המעגלים הסודים של חסידי אלברט ביטון המטורף

  • הוסף לסימניות
  • #21
נהר הסיפורת, יובש התוכן וריבוי הפסיכולוגים, גרמו שלא במתכוון שמה שנמצא על מדף הספרים זה ספרי ביוגרפיות בדיוניות מלאות מכאוב...
אבל הקקטוס כמו קקטוס אוגר מהזמנים הטובים , ניצב תמיר ודוקר כתמיד.
 
  • הוסף לסימניות
  • #23
חמוד מאד
רק שיש כמה קטעים עם יותר מדי ווי"ם - ו... ו... ו...
וגם אם אין עלילה אז חייב להיות לפחות איזה קץ'
 
  • הוסף לסימניות
  • #24
נכתב ע"י אלין;n4891410:
חמוד מאד
רק שיש כמה קטעים עם יותר מדי ווי"ם - ו... ו... ו...
וגם אם אין עלילה אז חייב להיות לפחות איזה קץ'

הווים זה חלק מהסגנון, לא יודע אם זה טוב או רע.
לגבי קאץ' הוא נמצא בין השורות, לאו דוקא בשורה התחתונה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #26
מיומנו של רוברט:
"עולם של משוגעים" חשבתי לעצמי, "הקדוש ברוך הוא בנה עולם שלם של משוגעים וחולי נפש והביא אותי את סיליביה והחבר'ה שנשמור על עולם שפוי!". אתמול ישבתי עם החבר'ה עד הבוקר על נרגילה וקפה שחור וחשבנו איך להחזיר את העולם לשפיות. יואב טען שצריך להתייאש מהתפקיד הקשה שלקחנו על עצמנו "רוברט, אין, כולם חולים בנפש, אשתי והילדים, זה מסוכן, משיח בן יוסף ימות על קידוש השם, אסור לנו להילחם עם הסיטרא אחרא, רבי נחמן אמר "ונשמרתם לנפשותיכם". יואב סיים את דבריו באנחה כבושה והחבר'ה הביטו בי לראות מה אני מחליט.
אליהו הסתכל עליי בעיניים מזוגגות. "צדיק אליהו" חשבתי לעצמי "יומיים כבר לא אוכל כדי לכפר על הדור". את אליהו פגשתי פעם בחדר המתנה לדוקטור רחמים. הדוקטור רצה להכניס לו לווריד איזה חומר טמא ורק בזכות השאגות שלי הצלחתי לחלץ את אליהו מזרועו הארוך של טיטוס שנשמתו התגלגלה בדוקטור רחמים. (ראיתי את זה במקלו של משה רבינו שהצלחתי להשיג בדרך לא דרך). לקחתי את אליהו לכפר שמשון ואני וסיליביה הכנסנו לו לווריד חומר שיטהר אותו מהקליפות של טיטוס. אליהו הפך לחסיד נערץ שלי ושל סיליביה ומאז הוא חושב איך לכפר על הדור ולהציל אותו מקליפתו של טיטוס ודוקטור רחמים. לפני יומיים שלמה המלך התלבש על המקל שלי וביקש ממני להודיע לאליהו שלא לאכול כדי לכפר על הדור. אליהו קיבל את ההוראה ומאז הפסיק לאכול, אבל לעשן אני מרשה לו, וגם ללגום קצת בירה כי הוא מרגיש שזה מכניס לו קדושה.
פתאום, תפסתי את הגיטרה ואת המקל של משה רבינו ואמרתי לחבר'ה: יוצאים עכשיו לחצר להילחם בסיטרא אחרא ובקליפה של טיטוס! אני הוא קהלת בן דוד! באותה שניה שסיימתי את המשפט הבנתי שנשמתו של שלמה המלך התעברה בי אז נתתי לה לנהל את המלחמה בסיטרא אחרא לבד. יצאנו לחצר והקראנו פסוקים מהזוהר ומהמדרשים והמון מילים מהגמרא כדי לנצח את כל הקליפות. ביקשתי מהחבר'ה לצרוח כי הקליפות מבינים רק בצרחות.
בשעה שתיים נשמתו של שלמה המלך עזבה אותי וראיתי על השביל אלפי גופות של שדים ורוחות שהרגנו.
המשך יבוא...

 
  • הוסף לסימניות
  • #27
נכתב ע"י נחמד לעזור;n4897425:
מיומנו של רוברט:
"עולם של משוגעים" חשבתי לעצמי, "הקדוש ברוך הוא בנה עולם שלם של משוגעים וחולי נפש והביא אותי את סיליביה והחבר'ה שנשמור על עולם שפוי!". אתמול ישבתי עם החבר'ה עד הבוקר על נרגילה וקפה שחור וחשבנו איך להחזיר את העולם לשפיות. יואב טען שצריך להתייאש מהתפקיד הקשה שלקחנו על עצמנו "רוברט, אין, כולם חולים בנפש, אשתי והילדים, זה מסוכן, משיח בן יוסף ימות על קידוש השם, אסור לנו להילחם עם הסיטרא אחרא, רבי נחמן אמר "ונשמרתם לנפשותיכם". יואב סיים את דבריו באנחה כבושה והחבר'ה הביטו בי לראות מה אני מחליט.
אליהו הסתכל עליי בעיניים מזוגגות. "צדיק אליהו" חשבתי לעצמי "יומיים כבר לא אוכל כדי לכפר על הדור". את אליהו פגשתי פעם בחדר המתנה לדוקטור רחמים. הדוקטור רצה להכניס לו לווריד איזה חומר טמא ורק בזכות השאגות שלי הצלחתי לחלץ את אליהו מזרועו הארוך של טיטוס שנשמתו התגלגלה בדוקטור רחמים. (ראיתי את זה במקלו של משה רבינו שהצלחתי להשיג בדרך לא דרך). לקחתי את אליהו לכפר שמשון ואני וסיליביה הכנסנו לו לווריד חומר שיטהר אותו מהקליפות של טיטוס. אליהו הפך לחסיד נערץ שלי ושל סיליביה ומאז הוא חושב איך לכפר על הדור ולהציל אותו מקליפתו של טיטוס ודוקטור רחמים. לפני יומיים שלמה המלך התלבש על המקל שלי וביקש ממני להודיע לאליהו שלא לאכול כדי לכפר על הדור. אליהו קיבל את ההוראה ומאז הפסיק לאכול, אבל לעשן אני מרשה לו, וגם ללגום קצת בירה כי הוא מרגיש שזה מכניס לו קדושה.
פתאום, תפסתי את הגיטרה ואת המקל של משה רבינו ואמרתי לחבר'ה: יוצאים עכשיו לחצר להילחם בסיטרא אחרא ובקליפה של טיטוס! אני הוא קהלת בן דוד! באותה שניה שסיימתי את המשפט הבנתי שנשמתו של שלמה המלך התעברה בי אז נתתי לה לנהל את המלחמה בסיטרא אחרא לבד. יצאנו לחצר והקראנו פסוקים מהזוהר ומהמדרשים והמון מילים מהגמרא כדי לנצח את כל הקליפות. ביקשתי מהחבר'ה לצרוח כי הקליפות מבינים רק בצרחות.
בשעה שתיים נשמתו של שלמה המלך עזבה אותי וראיתי על השביל אלפי גופות של שדים ורוחות שהרגנו.
המשך יבוא...

מחכים להמשך...
 
  • הוסף לסימניות
  • #28
נכתב ע"י נחמד לעזור;n4897425:
מיומנו של רוברט:
"עולם של משוגעים" חשבתי לעצמי, "הקדוש ברוך הוא בנה עולם שלם של משוגעים וחולי נפש והביא אותי את סיליביה והחבר'ה שנשמור על עולם שפוי!". אתמול ישבתי עם החבר'ה עד הבוקר על נרגילה וקפה שחור וחשבנו איך להחזיר את העולם לשפיות. יואב טען שצריך להתייאש מהתפקיד הקשה שלקחנו על עצמנו "רוברט, אין, כולם חולים בנפש, אשתי והילדים, זה מסוכן, משיח בן יוסף ימות על קידוש השם, אסור לנו להילחם עם הסיטרא אחרא, רבי נחמן אמר "ונשמרתם לנפשותיכם". יואב סיים את דבריו באנחה כבושה והחבר'ה הביטו בי לראות מה אני מחליט.
אליהו הסתכל עליי בעיניים מזוגגות. "צדיק אליהו" חשבתי לעצמי "יומיים כבר לא אוכל כדי לכפר על הדור". את אליהו פגשתי פעם בחדר המתנה לדוקטור רחמים. הדוקטור רצה להכניס לו לווריד איזה חומר טמא ורק בזכות השאגות שלי הצלחתי לחלץ את אליהו מזרועו הארוך של טיטוס שנשמתו התגלגלה בדוקטור רחמים. (ראיתי את זה במקלו של משה רבינו שהצלחתי להשיג בדרך לא דרך). לקחתי את אליהו לכפר שמשון ואני וסיליביה הכנסנו לו לווריד חומר שיטהר אותו מהקליפות של טיטוס. אליהו הפך לחסיד נערץ שלי ושל סיליביה ומאז הוא חושב איך לכפר על הדור ולהציל אותו מקליפתו של טיטוס ודוקטור רחמים. לפני יומיים שלמה המלך התלבש על המקל שלי וביקש ממני להודיע לאליהו שלא לאכול כדי לכפר על הדור. אליהו קיבל את ההוראה ומאז הפסיק לאכול, אבל לעשן אני מרשה לו, וגם ללגום קצת בירה כי הוא מרגיש שזה מכניס לו קדושה.
פתאום, תפסתי את הגיטרה ואת המקל של משה רבינו ואמרתי לחבר'ה: יוצאים עכשיו לחצר להילחם בסיטרא אחרא ובקליפה של טיטוס! אני הוא קהלת בן דוד! באותה שניה שסיימתי את המשפט הבנתי שנשמתו של שלמה המלך התעברה בי אז נתתי לה לנהל את המלחמה בסיטרא אחרא לבד. יצאנו לחצר והקראנו פסוקים מהזוהר ומהמדרשים והמון מילים מהגמרא כדי לנצח את כל הקליפות. ביקשתי מהחבר'ה לצרוח כי הקליפות מבינים רק בצרחות.
בשעה שתיים נשמתו של שלמה המלך עזבה אותי וראיתי על השביל אלפי גופות של שדים ורוחות שהרגנו.
המשך יבוא...

*אלברט

כה לחי.
אולי זה האתגר הבא, שכל אחד יכתוב מזוית הראיה שלו על אחד מהדמויות של קקטוס...
 
  • הוסף לסימניות
  • #29
נכתב ע"י נחמד לעזור;n4897425:
מיומנו של רוברט:
"עולם של משוגעים" חשבתי לעצמי, "הקדוש ברוך הוא בנה עולם שלם של משוגעים וחולי נפש והביא אותי את סיליביה והחבר'ה שנשמור על עולם שפוי!". אתמול ישבתי עם החבר'ה עד הבוקר על נרגילה וקפה שחור וחשבנו איך להחזיר את העולם לשפיות. יואב טען שצריך להתייאש מהתפקיד הקשה שלקחנו על עצמנו "רוברט, אין, כולם חולים בנפש, אשתי והילדים, זה מסוכן, משיח בן יוסף ימות על קידוש השם, אסור לנו להילחם עם הסיטרא אחרא, רבי נחמן אמר "ונשמרתם לנפשותיכם". יואב סיים את דבריו באנחה כבושה והחבר'ה הביטו בי לראות מה אני מחליט.
אליהו הסתכל עליי בעיניים מזוגגות. "צדיק אליהו" חשבתי לעצמי "יומיים כבר לא אוכל כדי לכפר על הדור". את אליהו פגשתי פעם בחדר המתנה לדוקטור רחמים. הדוקטור רצה להכניס לו לווריד איזה חומר טמא ורק בזכות השאגות שלי הצלחתי לחלץ את אליהו מזרועו הארוך של טיטוס שנשמתו התגלגלה בדוקטור רחמים. (ראיתי את זה במקלו של משה רבינו שהצלחתי להשיג בדרך לא דרך). לקחתי את אליהו לכפר שמשון ואני וסיליביה הכנסנו לו לווריד חומר שיטהר אותו מהקליפות של טיטוס. אליהו הפך לחסיד נערץ שלי ושל סיליביה ומאז הוא חושב איך לכפר על הדור ולהציל אותו מקליפתו של טיטוס ודוקטור רחמים. לפני יומיים שלמה המלך התלבש על המקל שלי וביקש ממני להודיע לאליהו שלא לאכול כדי לכפר על הדור. אליהו קיבל את ההוראה ומאז הפסיק לאכול, אבל לעשן אני מרשה לו, וגם ללגום קצת בירה כי הוא מרגיש שזה מכניס לו קדושה.
פתאום, תפסתי את הגיטרה ואת המקל של משה רבינו ואמרתי לחבר'ה: יוצאים עכשיו לחצר להילחם בסיטרא אחרא ובקליפה של טיטוס! אני הוא קהלת בן דוד! באותה שניה שסיימתי את המשפט הבנתי שנשמתו של שלמה המלך התעברה בי אז נתתי לה לנהל את המלחמה בסיטרא אחרא לבד. יצאנו לחצר והקראנו פסוקים מהזוהר ומהמדרשים והמון מילים מהגמרא כדי לנצח את כל הקליפות. ביקשתי מהחבר'ה לצרוח כי הקליפות מבינים רק בצרחות.
בשעה שתיים נשמתו של שלמה המלך עזבה אותי וראיתי על השביל אלפי גופות של שדים ורוחות שהרגנו.
המשך יבוא...

סוף סוף מישהו שמבין אותי
 
  • הוסף לסימניות
  • #31
ובכל פעם, שאסיים לקרוא סיפורון של קקטוס המתוק, ארגיש את כאב הראש המענג שאחרי סיגריה ראשונה...
 
  • הוסף לסימניות
  • #32
מישהו עשה לזה לייק וזה קפץ לי..
 
  • הוסף לסימניות
  • #34
מישהו עשה לזה לייק וזה קפץ לי..
איך לא הבנתם? זה שמימי!
והשיר שמלווה אותם לאורך כל הערב: "מַחְלָה נֹעָה חָגְלָה מִלְכָּה תִרְצָה!", כפיים פעמים, "מַחְלָה נֹעָה חָגְלָה מִלְכָּה תִרְצָה!", כינור ומצילתים, "אלה אלה בנות צלפחד, אהה, אהה, תן להם נחלה לבד, אהה, אהה", ככה כל הלילה כמעט.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

אשכולות דומים

כשירח דקיק נגע בקצה השמיים, יצא אלברט מן העיר.
הוא הלך לאט. ל צעד נשמע כמו פעימת לב, כמו חול שנשפך בשעון הזמן, כמו מכת פטיש של שופט.
הרוח נשאה שאלות ישנות כמו מנגינה עתיקה, ידועה.
והכוכבים נראו כאילו יש להם תשובות אך נגזר עליהם לשתוק.

מתי חל יום הולדתו של אלברט?
אף אחד לא ידע, ההורים שלו מתו מזמן ובגלגוליו מארץ לארץ התאריך אבד.

בלילות שכאלה, הרגיש אלברט שככל שהלב כבד יותר כך הוא סגור יותר,
והתשובות, אם אכן תבואנה, לא יהיה להן לאן להכנס.

חודש אלול עכשיו.
הו האהבה, הסבל, מהות הקיום...
דממת הלילה מחוץ לעיר הייתה עזה, כמעט מוחלטת.

אלברט ישב לארץ
איש פשוט הוא.
ומאיפה, למען השם.
מאיפה?
הוא הרי לא יכול לבד.

ולפתע, לתוך כף ידו, השמוטה, העייפה.
נפל עלה.
העלה היה שחור, או שמא היה זה החושך.
הרוח נשאתו והטילה אותו על היד של אלברט. והוא רטט שם פעם ופעמיים, הסתובב, התייצב על קצהו, ועף הלאה, נבלע בעומק הלילה.
אלברט רצה לכבוש ראשו בין ברכיו, אבל הכוכבים נצצו לו.
הוא הזדקף.
הקשיב.
הביט לצדדים.
משהו קרה?
משהו קרה?

ששששששש
נשמעה לחישתו העדינה של הלילה.
ניחוח אדמה טריה, חרמש הירח, חיוכו השליו של החושך.
אלברט נעטף
נבלע אל תוך משהו עצום
למה לך?
למה לך לדעת?
הרפה.
סמוך.
סלח.

כעת היה אלברט מוטל בפישוט ידיים ורגליים.
קווי האפק הטשטשו. השלווה הרפויה תפסה את מקום השרירים המחפשים, המתכווצים בשאלות. הדורשים.
כמה קל הוא הגוף, שהאגו התנדף ממנו.
יכול הוא לעוף.
הרוח תשאנו למקומות הנכונים.
כמו העלה.

יש לך לב אלברט
לב
המוח רוצה לשלוט לכבוש להשיג
אבל הלב מאמין

אלברט קם
והניף את ידיו המשוחררות
קחני
עשה בי כרצונך
לא נותר בי דבר
אני לדודי
שאני והטילני אל תשפ”ו
שלך אני

אלברט לא ידע איך חזר העירה
ומי הניחו במיטתו
הוא הרשה לעצמו לעצום את עיניו.
הוא הרשה לשקט להטביע את פניו
אמונה איננה תשובה, היא הדרך למצוא שלווה בתוך השאלות.

ואם תשאלו היום את אלברט, מתי נולדת?
הוא יאמר לכם ”נולדתי באלול”
ויפרוש את ידיו כאילו עומד לעוף
שיתוף - לביקורת החלום לחלום
מאז שהוא היה קטן הוא היה אוהב את זה, את הטבע, את הנגינה , את ציוצי הציפורים,
הנפש השקטה שלו אהבה את זה תמיד, אלו היו ההנאות שלו.
לא האוכל, היופי והאגו היו מנהיגים אותו, בשבילו מנוחה של שעה בין עציי השדות
הגבוהים ונגינה בחליל לקול ציוץ הציפורים היה מה שגרם לו לאהוב את החיים, את העולם
ואת עצמו.
ככה הוא היה תמיד, עד שיום אחד בלי כל תיכנון , העולם הרגוע והשליו שלו התנפץ,
המוני חיילים דהרו על סוסיהם ושרפו כל מקום, כל בית, הוא שמר על החליל שלו כמו על
עצמו, אבל השדה- השדה נשרף ונגמר.
העצים כאילו לא היו, נהפכו לחתיכות שחורות ומפויכות, הוא נלקח בשבי, החליל מתחבא
מתחת למעילו, משפחתו הקטנה נעלמה כלו הייתה, והשקט שלו גם כן, נעלם ולא היה.
כל לילה היה מתעורר שטוף זיעה לאחר חלום נורא, מתנשף ומזיע , מוודא שהחליל שמור אצלו.
כל פעם שהיה מתעורר ומביט סביבו, על הרצפה המלוכלכת שעליה היה שנרטבת בדמעות
של הישן לצידו כל פעם מחדש, והוא עצמו- אין? מה הוא עושה כאן? איך הגיע לכאן?
איפה העולם הרגוע שלו? איפה המשפחה הקטנה שלו שבכל מקרה לא היה ממנה כזה
הרבה- רק הוא, אחיו ואביו, וגם הם נעלמו לו- או שדווקא הוא זה שנעלם להם?
לאחר מספר לילות של שינה גרועה, של סבל מתמשך, לאחר שהתעורר שוב מסיוט לא נורמלי,
הוא חשב לעצמו מה היה קורה אילו במקום לחלום חלום על שריפה ועל עצים מפויכים
היה חולם על שדה מלא בציוצי ציפורים וצלילי נגינה? מי יודע , אם הייתה לו שליטה על חלומותיו
בהחלט היה רוצה לחלום על כזה דבר, אבל לצערו גם זה חלום שכנראה לא ייתגשם.
החלום לחלום.
שיתוף - לביקורת ?
דוד היה בן שמונה. ובבית הספר אמרו עליו כולם שהוא "ילד שקט".
לא שקט רגיל, של חוסר אונים, של פחד. אלא שקט של הבנה.

כל יום, בהפסקה של עשר וחצי, הוא היה הולך מאחורי הבניין לשבת ליד הקיר שלו. הקיר שעליו הוא צייר.
הוא לא צייר סתם, הוא היה מצייר אנשים שהכיר אבל לא כמו שהם נראים אלא כמו שהם באמת.
הוא צייר את הרב קליין כמו עיגול שבתוכו כוכב – כי היה לו לב זהב אבל לא היה פתח לאף אחד לראות את זה.
הוא צייר את סבא שלו כמו סלע גדול שיש בו סדק – כי פעם אחת ראה אותו בוכה ליד אלבום.
הוא צייר את אחיו הגדול כמו עפיפון – כי הוא תמיד רצה לעוף, אבל אבא החזיק לו את החוט.
והוא צייר את עצמו כמו סימן שאלה – לא כי היו לו שאלות, אלא כי הוא היה השאלה של כולם.

יום אחד, עקב אחרי נמלה שנעה בסיבובים חסרי פשר. ופתאום התחיל לרדת גשם. הוא שלח ידו לקחת אותה, אבל היא חמקה בזריזות שוב ושוב.
הגשם התחזק והיא החלה לצלוע ולסחוב רגל שנמרחה רטובה על הארץ.
פתאום נעצרה רחרחה, שינתה כיוון ומיהרה בקו ישר למקום אחר. דוד ראה שיירה של נמלים רצות, חלקן דוחפות זו את זו, או מושכות, חלקן סוחבות גרגרים. הנמלה שלו הגיעה אל השורה והתערתה בה. השיירה הלכה והתעבתה, עד שנעלמה לתוך חור עגול באדמה.

כל הלילה ירדו גשמים עזים.

למחרת נמחקו לו כל הציורים והעולם נראה כדף חדש ונקי.
בעשר וחצי – בפעם הראשונה – הוא לא הלך לקיר,
הוא נשאר לשחק עם כולם.
שיתוף - לביקורת מקומט או חלק
קרן שמש חדרה מבעד לחלון, גורמת לר' שלומקה למצמץ, הוא פקח את עיניו ממלמל 'מודה אני' ונוטל את ידיו.

אחר ניגב אותם במגבת שהמתינה לו על השידה לידו, הוא התרומם לכדי ישיבה, נשען לאחור על ראש המיטה, מביט במיטה הריקה שלידו.

אשת נעוריו כבר איננה, הוא הביט בידיו המקומטות כלא מאמין, צובט עצמו לראות שהוא לא חולם, המציאות הכתה בפניו, הזדקנת. כן. אמר לעצמו בעודו צוחק צחוק של זקנים.

מלאך המוות כבר כאן. הוא מרגיש אותו קרוב. היום, מחר, שנה, שנתיים. זה יקרה.

לו רק היה מנצל את זמנו כשידיו עוד היו יפות, הרהר לעצמו.

אל מול עיניו צף כעת סבו ר' תנחום. הוא שלומקה היה בחור צעיר כשהגיע לישון עם סבו בבית, על מנת לעזור לו בפעולות השגרתיות שזקנים מתקשים בהם.

אחח זה היה קשה לראות כך את סבו, תמיד הרי היה כה צעיר ונמרץ. זוכר הוא איך היה נוהג להביט על ידיו הקמוטות של הסבא תנחום, מנסה להפנים שסבא תנחום, הזדקן.

סבא תנחום שפיקח היה, נוהג היה לצבוט לו בלחיו עם ידיו הקמוטות, לוקח את ידו החלקה של שלוימלה הצעיר מניח על ידו שלו ואומר "שלוימלה, גם לי היו פעם כאלו ידים וגם אני הייתי מסתכל כך על ידיו של סבא שלומקה שלי. דע לך" היה מוסיף כשאצבעו מתנופפת מולו באזהרה, "שמהר מאוד גם הידיים שלך יהיו מקומטות ככה".

אחר היה נאנח ושוקע במחשבות, "איי איי איי שלוימלה, אתה עוד צעיר. לו הייתי משכיל לנצל את הזמן כשידי עוד היו יפות כשלך."

נקישה קלה על הדלת החזירה את סבא שלומקה למציאות, נער עדין ושחרחר עמד בפתח פותח את הדלת בהססנות, סבא שלומקה חייך אליו וסימן לו להתקרב.

נכדו היקר והעדין התעניין בשלומו איך הוא מרגיש, סבא שלומקה נפנף בידיו כאומר לא חשוב. הוא שם לב למבטים החפוזים על קמטי ידיו.

"קרב אלי תנחום יקירי, הראה לי את ידיך היפות, הראה לי את הזמן שעוד מחכה לך".

סוף​

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה