הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #161
בס"ד
פרק כ"ג
הבקר צבע את העולם בצהוב. מתעלם מהלילה הלבן שלפניו. מדגדג את עפעפיי בצורה מעצבנת. אני מתהפכת לצד השני כשמיכלי מזיזה את המיטה שלה. מתהפכת פעם שניה כשהיא מעיפה בטעות או שלא, משהוא על המיטה שלי. ופעם שלישית כשדלת הבית נטרקת. וזהו. יודעת שאני חופשיה לנפשי. הקטנים יותר לא ממש יפריעו לי. וגם הם זזים תיכף.
"אפרתי?" ראשה של אמא מציץ מהדלת החצי פתוחה. "אני חייבת לצאת לעבודה. תקומי, תתארגני, תצאי. בסדר?" אני מנסה לפתוח חצי עין. להרגיע אותה. משהו בי מתמרד. שותק.
"הכנתי לך סנדוויץ' וירקות, במקרר. במדף העליון. תיקחי לך מעדן או משהו טוב". היא מתקרבת, מחליקה ליטוף על הפוך. "שיהיה לך יום טוב, מותק. תעדכני אותי מה קורה, בסדר?" אני מתהפכת, שוב. לכבודה. מהנהנת בעיניים עצומות. מבזיקה חיוך רפוי. "הכול בסדר, אמא" אני לוחשת בשפתיים דביקות. "אני אסתדר". שתינו יודעות שלא. אבל החיים חזקים ממנו. היא ממלמלת משהו ויוצאת.
שקט מבורך עוטף את הבית. מניח לי לטבוע שוב בפוך החמים. לברוח למחוזות קסומים. לא רוצה לדעת מה רובינשטיין נואמת וכמה היא תכעס על עוד יום שאני מחסירה. "זה כבר לא מעניין אותי. תביני כבר!" אני צורחת מול פיה הפעור. "את אפילו לא מנסה להבין מה קורה איתי. את בכלל לא רוצה להבין! לא מנסה, אפילו! אחר כך את לא מבינה מה קורה איתי, אה?" אני נוטלת את התיק בפראות. מטלטלת אותו בתנועות חזקות. מחברות וספרי לימוד נמלטים ממנו. נוחתים על השולחן, הכיסאות והרצפה.
כמה עטים עפים בקשת רחבה ישר אל תוך פיה הפעור עדיין. היא מנסה לומר משהו. לנזוף בחומרה. לא מצליחה לשחרר את העטים התקועים. אני לא עוצרת. לא כל יום יש לי הזדמנות טובה לעשות את זה. תמיד אני שותקת וסופגת. לא הגיע הזמן לאזן קצת? התיק כבר ריק לגמרי. אני משליכה אותו. כמה שיותר רחוק.
"זה הכול, גברת רובינשטיין" אני מציינת באדישות. "זה בדיוק מה שמתאים לי לעשות עם כל הדברים האלו. טוב שהצלחתי לעשות את זה. סוף סוף. כעת אני זזה. לא חוזרת!" אני יוצאת וטורקת את הדלת. לא מספיקה להגיע לשער הסמינר כשיללות סירנה צובעות אותי באדום וכחול.
אני ממשיכה הלאה. מתעלמת. שוטר חמור סבר עוצר את דרכי. "אפרת אפל?" הוא מוודא. "כן. אני צריכה לזוז מפה. אני כבר לא שייכת לכאן. חייבת לברוח". אני רועדת. קולה של רובינשטיין צורח באוזניי. "טוב שבאתם. תעצרו אותה! היא מסוכנת לציבור. אל תתנו לה להוליך אתכם שולל!" השוטר מביט בה ובי. "מצטער, תצטרכי לבוא אתנו לתחנה". "לא מגיעה לשום תחנה. ותפסיקו להאמין לצוות פה".
"אני מציע שתבואי ותשתפי פעולה. אחרת ניאלץ להשתמש בכוח" הוא מציין ביבושת.
"אין לי מה לבוא אתכם" הוא מרים גבה. "את בטוחה שעדיף לך להגיע עם אזיקים?"
"לא" אני צורחת. "אתם השתגעתם כולכם. מול מי אתם מפעילים כוח, נראה לכם? מול מי? לא עשיתי דבר ואני לא מתכוננת להמשיך את המשחק הזה. תעזבו אותי כבר!"
כמו עיוורת אני פורצת קדימה. נתקלת בחומה אנושית של אנשי חוק. הם לא יעצרו אותי. אני ממשיכה בתנופה. בוקעת חומה. דוהרת הלאה. "זה כבר לא עניין למשטרה" אני שומעת את הקצין אומר למישהו. "יותר בכיוון של גהה".
"תברחי כבר, תברחי. הם יתפסו אותך עוד רגע" הרגליים לא משתכנעות. כושלות. גהה. אני צונחת על הרצפות המבהיקות כבובת סמרטוטים. יד עלומה אוחזת בזרועי. נועצת מחט. מחדירה חומר בלתי מזוהה. אפלולית נעימה עוטפת אותי באחת. אני נשאת על ענן צמרירי ונעים. כולם נעלמו. משאירים אותי בתוך צמר גפן מתוק. "אז אולי באמת טוב כאן, בגהה?" אני חושבת לעצמי שניה לפני שאני נבלעת לגמרי. שקט פנימי אופף אותי. כמוהו לא ידעתי מעולם.
"אז היום הגננת בקשה שנביא דברים שמתחילים באות ט'" זה נשמע כמו הקול של יעלי בת החמש. איך היא הגיעה לפה? מכניסים בכלל ילדים?
"את יכולה להביא טלפון" מתלהב דודי. "יש את הטלפון הישן של סבתא. נבקש ממנה". אז גם הוא הגיע? מי מכניס ילדים למקום כזה? אולי זו שעת ביקור?
"קודם כל, בואו לאכול צהריים ואז נאסוף חפצים" אני שומעת את מיכלי. אז יש פה גם ארוחות למבקרים? ואיך בדיוק יאספו פה חפצים? ממאושפזים? בסוף יכולים לאשפז גם אותם. רוצה לצעוק. להזהיר אותם.
רק קולות מוזרים יוצאים ממני. זו בטח ההשפעה של הזריקה. אם יזריקו גם להם אולי הם יפלשו לענן שלי. בעיה. חייבים להזיז אותם מפה.
אני מנסה שוב לומר. לצרוח. כלום. כאילו יד נעלמה חוסמת את פי.
"את מי בדיוק את רוצה להזיז מפה?" שואלת מיכלי. "לא מספיק נתנו לך לישון כל הבוקר?" היא ממשיכה לצלוף. "צריכה עזרה לקום או משהו?" מעצבנת שכמותה, מקלפת את השמיכה. ואת זו שמתחתיה. "את נורמלית??" היא מגחכת. "כמה שמיכות צריך בחום הזה?".
"לא יודעת" אני ממלמלת. "תשאלי את הרופאים פה. הם יסבירו לך"
"את הרופאים" היא משועשעת. "איפה אמצא כאן רופאים? איפה את חושבת שאת נמצאת בדיוק?"
"תשאלי את האחיות. תשאלי את אלו שהביאו אותי לפה"
"לאיפה, אפרת? לאיפה?" היא צועקת.
"תזהרי. אל תצעקי יותר מדי חזק. בסוף גם אותך ייקחו לגהה". השמיכה נזרקת עלי בפתאומיות. אני מאושרת. קלטה הבחורה את המצב. "יופי אני שמחה מיכלי שהבנת. תחזרי יותר מאוחר, בסדר? אני חייבת לישון".
"אני... לא... חוזרת" הקול שלה רועד ומוזר. אני מנסה לפתוח חצי עין. "את... אפרתי... רציתי שתספרי לי. אבל לא ככה,אפרתי! תתעוררי כבר. תפסיקי לשגע אותי. כי בסוף אני באמת אצטרך לחשוב על גהה".
"את לא" אני פותחת עין שניה. "את בסדר. אני הבעייתית". הלכה לי השינה. הצמר גפן. הגושים המוזרים שמולי הופכים לברורים. "את לא, אפרת" המילים שלה עלולות לנפץ סלעים. "את לא. ותפסיקי כבר עם ההצגות האלו. לא יכולה כבר. דברי ברור. כמה כבר אפשר?".
המבט בעיניי הופך לצלול יותר ויותר ככל שקולה מעפיל.
אני מזהה את הארון. הווילון. תמונת הנוף שעל הקיר. לא. זה לא יכול להיות.
"את רוצה לומר לי שפשוט חלמתי?"
"אין לי מושג. רק שמעתי אותך צועקת. שוב. שמת לב שזה קורה לך יותר מדי לאחרונה?" היא יורה ללא הפסקה. "ועכשיו הגעת לגהה. אה?"
פרק כ"ג
הבקר צבע את העולם בצהוב. מתעלם מהלילה הלבן שלפניו. מדגדג את עפעפיי בצורה מעצבנת. אני מתהפכת לצד השני כשמיכלי מזיזה את המיטה שלה. מתהפכת פעם שניה כשהיא מעיפה בטעות או שלא, משהוא על המיטה שלי. ופעם שלישית כשדלת הבית נטרקת. וזהו. יודעת שאני חופשיה לנפשי. הקטנים יותר לא ממש יפריעו לי. וגם הם זזים תיכף.
"אפרתי?" ראשה של אמא מציץ מהדלת החצי פתוחה. "אני חייבת לצאת לעבודה. תקומי, תתארגני, תצאי. בסדר?" אני מנסה לפתוח חצי עין. להרגיע אותה. משהו בי מתמרד. שותק.
"הכנתי לך סנדוויץ' וירקות, במקרר. במדף העליון. תיקחי לך מעדן או משהו טוב". היא מתקרבת, מחליקה ליטוף על הפוך. "שיהיה לך יום טוב, מותק. תעדכני אותי מה קורה, בסדר?" אני מתהפכת, שוב. לכבודה. מהנהנת בעיניים עצומות. מבזיקה חיוך רפוי. "הכול בסדר, אמא" אני לוחשת בשפתיים דביקות. "אני אסתדר". שתינו יודעות שלא. אבל החיים חזקים ממנו. היא ממלמלת משהו ויוצאת.
שקט מבורך עוטף את הבית. מניח לי לטבוע שוב בפוך החמים. לברוח למחוזות קסומים. לא רוצה לדעת מה רובינשטיין נואמת וכמה היא תכעס על עוד יום שאני מחסירה. "זה כבר לא מעניין אותי. תביני כבר!" אני צורחת מול פיה הפעור. "את אפילו לא מנסה להבין מה קורה איתי. את בכלל לא רוצה להבין! לא מנסה, אפילו! אחר כך את לא מבינה מה קורה איתי, אה?" אני נוטלת את התיק בפראות. מטלטלת אותו בתנועות חזקות. מחברות וספרי לימוד נמלטים ממנו. נוחתים על השולחן, הכיסאות והרצפה.
כמה עטים עפים בקשת רחבה ישר אל תוך פיה הפעור עדיין. היא מנסה לומר משהו. לנזוף בחומרה. לא מצליחה לשחרר את העטים התקועים. אני לא עוצרת. לא כל יום יש לי הזדמנות טובה לעשות את זה. תמיד אני שותקת וסופגת. לא הגיע הזמן לאזן קצת? התיק כבר ריק לגמרי. אני משליכה אותו. כמה שיותר רחוק.
"זה הכול, גברת רובינשטיין" אני מציינת באדישות. "זה בדיוק מה שמתאים לי לעשות עם כל הדברים האלו. טוב שהצלחתי לעשות את זה. סוף סוף. כעת אני זזה. לא חוזרת!" אני יוצאת וטורקת את הדלת. לא מספיקה להגיע לשער הסמינר כשיללות סירנה צובעות אותי באדום וכחול.
אני ממשיכה הלאה. מתעלמת. שוטר חמור סבר עוצר את דרכי. "אפרת אפל?" הוא מוודא. "כן. אני צריכה לזוז מפה. אני כבר לא שייכת לכאן. חייבת לברוח". אני רועדת. קולה של רובינשטיין צורח באוזניי. "טוב שבאתם. תעצרו אותה! היא מסוכנת לציבור. אל תתנו לה להוליך אתכם שולל!" השוטר מביט בה ובי. "מצטער, תצטרכי לבוא אתנו לתחנה". "לא מגיעה לשום תחנה. ותפסיקו להאמין לצוות פה".
"אני מציע שתבואי ותשתפי פעולה. אחרת ניאלץ להשתמש בכוח" הוא מציין ביבושת.
"אין לי מה לבוא אתכם" הוא מרים גבה. "את בטוחה שעדיף לך להגיע עם אזיקים?"
"לא" אני צורחת. "אתם השתגעתם כולכם. מול מי אתם מפעילים כוח, נראה לכם? מול מי? לא עשיתי דבר ואני לא מתכוננת להמשיך את המשחק הזה. תעזבו אותי כבר!"
כמו עיוורת אני פורצת קדימה. נתקלת בחומה אנושית של אנשי חוק. הם לא יעצרו אותי. אני ממשיכה בתנופה. בוקעת חומה. דוהרת הלאה. "זה כבר לא עניין למשטרה" אני שומעת את הקצין אומר למישהו. "יותר בכיוון של גהה".
"תברחי כבר, תברחי. הם יתפסו אותך עוד רגע" הרגליים לא משתכנעות. כושלות. גהה. אני צונחת על הרצפות המבהיקות כבובת סמרטוטים. יד עלומה אוחזת בזרועי. נועצת מחט. מחדירה חומר בלתי מזוהה. אפלולית נעימה עוטפת אותי באחת. אני נשאת על ענן צמרירי ונעים. כולם נעלמו. משאירים אותי בתוך צמר גפן מתוק. "אז אולי באמת טוב כאן, בגהה?" אני חושבת לעצמי שניה לפני שאני נבלעת לגמרי. שקט פנימי אופף אותי. כמוהו לא ידעתי מעולם.
"אז היום הגננת בקשה שנביא דברים שמתחילים באות ט'" זה נשמע כמו הקול של יעלי בת החמש. איך היא הגיעה לפה? מכניסים בכלל ילדים?
"את יכולה להביא טלפון" מתלהב דודי. "יש את הטלפון הישן של סבתא. נבקש ממנה". אז גם הוא הגיע? מי מכניס ילדים למקום כזה? אולי זו שעת ביקור?
"קודם כל, בואו לאכול צהריים ואז נאסוף חפצים" אני שומעת את מיכלי. אז יש פה גם ארוחות למבקרים? ואיך בדיוק יאספו פה חפצים? ממאושפזים? בסוף יכולים לאשפז גם אותם. רוצה לצעוק. להזהיר אותם.
רק קולות מוזרים יוצאים ממני. זו בטח ההשפעה של הזריקה. אם יזריקו גם להם אולי הם יפלשו לענן שלי. בעיה. חייבים להזיז אותם מפה.
אני מנסה שוב לומר. לצרוח. כלום. כאילו יד נעלמה חוסמת את פי.
"את מי בדיוק את רוצה להזיז מפה?" שואלת מיכלי. "לא מספיק נתנו לך לישון כל הבוקר?" היא ממשיכה לצלוף. "צריכה עזרה לקום או משהו?" מעצבנת שכמותה, מקלפת את השמיכה. ואת זו שמתחתיה. "את נורמלית??" היא מגחכת. "כמה שמיכות צריך בחום הזה?".
"לא יודעת" אני ממלמלת. "תשאלי את הרופאים פה. הם יסבירו לך"
"את הרופאים" היא משועשעת. "איפה אמצא כאן רופאים? איפה את חושבת שאת נמצאת בדיוק?"
"תשאלי את האחיות. תשאלי את אלו שהביאו אותי לפה"
"לאיפה, אפרת? לאיפה?" היא צועקת.
"תזהרי. אל תצעקי יותר מדי חזק. בסוף גם אותך ייקחו לגהה". השמיכה נזרקת עלי בפתאומיות. אני מאושרת. קלטה הבחורה את המצב. "יופי אני שמחה מיכלי שהבנת. תחזרי יותר מאוחר, בסדר? אני חייבת לישון".
"אני... לא... חוזרת" הקול שלה רועד ומוזר. אני מנסה לפתוח חצי עין. "את... אפרתי... רציתי שתספרי לי. אבל לא ככה,אפרתי! תתעוררי כבר. תפסיקי לשגע אותי. כי בסוף אני באמת אצטרך לחשוב על גהה".
"את לא" אני פותחת עין שניה. "את בסדר. אני הבעייתית". הלכה לי השינה. הצמר גפן. הגושים המוזרים שמולי הופכים לברורים. "את לא, אפרת" המילים שלה עלולות לנפץ סלעים. "את לא. ותפסיקי כבר עם ההצגות האלו. לא יכולה כבר. דברי ברור. כמה כבר אפשר?".
המבט בעיניי הופך לצלול יותר ויותר ככל שקולה מעפיל.
אני מזהה את הארון. הווילון. תמונת הנוף שעל הקיר. לא. זה לא יכול להיות.
"את רוצה לומר לי שפשוט חלמתי?"
"אין לי מושג. רק שמעתי אותך צועקת. שוב. שמת לב שזה קורה לך יותר מדי לאחרונה?" היא יורה ללא הפסקה. "ועכשיו הגעת לגהה. אה?"
Reactions: אבסולוט פרימה בלרינה, חלומות ירוקים, Harmonyapro ועוד 113 משתמשים116 //