התייעצות הבן שלי פתח את הראש במשפחתון ----

  • הוסף לסימניות
  • #81
זה לא נכון. היא ברורה מאד.
המציאות היא שכן יש ביטוח תלמידים, וכן ניתן לתבוע את המקרים האלו שקרו בלי כוונה למטפלת.
הכספים האלו יכולים לאפשר לה בהמשך לטפל בצלקת בעזרת לייזר או משהו בסגנון..
איזה סיבה יש לה לא לתבוע ולקבל אותם?
למטפלת לא אמור לקרות שום נזק מזה, אצלי במעון עודדו אותי לתבוע וגם מלאו טפסים עם כל הנכונות.
מי שתובעים אותו זה הביטוח של המעון, זה הכל.
זכותו של הורה לקבל פיצוי על עוגמת נפש שקרתה במעון, וכן , יכול להיות שאם הילד היה בבית זה לא היה קורה.
אני אישית מאד נזהרת שהילד לא יעלה על כיסאות ועל שולחנות, בדיוק בגלל שאני מפחדת מנפילה, אם במעון המטפלת היתה עמוסה שלא באשמתה ולא ראתה שהילד עלה על כסא ומשם לשולחן ולא הורידה אותו, למה אני לא אקבל פיצוי על כך מהביטוח של המעון?
בלת"ק
המעון משלם כל חודש על ביטוח בדיוק בשביל שיוכלו לתבוע את הביטוח...
שוב, אם זה לא מזיק למטפלת חבל לא לתבוע את הביטוח זה כסף שהולך לפח (או לכיס של חברת הביטוח)
 
  • הוסף לסימניות
  • #83
אני חושבת שצריך תחילה להסביר למטפלת שהטיפול גורר הוצאות של משחות וכו', ויש אפשרות פיצוי מחברת ביטוח ללא קשר לאשמה שלה. ואחר כך להגיש תביעה.
לגמרי!
לכן נראה לי אולי כדאי פשוט לחכות לזמן שינסו להחלים את הצלקת
שאז יותר מתקבל על הדעת שזה רק לזה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #84
בפעם הראשונה לפחות יכולתי לומר שזה קרה במשפחתון ואף אחד לא חפר לי למה וכמה ;))
אפשר תמיד לומר שזה היה במשפחתון...
אני הייתי פעם בקעמפ (בישיבה) בבריכה ובחור קפץ עלי קפיצת ראש ופתח את הראש ולי נקרע עור התוף
התפנינו עם מונית לבית חולים ואמרו לנו מהנהלת הישיבה לא לספר שהיינו בקעמפ אלא שסתם היינו בבריכה...
לכן גם אף אחד מהאנשי צוות לא יכל לבוא איתנו...
לכל הדואגים היינו בחורים מעל גיל 18
 
  • הוסף לסימניות
  • #85
אפשר תמיד לומר שזה היה במשפחתון...
אני הייתי פעם בקעמפ (בישיבה) בבריכה ובחור קפץ עלי קפיצת ראש ופתח את הראש ולי נקרע עור התוף
התפנינו עם מונית לבית חולים ואמרו לנו מהנהלת הישיבה לא לספר שהיינו בקעמפ אלא שסתם היינו בבריכה...
לכן גם אף אחד מהאנשי צוות לא יכל לבוא איתנו...
לכל הדואגים היינו בחורים מעל גיל 18
קעמפ זה סיפור שונה כיון שצריך ביטוח לזה וכנראה הישיבה לא עשתה ביטוח
 
  • הוסף לסימניות
  • #86
ווואהווו מסכן
אני רק רוצה להגיד לך שתתפלי בצלקת ואל תזניחי תעשי כל מה שאת יכולה
כי כשהוא יהייה גדול זה טיפולים הרבה יותר קשים ממשחה וגם לא תמיד עוזר(מנסיון).
לפעמים הורים ממשיכים הלאה ושוכחים שהתינוק הקטן הזה או התינוקת אח'כ גדלים וזה ממש מפריעה להם (בעיקר בשידוכים..)
 
  • הוסף לסימניות
  • #87
אני הייתי מציע למרות הכאב הגדול לחכות קצת שירגע, ואחרי זה לחשוב על תביעה וכו'.
אני יודע שזה קשה לומר בזמן כזה כשהכאב גדול, וקשה לפעמים לשמור על שיקול דעת נכון וצודק, ולפעמים אפשר לנהוג בדרכים לא נכונות שמתחרטים עליהם מאוד.
תחכי שהמכה תתרפא מעט, יכול להיות גם שתראי בסוף, שזה לא נראה כ"כ גרוע כפי שנראה לך עכשיו.
הטבע האנושי זה ללכת ולהאשים ולפעול ישירות עם תביעות וכו' אבל גם אם תעשי רווח מהסיפור, יתכן שתרגישי אח"כ רע שאולי קיבלת כסף מגננת מסורה שבטעות קרתה לה דבר שקורות לצערינו להרבה גם בבית
האמת שלא חשבתי לעשות את זה בוקר למחרת הפציעה

באמת נחכה שיירגעו הרוחות

מרגישה גם שהמטפלת צריכה יותר ממני זמן להירגע מכל הסיפור

עונה לך וגם לאחרות
לא.
האמא לא כועסת על המטפלת, האמא לא תובעת את המטפלת.
האמא תובעת את הביטוח (ששילמה עליו) שנועד בדיוק למקרים אלו (ולצערינו גם למקרים קשים יותר)
האמא תובעת לא על רשלנות של המטפלת
אלא תובעת על הטרחה סביב הפגיעה, הפסד ממון (ימי עבודה, עלות משחות, נסיעות , טיפולים, גם טיפולים עתידיים וכו') ועוגמת נפש.

לא. לא כדאי לחכות עם זה
כי יש דברים שצריך מיידי,
צריך שיהיה רשום בטפסים שהארוע היה במשפחתון
צריך לשמור כל תיעוד וכל קבלה על נסיעות, ימי מחלה, משחות, טיפולים וכו'
צריך לדווח מידי לגורמים הממונים שלא יטענו "לא אמרתם" "לא דיווחתם בזמן"
כדאי לפנות ליעוץ מול עו"ד במיידי, שידע להנחות אתכם בדיוק מה לעשות ומה לפעול...
הסתייגות : פותחת האשכול בודקת אם יכול ח"ו לפגוע במטפלת ... נראה שלא, אבל תבדקי היטב.


ברמה הפרקטית
1. ריפוי בעיסוק פזיקלי שיקומי - בקשי הפניה וכבר תקבעי תור (יש זמן המתנה) בודקים את הצלקת, עיסוי מיוחד, ונותנים יריעות סיליקון מותאמות אישית.
2. משחות של גב' גרין (והסניפים השונים בכל רחבי הארץ) כדאי להתייעץ איתם כבר עכשיו, כי הטיפול כן מיידי. ומשמעותי זמן ההתחלה ואופי הטיפול.
גם אם בבית החולים נתנו הנחיות אחרות (בית החולים לא 'מכיר' את הטיפול של גרין)
(מנסיון של חתך פציעה משמעותי עם תפרים מרובים ועמוקים בניתוח)
 
  • הוסף לסימניות
  • #88
קעמפ זה סיפור שונה כיון שצריך ביטוח לזה וכנראה הישיבה לא עשתה ביטוח
רק רציתי לומר שאם מתחילים לשאול שאלות לא צריך לספר את הכל...
אפשר לראות על מה הגבתי את זה
 
  • הוסף לסימניות
  • #89
@כותבת עבודות .B.A ביטוח תלמידים לא קשור איפה קרה הנזק
אבל בלי קשר אם היתה בעיה במדרכה ברחוב אפשר לתבוע את העירה בלי קשר לביטוח תלמידים
תפני לעורך דין שלוקח אחוזים זה לדעתי הכי טוב
את לא משלמת מראש אם הוא מצליח הוא לוקח אחוזים מהפיצוי
לא כדאי לך יש חברות שמחתימות שכל קצבה שתקבלי הם יקחו ממך אחוזים או דברים דומים לכי לבד ללא חברה
 
  • הוסף לסימניות
  • #90
ברמה הפרקטית
1. ריפוי בעיסוק פזיקלי שיקומי - בקשי הפניה וכבר תקבעי תור (יש זמן המתנה) בודקים את הצלקת, עיסוי מיוחד, ונותנים יריעות סיליקון מותאמות אישית.
2. משחות של גב' גרין (והסניפים השונים בכל רחבי הארץ) כדאי להתייעץ איתם כבר עכשיו, כי הטיפול כן מיידי. ומשמעותי זמן ההתחלה ואופי הטיפול.
גם אם בבית החולים נתנו הנחיות אחרות (בית החולים לא 'מכיר' את הטיפול של גרין)
(מנסיון של חתך פציעה משמעותי עם תפרים מרובים ועמוקים בניתוח)
לפני שמפזרים כספים לכל עבר צריך לזכור שלא בטוח שהתביעה תאושר.
לא שאני ממליצה לא לטפל בזה, חלילה. רק לשקול כל הוצאה כזו.
 
  • הוסף לסימניות
  • #91
לפני שמפזרים כספים לכל עבר צריך לזכור שלא בטוח שהתביעה תאושר.
לא שאני ממליצה לא לטפל בזה, חלילה. רק לשקול כל הוצאה כזו.
1. בריאות מעל הכל.
2. אף פעם לא כדאי להתפזר בלי חשבון
3. ריפוי בעיסוק פיזיקלי שיקומי - מטעם קופת החולים, 30 ש"ח לרבעון.
יריעות סילקון - כ40 ש"ח ומקבלים בהתאמה לכמות שמספיקה לחצי שנה בערך.
4. משחה של גרין - לא צריך להסביר את היתרונות שלה, שמה הולך לפניה בלי פרסום. - עולה כ50-70 ש"ח לכמות לא גדולה אבל מספיקה לתקופה ארוכה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #92
לא תובעים את הביטוח הביטוח לא קשור להורים
תובעים את המטפלת והיא מפעילה את הביטוח
משלמת השתתפות עצמית וסופגת את התייקרות הפרמיה בכל שנה

בנוסף על ילד שנפתח לו הראש לא מקבלים אלפי שקלים אין נכות ואין לילד הפסד של ימי עבודה וגם להורים אין הרבה הוצאות וכד'

חבל להתלכלך מול המטפלת בשביל כלום
 
  • הוסף לסימניות
  • #93
צלקת בפנים כן נחשבת כנכות
אאל"ט עד 30% נכות
וביטוח תאונות אישיות מכסה בדיוק נכות מתאונה, ומוות מתאונה ל"ע
ובביטוח משפחתון ברוב המקרים אין ייקור של פוליסה בעקבות פגיעה
זה לא כמו רכב
 
  • הוסף לסימניות
  • #94
ואגב ביטוח תאונות אישיות בכלל לא קשור לרשלנות/ אחריות/ אשמה של הגננת,
כשמו כן הוא- מכסה נזקים שאירעו כתוצאה מתאונה
אם יש נזק כתוצאה מאשמה אחריות או רשלנות של גננת זה בכלל קשור לתביעת צד ג' של המשפחתון
ולא נראה לי שזה האירוע כאן.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

אשכולות דומים

חויה מזעזעת שלי משדה התעופה בשארם א שייח לפני שבוע וחצי
זה היה בטיסה חזור מאירופה
לא רציתי לטוס לבד, לכן נצמדתי לאברך. טסנו מאמסטרדם, דרך טורקיה, לשארם א שייח
בטורקיה היה מפחיד לכשעצמו, היה לפנינו שורה של שייחים עם כיפות, ורק את האברך שבא אחריהם הכריחו להוריד את הכיפה.
אבל עיקר הסיוט היה במצריים, בשארם א שייח
אנשי האבטחה התעללו מאוד באברך
משכו לו את החליפה
העיפו לו את הכיפה והכובע ולא הרשו לו לכסות את הראש עם היד
גררו אותו פיזית לחנות של כובעים
ולאורך כל הסיוט הם צרחו עליו באנגלית שבורה " אמרו לכם לא לבוא עם סממנים יהודיים"
האברך ניסה לומר להם שהוא אחראי לעצמו אבל שום דבר לא עזר לו
היה קשה לראות, בשלב מסוים פשוט לא הסתכלתי לכיוונו מרוב שהיה לי מזעזע
הגענו לשלב של לקחת מזוודות
ניגשים 2 ערבים צעירים ומתחילים להערים את המזוודות שלנו על עגלה
ניסיתי להתנגד והורדתי את המזוודות שלי מהעגלה, אמרתי לו שאני יכולה לבד לקחת את המזוודות

והוא צרח "סקיוריטי" ובעצבים החזיר את המזוודות לעגלה
לא העזתי לצייץ כבר כי חשבתי שזה חלק מהאבטחה
בשלב הזה עיכבו אותי יחד עם האברך
ואז עשיתי את שטות חיי
ואמרתי שהוא לא בעלי

ואז הסיוט התעצם
מחוץ לשדה התעופה בדואים ערבים נהגי מוניות מקיפים אותך מכל עבר, מנסים לצוד כל איש שיוצא משם למונית שלהם

נס שניגש אלי נהג שהזמנו מראש היה לו את התמונה שלי בטלפון
ואז איש האבטחה עם המזוודות נעמד מולי, לא נותן לי להמשיך ללכת
גיב מי דה מוני !! תביאי לי את הכסף !!
ולהפתעתי נהג המונית שהזמנו וביררנו עליו מראש, הצטרף אליו ופשוט דרש ממני לשלם לסחטן
שתי בדואים מאיימים, הוצאתי 50 שח והבאתי לסחטן, ולא עזר !
את צריכה לתת לפחות 200 ! אחרת הם לא זזים ממני
ובכל הסיוט הזה, אין לשום פלפון שלי קליטה באזור סיני!

הנס שלי היה שניגש בחור שנסע עם טנדר מאורגן עם עוד בחורים, ואמר לי בואי איתנו
ברגע שהנהג קלט שהוא מאבד אותי
הוא שינה פרצוף
קילל את סוחב המזוודות הסחטן
הכניס מהר את המזוודות שלי למונית שלו
פתח לי את הדלת של המונית, חייב אותי להיכנס מייד
ונסע משם במהירות
נסעתי שעתיים וחצי בחרדה עצומה
לבד עם תינוק ועם בדואי מפחיד
הוא אומנם התנהג בנעימות, אבל כבר לא סמכתי עליו
בדקתי כל הדרך שאנחנו נוסעים בדרך הנכונה

לכל אורך הדרך יש כ 8 מחסומים שערבים עוצרים את המונית, מציצים פנימה והנהג אומר להם משהו ונוסעים הלאה
עד שהגענו למעבר גבול גם שם הצד המצרי פחות נעים כשיש רק ערבים מסביבך
ב"ה עכשיו אני בבית
לא ממליצה על הסיוט לאף אחד!!

אחרי נסעו משפחה ואמרו לאישה להוריד את התכשיטים בבידוק הבטחוני
והיא לא קיבלה אותם בחזרה

שמעתי גם מכלי לא ראשון אבל משפחה שאני מכירה שטסו לשם- הנשים עם פאות
ועשו להם בעיות מפחידות עם הכיסוי ראש בבידוק הבטחוני בשארם.

מקווה שעזרתי למי שמתכנן לחזור דרך שם או לטוס דרך שם.

קצת כדי לאזן: אח שלי נסע שם מיד עם תחילה המלחמה, היה עם לבוש חרדי מלא ואשתו עם פאה ולא עשו לו כלום..
זה כנראה תלוי על מי נופלים
לאחרונה נודע לי שיש לבן שלי בכיתה ילד שמנודה מאוד בחברה.
עוד יותר היה לי עצוב לדעת שגם הבן שלי משתף עם זה פעולה.

לא אלאה אתכם בדברים, רק אומר שדיברתי עם הבן שלי (בן 8) על הנושא, הסברתי לו מה עובר על הילד ועודדתי אותו להזמין אותו אליו ולשתף אותו במשחקים, ותודה לה' זה עבד.

אמא של אותו ילד התקשרה אלי בהתרגשות גדולה ואמרה לי "עשיתם דבר גדול!".

כדי שזה יחזיק מעמד, כתבתי סיפור בעזרת צ'אט GPT, ויצרתי תמונות לסיפור, על מנת לעזור לילד שלי להבין טוב יותר את הדברים, איך הילד הרגיש כשהיה לבד, ועד כמה זה שמשתפים אותו בכיתה בדברים, משמעותי עבור הילד הזה.

הסיפור וגם התמונות לא מושלמים, למרות ששיפצרתי לא מעט, אבל את העבודה הם עושים!

כל מי שמעוניין לקחת ולספר לילדים שלו כדי לרכך להם את הלב, ולפתוח להם את העיניים לילדים שסביבם, קדימה!
אנחנו בתור הורים יכולים לעזור כל כך לילדים שלנו להיות אכפתיים ואמפטיים יותר ולשנות את החיים שלהם עצמם ושל כל הסובבים אותם.



הסיפור

אהרן עמד לבד במסדרון של כיתה ד’, ליד וו המעילים. כל שאר הילדים רצו, קפצו, דיברו וצחקו. הרצפה רעדה מעט מהרעש של ארבעים זוגות נעליים שחזרו מהפסקת עשר. אבל הוא – רק עמד שם. החזיק את המעיל שלו חזק־חזק, כאילו הוא מגן עליו מפני כל העולם. הוא לא ידע בדיוק ממה הוא מפחד – אבל הרגיש שכל תזוזה שלו תגרום לכולם להסתכל. כל מבט, כל לחשוש קטן מאחורי הגב – כאילו מדביק לו מדבקה של “אחר”.


ChatGPT Image Jul 24, 2025, 10_31_00 AM.png
הוא ידע שהוא שונה. אינו אהוב עליהם. הוא ראה את זה בעיניים של הילדים האחרים, גם כשהם ניסו להסתיר. הוא הרגיש את זה בלחישה של המילים כשהיה עובר לידם. הוא שמע. הוא הבין.


הוא הגיע רק לפני חודש מבני־ברק. הבית שם היה קטן מידי בשבילם, והם החליטו לעבור דירה וגם עיר, לירושלים. אמא שלו הייתה אומרת לו כל בוקר: “אתה ילד מיוחד, אהרן. אתה תאיר איפה שתהיה” אבל עכשיו, בתוך החיידר החדש הזה, היה לו קשה מאוד להאמין בזה.


החולצה שלו הייתה תמיד נקיה ומגוהצת בצורה מושלמת. אמא שלו, שידיה תמיד היו עסוקות, גיהצה אותה כל בוקר בקפידה – אולי בתקווה שאם הוא ייראה מסודר, יהיה לו קל יותר למצוא חברים. אבל הילדים בכיתה ראו בזה משהו מוזר. הם לבשו בגדים רגילים, לפעמים מקומטים, לפעמים לא תואמים. החולצה המושלמת של אהרן רק חיזקה את הרגשת הזרות. כאילו הוא משדר: “אני לא שייך.”


בהתחלה כשהגיע לחיידר, עוד ניסה לדבר עם חברים שם, לספר משהו. אבל הילדים האחרים היו מסתכלים עליו בלעג, ואז מתלחששים ביניהם. הוא שמע את הלחישות. לא תמיד הבין את כולן, אבל הבין מספיק. מספיק כדי לדעת שמדברים עליו.


וכל הפסקה – כל הפסקה! – הוא היה יושב בפינה, לבד, ומוציא את קופסת הפלסטיק שלו. בתוכה היה תמיד כריך גבינה לבנה, חתוך לשניים בדיוק שווה, ובתוך כל אחד מהחצאים שורה של זיתים ירוקים. תמיד אותם זיתים. תמיד אותה הקפדה. הוא היה לוקח ביס קטן, לועס לאט־לאט, לא כי היה רעב – אלא כדי להרגיש שיש לו מה לעשות. הוא פחד מהרגע שבו האוכל ייגמר. כי אז לא תהיה לו שום סיבה להישאר לשבת. ואז – מה יעשה? יעמוד לבד? יטייל במסדרון לבד? יבהה בילדים משחקים?


לפעמים הוא היה מרגיש שהלב שלו רוצה לבכות. אבל הוא לא בכה. לא ליד כולם. רק בערב, מתחת לשמיכה. שם, רק שם, היה מרשה לדמעות ליפול. אבל אפילו אז – בשקט. למה אף אחד לא משחק איתי? לא שואל אותי למה אתמול לא באתי לכיתה?? למה לא אוהבים אותי כאן?

ChatGPT Image Jul 24, 2025, 10_30_54 AM.png

המלמד, הרב בלוי, היה טוב לב. הוא השתדל לעזור, לשים אותו ליד ילדים חדשים בכל פעם, אולי תיווצר חברות. אבל כמעט תמיד, כשהגיע תורו של אהרן להחליף מקום – היה שקט מוזר. מין רחש כזה. מישהו היה לוחש משהו. ובסוף – אהרן שוב מצא את עצמו יושב לבדו, ליד הקיר. קרוב למדפי החומשים. רחוק מהלב של הכיתה. אף אחד לא היה מעוניין לשבת ליד הילד הזה, שעליו כל הילדים לועגים.


הוא היה מסתכל על הילדים, איך הם צוחקים, מתווכחים, משתעשעים. ואילו הוא – לבד. לפעמים דמיין שהוא שקוף, כמו אוויר. הוא נמצא, אבל אף אחד לא רואה אותו באמת.


בכל פעם שהיה צריך לקרוא בקול – שפתיו רעדו. הוא פחד שיטעה. פחד שיצחקו. לפעמים האותיות התבלבלו לו. הפה יבש. והמילים – לא יצאו חלק. הוא ידע שהוא יודע, אבל הפחד שיתקע, שיגמגם – עצר אותו. והוא שמע את הלחישות, את הגיחוכים, גם אם היו חלשים. הם היו מספיק חזקים כדי לפגוע.


ואז הגיע חיים דוד.


חיים דוד ברנשטיין היה ההפך הגמור מאהרן. הוא היה מרכז הכיתה. חכם, שמח, חרוץ, עם חיוך רחב שכולם אהבו. אפילו המלמד הקשוח של הצהריים היה נמס כשהוא היה שר “אהבת תורה” בלחן חדש שהמציא. כל הילדים רצו לשבת לידו. הוא ידע להקשיב, ידע לעזור, אבל הוא היה עסוק. כל כך עסוק. והוא – לא ראה את אהרן.


עד לאותו יום.


זה היה שיעור גמרא. המלמד חילק דפים. לדף של אהרן היה קרע. הוא ניסה לחבר אותו עם מהדק סיכות שהיה לו בקלמר. אל לא ממש הצליח בזה. פתאום – חיים דוד קם, הלך לשולחן של המלמד, לקח דבק סלוטייפ, התכופף ליד אהרן והדביק לו את הדף בזהירות. בלי לומר מילה. אהרן לחש "תודה." חיים דוד רק חייך קלות וחזר למקומו.


ומשהו קרה.


למחרת בהפסקה, כששיחקו טאקי, חיים דוד הניח יד על כתפו של אהרן ואמר: “רוצה להצטרף?”


הלב של אהרן דפק מהר. הוא לא ידע לשחק. הוא לא זכר את הצבעים. והוא באמת טעה ומאוד מהר הפסיד. כמה ילדים צחקו. אבל חיים דוד רק עשה בידו “ששש” והמשיך לשחק כאילו כלום. ואחר כך חילק וופל שוקולד שהיה לו בתיק. חצי אחד – הוגש לאהרן. וזה... שינה הכל.


ChatGPT Image Jul 24, 2025, 10_30_47 AM.png
אהרן הרגיש כאילו השמש זרחה בתוך הלב שלו. פתאום – הוא לא היה לבד. פתאום – מישהו ראה אותו.


באותו ערב, כשחזר הביתה, אמא שלו אמרה: “מה קרה? אתה נראה אחר.” והוא רק חייך. חיוך קטן. אבל מלא אור.


אבל לא הכול היה קל. יוסי לנדאו – שידע להצחיק ולהרעיש – אמר בקול: “המלך מצא לו קבצן!” והילדים צחקו. לא חזק. אבל מספיק.


אהרן הוריד את הראש. הבושה חזרה. כאילו הרגע היפה מאתמול – נמחק.


אבל חיים דוד קם. נעמד מול יוסי ואמר בשקט ובביטחון: “דיבורים כאלה לא בכיתה שלנו.” והמלמד שמע ושיבח. והכיתה שתקה. וחשבה.


ואז – דברים התחילו להשתנות.


כשאהרן גילה יום אחד לחיים דוד, שבחופש סבא שלו לימד אותו קליגרפיה – לכתוב אותיות יפות כמו סופר סת”ם – חיים דוד מיד תלה שלט: “בואו ללמוד מאהרן!” והילדים באו. ובכל יום בהפסקה הגדולה – אהרן הדריך בכתיבה קליגרפית את הילדים. חיים דוד ישב לידו, הסתכל בהתפעלות, ואהרןכל כך שמח. הוא הרגיש שהוא נותן. שהוא חשוב.


במסיבת החומש – כל האולם היה מקושט בכתובות שהוא עזר לצייר. והוא קיבל תעודה. ומחיאות כפיים. ויוסי לנדאו – אפילו הוא חייך.


במירון, בטיול השנתי של הכיתה, אהרן התחיל לשיר מה שתמיד הם היו שרים בטיולים, כשהיה בחיידר בבני ברק. חיים דוד הצטרף, ולאט־לאט גם שאר הילדים עד שכל האוטובוס התמלא בשירת ילדים צוהלת. הוא הפך להיות זה שמחכים לשמוע ממנו עוד, שיש לו סיפורים ורעיונות מעניינים, שהביא איתו מבני ברק. זה היה רגע שבו לא רק הוא הרגיש שייך – אלא כל הכיתה הרגישה את זה גם.

ChatGPT Image Jul 24, 2025, 10_30_42 AMמ.png

בלילה, בנסיעה חזור, פנה אליו לפתע חיים דוד, ואמר לו: “חשבתי שאני עוזר לך, אבל בסוף אני לומד ממך” – אהרן הרגיש שדמעה של התרגשות מתגלגלת לו על הלחי, ואמר לחיים דוד "אני לא אשכח לך לעולם את מה שעשית למעני".


בסוף השנה, במסיבת סיום הגדולה, קראו בשמו: “פרס חברותא למופת – אהרן!”

ומיד אחריו: “פרס מנהיגות – חיים דוד!”
והם עלו יחד לבמה. כתף נוגעת בכתף. עיניים נוצצות.


והכיתה מחאה כפיים. ואמא של אהרן – מחתה דמעה.


ChatGPT Image Jul 24, 2025, 10_30_38 AMמ.png
וגם כשהם גדלו, ואהרן הפך לתלמיד חכם גדול, וחיים דוד למשגיח בישיבה קטנה, בכל פעם שחיים דוד סיפר לתלמידים צעירים על חסד – הוא אמר: “פעם אחת, ילד הושיט יד במשחק. והוא לא ידע – שהוא בעצם הוציא ילד אחר מהצל אל האור.”

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה