י"ח
קלמי.
בהתחלה אהבתי את הידיעה שאף אחד לא יודע איפה אני. מודה בכנות, היו לי מחשבות להיעלם מהחיים של כולם סביבי. הרי למי בכלל אכפת ממני. נכון, אבא ואמא יצטערו יום יומיים, אולי שבועיים, ואחר כך הם ישמחו שקלמי כבר לא בסביבה. יהיה להם פתאום עוד זמן להתעסק בעצמם קצת יותר. צורי וציפ אולי יחשבו עליי, במיוחד צורי יצטער שאין לו על מי לרדת ועל מי להרגיש מזכיר העולם. בסדר.
אחרי כמה פעמים שהעברתי שעות בדירה של משפחת טרבלסי, ככה החלטתי שקוראים לדירה הנטושה "שלי", הבנתי שאני עושה טעות אמיתית. הרי אם משהו יקרה לי, וואלה לא יודע, ואיעלם, ההורים שלי אפילו לא ידעו איפה הייתי. מי יכול לנחש מה יעבור להם בראש. אולי הם יחשבו שאני מתחבא מהם בכוונה או משהו. וחוצמזה, הפחיד אותי קצת גם שיקרה לי משהו.
לא רציתי לספר לאנשים על המאורה שלי, רציתי להשאיר קצה חוט. סמכתי על ציפ החכמה, זרקתי לה רמז. לא חלמתי שהיא תפענח אותו כל כך מהר, ועוד בזמן הלא נכון.
בקושי אתמול אבא עזב אותנו, ואני הייתי הנסיך של משפחת ויינגרטן, הראש שלי ממש בחבש. הייתי חייב שקט!
בתלמוד תורה לא היה לי שקט. סוף שנת הלימודים האחרונה, לכולם היו קוצים על הכסאות. המלמדים והמורים המקצועיים לא הצליחו להשתלט, והרב בן זקן נכנס אלינו פעם בשעה בערך. נוזף ומאיים. אף אחד אחד לא התרגש ממנו. נראה לי שהוא עצמו לא מאמין לעצמו, כשהוא מבטיח לנו ש"אם רק תהיו ילדים טובים ולא תפריעו, אני אדאג להכניס אתכם לישיבות הכי טובות, רק לאשכנזיות, כאלו שנחשבות ליגה ליגה". בטח. אשכנזיות. איזה איש נחיתי שהוא. תהיה גאה במי ובמה שאתה, כולם יודעים שאתה טריפולטאי ונכד של חכם סוויסה. מה כל השטות הזו על ישיבות אשכנזיות. בטח אוכלים של הרינג לארוחת בוקר. נראה אותך תותח, חשבתי ולא אמרתי, תסדר לנו ישיבות טובות שמבינות אותנו. נגיד הישיבה של חכם אזולאי בנתיבות, ארמון אמיתי עם פנימיה ואוכל ליגה. או בכלל הישיבה של חכם עוזי שומרונוף, זקי היה שם לפני שהנשמה שלו השחירה לגמרי, וכולם יודעים שהוא עדיין אוהב את חכם עוזי מכל הלב. זה אומר בשבילי הכל.
תהרגו אותי אם אני מבין מה אני עושה בעולם. איפה אני. מי הגאון שהחליט שאני צריך לחיות עם שם אשכנזי כמו קלמי. אני אוהב את אמא שלי, היקרה והמתוקה, אבל לפעמים בא לי לצעוק עליה עד שהריאות שלי יצרחו מרוב מאמץ: למה קלמי, אימי מורתי. מה עשיתי ומה חטאתי. שילדים אשכנזים ווז-ווזים ממאה שערים יסתובבו עם שם כזה על הגב שלהם. למה אני.
מה שמנחם אותי זה הסיפוק לדעת שהיא הכניסה חזק גם לאחי צורי. אבא רוצה לקרוא לו אפי? לבריאות. אבא יכול גם לקרוא לו סטיבן או עתניאל. זה לא משנה כלום. השם של אחי הגדול היה ויישאר צורי. שזה שם שחוץ מכמה אפגנים עם נשמה מקרטון לא קיים בשום מקום. כן, גם אני יודע להיות קצת חוקר, ושאלתי ובדקתי. אין כמעט אנשים בשם הזה. אני יכול רק לנחש שצורי אחי היה מוכן לתרום כליה כדי לשנות את ההיסטוריה, וכדי להיות אחד שקוראים לו נגיד רפי או מתן.
אני מכיר רק מתן אחד. הגאון של הכיתה. הגאון האמיתי שלי כולנו פה בשכונה. לא אחד מזוייף כמו צורי עם כל הפוזות. את מתן אני מכבד. כולם מכבדים. כהה, שקט, מופנם, מוח של מטוס סילון אמריקאי. אומרים שהוא התקבל כבר עכשיו לאוניברסיטה העברית, והוא יהיה הסטודנט לפיזיקה הכי צעיר בארץ. אני לא בטוח שאני מאמין לסיפורים האלו.
בכל מקרה, הייתי צריך שקט, ולא רציתי ולא יכולתי לחזור עדיין הביתה. אז אחרי הלימודים בתלמוד תורה החלקתי לי בשקט למאורה. ישבתי מכורבל שעות על אחת המיטות בבית, מסגרת ברזל עם רשת קפיצים חלודים. הנחתי עליהם שמיכה צהובה עם כתמים שחורים, התכדררתי לי שם, לא זזתי.
חשבתי על אבא, אמא, עליי, על משפחת ויינגרטן. ושוב פעם עליי. לאן אני הולך? אני מתאר לעצמי שהרב ויינגרטן ינסה בהמשך למסיין אותי לאיזו "ישיבה אשכנזית נחשבת ליגה". אני לא בטוח בכלל שזה הכיוון שלי בחיים. צורי רוצה להיות חוקר תורני, שיבושם לו. ציפ רוצה להיות חברת כנסת של מרצ או של אינשאללה, המפלגה הערבית הישראלית. תפאדל, לבריאות. אני לא יודע מה אני רוצה. לפעמים בא לי חלום להיות ספורטאי מפורסם רצח. אולי לשחק באולימפיאדה. שיראו אותי בעטיפות של "בוקס לפנים" עיתון הספורט הכי שווה בעולם.
ישבתי שעות ודמיינתי את התמונה שלי. מצולם על העטיפה, מטפטף זיעה כמו מפלי הניאגרה, עיניים נוצצות, מניף אגרוף ענק מול המצלמה, כולו שרירים יפהפיים. קוביות, שרירי צוואר, מדליות. להביא כבוד למדינה ולשכונה.
בסוף לא התחברתי, אני סתם עובד על עצמי. לא בא לי להיות ספורטאי. שזה זקי יעשה, אני בא לי להיות במקום רוחני איפשהו. משהו נקי, אמיתי, לא מזוייף כמו כל הרבנים. אולי בכל זאת כדאי לי להתמסיין ולתת לרב ויינגרטן לשכנע אותי ללכת לישיבה. בטוח שזה מה שהוא רוצה ממני...
*
ככה ישבתי וחשבתי שעות, המחשבות שורפות לי את המוח, כל מיני כיוונים שבאו לי בגלל השקט. לאט לאט נהייתי רעב, והשקט התאדה בחתיכות קטנות עד שלא נשאר ממנו כלום. קודם כל שמעתי את החתולות מייללות כמו אנל'א יודע מה, אחר כך את הגלינגים של הפועלים של זקי שנוסעים לחושה שלו כדי להביא לו את הכסף המסריח שלהם שרק אלוקים יודע מאיפה הוא בא, אחר כך שמעתי קרקורים כמו לול צפרדעים מתוך הבטן שלי, ונזכרתי שאני רעב - ואז הרחתי את הקוסקוס של אמא. האחד והיחיד. הקיבה שלי עשתה כמעט סלטה בתוך הבטן שלי. תרגעי, טיפשה. אני לא בטוח שאני מתכוון לאכול משהו הערב.
הריח.
בום.
מאיפה זה בא לי?
קמתי מהחלון, ראיתי את ציפי הולכת בין כל ההזנחה והאבנים, מחזיקה את אחת השקיות המשונות האלו שאבא תמיד הביא בסטוקים מהמוסך, וביד השניה מחזיקה פנס כיס מצחיק וצִפְלוֹן שבקושי עושה אור.
פתאום התפללתי שהיא תמצא אותי. נכון, אם לפני שעתיים הייתי חושב שהיא תגיע, הייתי מתחרפן אש איך ככה מהר נגמרה לי הפרטיות. מצד שני, עברו שעתיים, אני והקיבה שלי במקום אחר.
זינקתי מהמיטה, העפתי ממני את השמיכה, רצתי לציפי. עמדתי ליד דלת הכניסה לדירה של טרבלסי, מתלבט אם לצאת אליה, והיא כבר נכנסה לבניין. ראיתי לרגע באלומת הפנס עקרב רץ הפוך על המדרגות לקומה למעלה. אלוקים. היא לא מבינה שהמקום הזה לא בשבילה? למה כולנו כאלה שרוטים?
הנושאים החמים
