הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
היא ישבה שם. ממצמצת מול אור יום, מרגישה את הלבד. פעם ראשונה בתולדות עומדה על אדמת תרשים זו.
לא היה מי שיצחק לידה, יאמר לה שהכול חלום.
לא היה מי שיגרוס איתה פופקורן, יצחק על מליחות יתר, על חיים מתוקים.
לא היה אף אחד. אנשים הציצו בפליאה על הבדידות, מנידים ראש שרואים שמצא לו בית.
היא לא הסכימה לזה. רצתה לתלות שלט, זה זמני.
אבל לא היה לה לא דף ולא עט. והיא רק שמטה ידיים בייאוש, מחכה שהוא יברח. ימצא קורבן חדש.
אך כאילו להכעיס, הוא לא הבין את הרמז. נטמע עמוק יותר במציאות שלה, מכה שורשים.
אנשים כבר התרגלו לראות אותה מנסה לדחוף אותו הצידה, להילחם. ואז נוחתת בייאוש אל המציאות, מרימה דגל לבן, זמני.
הבדידות נהמה בלילות. חוגגת קרבן חדש. והיא רק ניסתה לסתום אוזניים, לא לראות, לא לשמוע. לא בהצלחה גדולה.
בשלב כלשהו, היא התרגלה. התחילה לראות בו בן בית. לא מתנחל. התיידדה אתו, מצאה בו חלקים יפים.
כמעט ושכחה שקיים מציאות אחרת, שהוא בעצם רק פולש זר.
האנשים, שקלטו את הידידות. מצמצו בעיניהם, לא מתפלאים. זה מה שקורה לכל הקורבנות שלו.
הזמן עבר, עושה את שלו. ולבדידות נמאסה מהחברות.
היא קפאה במסיבת פרידה שהוא ערך לה. לא חס על רגשותיה, רוצה לגמור בטוב.
ובנהמה מתוסכלת הלך לחפש קורבן אחר. משאיר אותה מנופצת.
שהאנשים הציצו בחלונות, התפלאו. למה היא לא מחפשת בן בית אחר?
לא היה לה תשובה לענות להם. אז היא רק שתקה.
ושתקה, ושתקה. עד שמיתרי הקול איימו לצאת לפנסיה.
היא נאלצה לדבר.
אך שהיא ניסתה לחבר הברות, גלתה לחרדתה שהיא שכחה מהו כלי הדיבור. שכחה מהם חיים בחברת אדם.
הפולש לקח ממנה חלקה טובה שהיה בה. השאיר גוף חי, מדממם.
נשאר לה רק מבטי אנשים מזלזלים, זיכרון מהעבר הטוב.
וביום שיסנוור אותה פלאשבק מהעבר, תיזכר איך אנשים היו נדים לה ראש, באותה תנועה כיום. לא תבין למה היא נלחמה כ"כ בפולש. אם הטוב, הגיע איתו.
ולא יהיה איש שונה משאר האנשים, שיסתכל. ולא יניד ראש. יגיד לה שפלישה זה לא נורמליזציה. גם אם נראה שכן. לא יהיה מי שיגיד לה. כי לחיי האנשים פלש מתנחל מזן חדש. מזן המתבודד. המתעלם.
ייקח לה זמן לתת לו להיכנס לחייה.
אבל היא לא תשכח, לעולם. מי הפולש, מי הבעל בית. הספיק לה פעם אחת, ואחרונה.
וכדי להזכיר לעצמה את זה, היא תסתכל בעצב על אותם אנשים שפעם נדו לה ראש, היום אפשר לנוד להם. חזרה.
לא היה מי שיצחק לידה, יאמר לה שהכול חלום.
לא היה מי שיגרוס איתה פופקורן, יצחק על מליחות יתר, על חיים מתוקים.
לא היה אף אחד. אנשים הציצו בפליאה על הבדידות, מנידים ראש שרואים שמצא לו בית.
היא לא הסכימה לזה. רצתה לתלות שלט, זה זמני.
אבל לא היה לה לא דף ולא עט. והיא רק שמטה ידיים בייאוש, מחכה שהוא יברח. ימצא קורבן חדש.
אך כאילו להכעיס, הוא לא הבין את הרמז. נטמע עמוק יותר במציאות שלה, מכה שורשים.
אנשים כבר התרגלו לראות אותה מנסה לדחוף אותו הצידה, להילחם. ואז נוחתת בייאוש אל המציאות, מרימה דגל לבן, זמני.
הבדידות נהמה בלילות. חוגגת קרבן חדש. והיא רק ניסתה לסתום אוזניים, לא לראות, לא לשמוע. לא בהצלחה גדולה.
בשלב כלשהו, היא התרגלה. התחילה לראות בו בן בית. לא מתנחל. התיידדה אתו, מצאה בו חלקים יפים.
כמעט ושכחה שקיים מציאות אחרת, שהוא בעצם רק פולש זר.
האנשים, שקלטו את הידידות. מצמצו בעיניהם, לא מתפלאים. זה מה שקורה לכל הקורבנות שלו.
הזמן עבר, עושה את שלו. ולבדידות נמאסה מהחברות.
היא קפאה במסיבת פרידה שהוא ערך לה. לא חס על רגשותיה, רוצה לגמור בטוב.
ובנהמה מתוסכלת הלך לחפש קורבן אחר. משאיר אותה מנופצת.
שהאנשים הציצו בחלונות, התפלאו. למה היא לא מחפשת בן בית אחר?
לא היה לה תשובה לענות להם. אז היא רק שתקה.
ושתקה, ושתקה. עד שמיתרי הקול איימו לצאת לפנסיה.
היא נאלצה לדבר.
אך שהיא ניסתה לחבר הברות, גלתה לחרדתה שהיא שכחה מהו כלי הדיבור. שכחה מהם חיים בחברת אדם.
הפולש לקח ממנה חלקה טובה שהיה בה. השאיר גוף חי, מדממם.
נשאר לה רק מבטי אנשים מזלזלים, זיכרון מהעבר הטוב.
וביום שיסנוור אותה פלאשבק מהעבר, תיזכר איך אנשים היו נדים לה ראש, באותה תנועה כיום. לא תבין למה היא נלחמה כ"כ בפולש. אם הטוב, הגיע איתו.
ולא יהיה איש שונה משאר האנשים, שיסתכל. ולא יניד ראש. יגיד לה שפלישה זה לא נורמליזציה. גם אם נראה שכן. לא יהיה מי שיגיד לה. כי לחיי האנשים פלש מתנחל מזן חדש. מזן המתבודד. המתעלם.
ייקח לה זמן לתת לו להיכנס לחייה.
אבל היא לא תשכח, לעולם. מי הפולש, מי הבעל בית. הספיק לה פעם אחת, ואחרונה.
וכדי להזכיר לעצמה את זה, היא תסתכל בעצב על אותם אנשים שפעם נדו לה ראש, היום אפשר לנוד להם. חזרה.
נערך לאחרונה ב:
(בלי ו')
Reactions: אוראל סולטן, חיפאית!!!!, הלוויתן הכחול ועוד 11 משתמשים14 //