האוטוביוגרפיה הבדיונית של קלמי

[האגריד -בוצי פוליקמן]

כל קטע מחדש אני מסתפק האם גם את הקטע הזה לקרוא,
או שכאן אני עוצר כדי להשאיר משהו לקרוא בספר שחייב לצאת!

 

[Natan Galant]

פשוט מטורף.
העממיות בכתיבה ממכרת. ממש.
תודה!

תודה רבה.
ככל והפרקים מתקדמים, קלמי קצת משנה את הסגנון שלו, שזה מעניין, לא יודע אם זה נכון ספרותית. קלמי - נו נו לך.

קלמי או סלמי?

אבא שלו מכנה אותו סלמי המפוקשש.

מצטרפת.

תמיד אפי היה או שהוא פתאום נולד?
עבר זמן, כבר לא זוכרת עד לפרטי פרטים...

בכוונה מוטה?

שנשב.
מחכים להמשך...

עשיתי תיקון רטרואקטיבי והסברתי שאבא שלו מכנה את צורי בשם אפי. אולי זה באמת סתם מיותר.
בכל מקרה, יש עוד פרקים בצנרת...

לא, סתם טעות הקלדה. יפה ששמתם לב.

תודה על התיקון.
@האגריד אם לא תקרא - מי יקרא?
קרא, עקוב, פדבק הער והאר, נזוף ושבח. אחרת בשביל מה מעלים פה חומרים.

 

[ביזנסטורי - אילה]

@Natan Galant

יכול להיות שמזכיר לי ת'סגנון של שירה גאולה?

ההעזות האלה זה... משהו!
הלב דופק כל פרק מחדש וחי את החיים האלו כמעט מבפנים. אליפות!
(רק הפריע לי קצת להכנס ממש לבפנים בגלל הדמיון המדהים לשירה גאולה, כולל הניסוח והמושגים...)

 

[Natan Galant]

@Natan Galant

יכול להיות שמזכיר לי ת'סגנון של שירה גאולה?

ההעזות האלה זה... משהו!
הלב דופק כל פרק מחדש וחי את החיים האלו כמעט מבפנים. אליפות!
(רק הפריע לי קצת להכנס ממש לבפנים בגלל הדמיון המדהים לשירה גאולה, כולל הניסוח והמושגים...)

לא מנסה לחקות משהו מסויים, האמת. רק כותב וכותב כשיש השראה.

שירה גאולה בעייתי יותר כי המדובר בנערה, ומי יודע איפה הסתובבה...
בנוסף יש שם מוטיבים שאני בוודאות לא אכניס
והספר הנ"ל מאוד דיבר אליי, ושעשע, והצחיק.
תודה רבה.

 

[Natan Galant]

פרק י"א.

אמא נעמדה מולו, זה היה מחזה שלא אשכח כל חיי. הם אף פעם לא עמדו אחד מול השני בצורה הזו. משהו בכתפיים אולי. היא תקעה בו מבט שהיה הכל ביחד. גם חם וגם שמח וגם קר וגם עצוב.

ובלי להסיר את העיניים ממנו, היא נפנפה אותנו החוצה. ונפנפה אני מתכוון הכי פיזית בעולם. היא נענעה מעלה מטה את האצבע המורה שלה, ואמרה בקול חד וקצר - קול שאף פעם עד אותו יום היא לא הוציאה - ואמרה: ציפי צורי וקלמי, צאו לטייל בחוץ.

כולנו יצאנו ככה שלא שמענו מה היא אמרה לו או מה נסגר ביניהם. עד היום היא מסרבת לומר. אני אף פעם לא הסתקרנתי לדעת מה היה שם. גם ציפי לא. צורי היה אכול סקרנות, וניסה עם השנים לשאול את שניהם בכל הזדמנות ובכל צורה אפשרית מה היה שם - ולא קיבל תשובות. חה. צורי צורי, תמיד חייב לחפור בכל דבר. איזה אח יש לי.

כשחזרנו הביתה, עולים במדרגות הפשוטות של מחנה ברקוביץ ורוצים להכנס הביתה, הדלת נפתחה מולנו, בתזמון חבל על הזמן, וסרפדית יצאה משם. כמו תמיד מחייכת אלינו את החיוך הטורפני שלה, עם הציפורניים הארוכות והסגולות והעיניים הצרות שנראות כאילו מישהו לקח עטיפת סוכריה, העיף מתוכה את הסוכריה ככה שנשאר רק העטיפה בלי כלום, ואז מתח אותה לשני הצדדים הכי חזק שהוא יכול.

סרפדית אמרה לנו שהיא תבוא לבקר את אמא ואותנו הרבה פעמים מעכשיו, ושנדע שהיא תבוא אלינו בכל פעם שרק נרצה.

רצינו לירוק לה בפנים. באיזו בועה היא חיה זאתי. שתעזוב אותנו לסבול בשקט, מה היא יודעת מהחיים בכלל.

היא הציעה לנו מסטיק בטעם תפודים, ולאף אחד לא היה חשק. לכן לקחנו ממנה רק שתיים לכל אחד. אני מכרתי את שלי לציפי, ששמרה אותם בצד, וצורי פשוט לעס אותם במתינות, הלך ישר לספה בסלון, נשכב עליה כמו תמיד, מנסה לפתור תשבצים מסובכים של זואולוגיה.

הסתכלתי על אמא.

עכשיו כבר נראתה כמו תמיד. בלי הבערה המפחידה שהייתה לה בעיניים בזמן הארוחה. היא לא אמרה לנו שום דבר, חזרה למטבח וניקתה את השיש המטונף שאבא השאיר לה. בשקט. קוראת פרקי תהילים בקול חרישי מאוד. הכל רגיל.

כמעט.

כי הנרות על השיש היו מכובים כולם.

 

[לילך אור]

יפה מאד.
הארה:
קראתי את כל הפרקים לפני כמה ימים ברצף, והזמנים היו מאד מבולבלים, לא היה לי מושג מתי קרה וקורה כל התרחשות.

 

[Natan Galant]

יפה מאד.
הארה:
קראתי את כל הפרקים לפני כמה ימים ברצף, והזמנים היו מאד מבולבלים, לא היה לי מושג מתי קרה וקורה כל התרחשות.

גם לי לא...
תודה רבה על הערה, ננסה להתמקד יותר ולסדר להבא.

 

[RACHELIZ]

קצת מפריע לי שעודד כביכול מודיע לאמא על הפירוק ליד הילדים.
אבל אולי זה הטיפוס ...

 

[Natan Galant]

@לילך אור
אם יצויין בתחילת כל פרק מילה אחת.
עבר / הווה, הבעיה תפתר?
הרעיון הוא שאכן, הסיפור נפתח בגיל 14, וקופץ לכתיבה בוגרת שנים רבות אחר כך, ושב וחוזר לסיפור המקורי.
בספרו המונומנטלי (@מוישה מה זה מונומנטלי) 'תאום כוונת' של הרב סבתו, הכתיבה מאוד מבולגנת מבחינת זמנים. סובב סובב. אין להבין את הוא התחיל לכתוב בזמן המלחמה או עשרות שנים אח"כ.
בקריאה ראשונה קשה להתחבר, בקריאה שנית ושלישית מבינים שזה חלק מהקסם. כביכול המחבר ישב וכתב ובכל רגע זרק לכתב סיטואציה אחרת.

 

[RACHELIZ]

בסיפור על הקצה של "נעמה", היא מציינת את הזמנים.

 

[לילך אור]

@לילך אור
אם יצויין בתחילת כל פרק מילה אחת.
עבר / הווה, הבעיה תפתר?
הרעיון הוא שאכן, הסיפור נפתח בגיל 14, וקופץ לכתיבה בוגרת שנים רבות אחר כך, ושב וחוזר לסיפור המקורי.

בתנאי שמגדירים קודם את הכותרות. עבר: גיל 14. הווה: גיל --

 

[Natan Galant]

פרק י"ב | קלמי.
(בעבר, המשך לפרק י"א)
@דוי @ראש לשועלים @ראש של כבש @ראש קטן @Ruty Kepler @ארבע @קלמי @שני זאת אני :)

אחד הדברים שהכי אפיינו את הבית שבו גדלתי היו הנרות. אמא שלי התחילה איתם יומיים אחרי התקרית של הטלוויזיה וציפי. היא שמעה בהרצאה של הרב ירוסלבסקי שנרות עושים טוב לנשמות של נפטרים, והחליטה שהיא צריכה את הזכויות האלו. היא השיגה מחברות שלה ובחנות הספרים והפשפשים של שנזל לוחות שנה. ישנים, חלק מהם קרועים כאסח. היו לה בסך הכל ארבעה עשרה לוחות שנה של קהילות יהודיות בעולם, מכל הגלובוס בערך; תוניסיה, דנמרק, איראן, אזרבייז'ן, מראקש, פתח תקווה, הודו, האיים הקנריים וגם ממחוז סצ'ואן. הלוחות היו מתחלפים לפעמים. היא לא הייתה בררנית, ומידי פעם זורקת חלק מהם וקונה או משיגה חדשים. בכל לוח כזה היו תמיד הרבה שמות של בני הקהילה שהלכו לעולם, עם תאריכי הפטירה. היא הייתה מחפשת כל יום בלוחות שנה מישהו להדליק לעילוי נשמתו נר או שניים, וכל הזמן היו על השיש במטבח כמה נרונים קטנים, על מגש נחושת דקיק וקצת מעוות עם שלושה רגליות מתכת וחתיכת נייר כסף מגולגל ודחוס במקום הרגלית הרביעית.

אבא ממש צחק על הקטע הזה. כל העניין של הסגולות היה אצלו מופקע לגמרי. לא שהוא אמר לה את זה, כמובן. הוא לא העיר לה אף פעם על שום סגולה שהיא עשתה או האמינה בה. כל מיני הפרשות חלה, תפילות בזמן שהדגים לשבת בתנור, השקית עם חצאי האגסים מתחת התמונה של המקובל בנציון הקדוש, הכל. רק לגבי הנרות הוא הרשה לעצמו, אולי כי היה לו ברור שהוא הסיבה למסיבה.

הוא היה אומר לה מידי פעם בחצי חיוך שלו: דיצה, אם את רוצה בעל טוב את צריכה להמשיך לבשל כמו שאת יודעת, עזבי אותך מנרות. אנחנו בעידן שיש תאורה חשמלית.

באחד הביקורים של כפיר ממן אצלנו בבית, באחת הפעמים האחרונות שהם רבו ואמא הלכה לכמה ימים לגליל, אורחת של גאולה המתקנת מאור הגנוז, הוא ואבא דיברו על הנושא הזה.

אגב, לאבא פשוט לא היה אכפת שנשמע את השיחות שלו עם כפיר. אנחנו התביישנו בכל ביקור שלו, ידענו שהוא בא לייעץ להם איך להסתדר ביחד, אבל אבא היה זורם לגמרי, מחלק לנו מהעוגיות חמאה וקקאו הקבועות שכפיר הביא איתו, ומשאיר אותנו בכוונה בטווח שמיעה. הוא באמת לא עשה עניין מהמציאות הזו.

כפיר לא התחבר כמובן, הוא תמיד חיפש תירוצים להרחיק אותנו, כדי שהוא יוכל לדבר עם אבא בפרטיות, ואבא היה צוחק על התרגילים השקופים שלו ("סלמי המפוקשש, אתה יכול בבקשה ללכת לקנות לי סיגריות במכולת בסוף השכונה? צורי, למה שלא תלך עם אחותך ציפי למתנ"ס, יש עכשיו תאטרון בובות מיוחד לילדים, אתם ממש תהנו"), ומשאיר אותנו בכוונה בסביבה. ככה יצא שהכרנו את כל השיטות של כפיר, כמה שניסינו לסתום את האוזניים. וניסינו אני מתכוון אליי ואל ציפי. לא אל צורי. אם הוא היה יכול להגדיל את האוזניים שלו לגודל של דלת, זה מה שהוא היה עושה, החטטן.

באותה שיחה שאבא וכפיר דיברו על הנרות, יצא איכשהו שגם אני שמעתי הכל. לא הצלחתי להסיח את הדעת, הנושא היה מרתק. כפיר התחנן לאבא שלא יגיד לאמא מילה על הנרות, "בדיוק כמו שהיא לא מעירה לך העיתונים שאתה מכניס הביתה מידי פעם, ואתה יודע כמה היא לא יכולה לסבול אותם", ואבא מצידו אמר בעקשנות שהיא מבינה שהוא מתבדח, והיא לא חושבת ברצינות שנרות נמסים משעווה יכולים לשנות משהו בזוגיות שלהם, ושהיא מדליקה את הנרות רק כדי להדליק אותו מעצבים. כפיר ביקש ממנו "כטובה אישית" לרב קלמיאל שיפסיק להתייחס לסוגיית הנרות בשום צורה, ואבא צחק, עישן לו בפנים, ואמר לו שמכל הדברים שהוא לא מצליח להבין אצל אמא שלי, הסוגיה הכי מוזרה זו ההערצה שלה לרב ירוסלבסקי ורבנים אחרים.

הוא ואמא תמיד היו כאלו הפכים רחוקים אחד מהשני. לא מבין בכלל מי חיתן אותם, אוף.

 

[undo]

@קלמי

הגם קלמי בניקים?

 

[ביזנסטורי - אילה]

אני אוהבת את הדיוקים האלה
שעושים את כל האווירה שבסיפור:

כל הזמן היו על השיש במטבח כמה נרונים קטנים, על מגש נחושת דקיק וקצת מעוות עם שלושה רגליות מתכת וחתיכת נייר כסף מגולגל ודחוס במקום הרגלית הרביעית.

אבל אבא היה זורם לגמרי, מחלק לנו מהעוגיות חמאה וקקאו הקבועות שכפיר הביא איתו, ומשאיר אותנו בכוונה בטווח שמיעה.

 

[Natan Galant]

אני אוהבת את הדיוקים האלה
שעושים את כל האווירה שבסיפור:

תודה רבה מאוד.
בקרוב יעלה פרק חדש בס"ד.
בינתיים כתבתי משהו על היום.

 

[Natan Galant]

פרק י"ג | קלמי

ברגע שראיתי את הנרות מכובים, נשרף לי הלב. עוד לפני שחשבתי מה המשמעות, ידעתי. הלב תמיד יודע.

הסתכלתי עליהם, העברתי את האצבע על הפתילות החרוכות, בזהירות, מרחתי על האף את פירורי הפיח שנדבקו. ואמא הפסיקה את שטיפת הכלים, ראתה אותי מסתכל על הנרות, והשתנקה פתאום בגניחה כזו.

בנסיון של ילד קטן שרוצה להציל את העולם, הדלקתי גפרור וקירבתי אותו לנר הראשון מימין. הוא כמעט נדלק, ואמא שלי צבטה את הפתילה והכל נכבה. היא הסתכלה על הברז של הכיור הבשרי, זה שתמיד מטפטף ולא נסגר עד הסוף, ולחשה לי בקול הרוס: חמוד שלי, קלמי, אין בשביל מה להדליק נרות יותר. הפעם אבא לא חוזר שוב.

ואז היא התחילה לבכות. בכי תמרורים. בכי שלוקח חלקים מהבפנים של הבנאדם ומוציא אותם החוצה בצורת דמעות.

היא ניסתה להסתיר ממני את הדמעות, היא לא הצליחה. בחיים שלי לא ידעתי שאפשר לבכות ככה בכלל. ממש ראיתי עיגולים רטובים על הרצפה. ולא ידעתי מה לעשות, אז חיבקתי אותה, הבאתי לה כוס מים מהברז וחיבקתי אותה שוב פעם. יצאתי לסלון, חיפשתי את ציפי, אמרתי לה בשקט שהיא צריכה לעזור לאמא, וברחתי מהבית לפני שהיא הספיקה להגיד לי שהורים אמורים להתמודד עם הבעיות שלהם בעצמם בלי לצפות שהילדים שלהם יפתרו להם את זה, כל הסיסמאות שלה. פשוט ידעתי שהיא תדע להיות עם אמא, ורצתי החוצה כמו פסיכי. הרגשתי שהקירות מוחצים אותי, לא נשאר לי מקום בפנים לעצמי. היה לי דחוס נורא.

צורי בדיוק הקריא לאוויר איזו בדיחה עבשה שהופיע בסוף החוברת של התשבצים, מנותק לחלוטין מהמצב, ואני רצתי ורצתי. רדפתי אחרי שתי חתולות שמנות, הכלב של מוסיוף השכנים ניסה ללקק לי את הרגליים ואני בעטתי גם בו, רצתי לטלפון הציבורי ליד החמוצים של שושו וחדווה, והקשתי את המספר של הרב וינגרטן. אפילו לא חשבתי מה אני עושה.

חזרתי לעצמי ולעולם מסביב רק מתי שהרב ענה לטלפון. שמעתי אותו פתאום מתוך האפרכסת השחורה והכבדה שהחזקתי ביד. שלום וברכה, הוא אמר בקול חם וענייני גם יחד, מה אפשר לעזור, ואני רק אמרתי: כבוד הרב, זה קלמי מהתלמוד תורה של הרב בן זקן. הרב קנה לי לפני כמה חודשים שמנונית אם הרב זוכר. אבא שלי הלך שוב פעם, הפעם לגמרי, אמא שלי בוכה, ואני רוצה להתאבד.

• המשך יבוא בס"ד •

 

[לילך אור]

קטע רגש יפה, נהניתי.

ואני רוצה להתאבד.

אאאוץץ.

אם יצויין בתחילת כל פרק מילה אחת.
עבר / הווה, הבעיה תפתר?

לא מצאתי ציון זמן הפעם

 

[Natan Galant]

קטע רגש יפה, נהניתי.

אאאוץץ.

לא מצאתי ציון זמן הפעם

תודה רבה

(המשך ישיר. לא ראיתי טעם לציין)

 

[לילך אור]

(המשך ישיר

בקריאה זה לא ישיר. לא זוכרים מתי היה הפרק הקודם. או שכך אני.

 

[Natan Galant]

בקריאה זה לא ישיר. לא זוכרים מתי היה הפרק הקודם. או שכך אני.

רשמתי לפניי באותיות קלמיות.