דיון האם סופרים הם 'דמויות חינוכיות?" ואיך אפשר לחיות עם זה בשלום?

מצב
הנושא נעול.
  • הוסף לסימניות
  • #61
על "נשמת כל חי" נאמר שיש דעה מסוימת שמי שכתב אותו יצא לתרבות רעה ולמרות זאת השאירו את "נשמת" בתפילה.

גם על שלמה המלך יש פרשנות שבאחרית ימיו נשיו היטו את לבבו (כמובן שהוא נשאר צדיק)

הרמב"ם למד מאריסטו,
מקורות?
היהדות פחות אוחזת מדמויות (איך שזה נראה) אלא יותר רעיונות ואמירות שיכולות לקדם את העולם.
מה זאת אומרת איך שזה נראה?
הדמויות הן הרעיונות, הן הוציאו אותם מכוח אל הפועל.
נכון, יש את העניין של "אל תאמן בעצמך", שכל אחד יכול לחטוא, "אין צדיק בארץ...ולא יחטא", אבל איך אפשר לומר שהתורה לא אוחזת מדמויות.
גדולי התורה מהעבר ועד היום היו הרעיונות, בתורתם, במידותיהם, במעשיהם, כל חייהם ומהותם ייצגו את הרעיונות שהם הורישו לנו.
וזה נוגע לנקודה שאמרת לגבי הלמידה של היהדות מהעולם.
כשתלמידים ראו את אריסטו במסיבות בלילה מתנהג בצורה שלא ראויה לאף אדם, בטח לא ל"פרופסור" לפי תפיסתם.
מה הוא ענה? שהוא אולי מלמד גאומטריה, אבל הוא לא משולש.
חכמה בגויים תאמין, תורה בגויים אל תאמין.
הגויים הם דמויות שאין מה לאחוז מהם, אלא לקחת את הרעיונות שלהם בלבד, לכן משתמשים במשפט פיתגורס, אבל לא מלמדים עליו או יודעים מי הוא היה. משוואות שרדינגר יכולות להיות הכי חכמות שאפשר, אבל הוא לא אדם ששווה לזכור אותו לולא המשוואות שלו.
 
  • הוסף לסימניות
  • #62
@ניהול קהילת כתיבה הדיון פה עבר לעיקרי האמונה, במקום להיות דיון ספרותי.
לדעתי האשכול מיצה את עצמו.
 
  • הוסף לסימניות
  • #63
@ניהול קהילת כתיבה הדיון פה עבר לעיקרי האמונה, במקום להיות דיון ספרותי.
לדעתי האשכול מיצה את עצמו.
אכן.
הדיון עצמו נבע מכוונה טובה, רצון לדחוף ולשפר את הספרות הקיימת במגזר, וראשיתו התנהל באופן מקצועי ורלוונטי. לצערינו, הדיון סטה ממטרתו העיקרית וגלש למקומות חמקמקים שהתפר בינם לבין הגדרות נוספות ושונות, דק ביותר, ועל כן האשכול ננעל.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת
מצב
הנושא נעול.

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

אשכולות דומים

האם אתם פְּלוֹטֵר, פֵּנְטְסֶר או פְּלֵנְטְסֶר בכתיבה?
הסבר קצר (מג'ימני, אך אל דאגה, עברתי עליו):

המונחים "Plotters," "Pantsers," ו-"Plantsers" מתארים גישות שונות של כותבים לתהליך תכנון העלילה (Plot) לפני או במהלך כתיבת רומן או סיפור.

ספוילר: תכ'לס, מה זה אומר?

1. Plotter (פְּלוֹטֵר - מתכנן עלילה)​

  • הגדרה: כותב שאוהב לתכנן את כל הסיפור בפירוט לפני שהוא מתחיל לכתוב את הטיוטה הראשונה.
  • הגישה: עובד עם מפת דרכים ברורה. הוא יוצר מתווה מפורט (Outline), סקיצות דמויות, ומפות עולם. הוא יודע בדיוק מה יקרה בכל פרק או סצנה, מתי יתרחש שיא העלילה, וכיצד יסתיימו קווי העלילה המשניים.
  • יתרונות: כתיבה מהירה יותר של הטיוטה (כי הדרך כבר סלולה), עקביות חזקה יותר בעלילה ובדמויות, ופחות סיכוי ל"מחסום כתיבה" מכיוון שתמיד יש תוכנית להמשיך ממנה.
  • חסרונות: תהליך התכנון יכול להיות ארוך ומייגע, ולעיתים קרובות הכותב מרגיש פחות ספונטני או פחות "מגלה" את הסיפור במהלך הכתיבה.

2. Pantser (פֵּנְטְסֶר - מאלתר)​

  • הגדרה: כותב שבוחר "לכתוב מהמותן" (מהביטוי "Fly by the seat of their pants") – הוא מתחיל לכתוב עם רעיון בסיסי או דמות, ומגלה את העלילה תוך כדי כתיבה.
  • הגישה: הכתיבה היא מסע של גילוי. אין מתווה מפורט; הכותב נותן לדמויות ולקול הפנימי שלו להוביל את הסיפור. הטיוטה הראשונה מכונה לעיתים "טיוטת גילוי".
  • יתרונות: יצירתיות וספונטניות גבוהות, הפתעות מרגשות עבור הכותב עצמו (מה שמוביל לעיתים לטוויסטים מעולים), ואפשרות לקפוץ ישר לכתיבה בלי עיכובים של תכנון.
  • חסרונות: לעיתים קרובות נדרשים יותר תיקונים ועריכות מאוחר יותר (כדי לתקן חורים בעלילה, חוסר עקביות או עלילות משנה שננטשו), וקיים סיכון גבוה יותר להיתקע בלי לדעת מה לכתוב בהמשך.

3. Plantser (פְּלֵנְטְסֶר - שיטת הביניים)​

  • הגדרה: כותב המשלב אלמנטים משתי הגישות – הוא מתכנן מעט כדי לקבל כיוון כללי, אך משאיר מקום רב לאלתור ולגילוי במהלך הכתיבה.
  • הגישה: לרוב יהיה מתווה רופף, תכנון של נקודות עלילה מרכזיות (כמו ההתחלה, נקודות מפנה חשובות והסוף), או הבנה כללית של הדמויות. הפרטים והדרך בין הנקודות המרכזיות נכתבים באופן ספונטני.
  • יתרונות: נהנה מהיציבות של תוכנית בסיסית ומהחופש היצירתי של כתיבה ספונטנית. זוהי גישה גמישה המאפשרת להתאים את עצמה לכל סיפור.
  • חסרונות: עלול להתמודד עם אתגרי שתי הגישות – לפעמים התוכנית הרופפת לא מספיקה, ולפעמים החופש מוביל לסטייה מהדרך המרכזית.

ואם כך, באיזו שיטה אתם כותבים?
רוצים להמשיך לדון, לפרט או לנמק? מוזמנים כאן למטה.
אנשים רבים פוחדים לקנא בזולת, ואנשים רבים פוחדים שיקנאו בהם.

במהלך היציאה שלי לאור כתבו לי כמה דמויות, בסיטואציות שונות, שהן מקנאות בי, והן פרטו גם מדוע.
למרבה הפלא הן קינאו בי בדבר זהה:
על היכולת שלי לכתוב על עצמי בגלוי, ולספר על הבעיות שלי וכו'.
*
האמת שגם אני מקנאה בהן, כי תמיד יש על מה.

רציתי לכתוב להן שלא צריך לקנא בי, כי אם היו יודעות בדיוק מי אני, על יחסי האנוש המורכבים שלי ועל זה שאין לי חברות, בגלל האופי שלי. (כיום זה לא חסר לי, יש לי מכרות וזה מספיק לי).
אם היו יודעות מה אני עוברת ועד כמה אני ריקה וחסרה וכמה בעיות יש לי הן לא היו מקנאות, כנראה.
אבל לא כתבתי להן זאת.
מכיוון שגם אני מקנאה ואני יודעת מאיפה זה מגיע, כך שלשכנע אנשים באופן שיכלי שאין צורך לקנא זה לא כ"כ יעזור.
*
אני עובדת על מידת הקנאה שלי, אבל לא מתוך מקום של שכנוע שאנשים מסכנים כמוני או יותר, ורק אני לא יודעת עד כמה... (זה אומנם מעודד אבל לא הייתי רוצה תמיד להתעודד מהמחשבה עד כמה הזולת מסכן יותר ממני).
אלא מתוך הקשבה לעצמי והבנה שהקנאה היא התוצאה של הרצון שלי להתפתח ולהיות מאושרת ומחוברת לעצמי באמת.
הקנאה היא בריאה כי היא באה לומר לי: יש לך פוטנציאל, יש לך את עצמך, תסכימי לעצמך לשבור את המחסומים, תתקדמי, בבקשה!!!
*
מה אכפת לי מהזולת?
לא אכפת לי.
ונראה לי שאני אמורה לשמוח מאוד שהזולת מצליח ומשגשג.
אם אצליח לשמוח בפשטות בשמחת הזולת, אסכים לעצמי למצוא את הייעוד שלי בחיים ואסכים לעצמי להתקדם.
כי מה שתוקע אותי בחיים זו האמונה שאסור לי.
שאסור לי להיות באמת מאושרת.

אם אסכים שמותר לזולת להיות באמת מאושר, שמותר לזולת לחיות באופן נכון עבורו, אסכים גם לעצמי להיות באמת מאושרת.
ואז אחפש את הדרך שלי בביטחון עצמי מלא, בלי לבנות לעצמי מחסומים, אלא אקבל את העובדה שיש קשיים בדרך והקושי והאתגרים הם בעצם אמורים להקפיץ אותי בדרך.
ואם יש אנשים מאושרים עלי לשמוח בכך כי זה מוכיח שמכיוון שגם לי יש חלק בעולם, אז גם אני יכולה להיות מאושרת.

והאושר האמיתי - הוא ההסכמה שלי לעצמי שמותר לי לחיות, להרגיש חלק עם העולם, לתרום בדרכי ולהתקדם מהמקום שלי.
התקומה החרדית.



כשאני כותבת תקומה חרדית – אין כוונתי לתקומה של כלל הציבור החרדי שאולי אינו צריך תקומה או שכבר היתה לו תקומה וכדו'.

אלא הכוונה לתקומה שלי, כמי שנמצאת בתודעה החרדית וזה חלק מהזהות שלה, ויחד עם זה מחפשת לשפר את חייה, את בריאותה הנפשית וכו', ורוצה להגיע לחיים נורמטיביים, והגיעה למסקנה שבורא עולם רוצה שכל אדם יגשים את עצמו בתחום כלשהו - כי זה ביטוי לנשמה האלוקית שרוצה להתגלות.

אני קוראת לזה 'תקומה' כי הרצון להגיע לחיים משופרים מקביל לדעתי לתקומות אחרות, כמו זאת הציונית, ותקומה בדרך כלל מתבססת על שינוי/שבירת העולם הקודם.

מהפכות בדורות קודמים הכריזו:

עוֹלָם יָשָׁן עֲדֵי הַיְּסוֹד נַחְרִימָה

מִגַּב כָּפוּף נִפְרֹק הָעֹל

אֶת עוֹלָמֵנוּ אָז נָקִימָה...

*

אבל אני, בתודעה שלי, לא חושבת שזה נכון לפרוק עול כדי לזכות לתקומה.

התקומה בה אני מאמינה היא פנימית – שלי מול עצמי, כזו שתיתן לי יכולת להתגבר על בעיות וחסמים.

*

כדי להגיע לעולם טוב יותר, צריך לשבור את העולם הקודם.

ואני בוחנת את עולמי הקודם כדי לראות מה מיותר לי ומה כדי לשבור.

עולם קודם – הכוונה חשיבה, מניעים וכו'.

המטרה: יכולת מנטלית להגיע למקום של השפעה נרחבת. (לאחר שהתגברתי על מחסומים כמו בושה, חוסר נעימות ועוד..)

*

הבעיה שאם שוברים את העולם הקודם, מגיעים למקום ריק, כי צריך לבנות עולם חדש.

וזה האתגר הגדול.

כשהציונות שברה את העולם הקודם, היא בנתה עולם של כוחי ועוצם ידי, של עצמאות מלאה והתנערות מקשר מחייב לבורא עולם.

אבל העולם החדש שהיא בנתה, היה מקולקל, כנראה, או לא מושלם. (מי אני שאשפוט? התוצאות מוכיחות).

אבל היה משהו טוב בשבירת העולם החדש הציונית: היא הצליחה לגרום לאנשים, פה ושם, לפעול ולהגשים את עצמם, להגיע לחשיבה אלטרואיסטית, חשיבה על כלל האומה.

*

שבירת העולם הישן הפרטי שלי כולל להעיף מחיי חשיבה של תחרותיות, רצון להוכיח את עצמי, רצון להיות בחשיבה על 'אני,אני'... ולהגיע למקום טוב של רצון להגיע להכנעה, לחשיבה אחדותית.

השאלה מה ניתן לבנות במקום כל אלה?

אני מוצאת את עצמי ללא מוטיבציה, כשאני בתודעת אחדות, העדר תחרותיות, בלי זעם ורצון להוכיח את עצמי, אין לי באמת מניע רציני.

הרצון לעשות טוב הוא נחמד, אבל הטוב יכול להתפרש גם כרצון לחיות את חיי ברוגע, כי בלי אגו, בלי תחרות, בלי מצוקה, למה שאני אתנדב למשימות של הגשמה עצמית, של רצון להגיע לקהל? למה שארצה להשפיע אם אין לי מניע משמעותי? בעיקר כי העדר תחרותיות זה חוסר רצון להגיע למקום גבוה.

בלי צורך, בלי רצון, למה שארצה לפעול בכלל?

האם הרצון הטוב לעשות טוב בעולם (בעיקר כשלא יודעים מה טוב) חזק באופן כה משמעותי כמו הרצון להוכיח שאני שווה? כמו הסיפוק שיש בתחושת ניצחון?

האם הרצון הטוב חזק כמו תחושת הזעם?

*

האמת שכשרוצים להחריב עולם ישן, צריך למצוא מספיק מניעים חזקים לפעולה בעולם החדש.

ואני חושבת שאולי זה לא אפקטיבי כל כך להגיע למקום חסר צרכים, רצונות ותחרותיות.

*

מצד שני – אפשר.

זה נמצא במקום בו אנחנו חושבים על העולם ומביטים בחוסר הצדק, בכך שאין באמת אכפתיות במקומות מסוימים, ומסכימים שהעולם צריך שיפור.

אנשים לא צריכים להיות מפוחדים, לא צריכים להתנהל בלי כסף, או במצוקה כלכלית, לא צריכים לחוש נרדפים וכו'.

זה מקום בו אנו חושבים על הרצון לתרום מהיכולת האלוקית שלנו, עבור עולם טוב יותר, ושזה תלוי עד כמה כל אחד יפעיל את הנתונים שלו כדי לפעול למען עולם טוב יותר.

כך שיש מניע משמעותי לעולם חדש: רצון להנחיל לדורות הבאים עולם נעים, אחדותי, ללא מצוקה.

למשל בתרבות – לתת עולם נקי מכוחות שליליים, מתרבות לא נאותה, ממסרים בעייתיים.

זה לא צריך להיות על ידי מחיקת העולם הישן, אלא על ידי שימוש בכוחות שיש בעולם עבור מטרות טובות.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה