשמת. עיניי משוטטות. נתקלות במאפיה סמוכה.
לא שתיתי כבר כמה שעות. אני פתאום קולטת, המומה. אני, שבקבוק צמוד אלי תמיד מאז ש... שאני מחויבת להגיע לכמות נכבדה של נוזלים שחלקם נספחים בהשפעת הכדורים. איך? איך זה קרה לי?

אני משאירה את השקיות, בלי לחשוב, רצה אל המאפיה. קונה בקבוק ועוד אחד וגומאת בצמא. איך. זה. קורה. לי.
משהו לא בסדר איתך, אפרת. תתעוררי על עצמך. תנחתי. תראי מי מחפש אותך. מה השעה. מה קורה.
כל המחשבות מתעופפות סביבי. לא נקלטות.
אני שולפת את הנייד רק כדי לקרוא לארי שיעזור לי עם השקיות.

רואה אותו מופיע ברשימת השיחות שלא נענו.
"אפי?", הוא מתנשף. "מה קורה? מה איתך? את יודעת כמה סמן אני מחפש אותך? את לא עונה. לא מגיבה. הייתי אמור להגיע למשטרה כדי למצוא אותך?".
"אוי, באמת. אל תגזים. משטרה. נו, באמת. סך הכול התעכבתי קצת בקניות".
"התעכבת. קצת. בקניות". הוא מהדהד אותי בעצבנות. "יש לך מושג מה השעה בכלל?".
מה השעה. מאוד מעניין. אני מציצה בכול זאת.

"אני בשוק", אני פתאום מבינה אותו. הספרות יציבות, מאשימות. אחת, שמונה, אפס, אפס.
"גם אני", אני שומעת איך הוא מנסה לרסן את הכעס. "מה אני אמור להבין מההיעלמות שלך עד שש בערב? ואת לא עונה לטלפונים ולא כלום. אמרת שאת מסיימת בשלוש, לא?".

"כן", אני לוחשת. וכל האוויר יוצא ממני באחת.
"איפה את?", הוא לא מבזבז זמן.
"הלכתי לקנות סירים. תלוש שהיום זה תוקף אחרון".
"סירים", הוא מהמם לעצמו. הוא בטח חושב על גובה הנזק.
"כן, בהנחה. ויש לי מועדון. אל תדאג".
"טוב, את באה?"
"לא יכולה, כבדות לי השקיות. תוכל לקפוץ לקחת אותי? אני בקניון איילון".
"בקניון. לא הלכת רחוק בכלל. טוב, תני לי לראות את מי אני מקפיץ לפה לשמור על הילדודעס".
"תודה, ארי", הקול שלי מתייצב. "מעריכה מאוד".
"טוב, נדבר".
הוא מתנהג ממש מוזר. לא מבינה למה הוא לא יכול לפרגן לי לאחרונה. אולי הגיע הזמן שאםצה אותו במשהו.

המשביר לצרכן קורץ לי. אני נגררת עם השקיות. מבקשת מהקופאית מקום להפקיד אותן. מסתערת על מרחבים. מוצאת ארנק עור משובח. חגורת עור וכמה עניבות. ואם כבר עניבות אז אקח גם לשימי. וגם חגורה טובה. ומה עם חולצות? לא יזיק לשניהם כמה חדשות. ממשיכה הלאה. מוצאת ביגוד חורפי מושלם ליוני. שמלות לאלישבע ואיילה וכותנות לילה עם ניקי. כמו שהן אוהבות.

כשהנייד שלי רוטט שוב. אני מעמיסה שקיות. יש לי כבר מועדון נוסף שווה ביותר. מזמינה את ארי לעזור לי. מקווה שזה יעבור בשקט. תקוות שווא.
העיניים שלו נפערות כשהוא מביט על ספסל עמוס וגדוש.
"כל... אלה?", הוא מנסה לנשום. "אמרת שקנית סירים".
"נכון", אני מאשרת. "בנתיים, הוספתי עוד כמה דברים חשובים".
"חשובים מאוד", הוא מהמהם. לא מתאים לו להיות ציני. "טוב שלא התעכבתי עוד יותר". הוא מעמיס בידיים חזקות. ממלא מטען.

נכנסים לרכב. יוצאים לדרך טעונה. הוא שותק. אני מנסה לדובב. הוא צופר בעצבנות. אני שותקת.
רגע לפני שאנחנו יוצאים מהרכב. הוא מיישיר מבט. סוף סוף.
"זה לא יכול להימשך ככה", הוא אומר בשקט. "אנחנו חייבים לדבר ולעשות סדר".
"במה?" אני מתוסכלת. "בזה שחזרתי לחיים? אז נכון אולי קצת הגזמתי עם הקניות. אבל זה עדיף מהקצה השני. לא?" אני לא מאיימת ולא רומזת. סתם מציינת עובדה יבשה.

"קצת הגזמת", הוא מהמהם. "מוזר. לי זה לא מרגיש ככה. מתי עשית קניה כזו?"
"אחרי הרבה זמן שלא עשיתי", אני מתעקשת.
"ארי, בבקשה. לא כל קניה זה... מה שאתה חושב".
"ומה את חושבת?" הוא מחזיר לי את הכדור.
"אני... אני מעדיפה לא לחשוב כרגע", אני פולטת ונבהלת.

"ככה זה נראה", הוא לוחש. "אפי, תעשי לי טובה. אני לא מאשים ולא כלום. אני רוצה שתדברי עם הרופא. רק לוודא שהכול בסדר".
"שהוא ידאג לטשטש אותי? מעדיפה לוותר על זה".
הוא מתרצן. מקשיח.
"אפי, את יודעת שזה לא זה. אני יודע שאת מרגישה בעצמך שמשהו לא תקין. בבקשה, בואי נראה מה לעשות. למה שלא תתיעצי?".

"למה?", אני פותחת דלת. "כי אני רוצה סוף סוף לחיות את החיים האמתיים שלי. גם אם זה יעלה בכמה מאות או אלפי שקלים. מספיק סבלתי. מגיע לי לפעמים להינות. אתה לא חושב ככה?".
"מגיע לך להינות ולא רק לפעמים", העיניים שלו קצת מתבהרות. "לזה בדיוק אני מכוון. שנינו מכוונים לשם. בבקשה, תבטיחי לי שתתקשרי".

לא יכולה להבטיח. לא יכולה לוותר על ההרגשה כזו גם אם יקראו לה מאניה. לא אכפת לי לשלם מחיר מאוחר יותר. רוצה רק לנשום אוויר. מגיע לי. סבלתי מספיק כדי להגיע לקסם הזה.

 

[shevi123]

בס"ד
פרק ס"ה

"השבוע אני רוצה חופש בכל מה שקשור להכנות לשבת", אני זורקת לחלל.
ארי מגיח מחדר הילדים. "מה קרה?".
"כלום. היה לי שבוע קשה, שבוע ראשון של עבודה. מותר לי להתפנק, לא?". אחד הכיסאות בסלון שימש לי הדום לרגליים כואבות. אולי תמיד זה ככה בתחילת עבודה? כבר לא זוכרת.
"טוב", הוא מגיב. מוטרד.
"יופי, מעולה. ידעתי שתסכים אז כבר הזמנתי בצהריים ממסעדת זהבי", כולי עליצות ונמרצות.

"בצהריים? לא עבדת אז?", הוא נשמע פתאום כמו חוקר ממוצע.
"עבדתי. ברור. לקחתי הפסקה של כמה דקות ותקתקתי הזמנה. מה שבטוח".
"מה שבטוח, אה?" הוא נושף ויוצא מהסלון.
אין לי כוח לברר במה חטאתי הפעם. וגם לא יותר מדי סבלנות.

המחשבות שלי רצות קדימה, דוהרות. משתוללות. אז שבת מסודרת, מה עכשיו? רגע. אולי אם כבר יש לי שקט מהאוכל ונשאר רק לסדר ולנקות, אולי נזמין מישהו. בטח אפשר עדיין לעדכן את ההזמנה או להכפיל אותה ולהזמין עוד אחת או... נראה כבר. טוב. את מי להזמין? מריצה בראש את כל האפשרויות. מכינה רשימה. מריצה טלפונים. מתעדכנת בתוכניות של כל הזוגות. מדהים איך כשדווקא פעם במאה שנה אני מואילה בטובי להזמין, דווקא אז, כל אחד והתוכניות שלו.

"אולי תזמיני את ההורים שלך?", ארי מגיח שוב. לא מעדכן מאין הגיעו אליו התוכניות שלי.
"רעיון!" אני קופצת מהספה בהתלהבות, מפילה את הכיסא ה"הדומי". "זה יהיה ממש מוצלח. סוף סוף הם יוכלו לרוות קצת נחת".
ארי מהמהמם משהו.
"אתה לא חושב ככה?", האמת שזה לא ממש מזיז לי. אני לא מחכה לתשובה שמתמהמהת. הידיים רצות על הנייד, מחפשות את אימא.
"אפרתי?", היא עונה מיד. "מה קורה? איך בעבודה? לא שומעים אותך לאחרונה".
"הכול מצוין. הבוסית, החברות, התנאים. רציתי להזמין אתכם אלינו לשבת". אני יורה בשטף.
"לשבת?" אני שומעת את הגלגלים רצים לה, "ואוו, אפי. ממש יפה מצדכם. אבל איך תסתדרי עם כל העומס? את לא רוצה קצת שקט אחרי השבוע העמוס הזה?".
"שטויות, אימא. נסתדר. חוץ מזה שעם האוכל אני מסודרת. גם ככה הזמנו הכול. אז יהיה כייף שגם אתם תבואו ותיהנו".
"הזמנתם הכול? חבל, היית אומרת לי שקשה לך להכין והייתי באה לעזור".
"זה בסדר, אימא", אני משתדלת לא לכבות לי את ההתלהבות. "את יודעת שאני אוהבת להסתדר לבד. שומרת בקשות עזרה רק למקרי חירום אמתיים".
"בטח שיודעת", היא ממלמלת. "אולי לא הייתי צריכה להאמין שזה השתנה קצת".

"אז אתם באים, נכון?" אני מעדיפה להתעלם מהמילים האחרונות, "הילדים יהיו מאושרים".
"אנחנו באים, בוודאי", הקול שלה חזר לעצמו. "ונביא כמה דברים נחמדים, כאלו ששום חנות לא יכולה לספק".
"תודה, אימא. אין כמוך בעולם!", אני מצהירה ורצה קדימה. לבשר, לארגן, לנקות, לא משנה מה.

הילדים, לשמחתי, עסוקים בחדר. אין לי מושג במה וגם לא כל כך משנה לי. העיקר שיש לי שקט כרגע. מסתערת על חדר שינה. מזיזה מיטות. מקרצפת קירות.
"אולי נסייד פה קצת לרגל המאורע?", אני מתקשרת לארי שנעלם לאנשהוא. "בכול אופן, ההורים שלי באים פעם במאה שנה, לפחות שיהנו מחדר נורמלי".
קול שדומה לגניחה עונה לי מהעבר השני. אני מתעלמת.
"נו, באמת. אתה במילא בחוץ. תקפוץ לאיזה טמבור. אני כבר אסתדר פה עם הצביעה". למה הוא כל כך כבד לאחרונה?
"אני באמצע לימוד עם תלמיד", הוא לוחש, "עניתי לך רק כי התקשרת בלי סוף. אני חייב לנתק. נדבר".

אני בוהה במכשיר. באור שכבה. מנסה לחשב מהר מסלול מחדש. אולי אני פשוט אקפוץ בעצמי. הילדים יסתדרו פה כמה דקות. מתארגנת מהר, מעדכנת את אלישבע שהיא אחראית עכשיו למה שקורה פה ורצה מהר. לפני שאספיק להתחרט.

התור בטמבור מורט עצבים. פתאום לכולם יש את כל הזמן שבעולם לשאול, לברר, לבקש הסברים, להתמקח ואז להזכר בעוד שאלה.
"מה בשבילך, גברת?", המוכר גם הוא כבר חסר סבלנות.
"צבע לסיוד. משהו טוב", אני מנסה לסדר לעצמי בראש.
"איזה צבע?", הוא מברר. מושיט לי מניפת צבעים.
פתאום אני מבינה שלא חשבתי באמת. בוחרת צבע שמנת. מתחשק לי לגוון עם עוד צבע אבל לא מצליחה להחליט. מקסימום אבוא שוב, מאוחר יותר.
מושיטה אשראי. מרימה דלי כבד מדי. וואי, לא חשבתי שיהיה כל כך כבד. אבל אסתדר. שטויות.

כשאני פותחת את הדלת, הכול מציף אותי. פיזית.
"רצינו לעשות בריכה קטנה באמבטיה", ממלמלת אלישבע.
"הכנו אוניות מהדפים הצבעוניים שיש במגירה", מגיחה אילה מאחוריה נלהבת כולה. חלק כבר נקרעו לנו אבל חלק השארנו בצד להראות לך. בואי תראי", היא מושכת אותי למרכז החגיגה. יוני עומד ומוחא כפיים רטובות.
"אנחנו שומרות עליו שלא יתקרב", אומרת אלישבע. הלב שלי צולל. מה חשבתי לעצמי. לא מוצאת מילים. רק מחבקת את יוני וטומנת ראש. מה קורה פה, ריבונו של עולם.

"מה קורה פה?", אני לא מכירה את הקול של ארי. הוא מזכיר בלון נפץ רגע לפני הפיצוץ הגדול.
אני מביטה מסביב. אישה יושבת על רצפה רטובה. מחבקת ילדון רטוב לא פחות. ילדות מביטות נבוכות בבריכה שהרחיבה גבולותיה. מיכל ענקי של צבע שמנת ושלל אביזרי סיוד.
אני מתרוממת בקושי. שולחת את הבנות להחליף בגדים. בעצם, מה השעה עכשיו? אולי כבר שתתארגנה לשינה? אבל מה עם ארוחת ערב? לא הכנתי כלום. לא בדקתי מה קורה עם שיעורי הבית של אלישבע. הכול נוחת עלי פתאום. בבום ענק. מרימה עיניים מתנצלות. פוגשת עיני פלדה. שפתיים חשוקות.

מהר מאוד הוא מתעשת. פונה למטבח. מטגן חתיכות. עורך שולחן. ירקות נחתכים במהירות והוא נע בין כולם. מכוון, נוטל, מאכיל.
"אולי תאכלי גם את?", הוא מציע פתאום.
"אני? לא נראה לי. אני לא רעבה". שבעה מיותר מדי מאורעות.
"מתי אכלת בכלל?", הוא לא מרפה. העקשנות שלו מוזרה. כמו כל ההתנהלות שלו לאחרונה.
"בעבודה, נראה לי. אבל אני באמת לא רעבה. הכול בסדר".
"בעבודה...", הוא ממלמל. "לפני עשר שעות לפחות. את רצינית?".
"כן. אל תדאג. הכול בסדר". לא רוצה להסביר לו שהוא יכול להפסיק לדאוג. שכבר גדלתי. שהכול טוב. לא אומרת כלום. בטח לא ליד הילדים.

"שלום", שימי נכנס. מושיע אותי. "הי, צובעים את הבית? כבר מזמן רציתי. מתי מתחילים? מי צובע?".
אני מביטה בו. שותקת. ארי שותק גם הוא.
"נראה", אני פולטת בסוף. "נראה מתי ואיך. אתה מגיע לאכול?".
משאירה אותם במטבח. נכנסת לחדר השינה. פורקת זעם בקרצופים נמרצים. חייבת לגמור פה. חייבת.

בלילה, כשכולם ישנו עמוק ובטוח. יהיה לי הרבה זמן להשלים את כל מה שלא הספקתי. אולי גם לצבוע. אולי הרבה מעבר. לא אולי. בטוח. מספיק שלא יהיה מי שיעצור את האנרגיות הברוכות. שלא יתקע מקלות בגלגלים שועטים. אני יודעת שאף אחד לא באמת יוכל לעצור אותי. אף אחד.

 

[shevi123]

בס"ד
פרק ס"ו

הלילה היה ארוך וקסום. השקט נתן לי חופש פעולה מלא. השתדלתי לעבוד מהר ובשקט. לא חסרים לי מפריעים. בשביל זה יש לילות, לא?
תכולת ארונות המטבח כבר בחוץ. אני שולפת אשפתונים. ממיינת. זורקת. מנקה. מסדרת בצורה הגיונית יותר. באמת הגיע הזמן לקצת סדר וניקיון. ממשיכה לארונות העליונים. מרוקנת מקרר. מנקה. מלעיטה אותו מחדש. מתחילה לבשל. נכון שהזמנתי הכול, אבל יהיה נחמד גם אוכל בייתי ומנחם. שוכחת הצהרות שמדברות על מרחק מבישולי שבת.

כשקרניים ראשונות מאירות. הבית מצוחצח ונקי. המטבח שופע ריחות. אני מאושרת. באמת. מקווה שארי יפסיק עם המבטים הזעופים שלו כשיתענג שוב על המאפים שכבר שכח את טעמם.
הוא לא. אני קוראת את המבטים שלו עוד לפני שהם ננעצים בי. מאשימים ונוזפים.

"בסדר", אני מתיישבת מולו סוף סוף. נחושה לסדר. "אז נגיד שזה מאניה בקטנה. נגיד שאני זורמת איתך. לא מגיע לי פעם ב...? לא מגיע לי קצת איזון? למה לסבול זה בסדר וקצת ליהנות – זה כבר לא?".

"לא אמרתי ש..." הוא נועץ בי מבט לא ברור.
"בסדר, לא אמרת. רק שידרת. וחוץ מזה, זה ידוע שאחרי דיפרסיה יש גל קטן של מאניה. וזה בסדר. זו ההתלהבות הטבעית מהחזרה לחיים, לא מכל זבוב צריך לעשות פיל".

"בדיוק", הוא מהדהד אותי. "אם זה היה זבוב או נמלה, הכול היה טוב. וברצינות, אפי", הוא מישיר מבט נחרץ. "את אולי לא שמה לב. אולי נסחפת להתלהבות של חיים חדשים. אולי את מאושרת ברגעים האלו. אבל אני לא צריך להזכיר לך מה זה אומר. בבקשה, אפי. תהיי איתי. אל תפלי למקומות המוכרים והנוראיים האלו. בואי נעצור את הגלגל. נחזור לחיים. כמה שיותר מהר, ככה נוכל למזער נזקים".
"אולי אתה צודק, אולי אתה לא", אני משפילה מבט, לא מבינה מה קורה לי. "אבל אני כבר לא יכולה לחזור. מספיק סבלתי בשנתיים האחרונות. שנתיים של סבל שאני לא מאחלת לאף שונא. אף אחד לא יכול להבין באמת מה עברתי. ולא, לא היו לי רגעים של מאניה שיאזנו. רק חור גדול ותהום שלא נגמרת. אז עכשיו, אחרי שנתיים והאשפוז של שימי וכל מה שעברנו. מגיע לי. אני לא יכולה לוותר. זה חזק ממני".

"את לא צריכה לוותר", הוא לוחש. הקול שלו קצת נחנק. "זה מה שאני מנסה לומר לך. אל תוותרי. אל תוותרי על החיים הטובים. אל תוותרי עלינו. המשפחה האהובה שלך. הלכת לנו לאיבוד פתאום. תחזרי, בבקשה. תחזרי לחיים האמתיים. הרגילים. מבטיח לך שהם הרבה יותר טובים מהפסגות שאת מעדיפה לרחף מעליהם".

"אתה לא יכול להבטיח כלום. אתה לא היית שם. אין לך מושג איזה כוח משכר וקסום יש שם. תן לי עוד כמה ימים. תן לי להיות מאושרת. גם אם זה נראה לך טיפשי ומיותר".
"את יודעת שלא זו הנקודה", הוא נאנח כישיש. "אני רוצה שתדברי עם ד"ר לוין. עכשיו". הוא מושיט לי את הנייד.
"אני לא יכולה", אני לוחשת, "אני לא יכולה להיכנס מחדש לכלא".

"שום כלא ושום דרמות", הוא מתרומם. אולי כדי להגביר את הרושם. "הוא פשוט יבחן מחדש את המינון ויתאים לך מדויק יותר. אני לא באמת צריך להסביר לך את זה, נכון?". הוא מתנשף.
"ואת לא נכנסת לשום כלא. אלא אם כן את מתכוונת ש...", הוא בולם באחת. נושך שפתיים בכוח.
אני משפילה מבט. לא מוכנה שיקלוט את ההודאה באישונים.

"אז בכלל!". הטון שלו מזנק. "אפי. את לא הולכת למשחק הזה יותר. תחליטי אם את מתקשרת או אני. אנחנו קובעים תור חירום והולכים עכשיו. את שומעת?"
לא. לא שמעתי כלום. בניין קלפים מתמוטט לי מול העיניים. האדמה רועדת והכול מסתובב לי מול העיניים. לא רק בגלל השעתיים הבודדות שישנתי בלילה האחרון ובאלו שלפניו.
ארי, בעלי היקר, זה שתמיד נלחם לצדי בכול הכוח. פתאום האנרגיות שלו משמשות נגדי? זה אמתי מה שקורה פה? או שפשוט אני הוזה?
היד שלו עדיין מושטת. קצת רועדת.

אני נאנחת ולוקחת את הנייד הקטן. מדפדפת בעצבנות באנשי הקשר. מטילה אותו בחדות על שולחן המטבח.
"לא מסוגלת, ארי. לא מסוגלת". הקול שלי נחנק. כל האוויר יוצא ממני. מרגישה כמו בלון נפול. חסר חן וחיות.
"אז לא", הוא מושיט שוב יד. "אין לי בעיה לדבר איתו בעצמי". הוא לוקח את הנייד, מסתגר בחדר שינה. יוצא אחרי עשר דקות ארוכות מדי.

"דברתי איתו. קבענו פגישה לעוד שעה". הקול שלו צחיח ונוקשה.
"איך? מתי? הוא בכלל לא מקבל ביום שישי. וחוץ מזה, אנחנו צריכים להתארגן לקבל את ההורים שלי ולסיים פה כמה דברים. לא יקרה כלום אם נחכה לראשון".
"אני לא יודע מה יקרה או לא יקרה", הוא עונה במתינות מדומה. "אני רק רוצה להיות רגוע שהכול בסדר. אני לא יכול לקחת סיכונים יותר. הלב שלי כבר לא עומד בזה, מצטער".
"אבל איך בדיוק הוא יקבל אותי?" אני מחפשת קרש הצלה.
"שיחת זום. מכירה את המושג הזה? אז תתארגני. הכול יחכה בסבלנות. אין שום דבר שבוער יותר מזה. תאמיני לי. בסדר?".
הוא מתרכך פתאום ומעלה לי דמעות לעיניים. לא יודעת למה. אולי בגלל שפתאום הרגשתי את הסלע הענק שרבץ לי על הלב. הלך ותפח ודאג להזכיר את קיומו גם כשהתעופפתי ונשמתי אוויר פסגות. אולי בגלל שפתאום הרגשתי שיש מי שייקח עלי אחריות. תמיד. שיזכיר לי מי אני ולאן אני שייכת ומה אני אמורה לעשות.

ב11:00 בדיוק הייתי מוכנה מול מחשב ומצלמה. הרגשה מוזרה כזו. מעולם לא השתתפתי בפגישה כזו. הדוקטור הביט בי, רציני. שאל לשלומי. הסברתי לו שהכול מצוין רק שבעלי קצת דואג שאולי יש דברים פחות טובים שקורים.
"מה למשל?", הוא שואל בעניין.
"קניות, ניקיונות, עודף מרץ. אני יודעת שזה יכול להישמע כמאניה אבל אני מרגישה שזה לא באמת ככה. זו פשוט ההתלהבות מהחזרה לחיים". המילים נשמעות לי קצת חלולות מתוכן. אבל אני ממשיכה. מסבירה. מפרטת.
"הבנתי", הוא קוטע אותי. "אני רוצה שנעבור רגע על התרופות. את לוקחת הכול? בצורה מסודרת? שעות קבועות? מינון נכון?".
"נראה לי שכן", אני ממלמלת בחולשה.
"נראה לי זה לא ממש מספק", הוא מכווץ גבה. מעתיק רשימת תרופות לדף. "נעבור אחד אחד ותגידי לי מה בדיוק את לוקחת. בסדר?".
שעת הדין הגיעה. ככה מרגישים כשעולים למשפט?

כשרשימת האיקסים התארכה. הוא עוצר. מרים את הדף. משקף לי מציאות.
"אני רוצה להבין למה הפסקת? כל כך קשה לקחת? סך הכול כמה דקות ביום וזהו. אז מה מונע ממך לעשות את זה?".
אני לא יודעת. רק אשד דמעות בוקע ממקום לא ידוע. אולי מהסלע ההוא. המעצבן.
"תנסי לחשוב. זה חשוב". הוא מתעלם מהדמעות. ממוקד מטרה.
אני מחפשת טישו. מוצאת. מנסה לחזור לעצמי.
מספרת על שימי ועל אשפוז. על לילות שלא הצלחתי להירדם ועל ימים טרופים שבקושי מצאתי את עצמי. בטח שלא זכרתי אם לקחתי וכמה.
"אחר כך כבר דברים התגלגלו. נסחפתי לטוב ולאושר. רציתי סוף כול סוף לחיות קצת. לטעום מהחיים שכולם מקבלים בלי מאמץ. לא יכולתי לוותר".
"אז מבחינתך, לקחת את הכדורים זה ויתור על החיים?".
"כן", אני בולעת רוק. נבוכה. מרגישה כמו ילדה קטנה.
"את יודעת שזה לא כך", הוא מזכיר כמו לא היינו כמה פעמים בסיטואציה הזו. במילים האלו. "את יודעת שכדי לחיות טוב באמת את צריכה להגיע לאיזון. לאיזון תרופתי ולאורח חיים מתאים. אני מבין שכאן היו לנו כמה טריגרים- האשפוז עצמו שמטלטל והופך סדר יום ועוד כמה דברים, חוסר שינה בלילה ואי הקפדה על טיפול תרופתי".
הוא שותק. משלב ידיים. חושב קצת. אולי מחכה שאגיב.
"אני אתן לך הוראות מדויקות איך לחזור למינון בצורה הדרגתית. ואת מתחייבת שאת עושה את זה. כן?".

אני מנידה ראש בספקנות.
"זו החלטה שלך. את יודעת לאן הסיפור הזה מוביל. ואת לא רוצה להיות שם. אמרת שסבלת מספיק. נכון? אז בואי נשים סוף לסבל. נתחיל מהתחלה".
"אני לא יודעת אם אני מסוגלת", הקול שלי חלול. "אני כבר לא יודעת. מבחינתי זה כלא לכל דבר ועניין. ומה שיהיה – יהיה. כבר אין לי כוח לחשוב".

"חבל", הוא מציין ומתופף עם העט. "אם היינו יכולים להגיע להבנה ולשיתוף פעולה , הכול יכול להיות טוב יותר. כרגע, כפי שאני רואה את המצב. לא יעזור גם שינוי במינון אם את לא מסוגלת להתחייב לקחת".
"אז מה כן?", אני לוחשת באימה. קולטת שהסיטואציה מובילה אותי למקום פחות טוב. זה עדיין לא גורם לי לסגת. לא מסוגלת. בשום מחיר בעולם.
"את יכולה לבחור מה את מעדיפה", הוא מציין בנחת. "אשפוז רגיל או אשפוז בייתי".

 

[Sara led]

את כותבת מעולה!
נסחפת לקטעים שלך כל פעם מחדש.

 

[shevi123]

את כותבת מעולה!
נסחפת לקטעים שלך כל פעם מחדש.

תודה!
מחמם את הלב לשמוע

 

[נ. גל]

עכשיו התפניתי לקרוא, ונהנתי כל כך!
נצבט הלב לראות את אפי, ועוד יותר לראות את ארי... הערבוב בין הרצון הטוב והרצון להגן, לעגן... אאוצ'.

בעיקר את עצמי. ועצמי לא מקבלת אותם. רק נושפת בבוז. שולחת אותי לחפש כאלו שקצת טובים יותר. משכנעים יותר.

זה כל כך מוכר... יש את הרגעים האנושיים של אפי, שדווקא בגלל שהם מוכרים לכולם - הם נותנים את ההצצה אל הנפשות האלה, הכאובות כל כך.

וגומאת בצמא.

גומאת - מרחק. גומעת - מים.

את יודעת כמה סמן אני מחפש אותך?

זמן.

אולי הגיע הזמן שאםצה אותו במשהו.

שאפצה.

"בנתיים, הוספתי עוד כמה דברים חשובים".

בינתיים.

לא יכולה להבטיח. לא יכולה לוותר על ההרגשה כזו גם אם יקראו לה מאניה. לא אכפת לי לשלם מחיר מאוחר יותר. רוצה רק לנשום אוויר. מגיע לי. סבלתי מספיק כדי להגיע לקסם הזה.

אוך... מה יהיה עם אפי הזו. היא צובטת את הלב בלי להתחשב בזה שגם הקוראים הם בני אדם ולא רק היא...
@shevi123, מבטיחה שיהיה טוב?

ארי מהמהמם משהו.

מהמהם.

עוד משפטים שתפסו אותי ממש:

אני יודעת שאף אחד לא באמת יוכל לעצור אותי. אף אחד.

מבטיח לך שהם הרבה יותר טובים מהפסגות שאת מעדיפה לרחף מעליהם".

"אתה לא יכול להבטיח כלום. אתה לא היית שם.

הפער בין המציאות והרגשות... והכאב שממלא את הפער הזה בלי לרחם.

אולי בגלל שפתאום הרגשתי שיש מי שייקח עלי אחריות. תמיד. שיזכיר לי מי אני ולאן אני שייכת ומה אני אמורה לעשות.

בד"כ לא מעירה על פיסוק, אבל כאן הרגשתי שיש יותר מדי נקודות, פחות מדי פסיקים. לשיפוטך, מה הדרך הנכונה לקרוא את המשפט.

הוא שותק. משלב ידיים. חושב קצת. אולי מחכה שאגיב.

בדרך כלל בשיחות זום (גם עם אנשי מקצוע) לא רואים את הידיים כל כך. בטח שתנועת כמו שילוב ידיים לא נקלטת כראוי מעבר למסך.

 

[shevi123]

@נ. גל שמחה שבאת
היית חסרה לי ממש.

זה כל כך מוכר... יש את הרגעים האנושיים של אפי, שדווקא בגלל שהם מוכרים לכולם - הם נותנים את ההצצה אל הנפשות האלה, הכאובות כל כך.

תודה על ההדגשה הזו.

אוך... מה יהיה עם אפי הזו. היא צובטת את הלב בלי להתחשב בזה שגם הקוראים הם בני אדם ולא רק היא...
@shevi123, מבטיחה שיהיה טוב?

היא באמת בלתי מתחשבת בעליל. אבל זה רק בתוקף הנסיבות.
ולהבטיח? יש משהו בחיים שאפשר להבטיח?
מבטיחה להשתדל

בד"כ לא מעירה על פיסוק, אבל כאן הרגשתי שיש יותר מדי נקודות, פחות מדי פסיקים. לשיפוטך, מה הדרך הנכונה לקרוא את המשפט.

תודה על תשומת הלב.
אנסה לארגן מחדש.

בדרך כלל בשיחות זום (גם עם אנשי מקצוע) לא רואים את הידיים כל כך. בטח שתנועת כמו שילוב ידיים לא נקלטת כראוי מעבר למסך.

תודה על ההערה. בדקתי את הסיטואציה וגיליתי שזה אכן אפשרי. תלוי במיקום וכו.

ובנוגע לטעויות הקלדה, כולי תקווה שיגיע פרק שלא יסבול מהם...
מנסה להשתפר ולעבור כמה פעמים ואיכשהוא מתפספס, לצערי. צריכה לבדוק איך זה קורה.

תודה, אלופה שכמותך, על כל הערה והארה. תבורכי.

 

[shevi123]

בס"ד

פרק ס"ז


החדר הסתובב סביבי והכול הפך למטושטש. שברי קולות חדרו למוחי בכול זאת. הבדלים בין אשפוז ביתי לציבורי, מעלות. חסרונות. איך מגישים ומה ולמי. מילים שלא רציתי לשמוע ובטח לא להביע דעה. זה פשוט לא רלוונטי וחסר טעם.

"תוכלי לקרוא לבעלך?" הדוקטור מצמצם עיניים. קורע אותי מבין עננים. "אני רוצה לדבר אתו. להסביר גם לו".

אני קמה כושלת, מרגישה כמו רובוט חסר חיות. מניחה לארי לגשת ואז נכנסת לחדר, סוגרת דלת ומתיישבת על מיטה מסודרת מדי. מנסה להתנתק מכל רגש, ממילים מיותרות שצפות במוח, עושות בו כרצונן. מתחשק לי להיכנס למיטה ולברוח אל חלומות נחמדים יותר. להקיץ למציאות אחרת בלי איומים ומושגים מצמררים.


"טוב", ארי פותח את הדלת בזהירות, סוגר אחריו ומתיישב על המיטה. מביט בי במבט מותש. "איך את?"

"איך אני יכולה להיות?" הזעם, התסכול והבושה פורצים מתוכי בבת אחת. "נראה אותך איך היית מרגיש אם היו מציעים לך להתאשפז. בעצם, לא מציעים. מה פתאום. רק נותנים לך לבחור איזה אשפוז אתה רוצה. מה היית מרגיש, אה?"


השקט מתארך ואני מרימה עיניים אדומות. מבחינה בדף מקומט שמטייל בין ידיו.

"אף אחד לא כופה עלייך כלום", קולו מובס והידיים ממוללות חזק יותר את הדף. "אני... אני גם מבולבל ונבוך. נראה לך שלי זה קל? שאני משתף פעולה נגדך? היה לי הרבה יותר קל לעצום עיניים ולתת לדברים להתגלגל מאליהם. אבל את יקרה לי. את יודעת עד כמה. בבקשה, תני לי להיות איתך ונצא ביחד מהמקום הזה".


אני שותקת. חלקיקים מהכעס מתמוססים ומייצרים שבילים רטובים על לחיים בוערות.

"אני מציע שנניח את זה בצד כרגע. בכל אופן, יום שישי בצהרים זה לא זמן לכלום. וההורים שלך תיכף מגיעים. בואי נשכח מזה כרגע ונדבר אחרי שבת, בסדר?"


לשכוח זה דווקא טוב. "אני רוצה להיות עם עצמי קצת, לעבד את מה שהיה, לפני שהילדים וההורים שלי יגיעו. בסדר?" הקול שלי חלש וקטן, מותש.

כשהדלת נסגרת אני צונחת למיטה. מצטנפת. השמיכה מכסה אותי עד למעלה מראשי, כמו הייתי ילדה קטנה ומפוחדת. וככה, בשקט, אני בוכה לעצמי את המצב אליו הגעתי. לאט לאט הבכי נחלש ושינה מתוקה עוטפת אותי.


אני מתעוררת לבית שקט במפתיע. משפשפת עיניים מול ילדים עסוקים בשקט מופתי. אבא ואימא חיכו לי בסלון, שותים קפה ומשוחחים בשקט עם ארי.

"הנה את", אימא הראשונה שרואה אותי, מניחה בזהירות את ספל הקפה ומוחצת אותי בחיבוק חם. "מה שלומך, אפרתי? ארי אמר שלא הרגשת כל כך טוב אז השתדלנו לא להפריע לך לנוח. איך את? מרגישה טוב יותר?"


ושום מילה או רמז על אופי ההרגשה הלא טובה. רק קמט קל שמסתמן במצח ומתיישר מהר כשהיא מזהה שאני מבחינה בו.

"אני בסדר, אימא", אני ממשיכה את המשחק בטבעיות, "קצת כאב ראש. אבל כבר עבר לי, ברוך השם. אני אלך להכין לי קפה ואצטרף אליכם".

"לא, מתוקה, את יושבת ונחה כאן ונותנת לאימא שלך את הזכות לפנק את הבת שלה".

אני מנסה להבין אם היא הבינה באמת מה קורה או שסתם החליטה לפנק ובוחרת להניח לה. משעינה ראש על משענת הספה. מרגישה שאני חוזרת להיות ילדה קטנה של אבא ואימא.

השבת עוברת מהר. אימא שומרת עלי שלא אתאמץ חלילה. לא עוזרות לי שום מילים והסברים שהכול בסדר. היא ממש מתעקשת להגיש, לפנות, להשגיח על הילדים, לדאוג שאנוח בצהריים ובכול זמן אפשרי.


"טוב", מתיישב ארי ליד השולחן. הוא מסודר ונקי כמו הבית כולו. אימא לא יכלה להיפרד לפני שדאגה לכך. "אז עכשיו סוף סוף אפשר לדבר". הוא פורש דף מקומט ומתחיל להקריא.

"רגע, תעצור", אני נתקפת בהלה, "קודם נדבר אם בכלל זה מעשי, אם בכלל אני רוצה את זה".

"אני מקשיב", הוא מקפל בחזרה.

והוא באמת מקשיב, לפחדים, לחששות, לפגיעה בתדמית, לבהלה מהבלתי נודע.

"אני יודע שזה נשמע מפחיד ומאיים", הוא בורר מילים. "גם לי זה לא קל. אבל אולי אפשר לראות את זה כאופציה לשדרוג חיים. אולי זה יעזור לאיזון לטווח ארוך יותר. באשפוז יש אופציות שאין לך במעקב רגיל. את מקבלת רופא שרואה אותך בתדירות גבוהה מאוד, כך שההתאמה של הכדורים והמינון המדויק נעשה ברמה ובאיכות גבוהה יותר ממעקב רגיל של רופא. אני דווקא רואה את זה כהזדמנות לאיכות חיים. אבל זה תלוי בך, בשיתוף הפעולה וברצון שלך. אחרת זה לא יעבוד".


"עכשיו זה נשמע קצת אחרת", אני נושמת עמוק. "אני אנסה לחשוב על זה שוב".

הפנים שלו מתבהרות קצת.

"תסביר לי בדיוק מה זה אומר, לא ממש הצלחתי להתרכז ולהבין", אני לא מאמינה שאני אומרת את זה. מרגישה רובוטית מושלמת. מתוכנתת עם המילים הנכונות. אולי ככה אצליח לשרוד, אולי.


*******


מאוחר יותר בלילה, אני מכוונת שעון לשעת בוקר מוקדמת. בשש וחצי כרמית כבר ערה, בדרך כלל. אני אחכה מקסימום לשבע ואעדכן אותה. הכי טוב לחתוך קצר וחד, לפני שזה יכאב.

"לא הבנתי", הקול שלה מטפס, "את לוקחת חופשת מחלה?"

"כן", אני מגמגמת, שונאת לאכזב, "אני עדיין לא יודעת לכמה זמן בדיוק".

"אני לא מאמינה!", הקול שלה קורע לי את עור התוף, "חשבתי שאת כבר אחרי זה, חשבתי שהפעם חתמת על חוזה בכוונה רצינית. אני פשוט לא מאמינה שזה קורה שוב".

שתיקה.

"מה בעצם קורה?", היא מתרככת פתאום. "את בסדר?".

"אני אהיה בסדר", אני בולעת רסיסי דמעות, "אבל עכשיו אני חייבת שתעזרי לי".

"תסבירי".

"אני אצטרך לצאת לתקופה שאני לא יודעת בדיוק כמה היא תתמשך. יכול להיות חודש – חודשיים, יכול להיות שיותר". אני נושמת עמוק, מתכוננת להתקפה נוספת, שלא מאחרת להגיע.

אני שותקת כשכרמית מטיחה בי את תסכוליה.

"אני לא חושבת שאצליח להוציא לך אישור כזה", היא מסכמת. "הייתי יכולה להתחשב ולהתחנן לקבל בשבילך חל"ת לחודש. יותר מזה זה בעייתי, בטח כשאת לא נותנת תאריך יעד מוגדר".


לא יכולה להסביר לה למה לא אוכל לפרט למה ואיך. לא יכולה לומר כלום. מבינה לבד לקראת מה אני הולכת.

"קחי לך את היום, תחשבי מה את רוצה לעשות ותעדכני אותי. רק קחי בחשבון את ההשלכות".

אני משליכה את הנייד אל המיטה. פותחת יומן. מסמנת את התאריך בעיגול אדום מודגש. יוצאת לסלון. פותחת מחשב, מנסחת מכתב פיטורין ושולחת.


חוזרת לחדר, מנתקת נייד ונייח. שוקעת חזרה במיטה. אישה עם עבר מכביד, עם עתיד לא ברור. אישה שמגדלים שעמלה לבנות וללטש קורסים מול עיניה. החלקיקים בתוכי כואבים למרות החומות הבצורות. טוב שיש כדור שירכך מעט את הכאב. אני שוקעת לשינה טרופה. רוצה לשכוח מהכול.

 

[נ. גל]

פרק נפלא, תודה עליו.

חלקיקים מהכעס מתמוססים ומייצרים שבילים רטובים על לחיים בוערות.

לא יכולה להסביר לה למה לא אוכל לפרט למה ואיך. לא יכולה לומר כלום. מבינה לבד לקראת מה אני הולכת.

החלקיקים בתוכי כואבים למרות החומות הבצורות.

אלו המשפטים שאהבתי במיוחד...
היכולת לתאר רגשות עזים, ועם זאת להבהיר עד כמה הם רק רסיסים קטנים מהים האמיתי שסוער - אדירה.
כי בסופו של דבר, הסיבה שאפי מתפרקת היא חוסר היכולת שלה להכיל את הים שסוער בה (כל פעם לכיוון אחר). כאן יש נגיעה שנותנת קצת אפשרות להבין למה זה ככה, ולא רק איך זה.

מנסחת מכתב פיטורין

התפטרות.

 

[shevi123]

פרק נפלא, תודה עליו.

תודה מחמם את הלב.

אלו המשפטים שאהבתי במיוחד...
היכולת לתאר רגשות עזים, ועם זאת להבהיר עד כמה הם רק רסיסים קטנים מהים האמיתי שסוער - אדירה.
כי בסופו של דבר, הסיבה שאפי מתפרקת היא חוסר היכולת שלה להכיל את הים שסוער בה (כל פעם לכיוון אחר). כאן יש נגיעה שנותנת קצת אפשרות להבין למה זה ככה, ולא רק איך זה.

מדוייק!
שמחה שזה עבר ככה ותודה על השיקוף והחידוד.

התפטרות.

צודקת. אתקן אצלי.