התקומה החרדית.
כשאני כותבת תקומה חרדית – אין כוונתי לתקומה של כלל הציבור החרדי שאולי אינו צריך תקומה או שכבר היתה לו תקומה וכדו'.
אלא הכוונה לתקומה שלי, כמי שנמצאת בתודעה החרדית וזה חלק מהזהות שלה, ויחד עם זה מחפשת לשפר את חייה, את בריאותה הנפשית וכו', ורוצה להגיע לחיים נורמטיביים, והגיעה למסקנה שבורא עולם רוצה שכל אדם יגשים את עצמו בתחום כלשהו - כי זה ביטוי לנשמה האלוקית שרוצה להתגלות.
אני קוראת לזה 'תקומה' כי הרצון להגיע לחיים משופרים מקביל לדעתי לתקומות אחרות, כמו זאת הציונית, ותקומה בדרך כלל מתבססת על שינוי/שבירת העולם הקודם.
מהפכות בדורות קודמים הכריזו:
עוֹלָם יָשָׁן עֲדֵי הַיְּסוֹד נַחְרִימָה
מִגַּב כָּפוּף נִפְרֹק הָעֹל
אֶת עוֹלָמֵנוּ אָז נָקִימָה...
*
אבל אני, בתודעה שלי, לא חושבת שזה נכון לפרוק עול כדי לזכות לתקומה.
התקומה בה אני מאמינה היא פנימית – שלי מול עצמי, כזו שתיתן לי יכולת להתגבר על בעיות וחסמים.
*
כדי להגיע לעולם טוב יותר, צריך לשבור את העולם הקודם.
ואני בוחנת את עולמי הקודם כדי לראות מה מיותר לי ומה כדי לשבור.
עולם קודם – הכוונה חשיבה, מניעים וכו'.
המטרה: יכולת מנטלית להגיע למקום של השפעה נרחבת. (לאחר שהתגברתי על מחסומים כמו בושה, חוסר נעימות ועוד..)
*
הבעיה שאם שוברים את העולם הקודם, מגיעים למקום ריק, כי צריך לבנות עולם חדש.
וזה האתגר הגדול.
כשהציונות שברה את העולם הקודם, היא בנתה עולם של כוחי ועוצם ידי, של עצמאות מלאה והתנערות מקשר מחייב לבורא עולם.
אבל העולם החדש שהיא בנתה, היה מקולקל, כנראה, או לא מושלם. (מי אני שאשפוט? התוצאות מוכיחות).
אבל היה משהו טוב בשבירת העולם החדש הציונית: היא הצליחה לגרום לאנשים, פה ושם, לפעול ולהגשים את עצמם, להגיע לחשיבה אלטרואיסטית, חשיבה על כלל האומה.
*
שבירת העולם הישן הפרטי שלי כולל להעיף מחיי חשיבה של תחרותיות, רצון להוכיח את עצמי, רצון להיות בחשיבה על 'אני,אני'... ולהגיע למקום טוב של רצון להגיע להכנעה, לחשיבה אחדותית.
השאלה מה ניתן לבנות במקום כל אלה?
אני מוצאת את עצמי ללא מוטיבציה, כשאני בתודעת אחדות, העדר תחרותיות, בלי זעם ורצון להוכיח את עצמי, אין לי באמת מניע רציני.
הרצון לעשות טוב הוא נחמד, אבל הטוב יכול להתפרש גם כרצון לחיות את חיי ברוגע, כי בלי אגו, בלי תחרות, בלי מצוקה, למה שאני אתנדב למשימות של הגשמה עצמית, של רצון להגיע לקהל? למה שארצה להשפיע אם אין לי מניע משמעותי? בעיקר כי העדר תחרותיות זה חוסר רצון להגיע למקום גבוה.
בלי צורך, בלי רצון, למה שארצה לפעול בכלל?
האם הרצון הטוב לעשות טוב בעולם (בעיקר כשלא יודעים מה טוב) חזק באופן כה משמעותי כמו הרצון להוכיח שאני שווה? כמו הסיפוק שיש בתחושת ניצחון?
האם הרצון הטוב חזק כמו תחושת הזעם?
*
האמת שכשרוצים להחריב עולם ישן, צריך למצוא מספיק מניעים חזקים לפעולה בעולם החדש.
ואני חושבת שאולי זה לא אפקטיבי כל כך להגיע למקום חסר צרכים, רצונות ותחרותיות.
*
מצד שני – אפשר.
זה נמצא במקום בו אנחנו חושבים על העולם ומביטים בחוסר הצדק, בכך שאין באמת אכפתיות במקומות מסוימים, ומסכימים שהעולם צריך שיפור.
אנשים לא צריכים להיות מפוחדים, לא צריכים להתנהל בלי כסף, או במצוקה כלכלית, לא צריכים לחוש נרדפים וכו'.
זה מקום בו אנו חושבים על הרצון לתרום מהיכולת האלוקית שלנו, עבור עולם טוב יותר, ושזה תלוי עד כמה כל אחד יפעיל את הנתונים שלו כדי לפעול למען עולם טוב יותר.
כך שיש מניע משמעותי לעולם חדש: רצון להנחיל לדורות הבאים עולם נעים, אחדותי, ללא מצוקה.
למשל בתרבות – לתת עולם נקי מכוחות שליליים, מתרבות לא נאותה, ממסרים בעייתיים.
זה לא צריך להיות על ידי מחיקת העולם הישן, אלא על ידי שימוש בכוחות שיש בעולם עבור מטרות טובות.
הנושאים החמים
