עזרה הוא לא יודע לקרוא מילה!

  • הוסף לסימניות
  • #41
הוא לא צובע מדויק ולא אוהב יצירות וכו' אין לו סבלנות
שמת לב לקושי במוטוריקה עדינה בעוד דברים?
כמה שנים הם כבר 'כותבים' בכיתה?
איך הוא אוחז את העיפרון/צבע- בצורה נכונה או כמו עם אגרוף כזה?
בדיקת ראיה עשית?
 
  • הוסף לסימניות
  • #42
שמת לב לקושי במוטוריקה עדינה בעוד דברים?
כמה שנים הם כבר 'כותבים' בכיתה?
איך הוא אוחז את העיפרון/צבע- בצורה נכונה או כמו עם אגרוף כזה?
בדיקת ראיה עשית?
הוא בכיתה א
יש לו בעיות במוטוריקה עדינה נראה לי. ניסיתי ללמד אותו לאחוז עיפרון
 
  • הוסף לסימניות
  • #44
הוא בכיתה א
יש לו בעיות במוטוריקה עדינה נראה לי. ניסיתי ללמד אותו לאחוז עיפרון
יכול להיות שלא בכל כיתות א' אבל ממי שראיתי, בכיתה א' הרבה מלמד את הילדים לאחוז עיפרון בצורה נכונה והם גם ממשיכים לתרגל מסלולים של קווים מקווקים, כרגע לא הייתי עובדת ישירות על הכתיבה אלא מחכה עוד כחודש לראות האם יש שיפור ולשמוע מהרבה איך הוא רואה את זה.
בנתיים כן הייתי עובדת על המוטוריקה העדינה- השחלת חרוזים, להתחיל עם חרוזים גדולים וחורים גדולים ושרוך, ולהתקדם לחרוזים גדולים עם חור קטן וחרוזים קטנים עם חור קטן ולהשחיל על חוט דיג. (זה יכול להיות כמשחק שמשחילים לפי כרטיס הצבע שהילד מרים ואז את מרימה ומשחילה אצלך וכו', ויכול להיות כיצירת מובייל/חבקי מפיונים וכו'), תפיסת עצמים קטנים עם פינצטה- יש פינצטות משחק גדולות יותר ואז אפילו לתפוס חרוזי מעיכה עם פינצטה רגילה, לכפתר כפתורים ותרגילים נוספים בסגנון הזה.
גם תרגילי מריצה- שהילד עומד על הידיים ואת מחזיקה ברגליים והוא הולך חופשי או לפי מסלול יכו לעזור לזה.
וכמובן לעשות בדיקת ראיה, כי מאוד יכול להיות שהוא פשוט לא רואה מספיק חד.

אם נראה לך שיש סיכוי שהוא יצטרך בהמשך מרפאה בעיסוק אז ממליצה לך לעשות כבר גם בדיקת שמיעה ולמלא טפסים, מקסימום כשיגיע התור תגידי שהוא כבר לא צריך.
אבל זה דורש זמן והתעסקות, אז אם את לא חושבת שזה ברמה שהוא יצטרך אניוואי גם מרפאה בעיסוק- אל תבזבזי אנרגיה על זה...
 
  • הוסף לסימניות
  • #45
אני לא מבין בזה.
אבל כנראה שיש סיבה שמתחילים ללמוד אותיות וקריאה בגיל מוקדם יותר.
למה? אני לא יודע.
ושהבנות שהם בגיל יותר מאוחר, והחילונים גם, זה נותן עידוד לדעת שיש עוד זמן.
אבל זוהי שיטת הלימוד שמקובלת מדורות קודמים.
 
  • הוסף לסימניות
  • #46
מהבינה:
ילד בן 5 *עדיין לא מצופה לדעת לקרוא טוב ובשטף*.

בישראל, רוב הילדים מתחילים ללמוד קריאה בצורה מסודרת בכיתה א' (גיל 6–7). בגן חובה (גיל 5–6) ניתן לחשוף את הילדים לצלילים, אותיות ומודעות פונולוגית, אך לא נדרש מהם לדעת לקרוא ממש.

*מתי מצופה שילד יקרא טוב ובשטף?*
- *סוף כיתה א'* – זיהוי אותיות וקריאה בסיסית של מילים פשוטות.
- *סוף כיתה ב'* – קריאה שוטפת יותר, הבנה טובה של הנקרא.
- *סוף כיתה ג'* – קריאה שוטפת וטבעית של טקסטים ברמה בסיסית.

כל ילד מתפתח בקצב שונה, וחשוב לעודד אהבת שפה וקריאה בלי לחץ מיותר. אם יש חשש לעיכוב, ניתן להתייעץ עם מורה או קלינאית תקשורת.
 
  • הוסף לסימניות
  • #47
יכול להיות שלא בכל כיתות א' אבל ממי שראיתי, בכיתה א' הרבה מלמד את הילדים לאחוז עיפרון בצורה נכונה והם גם ממשיכים לתרגל מסלולים של קווים מקווקים, כרגע לא הייתי עובדת ישירות על הכתיבה אלא מחכה עוד כחודש לראות האם יש שיפור ולשמוע מהרבה איך הוא רואה את זה.
בנתיים כן הייתי עובדת על המוטוריקה העדינה- השחלת חרוזים, להתחיל עם חרוזים גדולים וחורים גדולים ושרוך, ולהתקדם לחרוזים גדולים עם חור קטן וחרוזים קטנים עם חור קטן ולהשחיל על חוט דיג. (זה יכול להיות כמשחק שמשחילים לפי כרטיס הצבע שהילד מרים ואז את מרימה ומשחילה אצלך וכו', ויכול להיות כיצירת מובייל/חבקי מפיונים וכו'), תפיסת עצמים קטנים עם פינצטה- יש פינצטות משחק גדולות יותר ואז אפילו לתפוס חרוזי מעיכה עם פינצטה רגילה, לכפתר כפתורים ותרגילים נוספים בסגנון הזה.
גם תרגילי מריצה- שהילד עומד על הידיים ואת מחזיקה ברגליים והוא הולך חופשי או לפי מסלול יכו לעזור לזה.
וכמובן לעשות בדיקת ראיה, כי מאוד יכול להיות שהוא פשוט לא רואה מספיק חד.

אם נראה לך שיש סיכוי שהוא יצטרך בהמשך מרפאה בעיסוק אז ממליצה לך לעשות כבר גם בדיקת שמיעה ולמלא טפסים, מקסימום כשיגיע התור תגידי שהוא כבר לא צריך.
אבל זה דורש זמן והתעסקות, אז אם את לא חושבת שזה ברמה שהוא יצטרך אניוואי גם מרפאה בעיסוק- אל תבזבזי אנרגיה על זה...
הרב'ה הלחיץ על זה
תודה על התשובה. אני אאנסה איתו בבית כמה תרגילים
 
  • הוסף לסימניות
  • #48
בלת"ק
גיל חמש זה קטן לקריאה,
אפילו שרוב הילדים מתחילים לקלוט את הקריאה-
ולכן זה מלחיץ את הרבה,
אבל זה בהחלט תקין.
יש לי חברה ששלושת הבנים שלה לא קלטו מילה
בשנים הראשונות של הקריאה
ופתאום בגיל 6-7
בלי שום סיוע חיצוני נוסף- התחילו לקרוא בשטף.
 
  • הוסף לסימניות
  • #49
מה עושים עם ילד שמתקשה בכתיבה? חורט על הדף... לא כותב ברור, בקריאה הוא מצוין

הוא לא צובע מדויק ולא אוהב יצירות וכו' אין לו סבלנות
מוכר. יש סימנים של קש"ר?
הוא בכיתה א
יש לו בעיות במוטוריקה עדינה נראה לי. ניסיתי ללמד אותו לאחוז עיפרון
עדין קטן בשביל לכתוב חלש ויפה.
לעבוד איתו על מוטוריקה עדינה רק יעזור.
 
  • הוסף לסימניות
  • #50
הרב'ה הלחיץ על זה
תודה על התשובה. אני אאנסה איתו בבית כמה תרגילים
מעניין שהרבה הלחיץ על זה, אבל אם זה רב'ה מיומן ומנוסה כן הייתי מתייחסת לזה והולכת לרופאת משפחה/רופא התפתחות ומבקשת שתחווה דעת במקביל לתרגולים בבית מהסגנון שכתבתי לך לעייל.
הייתי עושה את זה ממש כחוג עם אמא או אפילו עם בחורת סמינר/כיתה ח' בתשלום סמלי
כדי לעשות לו את זה כחוויה ולא כעול.
ואומרת שוב (לא דווקא לך אל אלא לכל מי שיקרא את התגובה) כי ראיתי כ"כ הרבה ילדים שכל הקושי שלהם במגוון תחומים היה ראיה, אז חשוב ללכת לבדוק ולשלול כדי לא להיכנס לתסכולים סתם.
 
  • הוסף לסימניות
  • #52
מקווה שלא
אבל הוא מוסח מאוד מהר ולא אוהב משחקים שדורשים סבלנות כמו פלימוביל וכו
מוסחות, זה יכול להיות (בגדר אולי בלבד) תסמין של קש"ר.
תעקבו ותבדקו, זה הגיל שכדאי כבר להתחיל לבדוק שלא יהיה מאוחר.
לאט ובטוח!
 
  • הוסף לסימניות
  • #55
איך בודקים קש"ר. אני בורה בנושא
אני לא מחליט ולא רוצה להלחיץ, רק זרקתי בשביל המודעות..
איך?
תבקשו מקופ"ח קודם כל את הטפסים שאלונים למילוי (יש שאלון הורים ויש שאלון מורה) סתם ככה שתמלאו תקבלו אינדיקציה קלה היכן הוא עומד.
ואח"כ זה יעבור הלאה לבדיקות מקצועיות יותר.
ובטח האלופים כאן ידעו לנווט אתכם.
 
  • הוסף לסימניות
  • #56
איך בודקים קש"ר. אני בורה בנושא
רופאת משפחה תתן לכם הפניה לבדיקת ראיה ושמיעה, ושאלון הורה ומורה.
בגלל שאת רואה בעיות קלות במוטוריקה, הייתי בודקת גם בעיות תחושה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #57
מסכים
השאלה מה גורם לקושי בקריאה?
בגלל שלא פירטת כותבת את הדברים הראשונים שכדאי לבדוק-
שמיעה
ראיה
ואחרי זה אבחון פסיכודידקטי

האם רק הקריאה מהווה אצלו בעיה? איך ההתפתחות השפתית שלו? קש"ר?
מתי התחילו ללמוד קריאה בחיידר שלו?
ואולי נראה שלא כ"כ קשור- אבל כמה הפסקות מלחמה היו לו במהלך השנים הנ"ל...?

מה הרבה אומר? האם ניסיתם מורה פרטית שמתמחה בהקניית הקריאה?

לגבי הדחיפות- אצל הבנים בציבור החרדי לומדים קריאה מגיל מאוד קטן, אבל הרבה ילדים שלא מצליחים ללמוד קריאה בגיל הזה כל הבעיה שלהם זה בשלות ואם הם היו מתחילים ללמוד קריאה בגיל 6 כמו אצל הבנות ובציבור הכללי אז הם היו מסתדרים עם זה מעולה, רק שאצלינו באמת חשוב לתת כבר מענה כי זה משפיע גם לימודית ומהר מאוד גם חברתית.
מסכים עם כל מילה.
גם אצלי הילד היה לו קשה לקרוא, וכל הרבה והמפקחים אמרו בלי לחץ זה הדבר הכי חשוב, בד בבד צריך לבדוק ראיה שמיעה, מה שעושה בגלאים הללו, גילנו שהיה לו נוזלים באוזניים שזה מה שגרם לכך , וב"ה לאט לאט הוא תופס את המקום שלו למרות שהוא קצת אחרי הכיתה, מה שחשוב הוא לתת לו לקרוא לא מתוך לחץ ולהכביד עליו.
כן גיל 5 זה בציבור שלנו הגיל שכבר קוראים בחיידר אבל לא כולם מצליחים ויש שצולחים את זה יותר מאוחר כמו כבר שהוזכר כאן.
העיקר שיהיה בהצלחה.😀
 
  • הוסף לסימניות
  • #58
אני מסכימה עם מה שכותבים פה שגיל 5 זה צעיר ולא מצופה ממנו וכו'
אבל מה לעשות שהילד נמצא במסגרת וזה מה שמצופה ממנו במסגרת
להגיד שזה יבוא עם הזמן, זה לא הפתרון
כי הפער רק ילך ויגדל

ברור שלא טוב פה הלחץ
אבל כן לקום ולעשות משהו
יש כאלו שבלי לעשות כלום, יצליחו בסוף ויעלו על דרך המלך בגיל 6
ויש הרבה שלא, ואם לא יבדקו וילכו לעזרה חיצונית הילד יגיע לגיל 10 ולא ידע לקרוא

החוכמה היא לגלות את הקושי מוקדם
כן למצוא מורה מתאימה שתעלה על הקושי ותדע לעבוד איתו בצורה הנכונה
כן לתרגל בקצב שלו
כן לעבוד בצורה חכמה עם פרסים, מבצעים ומשחקים

אגב, ממליצה על שיטת רידובר (דרך מורה מקצועית)
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #59
אני מסכימה עם מה שכותבים פה שגיל 5 זה צעיר ולא מצופה ממנו וכו'
אבל מה לעשות שהילד נמצא במסגרת וזה מה שמצופה ממנו במסגרת
להגיד שזה יבוא עם הזמן, זה לא הפתרון
כי הפער רק ילך ויגדל

ברור שלא טוב פה הלחץ
אבל כן לקום ולעשות משהו
יש כאלו שבלי לעשות כלום, יצליחו בסוף ויעלו על דרך המלך בגיל 6
ויש הרבה שלא, ואם לא יבדקו וילכו לעזרה חיצונית הילד יגיע לגיל 10 ולא ידע לקרוא

החוכמה היא לגלות את הקושי מוקדם
כן למצוא מורה מתאימה שתעלה על הקושי ותדע לעבוד איתו בצורה הנכונה
כן לתרגל בקצב שלו
כן לעבוד בצורה חכמה עם פרסים, מבצעים ומשחקים

אגב, ממליצה על שיטת רידובר (דרך מורה מקצועית)
רוב אלו שכתבו כאן שזה גיל קטן וזה בסדר, בעיקר ניסו להוריד מכמות הלחץ שבולטת בהודעה הפותחת
זו באמת הודעה כמעט הסטרית, וההסטריה כאמור לא מוצדקת וגם ממש לא עוזרת
וכן, כדאי לבדוק שאין בעיה שמונעת התקדמות, בהחלט, אבל זה שהוא לא קורא לא מראה על ליקוי למידה או דברים גרועים מכך, חכמים ונבונים רבים התקשו בהתחלה, הכל טוב...
 
  • הוסף לסימניות
  • #60
רוב אלו שכתבו כאן שזה גיל קטן וזה בסדר, בעיקר ניסו להוריד מכמות הלחץ שבולטת בהודעה הפותחת
זו באמת הודעה כמעט הסטרית, וההסטריה כאמור לא מוצדקת וגם ממש לא עוזרת
וכן, כדאי לבדוק שאין בעיה שמונעת התקדמות, בהחלט, אבל זה שהוא לא קורא לא מראה על ליקוי למידה או דברים גרועים מכך, חכמים ונבונים רבים התקשו בהתחלה, הכל טוב...
מבינה
אבל אני בטוחה שאבא שפותח אשכול בפרוג זה אחרי הרבה נסיונות, קשיים וייאוש
ואם הוא בהיסטריה, נראה שיש סיבה
טוב שיוריד את הלחץ וההיסטריה
אבל זה המקום לכוון אותו לעזרה מקצועית
כי דווקא קריאה זה משהו שלא תמיד מומלץ שההורים יעשו לבד
זה מקום ששם הילד מרגיש את הלחץ וטוב הרבה פעמים שזה ייעשה ע"י מישהו חיצוני
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

אשכולות דומים

להלן טקסט שכתב ילד!
כל מילה נוספת מיותרת!
הורים, תבדקו עם הילדים האם הם או אחד מהחברים שלהם מוחרם!




"אני רוצה לקחת אתכם רק לתחילת השנה.
אני ילד שעבר הרבה דברים בחיים שלו, ויום אחד החלטתי שבא לי מקום שאף אחד לא מכיר אותי.
אז עברתי לפנימייה אחרת — לא כי אני רציתי, אלא כי אמא שלי חשבה שיהיה לי טוב שם.
וכן, היה לי טוב בהתחלה.

אבל אז סיפרתי להם שאני יוצר סרטונים ביוטיוב, והם ראו בזה נקודת חולשה.
סיפרתי להם שאני אוהב לשיר, שזה החלום שלי — וגם בזה הם מצאו על מה לרדת עליי.
"ניצחון לחרשים", "אתה ילד פדחן"...

אני אגיד את האמת — זה לא היה לי חדש.
גם בבית ספר קודם ירדו עליי, ניסו להקניט ולהקטין אותי.
ולאט לאט המילים שלהם חלחלו לי למוח.
כמעט הפסקתי לעשות את הסרטונים שאני אוהב, בגלל כל מה שאמרו לי לפני ואחרי שהצטרפתי לבית הספר.

בהתחלה אמרתי לעצמי: "טוב, מה אכפת לי, שיגידו מה שבא להם — זה לא מזיז לי".
אבל זה היה שקר.
והתחלתי להגיד את זה כל הזמן לעצמי בראש.

בגלל שאני לומד בפנימייה, יש לנו שם כל מיני דברים כמו חדר מוזיקה.
אז מהשעה 14:00 הייתי הולך לשם כדי לשכוח קצת מהבעיות שלי.
בהתחלה זה עבד, אבל התחילו להציק לי.

היה לנו טקס לציון 7.10 בפנימייה, ואני עבדתי על שיר לשיר בטקס.
בסוף שרתי שיר אחר.
בהתחלה קיבלתי מלא מחמאות.

אבל יום למחרת, ילד בן איזה 16–17 — לא ילד קטן — חשב שזה מצחיק להרים אותי, להשכיב אותי על שולחן ולהכריח אותי לשיר לו.
וכשסיפרתי על זה למנהל, הוא התחיל לקרוא לי "שטינקר", כי הילד עשה משהו מטומטם וחשב שזה מצחיק — אז כולם חייבים לקחת את זה בתור בדיחה.

---

סיפור שני:
אני יושב לי על ספסל, כי אני אגיד את האמת — אני מרגיש שאין לי הרבה חברים.
יש לי אולי 5 בבית הספר, ואני לא צריך יותר מזה.
אבל הם לא תמיד מגיעים לבית הספר, רוב הזמן הם בבית — אז יוצא שאני לבד רוב הזמן.

אז אני יושב על ספסל לבד, ופתאום חבורה של ילדים בני 17 זורקים עליי מלא תפוזים.
בנס לא פגע בי, אבל זה לא קרה פעם אחת — זה קרה שוב ושוב.
עד שסוף סוף זה פגע לי בבטן.

ולא תגידו שמי שזרק עליי בא והתנצל — הוא פשוט ברח.
בהתחלה לא ידעתי מי זה, פשוט ניחשתי לבד — וצדקתי.
ועד עכשיו אני לא יודע מה עשו איתו.

---

אז אני רק רוצה להבהיר למשרד החינוך — הגיע הזמן שתטפלו בתופעה הזו שנקראת בריונות, חרם וכל דבר פוגעני כזה.
כי אם לא — יהיה פה גל שלם של ילדים ש×××××× חס ושלום.

ובואו נגיד דבר כזה:
אם לא הייתה לי את המוזיקה שלי ואת השירים שאני כותב — כנראה שמזמן לא הייתי פה.

ולכל הילדים שכאן — אני רוצה להעביר לכם מסר:
גם אלה מהפנימייה שלי שאולי מסתלבטים עליי עכשיו —
תחשבו שאולי, רק אולי, יש ילד שחושב ל×××× את ה×××× שלו בגלל שאתם מחרימים אותו.
תחשבו לפני שאתם פועלים ❤️"
לאחרונה נודע לי שיש לבן שלי בכיתה ילד שמנודה מאוד בחברה.
עוד יותר היה לי עצוב לדעת שגם הבן שלי משתף עם זה פעולה.

לא אלאה אתכם בדברים, רק אומר שדיברתי עם הבן שלי (בן 8) על הנושא, הסברתי לו מה עובר על הילד ועודדתי אותו להזמין אותו אליו ולשתף אותו במשחקים, ותודה לה' זה עבד.

אמא של אותו ילד התקשרה אלי בהתרגשות גדולה ואמרה לי "עשיתם דבר גדול!".

כדי שזה יחזיק מעמד, כתבתי סיפור בעזרת צ'אט GPT, ויצרתי תמונות לסיפור, על מנת לעזור לילד שלי להבין טוב יותר את הדברים, איך הילד הרגיש כשהיה לבד, ועד כמה זה שמשתפים אותו בכיתה בדברים, משמעותי עבור הילד הזה.

הסיפור וגם התמונות לא מושלמים, למרות ששיפצרתי לא מעט, אבל את העבודה הם עושים!

כל מי שמעוניין לקחת ולספר לילדים שלו כדי לרכך להם את הלב, ולפתוח להם את העיניים לילדים שסביבם, קדימה!
אנחנו בתור הורים יכולים לעזור כל כך לילדים שלנו להיות אכפתיים ואמפטיים יותר ולשנות את החיים שלהם עצמם ושל כל הסובבים אותם.



הסיפור

אהרן עמד לבד במסדרון של כיתה ד’, ליד וו המעילים. כל שאר הילדים רצו, קפצו, דיברו וצחקו. הרצפה רעדה מעט מהרעש של ארבעים זוגות נעליים שחזרו מהפסקת עשר. אבל הוא – רק עמד שם. החזיק את המעיל שלו חזק־חזק, כאילו הוא מגן עליו מפני כל העולם. הוא לא ידע בדיוק ממה הוא מפחד – אבל הרגיש שכל תזוזה שלו תגרום לכולם להסתכל. כל מבט, כל לחשוש קטן מאחורי הגב – כאילו מדביק לו מדבקה של “אחר”.


ChatGPT Image Jul 24, 2025, 10_31_00 AM.png
הוא ידע שהוא שונה. אינו אהוב עליהם. הוא ראה את זה בעיניים של הילדים האחרים, גם כשהם ניסו להסתיר. הוא הרגיש את זה בלחישה של המילים כשהיה עובר לידם. הוא שמע. הוא הבין.


הוא הגיע רק לפני חודש מבני־ברק. הבית שם היה קטן מידי בשבילם, והם החליטו לעבור דירה וגם עיר, לירושלים. אמא שלו הייתה אומרת לו כל בוקר: “אתה ילד מיוחד, אהרן. אתה תאיר איפה שתהיה” אבל עכשיו, בתוך החיידר החדש הזה, היה לו קשה מאוד להאמין בזה.


החולצה שלו הייתה תמיד נקיה ומגוהצת בצורה מושלמת. אמא שלו, שידיה תמיד היו עסוקות, גיהצה אותה כל בוקר בקפידה – אולי בתקווה שאם הוא ייראה מסודר, יהיה לו קל יותר למצוא חברים. אבל הילדים בכיתה ראו בזה משהו מוזר. הם לבשו בגדים רגילים, לפעמים מקומטים, לפעמים לא תואמים. החולצה המושלמת של אהרן רק חיזקה את הרגשת הזרות. כאילו הוא משדר: “אני לא שייך.”


בהתחלה כשהגיע לחיידר, עוד ניסה לדבר עם חברים שם, לספר משהו. אבל הילדים האחרים היו מסתכלים עליו בלעג, ואז מתלחששים ביניהם. הוא שמע את הלחישות. לא תמיד הבין את כולן, אבל הבין מספיק. מספיק כדי לדעת שמדברים עליו.


וכל הפסקה – כל הפסקה! – הוא היה יושב בפינה, לבד, ומוציא את קופסת הפלסטיק שלו. בתוכה היה תמיד כריך גבינה לבנה, חתוך לשניים בדיוק שווה, ובתוך כל אחד מהחצאים שורה של זיתים ירוקים. תמיד אותם זיתים. תמיד אותה הקפדה. הוא היה לוקח ביס קטן, לועס לאט־לאט, לא כי היה רעב – אלא כדי להרגיש שיש לו מה לעשות. הוא פחד מהרגע שבו האוכל ייגמר. כי אז לא תהיה לו שום סיבה להישאר לשבת. ואז – מה יעשה? יעמוד לבד? יטייל במסדרון לבד? יבהה בילדים משחקים?


לפעמים הוא היה מרגיש שהלב שלו רוצה לבכות. אבל הוא לא בכה. לא ליד כולם. רק בערב, מתחת לשמיכה. שם, רק שם, היה מרשה לדמעות ליפול. אבל אפילו אז – בשקט. למה אף אחד לא משחק איתי? לא שואל אותי למה אתמול לא באתי לכיתה?? למה לא אוהבים אותי כאן?

ChatGPT Image Jul 24, 2025, 10_30_54 AM.png

המלמד, הרב בלוי, היה טוב לב. הוא השתדל לעזור, לשים אותו ליד ילדים חדשים בכל פעם, אולי תיווצר חברות. אבל כמעט תמיד, כשהגיע תורו של אהרן להחליף מקום – היה שקט מוזר. מין רחש כזה. מישהו היה לוחש משהו. ובסוף – אהרן שוב מצא את עצמו יושב לבדו, ליד הקיר. קרוב למדפי החומשים. רחוק מהלב של הכיתה. אף אחד לא היה מעוניין לשבת ליד הילד הזה, שעליו כל הילדים לועגים.


הוא היה מסתכל על הילדים, איך הם צוחקים, מתווכחים, משתעשעים. ואילו הוא – לבד. לפעמים דמיין שהוא שקוף, כמו אוויר. הוא נמצא, אבל אף אחד לא רואה אותו באמת.


בכל פעם שהיה צריך לקרוא בקול – שפתיו רעדו. הוא פחד שיטעה. פחד שיצחקו. לפעמים האותיות התבלבלו לו. הפה יבש. והמילים – לא יצאו חלק. הוא ידע שהוא יודע, אבל הפחד שיתקע, שיגמגם – עצר אותו. והוא שמע את הלחישות, את הגיחוכים, גם אם היו חלשים. הם היו מספיק חזקים כדי לפגוע.


ואז הגיע חיים דוד.


חיים דוד ברנשטיין היה ההפך הגמור מאהרן. הוא היה מרכז הכיתה. חכם, שמח, חרוץ, עם חיוך רחב שכולם אהבו. אפילו המלמד הקשוח של הצהריים היה נמס כשהוא היה שר “אהבת תורה” בלחן חדש שהמציא. כל הילדים רצו לשבת לידו. הוא ידע להקשיב, ידע לעזור, אבל הוא היה עסוק. כל כך עסוק. והוא – לא ראה את אהרן.


עד לאותו יום.


זה היה שיעור גמרא. המלמד חילק דפים. לדף של אהרן היה קרע. הוא ניסה לחבר אותו עם מהדק סיכות שהיה לו בקלמר. אל לא ממש הצליח בזה. פתאום – חיים דוד קם, הלך לשולחן של המלמד, לקח דבק סלוטייפ, התכופף ליד אהרן והדביק לו את הדף בזהירות. בלי לומר מילה. אהרן לחש "תודה." חיים דוד רק חייך קלות וחזר למקומו.


ומשהו קרה.


למחרת בהפסקה, כששיחקו טאקי, חיים דוד הניח יד על כתפו של אהרן ואמר: “רוצה להצטרף?”


הלב של אהרן דפק מהר. הוא לא ידע לשחק. הוא לא זכר את הצבעים. והוא באמת טעה ומאוד מהר הפסיד. כמה ילדים צחקו. אבל חיים דוד רק עשה בידו “ששש” והמשיך לשחק כאילו כלום. ואחר כך חילק וופל שוקולד שהיה לו בתיק. חצי אחד – הוגש לאהרן. וזה... שינה הכל.


ChatGPT Image Jul 24, 2025, 10_30_47 AM.png
אהרן הרגיש כאילו השמש זרחה בתוך הלב שלו. פתאום – הוא לא היה לבד. פתאום – מישהו ראה אותו.


באותו ערב, כשחזר הביתה, אמא שלו אמרה: “מה קרה? אתה נראה אחר.” והוא רק חייך. חיוך קטן. אבל מלא אור.


אבל לא הכול היה קל. יוסי לנדאו – שידע להצחיק ולהרעיש – אמר בקול: “המלך מצא לו קבצן!” והילדים צחקו. לא חזק. אבל מספיק.


אהרן הוריד את הראש. הבושה חזרה. כאילו הרגע היפה מאתמול – נמחק.


אבל חיים דוד קם. נעמד מול יוסי ואמר בשקט ובביטחון: “דיבורים כאלה לא בכיתה שלנו.” והמלמד שמע ושיבח. והכיתה שתקה. וחשבה.


ואז – דברים התחילו להשתנות.


כשאהרן גילה יום אחד לחיים דוד, שבחופש סבא שלו לימד אותו קליגרפיה – לכתוב אותיות יפות כמו סופר סת”ם – חיים דוד מיד תלה שלט: “בואו ללמוד מאהרן!” והילדים באו. ובכל יום בהפסקה הגדולה – אהרן הדריך בכתיבה קליגרפית את הילדים. חיים דוד ישב לידו, הסתכל בהתפעלות, ואהרןכל כך שמח. הוא הרגיש שהוא נותן. שהוא חשוב.


במסיבת החומש – כל האולם היה מקושט בכתובות שהוא עזר לצייר. והוא קיבל תעודה. ומחיאות כפיים. ויוסי לנדאו – אפילו הוא חייך.


במירון, בטיול השנתי של הכיתה, אהרן התחיל לשיר מה שתמיד הם היו שרים בטיולים, כשהיה בחיידר בבני ברק. חיים דוד הצטרף, ולאט־לאט גם שאר הילדים עד שכל האוטובוס התמלא בשירת ילדים צוהלת. הוא הפך להיות זה שמחכים לשמוע ממנו עוד, שיש לו סיפורים ורעיונות מעניינים, שהביא איתו מבני ברק. זה היה רגע שבו לא רק הוא הרגיש שייך – אלא כל הכיתה הרגישה את זה גם.

ChatGPT Image Jul 24, 2025, 10_30_42 AMמ.png

בלילה, בנסיעה חזור, פנה אליו לפתע חיים דוד, ואמר לו: “חשבתי שאני עוזר לך, אבל בסוף אני לומד ממך” – אהרן הרגיש שדמעה של התרגשות מתגלגלת לו על הלחי, ואמר לחיים דוד "אני לא אשכח לך לעולם את מה שעשית למעני".


בסוף השנה, במסיבת סיום הגדולה, קראו בשמו: “פרס חברותא למופת – אהרן!”

ומיד אחריו: “פרס מנהיגות – חיים דוד!”
והם עלו יחד לבמה. כתף נוגעת בכתף. עיניים נוצצות.


והכיתה מחאה כפיים. ואמא של אהרן – מחתה דמעה.


ChatGPT Image Jul 24, 2025, 10_30_38 AMמ.png
וגם כשהם גדלו, ואהרן הפך לתלמיד חכם גדול, וחיים דוד למשגיח בישיבה קטנה, בכל פעם שחיים דוד סיפר לתלמידים צעירים על חסד – הוא אמר: “פעם אחת, ילד הושיט יד במשחק. והוא לא ידע – שהוא בעצם הוציא ילד אחר מהצל אל האור.”
שיתוף בפני עצמו, או המשך לשעה של אמהוּת ובסוף הוא בא.

"אמא, אני רוצה לומר לך משהו". המילים של ברוכי פוגשות אותי בעיצומה של התארגנות, בוקר שגרתי.
אני עוצרת בעצמי מלהביט בשעון הממהר. מניחה בכיור סכין משוקלדת ומסתובבת בתנועה חלקה, אפס דרמות.
"אני מקשיבה, צדיק".
אופס, הוא מתכווץ למשמע המילה האחרונה, אני רואה בבירור. ממולל בידיו ציצית ואחר כך פורס את כף ידו, מאפשר לחוט להשמט ממנה.
"אה... אני. אה" הוא נתקע.
"הרבה זמן לא היינו לבד, רק אני ואתה", אני אוחזת פתאום. "אולי ניסע מחר לכותל?" הוא מגיב בניע ראש, קפוץ עדיין.
אני מהנהנת: אמא כאן, ילד. היא רוצה לשמוע אותך.

"אני מתפלל שמנחם לא יבוא הביתה", הוא משליך את המילים ממנו והלאה, מבטו מתחמק ממני, נתלה במגבת המשובצת.
המילים הולמות בי, אני מתעלמת מהכאב שפועם בין הצלעות. מניחה יד על בן, אשמה בעיניו היפות.
"למה קשה לך שמנחם יבוא לבקר"? אני מעדנת את האמירה שלו, נותנת מקום לתחושה. מתפללת בלי מילים לסיעתא דשמיא.
"ככה!" הוא מתפרץ פתאום, מילים שחנקו את גרונו ניתזות בעוצמה "את חושבת שאני לא יודע שהוא הולך בלי כיפה? נראה לך שאני טיפש? הוא חי-לו-ני! אז מה שהוא שם כיפה כשהוא בא הביתה, הוא חי-לו-ני!" הוא הוגה את המילה שוב, בכעס ואין אונים.
ילד עדין שלי משתתק באחת; מבוהל.
אני מהנהנת שוב, מאשרת לו בשתיקה להמשיך. אמהות רוצות לשמוע את הילדים שלהם, תמיד. הן לא נבהלות ממה שיש להם לומר.
הוא מהסס, ומשלים בקול נמוך: "הוא אח רע, אני לא רוצה שיבוא לפה".

רק אז, הלב שלי משמיע את דברו. בן שלי, שאוהַב לעולם. בן נוסף, חלקת אהבה משלו. מתפלל שלא יבוא הביתה.

מנחם מכסה את ראשו בביקוריו, והמחווה הזאת יקרה כל כך לליבי. ברוכי עודנו ילד, ואת המורכבות הזו אני מסופקת אם יוכל להבין.
מחשבה איומה חולפת בראשי, נער תם ומתוק מתבגר, מסיר כיפה. בטוח באהבת אם, אהבת עולם. אני נרעדת.
'מה פתאום', אני נואמת הגיון, 'אהבה מעולם לא הרחיקה בנים. להפך!'
גורליותו של הרגע מבעיתה אותי, מונעת ממני להסכים, להפנים.
ברוכי נשען על השולחן, מצפה. הלב שלי מתפקע מרגש, המח- ריק. מנסה לדלות ממנו מילה אקראית, נכשלת.

הבזק של הבנה, והשאלה מאליה נשאלת: "מי פגש את מנחם?"
אור קלוש חוזר אלי מעיניו, מאשר.
"שרולי הסמן".

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה