- הוסף לסימניות
- #1
פרק 1/ גברת צימרמן
אף פעם היא לא חשבה שיקראו לה גברת צימרמן. היא נפלה לשם בטעות.
בסך הכל מה שחשקה נפשה זה לתת לעצמה את השחרור והרוגע להם היא מייחלת כל כך, כל מה שהיא רצתה זה לגדל את הילדים במרחבים המשכרים. באויר הפתוח והמקבל את כולם, בריח המדגדג של השדות המוריקים מסביב עם הציפורים והשירים. להיות קצת היא בעצמה.
אבל היא הפכה לגברת צימרמן. בטעות.
ביום שהיא עברה דירה אמרו לה כולם: "ציפי, את בורחת!"
כן. אז היא עוד היתה ציפי, אז היא עדיין לא הכירה את גברת צימרמן.
"כן ציפי, מי שלא יודע להגיד 'לא', מי שתמיד נותן לכולם, מי שאף פעם לא נותן לעצמו, מי שתמיד מארח... פשוט לא יעזור לו כלום- עד שלא ידאג לעצמו."
אבל היה לה קל יותר לברוח.
והמושב פתח ידיו לרווחה ואסף אותה בחיוך מחבק.
וכן, בלילה כשנרדמה עם שריקת הינשוף ונשיפת התנשמת וצרצור הצרצרים מסביב וחיוך מאושר על שפתיה, היא עדין לא ידעה שהחלומות שלה הולכים להיראות קצת אחרת. בחלומות.
היא עדיין לא ידעה שיחד עם האפשרות שהיתה נראית כמעט בלתי עבירה, עם שינוי האוויר והאווירה- הגיע גם שינוי השם.
כי מהיום שעברה, מסתם ציפי אחת, או יותר נכון מסתם ציפי בוקשטיין- הפכה לגברת צימרמן.
בכל שבוע התקבלו דיירים חדשים ל'צימר' שלה, אה... שכן, במקרה גם שימש אותה במשך השבוע כביתה הפרטי.
אבל בשבת? הצימר פתח ידיו לרווחה ואסף את כל אורחיו בחיוך מחבק, בדיוק כמו שקיבל אותה המושב ביום שעברה אליו וחשבה שתתחיל לחיות.
אבל אחת נשארה חזק חזק מחוץ לחיבוק הזה.
לכולם היא דאגה לאוכל, לנשנושים, לפינוקים, למצעים, לטיולים, לחיוכים--- ורק אותה עצמה היא שכחה. את גברת צימרמן, ציפי בוקשטיין לשעבר.
"אז מי יבוא אלינו השבת?" שאלו אותה הילדים בסקרנות. והיא ענתה. ותמיד גיוונה בתשובה.
פעם זו היתה שולמית גיסתה שהגיעה עם ששת ילדיה ופעם זה היה חיים אחיה שהגיע עם שלושת השובבים שלו. פעם זו היתה יהודית שהסבירה לה בטוב טעם ש: "אם נחסוך לנופש- זה רק כדי ליהנות בצפת. מושב?! אתם כאן, ובחינם." (ובלי להביא כלום, יהודית. שכחת לומר! בלי לדאוג לאוכל... גם זה אין לך בצפת)
ופעם... כן, פעם היא הרשתה לעצמה קצת שקט. לאחר התנצלויות חוזרות.
ולא היה לה בכלל שקט. אכולת נקיפות מצפון.
היא- סירבה- לשושי- אחותה- להגיע- השבת. כלומר, מה פתאום? היא הזמינה אותה מיד בשבת הבאה ואפילו הציעה לה פיצוי בתמורה. אבל השבת, כן השבת היא הרגישה כבר שזה גדול עליה.
המושב כל כך רחב וכל כך פורש ידיים לכולם תמיד.
כן, גם לאורחים.
אף פעם היא לא חשבה שיקראו לה גברת צימרמן. היא נפלה לשם בטעות.
בסך הכל מה שחשקה נפשה זה לתת לעצמה את השחרור והרוגע להם היא מייחלת כל כך, כל מה שהיא רצתה זה לגדל את הילדים במרחבים המשכרים. באויר הפתוח והמקבל את כולם, בריח המדגדג של השדות המוריקים מסביב עם הציפורים והשירים. להיות קצת היא בעצמה.
אבל היא הפכה לגברת צימרמן. בטעות.
ביום שהיא עברה דירה אמרו לה כולם: "ציפי, את בורחת!"
כן. אז היא עוד היתה ציפי, אז היא עדיין לא הכירה את גברת צימרמן.
"כן ציפי, מי שלא יודע להגיד 'לא', מי שתמיד נותן לכולם, מי שאף פעם לא נותן לעצמו, מי שתמיד מארח... פשוט לא יעזור לו כלום- עד שלא ידאג לעצמו."
אבל היה לה קל יותר לברוח.
והמושב פתח ידיו לרווחה ואסף אותה בחיוך מחבק.
וכן, בלילה כשנרדמה עם שריקת הינשוף ונשיפת התנשמת וצרצור הצרצרים מסביב וחיוך מאושר על שפתיה, היא עדין לא ידעה שהחלומות שלה הולכים להיראות קצת אחרת. בחלומות.
היא עדיין לא ידעה שיחד עם האפשרות שהיתה נראית כמעט בלתי עבירה, עם שינוי האוויר והאווירה- הגיע גם שינוי השם.
כי מהיום שעברה, מסתם ציפי אחת, או יותר נכון מסתם ציפי בוקשטיין- הפכה לגברת צימרמן.
בכל שבוע התקבלו דיירים חדשים ל'צימר' שלה, אה... שכן, במקרה גם שימש אותה במשך השבוע כביתה הפרטי.
אבל בשבת? הצימר פתח ידיו לרווחה ואסף את כל אורחיו בחיוך מחבק, בדיוק כמו שקיבל אותה המושב ביום שעברה אליו וחשבה שתתחיל לחיות.
אבל אחת נשארה חזק חזק מחוץ לחיבוק הזה.
לכולם היא דאגה לאוכל, לנשנושים, לפינוקים, למצעים, לטיולים, לחיוכים--- ורק אותה עצמה היא שכחה. את גברת צימרמן, ציפי בוקשטיין לשעבר.
"אז מי יבוא אלינו השבת?" שאלו אותה הילדים בסקרנות. והיא ענתה. ותמיד גיוונה בתשובה.
פעם זו היתה שולמית גיסתה שהגיעה עם ששת ילדיה ופעם זה היה חיים אחיה שהגיע עם שלושת השובבים שלו. פעם זו היתה יהודית שהסבירה לה בטוב טעם ש: "אם נחסוך לנופש- זה רק כדי ליהנות בצפת. מושב?! אתם כאן, ובחינם." (ובלי להביא כלום, יהודית. שכחת לומר! בלי לדאוג לאוכל... גם זה אין לך בצפת)
ופעם... כן, פעם היא הרשתה לעצמה קצת שקט. לאחר התנצלויות חוזרות.
ולא היה לה בכלל שקט. אכולת נקיפות מצפון.
היא- סירבה- לשושי- אחותה- להגיע- השבת. כלומר, מה פתאום? היא הזמינה אותה מיד בשבת הבאה ואפילו הציעה לה פיצוי בתמורה. אבל השבת, כן השבת היא הרגישה כבר שזה גדול עליה.
המושב כל כך רחב וכל כך פורש ידיים לכולם תמיד.
כן, גם לאורחים.
הנושאים החמים