שיתוף - לביקורת הדרך להגיע לגן עדן

[א. פרי]

מאמר שכתבתי על אחדות, מהספר החדש "דמות משנה"

אחדות ישראל היא גן-עדן.


ולמה?

תחשבו על זה שכולנו מבינים שכולנו אחד.

בלי מחנות, מגזרים, אידיאולוגיות, דעות.


כולנו אחד בגלל אלוקים שהוא אבא של כולם.


תחשבו על זה שכשנבין שכולנו אחד, נקבל את עצמנו, את הזולת.

נפסיק לדחות, לזלזל, לשפוט, לכעוס, לחוש קנאה...


תארו לכם שאנו מסכימים לשמוח בשמחת הזולת ומסכימים לתת לעצמנו לחיות טוב בלי פחד מקנאה או עין הרע או דחיה.

מתוך הבנה שיש לכל אחד מקום ואם מישהו שמח - השכינה שמחה ואנחנו רוצים לשמוח בשמחת השכינה. (את הרעיון הזה שמעתי מסופרת אחת).


תחשבו על זה שבתור עם שהוא 'אחד' נלמד להקשיב לזולת כי נבין שבורא עולם שלח לכל אחד אמירות יחודיות, למען עולם טוב יותר.

שבתור עם אחד כל אחד יבין שזה קריטי לעם שלנו שכל אדם ישמיע את דבריו ויזכה להקשבה.


ואם נלמד זה מזה ונקשיב זה לזה נזכה להתפתח באופן אישי כי העם שלנו מורכב מהרבה אנשים עם ערך ואם נלמד מכל אחד ערך, נהיה עם כל המעלות שבעולם.


תחשבו על זה שלמרות שכולנו אחד אנו מסכימים שמותר לזולת לחשוב אחרת מאיתנו.

מותר לזולת לחיות אחרת מאיתנו.

שמותר לנו לחשוב אחרת מהזולת.

באחדות אין מחויבות להיות מישהו שהוא לא אני, יש חשיבות להכיר במרחב ובמעלות של זולתי.

תיכנסו לשם שניה, בדמיון, איזה חופש ואושר זה להיות בתוך עולם של אחדות מלאה, זה יבוא אם כל אחד יזכה להגשים את עצמו ולתת לעצמו מקום.

אם נגיע לשם, לתחושת אחדות, נזכה להיות בתודעת גן עדן.

 

[א. פרי]

מאמר נוסף, שמדבר על הדרך להגיע לבריאות נפשית


לאחר תקופה של הצפה של בעיות נפשיות, פרנויה וחרדות בדציבלים גבוהים, הגעתי להבנה שאי אפשר לחיות ככה.

אמנם לא יצאתי משם לגמרי, אבל ערב אחד חשבתי לעצמי: "את עכשיו מיליארדרית".


'מיליארדרית? נו טוב'. השבתי לעצמי, 'מעניין...'


"את לא רק מיליארדרית, אלא חיה בעולם מושלם", הוספתי לומר, "את חיה בעולם של גאולה, של גן עדן. עולם בו אין דאגות בכלל, הכל תקין, מושגח עד הפרט הכי קטן, באמת. עולם בו אין צער וכאב ואם יש הוא מתברר כמשהו טוב שמביא צמיחה.

עולם בו אין רע, אין מצוקה, הכל טוב.

עולם בו כל מה שחשבת ורצית וחלמת התגשם, יש לך הכל. הכל.

בעולם זה אין פחדים אין רע אין סיבה לחרדה.

עולם מושלם בו יש הכל בשפע, לכולם, עולם יציב מאוד".


באותו רגע, הרגשתי שאני מוכנה להיכנע לדמיון הזה. להסכים שהעולם הזה קיים. הרגשתי רוגע. יש לי הכל, אין בעולם רע, הכל טוב.


"אוקי מה היית עושה אם היית מגיעה למקום הזה? איך היית מנהלת את חייך?"

שאלתי את עצמי.


"הייתי יותר מסודרת מאורגנת, פחות כפייתיות או בלי כפייתיות בכלל, הייתי ממש מאושרת, היה לי סדר יום נורמלי, הייתי.... והייתי...."

"למה שלא תעשי את זה עכשיו? כאילו כבר הכל טוב? למה לא לחיות בגאולה כבר כעת?" שאלתי את עצמי.


יש בזה משהו נכון עוצמתי.

כל הזמן אנחנו מחכים.

מחכים למצוא עבודה

להרוויח כסף

לקנות מכונית

לקנות דירה

לשפץ

להוציא לאור ספר

ואם אפשר - עוד ספר

ולייחל שיתייחסו אליו

ולצפות להיות מסודרת

שיעריכו אותי

להיות מושלמת

לזכות לצאת מהדאגות

ועוד ועוד...



החסר הזה לא נגמר

אולי הגיע הזמן להבין ולהיכנס לחשיבה של: יש לי הכל, תודה.


יש אבא גדול בשמים שמנהל את הכל. אני מאמינה בו, לא מאמינה בשום דבר אחר, אלא רק בטוב שלו.


זה לא אומר שבעולם העשייה צריך להגיע להבנה שזהו, לא צריך להתאמץ או להשתדל, אלא זה אומר שבחשיבה אפשר לנסות למצוא קצת שלווה, אפילו לפרקי זמן, מה שאפשר.

 

[א. פרי]

העולם הוא כמו ראי של עצמנו.

אחד הדברים שמאתגרים אותי וגורמים לי לחוש כעס, בלבול, קנאה ומבוכה זה כשאני רואה אנשים מתבטאים, יוצאים לאור ומגשימים את עצמם וכו'

לפני שהתחלתי לצאת לאור לא היה לי קשה עם זה.
אני חושבת שזה מאתגר אותי לראות אנשים כאלה כי אני חוסמת את עצמי, לא מאפשרת לעצמי לצאת לאור באמת, אני מבזה את עצמי וכועסת על עצמי כשאני מתבטאת בציבור.
אני חושבת שככל שאדם יותר מאפשר לעצמו להתבטא ולא חוסם את עצמו, כך הקושי מול הזולת יורד, כי האדם על פי הטבע - חי את עצמו.
ואם קשה לו דבר מה בסביבה שלו - זה בגלל עצמו, ולא בגלל הסביבה.
לא באמת אכפת לאדם מהזולת, ברמה של לחוש תסכול או כעס, אלא כשאנו כועסים זה על עצמנו.
אם נלמד לשחרר את עצמנו, להסכים לעצמנו להיות, להתבטא וליצור, נצליח להכיל גם את העולם, ונזכה לתחושת יציבות והרמוניה.

 

[א. פרי]

חשיבות ההקשבה

אין בדברים הבאים ביקורת כלפי אי-מי מכיוון שאני בעצמי לא מושלמת, אלא הדברים נכתבים עבורי, כדי לקדם אותי, ומוגשים כתועלת עבור אנשים שהתוכן יכול לקדם גם אותם.
*

נניח אתם חושבים שיש לכם משהו יחודי ואתם יוצאים לאור.
אתם עסוקים בבשורה שלכם, במימוש העצמי שלכם, שוכחים שיש אנשים נוספים חוץ ממכם.
וזה שלב הכרחי ביותר, ואפילו רצוי מאוד.
אבל אחר כך, כשהצלחתם לצבור קהל, ידע, קשרים ויכולת השפעה, תזכרו:
יש אנשים שגם הם רוצים להגשים את עצמם ולפעמים אף אחד לא רואה אותם, בגלל מגוון סיבות.

*
אני גם וגם.
מצד אחד אני קהל, אני צורכת תוכן ולומדת מאנשים אחרים, ואני גם יוצרת תוכן ומנסה להעביר הלאה.
למדתי כמה זה קשה להיות גם יוצרי תוכן וגם להבין שיש אנשים נוספים מלבדי.
לתת לעצמך במה זה מסנוור ומתעתע.
כי או שאת יוצרת תוכן או שאת צורכת תוכן.
קשה להיות גם וגם, קשה להיות גם חלק מקהל וגם על במה.
זה קצת מבלבל.

*
אנשים שיש להם כסף, לא מבינים למה להם להיות בצד שחושב שיש ערך שווה לאנשים עניים.
כי יש להם יותר.

אנשים שיש להם שכל או השפעה, לא מבינים למה להם להיות בצד שמתעניין ונותן מקום אמיתי לאנשים אחרים.

זה כי אנשים מזדהים עם מי שדומה להם אז הם מחפשים אנשים ברמה שלהם, כביכול.
וגם כי אנשים חושבים שהעולם צריך את הבשורה שלהם כדי לחיות טוב.

הם לא מבינים שהבשורה שלהם קיימת בעולם, אנשים נוספים חושבים או אומרים את אותם דברים, בנוסף לא כל מה שהם אומרים מתאים לכל אחד, כל אדם גיבש דעה וכמעט בלתי אפשרי להשפיע אלא אם אתם דוברי אמת אוניברסלית, זו ששייכת לכולנו וקיימת בנשמתנו, ואז אתם לא משפיעים אלא 'מזכירים'.


כנראה שהרצון של ה' הוא שהאנשים החכמים, העשירים, המשפיעים, החזקים כביכול, או אלו שבדרך לשם, יקשיבו לאנשים הפשוטים יותר, אלו שהם לא ממש נחשבים לחכמים או לעשירים או למכובדים, אלא הם אנשים רגילים, מאוד. או אפילו מתמודדים.
ויעזרו להם לצאת לאור.
כי גם להם יש נשמה ושליחות וגם להם מגיע להישמע לא פחות מהאנשים החשובים.

לא בגלל שיש אנשים חשובים ויש אנשים פשוטים, אלא כי כולנו שווים והבדלי המעמדות נועדו, כנראה, בשביל העניין והאקשן או כדי לתת הזדמנות לאנשים להתקדם, לא יודעת מדוע.
*
אני לא מבינה איך זה עובד, אבל אם יש אדם שקולו נשמע הוא צריך לדאוג שקולם של אחרים - שיש להם מה לומר או שיש להם רצון לשנות את העולם - ישמע.

איך?
אולי אם נבין שיש ערך גדול לכל אדם, עם דגש לאנשים פשוטים.

וזה צריך להיעשות במקביל: האנשים הפשוטים כביכול יפסיקו לחשוב שהם פשוטים אלא יבינו שהם אלוקות, והאנשים המכובדים כביכול יפסיקו לחשוב שהם מכובדים אלא יזכרו שהם כלי, והתפקיד שלהם לסייע לבניו של בורא עולם להגשים את עצמם באמת.

*
האם בעקבות הפוסט הזה יהיה שינוי כלשהו?
אין לי מושג.
אבל כן חשוב שהדברים יישמעו.
כי המצב הזה בו יש אנשים עשירים, משפיענים שרוצים (ובצדק, כי יש להם מה לתת,) שהקהל והציבור יראו אותם וישמעו אותם ומנגד יש אנשים רגילים שקולם לא נשמע-
הוא מצב לא ראוי ולא רצוי.

לכל אדם יש סגולה, וראוי שכל אדם יקבל ביטוי:
לא רק לאחר פטירתו מתוך אמפטיה, לא בגלל שחזר ממנהרות חמאס, ולא בגלל שהוא מתמודד נפש.
גם לא בגלל שהוא ראש ממשלה, רמטכ"ל או להבדיל דמות רוחנית.

אלא בחייו, כמו שהוא, כל אדם צריך לקבל כבוד והקשבה מצד החברה כאילו הוא יצא ממצרים,
כי אף אחד לא יודע מה הזולת עובר, ואין סיבה שאנשים לא יתחילו לתת לכל אדם, גם אם הוא מדבר דיבורים שכבר נאמרו, גם אם הוא מטריח למראית עין, גם אם אין לו קהל, גם אם הוא אולי לא מושלם או מדבר שטויות כביכול - אין סיבה שלא תינתן לכל אדם הזדמנות להרגיש בעל ערך, שרואים אותו ונותנים לו מקום, וזה ייעשה כשאנשים יבינו שמותר להם להתבטא וכדאי להם להפסיק לרצות את הסביבה או להיות נחמדים מידי.
כדאי שכולם יבינו שיש הרבה איכויות לא רק אצל המפורסמים, אלא בעוד מקומות שלא נראים פוטוגנים כביכול ושלא האירה עליהם אורה של השמש.
כן, כולנו צריכים להבין שמותר לנו להקשיב, לבקש עצה ולתת ערך גם לאלו שאין להם אבק כוכבים.

כי לכולנו מגיע לחוש שווים.

*

מצד נוסף, כאנשים רגילים שרוצים לדבר, צריך להבין את המגבלות של הקהל, שלא תמיד יש לו כלים להקשיב, כך שצריך בד בבד לדבר ולא לשתוק, אבל גם לקבל את זה שלא תמיד הקול שלנו יישמע, וזה בסדר.
זה בסדר כי אין ערך שיראו אותנו, יש ערך בהשתדלות לעשות מה שהכי טוב עבור עצמנו ועבור העולם

כי ה' מחליט מי ישמע ומתי, כמו שנאמר "לא עליך המלאכה לגמור ואין אתה בן חורין להתבטל ממנה".

הפוסט היה אמנם ארוך, אבל אסיים בנימה אופטימית: יש מקום אחד בו אין הבדלי מעמדות, וזה במקום של הגאולה.
אנשים שמדברים גאולה וחושבים על גאולה באמת, הם אנשים שדילגו מעל עולם המעמדות ומתייחסים בשיוויון לכל אדם.
אותם אנשים הגיעו לתודעת משיח, תודעת משיח היא תודעה בה האדם מבין שאם משיח נמשל לקבצן, עני ורוכב על חמור, הרי שהמשיח בא לבשר לנו על המשמעות האדירה שיש לאנשים הפשוטים.. כל אדם יכול להיחשב למשיח.
כך שחובה להתייחס לעצמנו ולכל אדם אחר בדחילו ורחימו מתוך הבנה שאולי מדובר בקולו של משיח, או אפילו בנקודת משיח, שרוצה להתגלות ולגאול את העולם.
כל עוד העולם לא נגאל במלואו, נתייחס לכל אדם כמו למשהו גדול.
ולאחר שהעולם ייגאל, נבין עד כמה כל אדם הוא משהו גדול.

מה המסקנה?
האם בעקבות הפוסט הזה צריך להתחיל להתלהב מכל אדם כאילו הוא נשיא ארצות הברית, ולתת כבוד לכל אחד?

לא, כי זה צריך להיות בטבע שלנו.
ולרוץ אחרי כל אדם ולתת כבוד לכל אחד זה לא הטבע שלנו, ואין סיבה להיות מלאכותיים.
במקום זה אפשר לעבור תהליך עם עצמנו בו אנו לומדים שיש גם לנו מקום ויש מקום זהה גם לאנשים אחרים.
לא צריך לצאת מגדרנו (לדעתי) עבור הסביבה.
כן צריך להפנים את הכלל: ואהבת לרעך - כמוך.
כמו שמגיע לך לצפות שיראו אותך, כך תקווה להגיע למצב בו אתה רואה את חברך.