האוטוביוגרפיה הבדיונית של קלמי

מבחינת האפיון של קלמי הכתיבה מאוד-מאוד טובה. וזה גם מרתק.
מפריע לי שיש כאן משהו קצת דיכוטומי בחלוקה הזו של האנשים בסיפור - עשירים-עניים, אשכנזים-מזרחיים, מסודרים-חסרי מזל, וכו'... במציאות הגבולות יותר מטושטשים.
שכחת שהקול המדבר עדיין בגיל השחור-לבן... בחור בן 13 בקושי.
הוא עדיין לא בשל לגווני האפור. 50% אפור מופיע בערך בגיל 16, בגיל 20 זה מתחלק עוד פעם לשניים. אח"כ, עם התקדמות החיים, האפורים מטשטשים יותר ומופיע במעבר יותר חלק בין השחור ללבן.
 
מבחינת האפיון של קלמי הכתיבה מאוד-מאוד טובה. וזה גם מרתק.
מפריע לי שיש כאן משהו קצת דיכוטומי בחלוקה הזו של האנשים בסיפור - עשירים-עניים, אשכנזים-מזרחיים, מסודרים-חסרי מזל, וכו'... במציאות הגבולות יותר מטושטשים.
מסתבר שכך זה בעיניים של קלמי.

עריכה: לא ראיתי את התגובות מעלי.
 
אגב, @האגריד אחרי ההרפתקה עם תן לישון געציל, לא ממש רואה איך לעשות זאת שוב. אז הספר יחכה:)
 
בקיצור, אתגר הראיונות לא הסתיים בכלל...
 
י"ט - קלמי

ציפי עמדה שם כמו בבואה שלה בעוד חמש עשר שנה, ידיה על מותניה, קולה צלול: אמא שלחה לך.


אמא שלי זכרה אותי. התקשיתי להבין אם אני מופתע, כועס, או פשוט לא מרגיש שום דבר. לא היה לי חשק לחשוב על כלום, הקיבה שלי שיגעה אותי אז פשוט התנפלתי על האוכל. רק אחרי שאכלתי חצי מהקופסה שמעתי את ציפי וראיתי שיש גם מזלגות בסוף השקית. היא עמדה בצד והסתירה בהצלחה חלקית את הגועל שלה מכל המאורה שלי.

הבנתי אותה, וואלה. כי היא לא ראתה את משפחת טרבלסי.


בדמיון שלי ראיתי בדירה את משפחת טרבלסי. אני חושב שהמצאתי את כולם מאפס. היה את אבא טרבלסי, מוצק, חזק, משחק כדורגל כל יום עם הבנים שלו, עובדיה ושמעון, ואשתו הייתה אמא אמיתית. כזו שלא מתווכחת עם אבא גם ברמז, וגם עושה לו כבוד, אחת כזו שכל מה שאבא אומר לה זה כאילו הקדוש ברוך שלח לה מסר דרך בעלה.


כשישבתי שעות על המיטה בחדר הילדים, שמעון היה בא לשבת איתי, מפטפט איתי קצת, מסתכל עליי כאילו אנחנו שווים. מדבר איתי. עם קלמי, בלי חוכמות. שמעון היה בגיל שלי, והוא העריך את זה שאני יותר דתי ממנו. לשמעון הייתה כיפה קטנה בגודל של זית, ואני חושב שגם היא הייתה שם סתם. היא יכלה לעוף לו ברוח או לעשות מה שבא לה, הראש מתחת ממילא לא היה שם לב.


שמעון התאמן כל אחרי הצהרים עם החבר'ה משכונת ג'ביית, שם היו משחקים גם היהודים וגם הערבים. הוא סיפר לאבא טרבלסי כמעט כל יום איך הוא מנצח על המגרש ומכסח את הצורה לערבים. שמעון היה המלך שלי.


עובדיה היה טיפוס תורני יותר. פה ושם ראינו אותו קצת פותח ספר. מעלעל ככה בקיצור שולחן ערוך בהוצאת מכון יאיר, עם הציורים החמודים בסוף כל דף. אבא טרבלסי היה טופח לו על השכם שלו, מלמטה, למה גם עובדיה כמו שמעון היה גבוה ממנו בראש וחצי. אמא טרבלסי כיבדה את עובדיה, לכולם שם היה ברור שהוא יגמור חרדי לגמרי, בטח ראש ישיבה, אולי אחד כזה שגם הולכים איתו הביתה אחרי השיעור כדי לשמוע ממנו עוד דברי תורה.


גם עובדיה אהב אותי. עובדיה היה נכנס מידי פעם לחדר, מתיישב ליידי על המיטה, מחייך את החיוך הכריזמטי שלו ואומר: יאללה, שמעון, עכשיו עוף לשחק. ושמעון היה קם בכבוד ועף, הוא לא נעלב, כי עובדיה הוא איש כזה שאוהב וחם, יש לו תמיד קריצה חזקה כזו במבט. אם שמעון הוא המלך שלי, עובדיה הוא הסגן.


היו לי שיחות מרתקות עם עובדיה. הייתי מספר לו על הכיתות אצלנו, על זה שתמיד ישבתי במקום האחרון, איפה שאף אחד לא רצה לשבת למה המזגן טפטף שם כמו מבול מהגהינום. על זה שחטפתי באצבעות שלי בשביל כל עם ישראל. כל הרבנים שהיו אצלנו היה מרביצים לי. פעם צעקתי על אחד מהם בפנים: הרב! אלוקים לא נתן לי מספיק שכל כדי ללמוד תורה, תרביץ לו, מה אתה רוצה ממני.

אמרתי את זה מהלב, אני אוהב תורה ואוהב רבנים, זה פשוט עף כמו אנל'א יודע מה מהפה שלי. הרב נהיה אדום, החטיף לי עד שהסרגל נשבר.

אחר כך בערב אבא שמע את הסיפור ורץ החוצה, הלך ישר לבית של הרב, אמר שהוא יראה לו מי זה עודד, אבל אמא הלכה אחריו ושכנעה אותו להוציא את העצבים שלו על החלון התקוע בחדר ילדים.

אבא משך אותו בכזה תסיסה, שהחלון התעקם לגמרי. כל מי שראה את החלון חשב שטרקטור שעבד למטה בחצר הרים את הכף שלו למעלה ונתן לחלון לטיפה.


תכל'ס עובדיה לא אמר הרבה. בעיקר הקשיב, ואז צחק ודפק לי על הגב, לחץ לי על האף וחיבק אותי ואמר: יעיוני, ככה זה. גם אני חטפתי, גם שמעון חטף. גם אבא שלי ושלך חטפו. ככה לומדים. עם כל מכה זוכרים יותר טוב את מה שלומדים. זה נכנס לך טוב טוב לעצמות.

קיבלתי את זה. הקסם של עובדיה היה משהו משהו.


דמיינתי איך אבא טרבלסי אומר לי לבוא לבקר עוד פעם, ולומד בערב כמה דקות מהספר אורות התורה של רבי סיסו פינטו זכרונו לברכה. עובדיה היה קולט פי כמה יותר מהר ממנו, ושמעון רק היה עושה את עצמו כאילו זה מעניין אותו, למה שאבא שלו יהיה מבסוט.


וזה בעצם העניין. אני לא ראיתי בית רקוב עם עכבישים. אני הייתי האורח של טרבלסי. ציפ ראתה אותו כמו תיאטרון בלי הצגה, בחורף, בלי חשמל ועם רוחות פרצים. מה הפלא שהיא לא הצליחה לחכות עד שגמרתי את הקוסקוס, ואמרה:

קלמי, אני מחכה לך למטה.

בלעתי בשניה את מה שנשאר, לא יכולתי לתת לה ללכת לבד. ליוויתי אותה עד תחילת מחנה ברקוביץ ואמרתי לה שתגיד לאמא שהלכתי לישון אצל הרב ויינגרטן. היא אמרה שהיא לא משקרת, אז הזכרתי לה שהיא אמרה לאמא שרויזי פרקש בחיים לא ניסתה לשכנע אותה להצטרף לתא הנוער של מרצ.

ציפ לא ענתה והלכה משם.


למחרת בבוקר, מתי שבאתי הביתה לפני הלימודים, אמא לא שאלה כלום ורק חייכה. היא אמרה לי שאלמד הרבה תורה ושאמהר כדי להספיק את התפילה בתלמוד תורה. היא נתנה לי טוסט פיצה עם מלא סחוג מלמעלה, ואמרה שאשכנזים כמו ויינגרטן חושבים שילדים אוהבים לאכול את הלחם שלהם עם ממרח שוקולד, אז שלא יתפלאו אחר כך למה האורחים שלהם זורקים את הלחם בפח וקופצים לאמא לקבל אוכל נורמלי לתלמוד תורה.


לא יודע איך אמא שלי נשארה כזו אסלית למרות כל החברות הפולניות שלה.

------------
שאלה לקוראים:
האם הסיפור מיצה את עצמו? האם יש עוד נכונות לקרוא עוד פרקים? (יש לי עוד המשך)

@עדיאל @משויטט @שני זאת אני :) @שרה מגן
 
השלב הזה מיצה את עצמו.
אבל אם תהיה לעלילה התפתחות או התקדמות לאנשהו,
תהיה נכונות לקרוא וליהנות מעוד הרבה פרקים:)
 
מורגש שיכול לקרות משהו.
אם המשהו יקרה
(יקרה לקלמי משהו שמאלץ אותו לעוף החוצה מהביצה שהא נמצא בה כרגע,
לכל כיוון שהוא. לדוגמא.)
זה יהיה מעניין:)
אם הוא ימשיך להיזכר איך הוא היה מדוכדך ולספר עוד כמה פעמים שהוא הלך לפה ולשם,
זה עלול למצות ת'צמו.
(הגיוני מאד שהוא יתקדם בדרך מסוימת ואח"כ יפול שוב. אבל לא הכל בבת אחת...)
מקווה שהייתי מספיק מובנת.
הסיפור, בכללותו,
מעניין מאד.
 
הגענו לסוף שלב ההכרות עם הדמות, עם הרקע, עם הסיבות והתוצאות. עכשיו צריך לבוא הקונפליקט. משהו שיהפוך את הקערה על פיה ויתן טאצ' וסיבה לכל מה שסיפרת. סיפור טוב מקדם (או אמור לקדם) את הגיבורים ולשים אותם במקום אחר, חדש, משובח יותר, והדרך למקום החדש הוא התהליך - הוא זה שמעניין פה.

קדימה, לעבודה.
 
פרק כ' | ציפי. הווה.

התקופה ההיא הייתה קשה לכולנו, אני לא מכחישה.

קלמי וצורי עם השגעונות שלהם, כל אחד והשגעון שלו. לפעמים עברה לי מחשבה בראש, לא הכי יפה, ששניהם שדדו מחסן של שגעונות. הם היו כאלו אחים מוזרים.

קלמי עם הדיבורים שלו על התאבדות, צורי עם הניתוק התלוש שתמיד אפיין אותו. הכל התעצם מאוד אחרי שאבא עזב. צורי פשוט מילא את החדר בארגזים של חוברות ישנות ובספרים יהודיים עתיקים, והלך ואיבד קשר עם העולם מסביב.

עם קלמי העניינים היו גרועים יותר, מבחינתי.

ראיתי אותו מסתובב בבית, הולך לתלמוד תורה הפתטי שלו בבוקר וחוזר בערב, עם אש מרה וכהה בעיניים ועם תסיסה פנימית, עם חריקת שיניים, עם חוסר יציבות שמקרין ממנו החוצה כמו הכור בצ'רנוביל בדקות הראשונות אחרי הפיצוץ. יכולתי לשמוע את מחשבות הייאוש שלו, את הרצון להיות 'גבר' ולהתאבד, איזו זוועה.

אני מודה שפחדתי לקום בוקר אחד מדפיקות בדלת שיבואו לבשר לנו שקלמי סגר עניין. זו הסיבה שלמרות הסלידה של ממר ויינגרטן, דחפתי את אחי להיות איתו בקשר. ראיתי שהטיפוס הזה עושה לו טוב, נותן לו תחושת ביתיות טובה. שזה היה דבר בעיתו ואולי גם הציל את המצב. אחרי הפעם הראשונה שהוא בא לבקר אצל הווינגרטנים, קלמי היה פשוט שונה. כאילו קיבל זריקה או חומר כימי. רגוע, מפוייס יחסית, אפילו מהורהר קצת.

נכון שלמחרת הוא כבר היה בדירה הריקה והאיומה, מכווץ כמו חתול חולה בכַתֶּמֶּת סופנית, ועדיין. אני מאוד מעריכה את המאמצים שויינגרטן עשה בשבילו.

היום אני יודעת שקלמי היה במרחק פסיעה מלוותר, והרב ויינגרטן היה זה שדחף אותו אחורנית. ככה שלמרות שבסופו של דבר הוא הצליח במטרה הנבזית שלו והפך את קלמי לרווק החרדי היציב והמתבגר שהוא היום, זה שנמצא בישיבה מבוקר ועד ערב - אני יודעת שבלעדיו לא היה היום חס וחלילה קלמי. לפחות לא עם דופק.

ינון שלי לא מבין את הדאגנות הזו. הוא חושב שכל אחד צריך לחיות את החיים שלו. אני מסכימה איתו חלקית בלבד, כי לפעמים חייבים לקחת יוזמה. וכן - קורה שצריך להכנס לחיים של אנשים ולהרים אותם, גם אם הם לא מתלהבים. בעמותה שלי, הבונות היוצרות, אנחנו עושות את זה בדיוק. מנסות לשנות לאנשים את תפיסת המציאות הפסימית שלהם. ללמד אותם לחשוב חיובי ולהבין שכל הקונפליקטים האזוריים מסביבנו הם לא גזירת גורל אלא תוצאה ישירה של תכנון מדוייק של אנשים מסויימים. כל מיני טיפוסים אגוצנטריים מחליאים כמו אלו שמתדלקים את הסכסוך הישראלי-פלסטיני מסיבות אישיות לחלוטין.

אני מאמינה שאפשר לפתור את הסכסוך תוך דקות, אם רק נשכיל לסלק את גורמי השוליים שלקחו שליטה על החיים שלנו ושל הפלסטינים בעשורים האחרונים. בכל בחירות אני מחזיקה אצבעות שמרצ תצליח להקים ממשלה ולהעיף מהשיח הפוליטי את הקיצונים. נכון שעד היום מרצ עוד לא שם, אבל אני מאמינה.

מאותן סיבות ומאותה ראיית עולם ליברלית וחיובית, יזמתי והקמתי גם את האגף השני של העמותה, עולם חופשי ויפה, ושם אני מנסה בכל כוחי לעזור לצעירים חרדיים לצאת מהמסגרת הנוראה והכובלת שלהם. אני מאמינה שעמוק בלב כל הצעירים החרדיים רוצים לעזוב ולבעוט במוסכמות ובגדרות שהרבנים והפוליטיקאים הקימו. גם אצל החרדים, איכשהו השליטה נמצאת אצל גורמים מאוד בעיתיים, ולפעמים אלו לא הרבנים אלא עסקנים ולוחשי אוזניים למיניהם.


החיים מסובכים, אני לא מכחישה. ולעיתים אלו דווקא קשרי משפחה שמגבילים אותנו. כך למשל עם עולם חופשי ויפה, אנחנו לא נמצאות איפה שהייתי רוצה. קלמי לא נותן לי להתמסר לאגף הזה באמת. לכן הוא מדשדש, אולי גם בגלל התפילות של רבקה שיינבאך...

הרבנית הלבבית הזו ממאה שערים אומרת לי בכל ביקור: ציפי, את חושבת שאת יכולה לעשות מה שאת רוצה. השם בשמיים צוחק עלייך, חמודה, ולא מרשה לך לחלן את הבנים שלו. לכן למרות שאת משקיעה ומשקיעה, את יודעת טוב טוב שאת לא מצליחה כמו שרצית, ו'עולם חופשי ויפה' לא מביאה כמעט תוצאות, למרות שמרצ דואגת לך לכסף כמו מים.

וכשאני פותחת את הפה כדי למחות בנימוס - בחברת רבקה הקסימה אני תמיד מנומסת; כולן מנומסות בחברתה, תופעת טבע! - היא מחבקת אותי ולוחשת: ואני גם אומרת כל יום את התיקון הכללי של רבי נחמן, ומכוונת מכל הלב שלא תצליחי להרוס לנו את הנוער...

אחר כך אני מעבירה נושא ומדברת איתה על הסכסוך הישראלי פלסטיני, נושא שמדבר לרבקה כמו נושא החייזרים שאולי נחתו בטנסי לפני מאתיים שנה, ושנינו מפטפטות רבע שעה-עשרים דקות עד שאנחנו חייבות להפסיק. היום אני כבר לא יכולה להתנתק מהעולם ליותר מהזמן הזה, יש לי יותר מידי עיסוקים על הראש, ובלי סוף נשים שצריכות ומחפשות אותי. אני משלמת את המחיר הזה בסיפוק, אני שמחה להיות מאלו שמובילות היום את השינוי החברתי של מחר.

ככה יוצא שכמעט כל ביקור שלי אצל רבקה נגמר בצורה דומה: אני והיא מנסות לומר כל אחת את המילה האחרונה, בקושי מצליחות להיפרד. אני מנסה לדחות עוד כמה שיחות בוערות ולהתעלם מעוד כמה הודעות דחופות, ותוך כדי אנחנו ומבטיחות אחת לשניה שבביקור הבא ננצח בוויכוח.

כשאני יוצאת אני מחביאה את המכשיר הסלולרי שלי בתיק, ויוצאת הכי מהר שאני יכולה מהשכונה השחורה הזו, מאה שערים. תמיד יש לי פחד שיסקלו אותי משהו, ושיזהו אותי מתחת לכובע קש הענקי שאני עוטה על עצמי, זה ומשקפי השמש הענקיות והשמלה הכחולה.

כשינון רואה אותי עם כל התפאורה ההזויה הזו, הוא מלטף לעצמו את הסנטר, מהדק את המשקפיים שלו על האף, ואומר בקול קולנועי עם עיניים רציניות שבתוכן רוקד שד ציניקן קטן: לא תשמעי ממני מילת ביקורת, מצטער - ואז מחייך את החצי חיוך שלו ומדשדש חזרה אל חדר העבודה וסוללת הטלפונים.

אין, פשוט אין על האיש שלי.
 
יריעה מטלטלת.

קראתי בשקיקה אחת (איזה שעתיים בתעריף לילה, על החשבון), למרות שלא חשבתי להישאר ער עד כל כך מאוחר בשביל זה. נסחפתי.

הסגנון ידוע, הכישרון מתפרץ, ועל הקילוח דובר וידובר.

הרצף שלי אולי יועיל לחדד את ה'בעיה' המרכזית בסיפור (אם יש כזו).

אתה מתחיל את העלילה בסיפור בריחתו של קלמי מבית הדודה והדוד המרושעים ומקערות הדגים של קלפהולץ, וכל הסיטואציה נוגעת עמוק בלב.

אחרי תחילת הפרק השלישי אתה צולל לאקספוזיציה ממנו טרם קמת. כל הסיפור מפרק ג' ואילך מספר, בקפיצות, רק על מה שקרה שנים לפני כן. וזו סיבה מרכזית מאוד לתחושת העייפות. אי שם במוח - קלמי עודו יורד במדרגות ההן, וזה נשאר בלתי פתור לאורך עשרים הפרקים הבאים.

הפיצוי הוא סיפור ההכרות שלו עם הרב ויינגרטן, והצלתו מידי זקי. החלק הזה מעניין ומרגש, למרות שהוא רץ על בסיס מאוד נדוש. המחנך הצדיק והסמכותי שניער את העבריין מטיל האימה.

ואז מגיחה ציפ (ציפי מהבית), ושם התפרים הופכים להיות יותר גסים. למרות שהיא דמות מרתקת לכשעצמה, היא די קוטעת את רצף העלילה. אני יותר רוצה לקרוא על קלמי, על התמודדויותיו מאז ועד היום, כי הוא בסיס העלילה.

כל פרק בנפרד הוא ממתק שמכיל הרבה סוכריות קופצות. הרבה נושאים קשים, כמו בדידות, נטיות אובדניות, אפליה עדתית, הורים גרושים, קשרי ילדים עם הורים גרושים, אלימות בקטנה, שמאלנות, הסגרת אבא ל'אגף עברייני משפחה' (אחלה הגדרה), חיכוכי דת בין ילדים להורים, סגולות וקמעות ונרות ישועה, יועצי נישואין, בריחה מהבית ועוד ככל שיספיק בעדנו הזמן..

אלא שבעלילה רבת פרקים, הסדר והתפיסה הכרונולוגית (כלומר, שהקורא יבין מי נגד מי, מתי איך ולמה) חשיבותם מכרעת. אחרת אתה מאבד הקשר, ואתה יכול להמשיך ליהנות מכל פרק בנפרד, להתמוגג מנחת על כל ביטוי ושחיטת פרה, אבל כסיפור אחד מסודר – פחות.

זה למה, לטעמי ולדעתי, הגענו לסוג של מיצוי. לא כדאי להמשיך סחור סחור, אם הכוונה היא להגיע בסופו של דבר לעלילה שלמה.

אבל בהחלט מדובר בעונג ממכר, למי שטרם השכיל להצטרף.

גולת הכותרת, אולי בגלל ששם אתה פורק את יצר ההיתול בתוך הסיפור המורכב–שלא-לומר-קשה הזה, הם השמות והכינויים, שם אתה פורח כמו כלנית באביב. השמות הללו הם חותמת המים על יצירותיך; שדכנית בשם רבקה שיינבאך שחייב להיות אחת כזו במציאות, הרב קלמיאל, אבשלום דוכיפת, חכם סוויסה, חלום וחדשנית, סרפדית ממן, גם מסטיק בטעם תפודים, עיתון הספורט "בוקס לפנים", ואפילו מחלה: כתמת סופנית.

שהשם יהיה בעזרך..

שוב תודה על העונג
 
מנסה להעלות את הפרק...
קשיים טכניים...
הודעות שגיאה...
החיים של קלמי לא קלים!!!
 
נערך לאחרונה ב:
מעלה בכמה הודעות בגלל קושי טכני של האתר.

פרק כ"א | קלמי.


יצאתי החוצה. השמש כבר עמדה בדיוק מעליי, אמצע הצהרים, והתחלתי להזיע בכמויות. יום שישי, באר שבע, בטוח שיהיה חם כמו מאפייה.

העברתי את הצ'ימידן לכתף השניה, והנחתי את את המזוודה בין הרגליים. באמת שלא היה לי מושג לאן ממשיכים מכאן.

נזכרתי שהשארתי בכביסה את הבגדים, מה שהסביר למה הצ'ימידן היה קליל יחסית. הלוואי הלב שלי היה קליל ככה.


התלבטתי מה לעשות. יכולתי לחפש אוטובוס לירושלים, לעשות שבת בישיבה וזהו, יכולתי להתקשר לרב ויינגרטן שבטח יריץ עליי את כל הטריקים שהוא מכיר כדי שאחזור לנחמה ויואל, אולי גם לעשות שבת אצל מיימון מהפנצ'רייה. זה תמיד אומר לי שהוא רוצה שאבוא להיות האורח שלו שבת.

לא יודע, וואלה, לא היה כוח לעשות כלום. רק עמדתי ונצליתי בשמש, החליפה הזולה שקנו לי בבר המצווה תלוייה עליי עקום, מחזיק את המגבעת ביד, מרגיש את הזיעה זורמת לי על הגב כמו מפלי הבניאס.


אני חושב שהייתי גם אדום מאוד. האמת שהתפרצה פתאום מהלב המפוייח של דודה נחמה הטריפה אותי. התחשק לי קצת לבכות. איזה מן חיים אלו, להיות המצווה של מישהו. לא בא לך לארח אותי? גם לי לא בא לגור אצלכם. כאילו שכזה כיף שם, אפשר לחשוב. כולה מקום להגיע שם פעם בכמה שבועות. כאילו שגם אז יש לי מנוחה, כן? הרי באותם ביקורים אני המשרת שלהם, הנער שליחויות, המנקה, הצבעי והשיפוצניק גם יחד. כל יום שישי ומוצ"ש. תבוא-תלך-תשטוף-תחליף-תקנה לי עוד עראק בסופרמרקט שׁוֹס.

יואל בחיים לא עושה כלום בבית, חוץ משיהוקים ורביצה וגיחות איטיות לארון לבדיקת מלאי הבקבוקים. איזה אפס מהלך.


בפעם הקודמת שבאתי לבקר אותם הם שלחו אותי לכמות שליחויות עצומה. להתרוצץ בכל באר שבע, רגלית. בעיקר שקיות של בישולים לחברות המסכנות של נחמה - אלמנות ובודדות וחולות, אין לה חברות נורמליות. זה היה היום שישי שלי. בזמן שהחברים שלי הגיעו לבתים חמים עם ריח של הכנות לשבת ועם משפחה ששמחה לראות את הבן יקיר חוזר מהישיבה - אני הסתובבתי מזיע ומצוברח ברחובות באר שבע, מחפש כתובות, נכנס לחצרות מוזנחות ומסתכל לכל הכיוונים לראות אין בסביבה להקה של כלבי בר. וכל הזמן מחזיק בקצה האצבעות את צרור השקיות של נחמה, נזהר לסתום את האף שלי כמה שיותר הרמטי. רק מהריח אפשר להפסיק להיות רעב לכמה שעות.
 
נערך לאחרונה ב:
וכמובן - כל השליחויות רק אחרי שגמרתי עם הדגים של קלפהולץ. עוד בעל חסד. אם אתה רוצה שאלוקים יאהב אותך, תשלח לאנשים עד הבית דגים פרוסים וטחונים, אל תגיד להם לבוא אליך בשעה עשר בערב ביום חמישי פעם בחודש, ולקבל ממך את התלוש הדביק שלך, שאיתו צריך ללכת אחר כך ל'קלפהולץ דגים' בשכונה החרדית של באר שבע, לחכות בתור עד שהריח של הקרפיונים נכנס למשקפיים, ואז ללכת הביתה עם שק קטן של דגים שלמים עם עצמות בגוש קפוא שקלמי צריך להילחם עליו שעה.


מה שהקל עליי עם הדגים הייתה המחשבה שהם הגיעו מקלפהולץ. ככה הייתי נכנס בהם עם כל הכוח, מפרק להם את הצורה, בכעס, שמח לשבור כל זכר למתנה של קלפהולץ. הרגשתי משרת פולני של בעל אחוזה במאה השישה עשר. הדודים היקרים שלי עשו ממני כלום.


בעצם, לא בטוח. אי אפשר לקחת כלום ולהפוך אותו לכלום. מקסימום להשאיר אותו כלום. אוף, הסתבכתי עם עצמי.


ניערתי את עצמי, חשבתי בלב שאם נחמה הייתה יורדת עכשיו וקוראת לי לחזור, כנראה הייתי חוזר. באמת שאני צריך איזו פינה משלי. גם היא נראית כמו שהיא נראית. תכל'ס הייתי שבוע בישיבה, כמעט לא דיברתי עם אף אחד, רוב השיעורים לא הבנתי כלום, המשגיח שותה ממני את הדם עם קשית כמו ערפד - ממש חיכיתי להניח את עצמי במקום משלי. לפעמים אני מנסה להבין איך המקום הלא מוצלח הזה נוסד על ידי שרה דולצ'ה, שהייתה לפי מה שהבנתי רופאת ילדים ערירית וניצולת שואה. היא בטח נתנה את כל כולה כדי שהישיבה תהיה מקום מגניב ושהבחורים שם יהיו מאושרים. והנה מה יצא לה. מקום עצוב שאני אישית מת לעוף משם כבר. נו, מה אני יכול לעשות. הרב ויינגרטן מדבר איתי בלי סוף להמשיך, אז אני בינתיים שורד.


ככה עמדתי על המדרכה כמו אשת לוט. מלא מליחות פנימית כזו, באותו רגע יכולתי כמעט להרביץ לכל מי שעבר מולי רחוב. לא משנה הגודל והגיל. מה זה רציתי שנחמה תבוא ותקרא לי, רציתי לעלות. אבל לא רימיתי את עצמי. ידעתי שנחמה בחיים לא תבוא לקרוא לי, היא לא הטיפוס. אפילו אם המשמעות היא שהדגים של קלפהולץ ילכו קאפוט.


טוב, מה לעשות. התחלתי ללכת, העיקר לזוז, אחרת השמש תעשה ממני חביתה. הרמתי את המזוודה המעצבנת עם פינות הפליז, התרגזתי למה יואל לא יכל למצוא בשבילי גרוטאה פחות כבדה, ונסחבתי ככה לפנצ'רייה. שמחתי שאני בבאר שבע. בירושלים אני לא יכול להרשות לעצמי ללכת עם כזה פרצוף, למה אולי הרב ויינגרטן פתאום יצוץ מולי - האיש יודע לצוץ כמו אנל'א יודע מה - ויכריז שאסור לי להמשיך ללכת עד שאני לא ימרח על הפרצוף שלי חיוך ותקווה. הוא לא מרשה לי להתדכדך. שיהיה בריא...
 
*


לא חשבתי בדיוק לאן אני הולך, בראש שלי שמעתי שוב ושוב, בְּלוּפִּים, את כל הרשעויות הקטנות של נחמה, אלו שהיא פולטת אפילו בלי כוונה רעה. כל הגיחוכים של יואל, הרמיזות של שניהם על ההורים שלי ועל המשפחה שלי. איזה אנשים רעים.


אבל אני לא אתן לעצמי להיות נמושה, ולא אבכה כמו אחד שאין לו חוט שדרה. בסך הכל אני רק רבע אשכנזי, ככה שבגדול אני עשוי מחומרים טובים. אני יהיה בסדר. במיוחד שאני חצי קווקזי. בטח יש לי איזו גבורה איפשהו באישיות.


המחשבה הזו עודדה אותי טיפונת, וככה התעסקתי איתה עד הפנצ'רייה. חושב כל הדרך על ג'וסלי, הספורטאי הקווקזי שזקי לא מפסיק לדבר עליו. כל היום רק ג'וסלי. איך ג'וסלי התנפל על ההוא, איך הכניס ברכייה לההוא, ואיך חנק את ההוא בשניה שהם עלו לזירה. ג'וסלי-ג'וסלי-ג'וסלי. כל היום. זקי הוא זה שלימד אותי איזה כבוד זה להיות קווקזי. איזה אנשים גיבורים שהם. כולם חזקים, בריונים, בלי פחד, לא רואים ממטר.


אבל דווקא בג'וסלי הוא פספס. חוץ מזקי כולם כבר מעודכנים בחדשות: ג'וסלי עכשיו ברוסיה, שוכב כמו חצי מת באיזה בית חולים דפוק בסיביר. מתברר שהוא בכלל שודד בנקים מצרי מוכר שהיה פעיל בעיקר בקהיר, ויום אחד הוא עשה לעצמו סוויצ' קטן במוח, למד קצת רוסית, ועבר לחטוף ילדים של אוליגרכים. בהמשך הוא החליט לעשות מעצמו מזכיר העולם ונהייה ספורטאי, המציא סיפור חיים שלם שלא היה ולא נברא.


חה, כולם מדברים על זה. איך המוחבראת של מצרים שמעו שהוא ברוסיה, דיברו עם החברים שלהם, ואלה שמחו לעזור לאולגרכים ומצאו צ'יק צ'יק את הבחור, שברו לו כל עצם בגוף שאפשר לשבור, ואחר כך זרקו אותו במחנה בסיביר, שירקב שם.


אני מקווה לא להיות באזור מתי שזקי ישמע את זה.

ככה חשבתי לעצמי - ונכנסתי פנימה לתוך הפנצ'רייה של מיימון, שמח על הצל ומנסה לא לנשום את הרעש.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

הכותרת לא באה להתריס היא באה להדגיש מצב
ולא לא באתי לומר שאבא או אמא עם ילד או שניים זה לא אתגר
אבל שימו לב
בעוד אתם בונים על ההורים לרוב פסח ולכן מכשירים פיסת שיש קטן לפינת קפה. מדף במקרר. ובארון
כי מילא רוב החג נהייה אצל ההורים
ההורים והרווקים בבית קורעים את עצמם [תזכרו זה לא היה כזה מזמן]
כן אמא שלך לא נחה כבר 3 שבועות

להפוך בית שלם 100+ מטר של ארונות כיורים שולחנות מטבח סלון כיסאות מזווה מיטות
לכשר לפסח
לאפשרות שאתם וילדכם הסתובבו בחופשיות עם מצה ואפיקומן שסבא קנה
לא נכנסתי להוצאות המטורפות שקצת עוברות לידכם. למה שתקנו מצות יין או חסה או נייר כסף לציפוי המטבח
ושוב לא בהאשמה ולא בטרוניה אלא כנתון מציאותי
אז זו''צ יקר קצת שימת לב
לפרגן לבוא לעזור חצי יום
לפרגן ארוחה לעובדים בבית [הבית שלך חמץ המטבח שלהם במרפסת שרות]
לתת מילה טובה או שוקולד
והחשוב מכל
מעשרות להורים
הם חשובים יותר מכל כולל ארגון או קמחה דפסחא הם ההורים שלך

והם יממנו לך את ארוחות וסעודות החג
בס"ד

ההבדל בין נוכלות לבין כישלון



לפני כחודש נערך בבני ברק מיפגש מאוד מעניין של גוף הנקרא "הפורום להגנת הצרכן" והוא עסק בעיקר בדרכים למניעת נפילות נדל"ן בהם הציבור החרדי "מומחה" ליפול חזור ונפול.

הנוכחים, מומחים איש איש בתחומו, תיארו את הנוכלויות הרווחות היום ותיארו בצבעים קודרים ואמיתיים את המצב בכי רע, היו שם גדולי הדיינים שדיברו על הצורך להבטיח שהדור השני לא עושה שטויות עם הדירה שקיבלו מההורים וכן הלאה.

כאשר ר' איצ'ה דזיאלובסקי העניק לי את רשות המילה האחרונה (בגלל שאיחרתי – הרגל נעשה טבע) בקשתי מהנוכחים שלא יישפכו את התינוק אם המים, כלומר שלא יביאו אנשים למצב שבו הם חושדים בכל מה שלא זז שהוא נוכלות, הדבר הזה טענתי עלול להביא לשיתוק מוחלט של שוק השקעות הנדל"ן החרדי אשר היה והינו הקטליזטור הראשי של הציבור החרדי בדרכו לנישואי ילדים ברוגע ושלווה, המסר המרכזי של שתי דקות הנאום שלי זה מה שאתם הולכים לקרוא באלף מילים הבאות: לא כל עסקה כושלת היא אשמת המשווק!

צרות אחרונות משכחות את הראשונות וכך שכחתי מזה לגמרי, אלא שהשבוע פורסמה כתבה בעיתון 'דה-מרקר' (מי שלא מכיר לא הפסיד - מלא באהבת כסף ושנאת חרדים) כתבת תחקיר עומק אודות תופעת העוקצים בציבור החרדי הכרוכים במבצעי 10/90 הזכורים לשימצה.

מה שלא אהבתי זה ההתמקדות במתווך חרדי מסוים כאילו הוא שורש הרע בעולם כולו ואיך מלאו ליבו כביכול, ומעשה שהיה כך הווה בעשרות עותקים ברחבי הארץ שרובם מוכרים לי היטיב:

אברכים שחושבים שהם אנשי-עסקים פותו בידי אנשי-עסקים שחושבים שהם אברכים לקנות דירות פאר בערים שהם מכירים רק מחלונות האוטובוס בדרך למירון, נתניה ובת ים מככבות בכתבה אך זה לאורך כל הארץ בערים אשר אברך ממוצע מכיר את שמותיהם רק מהתרעות פיקוד העורף (או מהנפילות שאחריהן) ומעולם לא ביקר בהן.

אז איך משכנעים אברך כולל חסידי בן 22 שקיבל מההורים חצי מיליון ₪ לצורך יחידת 'סליחה' בביתר, לרכוש פנטהוז בהרצליה בארבע מיליון ₪ ?

מספרים לו שזה מבצע מיוחד שהתגלה רק למתווך בגילוי שמימי וכעת צריך רק לשלם עשרה אחוז שזה ארבע מאות אלף שקל ואת המאה הנותרים להביא למתווך על הגילוי הנפלא.

ואיך הדלפון שלנו יממן את מה שעשירי טבריה מתקשים?

כאן מגיע החלק השני של הגילוי אליהו – המתווך יודע לנבא כי בעוד שלוש שנים, כשיצטרכו להשלים את הרכישה הדירה תהיה שווה חמישה מיליון, ואז האברך דנן יתברר כסוחר מוצלח ביותר אשר ימשוך חזרה את הארבע מאות ועוד מיליון רווח נקי וכך לא יצטרך לגור בדירת הסליחה אלא בדירה גדולה המרחיבה דעתו של אדם ומרחיבה ארנקו של המשווק.

אז איפה הקצ'?

שעכשיו זה "אחרי שלוש שנים" ומתברר כי המחיר הכי גבוה שאפשר לקבל על הדירה הוא שלוש וחצי מיליון ואחרי ההוצאות מגיעים לשלוש מאתיים נטו ביד, מה שאומר שלפעמים עדיף לאותו אברך לעשות "ויברח" ולהותיר את הארבע מאות אצל החברה והמשווק ולחזור ליחידת הסליחה אבל וחפוי ראש, והפעם כשוכר...

זה פחות או יותר המסלול שאותו עוברות בחודשים אלו מאות משפחות מאנ"ש שכל מה שהם רצו זה לחתן את הילדים בכבוד וכעת הם מרוסקים לחלוטין וייקח להם שנים רבות אם בכלל כדי להתאושש מהתהום הכלכלית שהם הוכנסו אליה בידי משווק פלוני.

אך עשרת הקוראים כאן יודעים שעד כאן הייתה רק ההקדמה, כעת נתחיל עם הניתוח הכואב של הנתונים ואת הצד של לימוד זכות:

ובכן, קודם כל צריך לדעת שרבים מאוד הרוויחו בפריסיילים ותכניות דומות הרבה כסף, פגשתי ועודני פוגש כל יום אברכים צעירים ומבוגרים שהרוויחו סכומים אגדיים בשנים האחרונות כתוצאה מהפטנט הזה, לא ערכתי מחקר עומק אך מהתרשמותי המרוויחים רבים בהרבה על המפסידים וחבל שאת זה שומרים בסוד מאימת המצ'ינגים, הסיבה היחידה שמספרים לי על כך זה או כדי לשאול איך לעשות את הסיבוב הבא או כדי להתייעץ איך לצמצם את המסים העצומים (ברוך השם, כשיש מס סימן שיש שבח).

כל מי שקנה דירה בירושלים במחירי פריסייל של עשרים ומשהו אלף עשה את המיליון הזה, כך גם רבים שהשקיעו בחלק מהפרוייקטים בבן שמן וכך גם במקומות נוספים אשר המחירים עלו שם דרמטית ולקחו איתם את המשקיעים כלפי מעלה.

אז מה קרה בכל הפרוייקטים הכושלים?

שני דברים, הראשון שלא ידוע לי אם קרה זה הקפצת מחירים, מאוד ייתכן שמשווק מסוים יבוא לקבלן שיש לו כבר פריסייל ויגיד לו במקום למכור ב3.9 אביא לך קונים בארבע מיליון ואז מקבלים תרי זוזי: מאה אלף מהקבלן ועוד אחד מהלקוח, חד גדיא דזבין את אבא.

זה נורא לשמוע שיש דברים כאלו וטיפש מי שנופל לכך אך מי שיותר טיפש ממנו הוא מי שמאמין שאפשר למנוע דבר כזה באמצעות בירור אם המתווך אמין: גם המתווך האמין ביותר לא יעמוד בפני ניסיון של מאתיים אלף ₪ רק מלאך יוותר על זה ולא ניתנה תורת העסקים למלאכי השרת.

אך הדבר הזה לא מתקיים בדרך כלל משום שרוב הקונים יודעים לבדוק בערך את המחיר בסביבה ולא נופלים לבורות עמוקים, מה שכן קורה זה הדבר השני ועליו ברצוננו לדבר:

המחיר פשוט לא עלה, ולפעמים אפילו ירד.

כן רבייסיי, מחירי דירות לא רק עולים, לפעמים הם גם יורדים, כגון למשל בתקופת מלחמה.

עד מלחמת שמחת-נורא המחירים בנתניה למשל אכן השתוללו כי הצרפתים קנו שם בהמוניהם והוא הדין בצפת שהאמריקאים עטו עליה כי אצלם אין הבדל בין ירושלים לצפת, באמריקה זה מרחק סביר לנסיעה יומיומית לעבודה, אז מישהו משווק להם את זה כירושלים לעניים והם קנו וקנו והמחירים עלו ועלו והייתה היתכנות מסויימת לעלייה צפוייה.

ואז הגיע המלחמה ואין חוצניקים, ועוד מלחמה ועוד מבצע ושום דבר לא חזר לעצמו ואפשר לקלל את איראן (מגיע להם) ואת החמאס (עוד יותר מגיע) אך זה לא יעזור לעובדה הפשוטה שמחירי המגדלים שיועדו בעיקר לאוכלוסיות אלו צולל.

לא בהרבה, אך מספיקה ירידה של 8% כדי שכל העסק יהפוך להפסד.

זה נכון שמעצבן שהמשווק ניבא שהמחירים יעלו והם לא, אמנם אמרו חז"ל שנבואה ניתנה לשוטים אך האמונה כי יש למישהו נבואה ניתנה לשוטים גדולים עוד יותר... כל בר דעת העושה עסקים יודע שבכל הקשור לניבוי עתידות - המשווק ועטיפת המסטיק יודעים לנבא באותה מידה ומי שמסתמך על הבטחות אודות העתיד (כולל אלפי אברכים שנופלים היום בפריסייל של המחר שנקרא פינוי בינוי המבוסס על אותה נבואה כמעט) אין לו לבוא בטענות אלא על עצמו, לא המשווק נשך לשונרא.

מקווה שהצלחתי להסביר: לא כל עסקה כושלת היא נוכלות ולא כל ירידת מחירים היא עקיצה, בכל עסק ייתכן מאוד הפסד ומי שלא מוכן לכך שלא ייכנס לעולם ההשקעות.

אז להפסיק להשקיע בנדל"ן?

חלילה, כמה שיותר להשקיע בנדל"ן וכל המרבה הרי זה משובח – ואם ירצה השם ויהיה זמן נרחיב אולי בטור הבא על "מה כן" – אך רק עסקאות נטולות הימור על כל הקופה, כך שגם אם נגזר עליך להפסיד זה יהיה רק קצת ורק זמני.

ברור לי שכל הדברים האמורים כאן ברורים לכל אחד מעשרת הקוראים וסליחה שבזבזתי את זמנכם אך אם זה ירגיע אבא סוער אחד -שכועס בכל ליבו על המתווך שכאילו הפיל את החתן שלו - והיה זה שכרי.



גילוי נאות: לכותב אין ולא היה שום אינטרס כלכלי בשום פרוייקט של פריסל והוא אינו קשור היום לשום שיווק לא במישרין ולא בעקיפין, המידע מובא ללא כל אינטרס כלכלי אלא כצדקה ושירות לציבור, לשאלות ספציפיות ניתן לפנות למייל והתשובות שם חינם וללא אחריות.
סיכום אירועים: איראן בלהבות - מהמחאות ועד לסף עימות עולמי

הרקע וההתפרצות (סוף דצמבר 2025):

המחאות החלו ב-28 בדצמבר 2025 בטהראן, על רקע משבר כלכלי חריף וצניחה חדה בערך הריאל. מה שהחל כזעקת סוחרים ואזרחים על יוקר המחיה, הפך במהירות לגל הפגנות חסר תקדים ב-187 ערים הקורא להפלת המשטר.


הטבח והחשכת המידע (ינואר 2026):
  • דיכוי אלים: המשטר האיראני הגיב באכזריות יוצאת דופן. לפי נתוני ארגון זכויות האדם HRANA, נכון ל-23 בינואר, מספר ההרוגים המאומת עומד על למעלה מ-5,000 בני אדם, בהם 4,716 מפגינים ועשרות ילדים.
    יש דיווחים לא מאומתים מצד האופוזיציה האיראנית על מעל 60,000 הרוגים!

  • מעצרים המוניים: למעלה מ-26,500 בני אדם נעצרו, וקיים חשש כבד להוצאות להורג המוניות בבתי הכלא.

  • חסימת אינטרנט: החל מה-8 בינואר הוטל מצור דיגיטלי כמעט מוחלט על המדינה כדי למנוע זליגת תיעודים מהטבח.

המעורבות האמריקנית - "הארמדה של טראמפ":
הנשיא טראמפ, שחזר והזהיר את טהראן מפני המשך הטבח, הכריז ב-22 בינואר כי "ארמדה" אמריקנית (צי ספינות מלחמה, כולל נושאת המטוסים אברהם לינקולן) עושה את דרכה למפרץ הפרסי. טראמפ הבהיר כי ארה"ב בוחנת אפשרויות תקיפה ישירות נגד מטרות שלטוניות אם לא ייפסק הדיכוי. ולאחר הדלפות על ממדי הטבח, הכריז "העזרה בדרך".


הזווית הישראלית והאזורית:
  • כוננות שיא: ישראל נמצאת בדריכות עליונה מחשש שהסלמה אמריקנית תוביל לתגובה איראנית ישירה או באמצעות שלוחיה (פרוקסי).

  • איומי נתניהו: ראש הממשלה נתניהו הזהיר כי אם איראן תבצע "טעות" ותתקוף את ישראל, היא תפגוש עוצמה שטרם הכירה.

  • איומי טהראן: המשטר האיראני הודיע כי במקרה של תקיפה, בסיסים אמריקניים ויעדים בישראל יהיו "מטרות לגיטימיות".

באשכול זה נמשיך לעדכן סביב השעון בכל התפתחות, דיווחים מהשטח ופרשנויות ביטחוניות.
עודכן אדר תשפ"ד
ראשית, גופי הכשרות
ברוב אשכולות בנושא 'השקעות בשוק ההון' בפרוג, משתרבב עניין הכשרות.
למען הסדר באשכול זה נעלה עדכונים בנושא כשרות.
אני אשתדל לסכם ולתמצת ככל האפשר.

יש 4 גופי כשרות
  • בד"ץ העדה החרדית - על פי פסקי הרב יעקב בלוי זצ"ל שהיה בקיא גדול בתחום שוק ההון והוא שהביא את פסקיו ועל פי פסקים אלו נוהגים עד היום בגוף כשרות זה. היום הכשרות בראשות הרב שלמה זאב קרליבך.
  • גלאט הון - על פי פסקי רבי ניסים קרליץ והרב שמואל ואזנר. שסמכו ידיהם על הרב יעקב לנדו שמכיר את שוק ההון לעומקו. הרב משה שטרנבוך ראב"ד העדה החרדית הוא מרבני 'גלאט הון'.
  • תשואה כהלכה – הרב שמואל דוד גרוס, רב חסידי גור אשדוד ועוד רבנים מוכרים וידועים בכל שכבות הציבור החרדי.
  • כלכלה על פי ההלכה- הרב אריה דביר, על פי פסקי הרב יוסף שלום אלישיב.

היום בכל החברות יש מסלולים כשרים, שמאושרים לפחות ע"י אחת מהכשרויות.
בין החברות שנמצאת ברשותם תעודת כשרות אפשר למצוא את:
אלטשולר שחם, אינפיניטי, הפניקס, הראל, כלל, מגדל, מור, מיטב דש, מנורה.

רשימות קרנות כשרות:

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה