אז בתור אחת שקצת אובססיבית לסדר (עובדת על לשחרר..) - אני מרגישה צורך להגיב.
אני חושבת שהתשובה היא כן לכל מה ששאלת:
אולי אתן עובדות ומסדרות בלי הפסקה? - כן. (כמעט).
אולי אין לכם בבית כמעט דברים ולכן הבית מסודר? - כן.
אולי כל בני המשפחה מחונכים לתרבות קפדנית? - כן.
אני מגיעה מבית שתמיד היה מסודר, אמנם לא בלחץ והיסטריה והיו דברים על השולחן לפעמים (ובתור נערה היו ימים שחצי ארון היה בחוץ, כי "אין לי מה ללבוש"..) אבל המראה הכללי של הבית היה תמיד מסודר והתרגלנו שצריך להחזיר דברים למקום וגם לא היה צריך להגיד לנו ברוב המקרים. זה היה ברור מאליו.
גם בעלי גדל בבית מסודר, אבל הדגש בו היה יותר על ניקיון ופחות על סדר ובאמת אני רואה שקשה לו להתרגל להחזיר דברים למקום וכו'.
ולשאלתך - אז כן. בבית עם ילדים קטנים שמתבלגן ללא הרף בהחלט צריך לעבוד ולסדר בלי הפסקה. אבל אני משתדלת לשחרר בקטע הזה (וזה עובד לגמרי) ולתת לעצמי גם "להנות" מהבלגן הזמני במהלך היום כשאני יודעת שבסוף היום אני יכולה לאפס הכל. היה לי קשה לעשות את העבודה הזו בהתחלה אבל אין ברירה, אחרת זה באמת בא על חשבון הילדים כמו שאמרו פה למעלה ואני לא הייתי מוכנה לזה. היום הבית שלי הוא ג'ימבורי אחד גדול והילדים מרגישים בו הכי חופשיים בגבולות הבטיחות.
אבל עדיין, הבית במצב די מסודר רוב היום. למשל - המטבח מסודר כשלא מבשלים בו, השולחן מסודר כשלא אוכלים בו/יושבים בו, הרצפה מסודרת בזמן שלא משחקים עליה, משאירים את המקלחת מסודרת אחרי שיוצאים ממנה, המיטות מסודרות אחרי שקמים בבוקר וכן הלאה.
זה הרבה עניין של הרגל ואני כבר עושה את זה באופן אוטומטי ולא יכולה אחרת. רואה משהו לא במקום - על הדרך לחדר השני לוקחת אותו למקום שלו. לא אומרת "אח"כ אני אסדר הכל". אם אפשר בקלות למה לא? זה לוקח רגע כשרוב הדברים כבר במקום שלהם כי הקדשת עוד דקה לסדר את השמיכה אחרי שקמת, הקדשת עוד שניה להחזיר את הקפה לארון במקום להשאיר אותו על השיש, הקדשת עוד רגע לקום לשים את הצלחת בכיור ולא השארת אותה על השולחן. זה דברים קטנים שעושים את ההבדל.
אבל אין ספק שלמי שלא רגיל לזה זה יהיה יותר מורכב מאשר מי שגדל כך וזה טבע שני אצלו.
יש שיטה לבלגן כשלא יודעים מאיפה להתחיל - מחלקים אותו לקבוצות. למשל:
לסרוק מה צריך לזרוק לפח - לאסוף הכל ולזרוק.
את כל הבגדים - לכביסה או לאן שצריך.
כל מה ששייך לחדר X - לקחת לחדר X.
יכול להיות שזה ברור מאליו, אבל אולי לא לכולם.
וגם - כמו שכתבתי למעלה: שיטת "על הדרך".
אני בדרך מהסלון למטבח ויש כוס על השולחן? "על הדרך" לוקחת אותה לכיור אפילו שהיא לא שלי.
זה הרבה עניין של תשומת לב. לא לכולם יש את זה. לפחות לא באותה מידה.
אני מרגישה כשאני רואה משהו לא במקום - כמו נורית אדומה שנדלקת במוח "אזהרה! אובייקט עוין בשטח" חח ברמה כזו. זה גם מאוד משפיע לי על הריכוז והמצב רוח. למשל יום שבו הבית מאוד מבולגן - אני מרגישה "לא מאופסת" בעצמי. מניחה שזה משפיע על כולם באיזושהי רמה.
מה שעוד עוזר לי - כיוון שב"ה המשפחה גדלה והכרח הוא שיהיה בלגן - אני מגדירה מקומות שבהם לא אכפת לי שיהיה מבולגן אבל בשאר הבית - מסודר.
למשל: אזור המשחקים יכול להישאר מבולגן ואני לא ארגיש עם זה לא בסדר, פשוט כי הוא מאוד פעיל ב"ה ואין סיבה שאבזבז זמן על לסדר אותו כל הזמן. יש דברים יותר חשובים.
או למשל שולחן שבו בעלי מניח את הספרים שהוא מוציא ולומד בהם בין הסדרים או בשבת וכו' - אני בסדר עם זה שהשולחן מבולגן כי הגדרתי שזה אזור "פעיל" ומסדרים אותו פעם בשבוע (לצורך העניין).
וגם כמובן, כמו שאמרת - מאוד חשוב שלא יהיה עומס של דברים בבית ולדאוג שלכל דבר יהיה את המקום שלו.
ראיתי פעם בית שלא היה מקום לסבונים ושמפואים במקלחת (המתלה מתכת הזה הפינתי) ופשוט הכל היה על הרצפה (ולא בגלל שרק נכנסו לדירה ולא הספיקו לתלות, גרו שם שנים). אז ברור שיהיה מראה מבולגן, גם אם תסדרי את המקלחת.
מעבר לתחושה הנעימה שהסדר יוצר, הילדים מתרגלים למראה הזה וכשהבית מאוד מבולגן זה מוזר להם והם אפילו יעירו על כך.
אני יכולה להגיד שהילד הגדול שלי מאוד מסודר וכשהוא מחליט (מעצמו) לארגן את המשחקים או את המגירות - זה פשוט נחת. הוא מסדר אפילו יותר טוב ממני.
מה שכן, תמיד יש תקופות שבהן הבית יותר מבולגן מן הסתם.
צריך לקחת הכל בפרופורציות ולשים לב שהסדר לא בא על חשבון משהו אחר.
עריכה:
טוב, אני רואה שעד שכתבתי הכל כבר הגיבו דברים דומים לפני, אבל בסדר

לא מזיק לשמוע פעמיים חח

Reactions: שמואלזון1 //