י"ט - קלמי
ציפי עמדה שם כמו בבואה שלה בעוד חמש עשר שנה, ידיה על מותניה, קולה צלול:
אמא שלחה לך.
אמא שלי זכרה אותי. התקשיתי להבין אם אני מופתע, כועס, או פשוט לא מרגיש שום דבר. לא היה לי חשק לחשוב על כלום, הקיבה שלי שיגעה אותי אז פשוט התנפלתי על האוכל. רק אחרי שאכלתי חצי מהקופסה שמעתי את ציפי וראיתי שיש גם מזלגות בסוף השקית. היא עמדה בצד והסתירה בהצלחה חלקית את הגועל שלה מכל המאורה שלי.
הבנתי אותה, וואלה. כי היא לא ראתה את משפחת טרבלסי.
בדמיון שלי ראיתי בדירה את משפחת טרבלסי. אני חושב שהמצאתי את כולם מאפס. היה את אבא טרבלסי, מוצק, חזק, משחק כדורגל כל יום עם הבנים שלו, עובדיה ושמעון, ואשתו הייתה אמא אמיתית. כזו שלא מתווכחת עם אבא גם ברמז, וגם עושה לו כבוד, אחת כזו שכל מה שאבא אומר לה זה כאילו הקדוש ברוך שלח לה מסר דרך בעלה.
כשישבתי שעות על המיטה בחדר הילדים, שמעון היה בא לשבת איתי, מפטפט איתי קצת, מסתכל עליי כאילו אנחנו שווים. מדבר איתי. עם קלמי, בלי חוכמות. שמעון היה בגיל שלי, והוא העריך את זה שאני יותר דתי ממנו. לשמעון הייתה כיפה קטנה בגודל של זית, ואני חושב שגם היא הייתה שם סתם. היא יכלה לעוף לו ברוח או לעשות מה שבא לה, הראש מתחת ממילא לא היה שם לב.
שמעון התאמן כל אחרי הצהרים עם החבר'ה משכונת ג'ביית, שם היו משחקים גם היהודים וגם הערבים. הוא סיפר לאבא טרבלסי כמעט כל יום איך הוא מנצח על המגרש ומכסח את הצורה לערבים. שמעון היה המלך שלי.
עובדיה היה טיפוס תורני יותר. פה ושם ראינו אותו קצת פותח ספר. מעלעל ככה בקיצור שולחן ערוך בהוצאת מכון יאיר, עם הציורים החמודים בסוף כל דף. אבא טרבלסי היה טופח לו על השכם שלו, מלמטה, למה גם עובדיה כמו שמעון היה גבוה ממנו בראש וחצי. אמא טרבלסי כיבדה את עובדיה, לכולם שם היה ברור שהוא יגמור חרדי לגמרי, בטח ראש ישיבה, אולי אחד כזה שגם הולכים איתו הביתה אחרי השיעור כדי לשמוע ממנו עוד דברי תורה.
גם עובדיה אהב אותי. עובדיה היה נכנס מידי פעם לחדר, מתיישב ליידי על המיטה, מחייך את החיוך הכריזמטי שלו ואומר: יאללה, שמעון, עכשיו עוף לשחק. ושמעון היה קם בכבוד ועף, הוא לא נעלב, כי עובדיה הוא איש כזה שאוהב וחם, יש לו תמיד קריצה חזקה כזו במבט. אם שמעון הוא המלך שלי, עובדיה הוא הסגן.
היו לי שיחות מרתקות עם עובדיה. הייתי מספר לו על הכיתות אצלנו, על זה שתמיד ישבתי במקום האחרון, איפה שאף אחד לא רצה לשבת למה המזגן טפטף שם כמו מבול מהגהינום. על זה שחטפתי באצבעות שלי בשביל כל עם ישראל. כל הרבנים שהיו אצלנו היה מרביצים לי. פעם צעקתי על אחד מהם בפנים: הרב! אלוקים לא נתן לי מספיק שכל כדי ללמוד תורה, תרביץ לו, מה אתה רוצה ממני.
אמרתי את זה מהלב, אני אוהב תורה ואוהב רבנים, זה פשוט עף כמו אנל'א יודע מה מהפה שלי. הרב נהיה אדום, החטיף לי עד שהסרגל נשבר.
אחר כך בערב אבא שמע את הסיפור ורץ החוצה, הלך ישר לבית של הרב, אמר שהוא יראה לו מי זה עודד, אבל אמא הלכה אחריו ושכנעה אותו להוציא את העצבים שלו על החלון התקוע בחדר ילדים.
אבא משך אותו בכזה תסיסה, שהחלון התעקם לגמרי. כל מי שראה את החלון חשב שטרקטור שעבד למטה בחצר הרים את הכף שלו למעלה ונתן לחלון לטיפה.
תכל'ס עובדיה לא אמר הרבה. בעיקר הקשיב, ואז צחק ודפק לי על הגב, לחץ לי על האף וחיבק אותי ואמר: יעיוני, ככה זה. גם אני חטפתי, גם שמעון חטף. גם אבא שלי ושלך חטפו. ככה לומדים. עם כל מכה זוכרים יותר טוב את מה שלומדים. זה נכנס לך טוב טוב לעצמות.
קיבלתי את זה. הקסם של עובדיה היה משהו משהו.
דמיינתי איך אבא טרבלסי אומר לי לבוא לבקר עוד פעם, ולומד בערב כמה דקות מהספר אורות התורה של רבי סיסו פינטו זכרונו לברכה. עובדיה היה קולט פי כמה יותר מהר ממנו, ושמעון רק היה עושה את עצמו כאילו זה מעניין אותו, למה שאבא שלו יהיה מבסוט.
וזה בעצם העניין. אני לא ראיתי בית רקוב עם עכבישים. אני הייתי האורח של טרבלסי. ציפ ראתה אותו כמו תיאטרון בלי הצגה, בחורף, בלי חשמל ועם רוחות פרצים. מה הפלא שהיא לא הצליחה לחכות עד שגמרתי את הקוסקוס, ואמרה:
קלמי, אני מחכה לך למטה.
בלעתי בשניה את מה שנשאר, לא יכולתי לתת לה ללכת לבד. ליוויתי אותה עד תחילת מחנה ברקוביץ ואמרתי לה שתגיד לאמא שהלכתי לישון אצל הרב ויינגרטן. היא אמרה שהיא לא משקרת, אז הזכרתי לה שהיא אמרה לאמא שרויזי פרקש בחיים לא ניסתה לשכנע אותה להצטרף לתא הנוער של מרצ.
ציפ לא ענתה והלכה משם.
למחרת בבוקר, מתי שבאתי הביתה לפני הלימודים, אמא לא שאלה כלום ורק חייכה. היא אמרה לי שאלמד הרבה תורה ושאמהר כדי להספיק את התפילה בתלמוד תורה. היא נתנה לי טוסט פיצה עם מלא סחוג מלמעלה, ואמרה שאשכנזים כמו ויינגרטן חושבים שילדים אוהבים לאכול את הלחם שלהם עם ממרח שוקולד, אז שלא יתפלאו אחר כך למה האורחים שלהם זורקים את הלחם בפח וקופצים לאמא לקבל אוכל נורמלי לתלמוד תורה.
לא יודע איך אמא שלי נשארה כזו אסלית למרות כל החברות הפולניות שלה.
------------
שאלה לקוראים:
האם הסיפור מיצה את עצמו? האם יש עוד נכונות לקרוא עוד פרקים? (יש לי עוד המשך)
@עדיאל @משויטט @שני זאת אני :) @שרה מגן 
הנושאים החמים
