דעת מרן הראשון לציון דאז הרב עובדיה יוסף זצ"ל איתו התייעצו ראשי המדינה והסכים עמו מרן הגרש"ז אויערבך זצ"ל ומרנן הגאונים הגרי"ש אלישיב ועוד.
את שאלת ההיתר לשחרר מחבלים רואה הרב עובדיה כקשורה לשלוש נקודות. א. האם יש כאן מסירת אדם להריגה ע"מ להציל אחרים, וממילא הדבר נאסר ב. האם יש כאן שאלה של הכנסת עצמו לספק סכנה כדי להציל חברו מוודאי ג. האם הדבר סותר את הכלל לפיו- אין פודין את השבויים יתר מכדי דמיהן על הנקודה הראשונה כתב: עתה בנידון דידן היה נראה לכאורה לומר שמכיון שע"י פעולת שחרור המחבלים הכלואים בידינו, ע"מ למוסרם בידי חבריהם החוטפים, מכניסים בספק סכנה לכמה מן התושבים בישראל, אין לעשות מעשה בידיים פעולה כזאת, אף על פי שיש בה מאידך גיסא הצלת מאה יהודים החטופים, וכדין התוספתא והירושלמי "יהרגו כולם ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל.ודחה השוואה זו, לאור דברי החזו"א אודות חץ שנורה לעבר קבוצת אנשים, וישנהאפשרות להטותו לכיוון אדם אחד, כדי שלא יפגע בקבוצה גדולה :ונראה דלא דמי למוסרים אחד להריגה להציל השאר, דהתם המסירה היא פעולה אכזרית למטרה של הריגת נפש, ובפעולה זו אין הצלת אחרים בטבע הפעולה, אלא המקרה גרם עכשיו הצלה לאחרים, והצלתם קשורה במה שנמסר עכשיו להריגה אחד מישראל, אבל הטיית החץ (או הפצצה ורימון היד) מצד זה לצד אחר היא בעיקרה פעולת הצלה ואינה קשורה כלל באופן ישיר בהריגת היחיד שבצד האחר, רק במקרה נמצא עכשיו בצד האחר אדם מישראל, ואפשר שיש לנו להשתדל למעט אבידת ישראל כל מה שאפשר, מאחר שאם לא יעשה כן יהרגו הרבה נפשות.
ע"פ זה כותב מרן הרב עובדיה: ..וה"ה לנ"ד שאין בפעולת שחרור המחבלים משום הורג בידים, הרי הוא כמו שמטה את הרימון יד לכיוון אחר, ומונע אובדן חיים של ישראלים רבים ככל האפשר, ודאי עדיף לעשות כן מלחוב בדמם של מאת היהודים חטופי המטוס. ובפרט שאין אנו בטוחים שהמחבלים אשר ישוחררו יחזרו בעצמם לפעולות רצח בישראל, לאחר שסבלו על מזימות הרשע שלהם, והו"ל ספק וודאי, ואין ספק מוציא מידי ודאי. וראה עוד בזה להלן. בנקודה השניה, של כניסה לספק סכנה למען הצלת חברו מודאי, הרחיב מרן הרב עובדיה כדרכו, והביא את השיטות השונות ,האם יכול או צריך האדם להכניס עצמו לספק סכנה למען הצלת חברו מסכנה ודאית, או שמא יש לומר שספק שלו עדיף מודאי של חברו, [כלשון הרדב"ז ח"ג סימן תרכ"ז] ובסיום כתב: אלא דלדינא נקטינן דלא כהגמ"י בשם הירושלמי, דאמרינן דספיקא דידיה עדיף מודאי דחבריה, משום שכתוב וחי אחיך עמך, חייך קודמין, ובעינן שיחיה ודאי, כההיא דיומא (פה ב) גבי וחי בהם ולא שיכנס לספק סכנה. ע"ש. ולכן אין לו להשליך נפשו מנגד אפי' בספק סכנה להצלת חבירו מודאי סכנה. אך הבדיל בין אותו דיון לבין עניננו: אבל כשהברירה מסורה ביד אדם שלישי להכריע בין שנים, שהאחד נתון בספק סכנה, והשני בודאי סכנה, אין הספק מוציא מידי ודאי, ויש להעדיף הצלת מי שהוא בודאי סכנה. והוסיף: בר מן דין נראה שבאמת עלינו לחוש יותר ויותר לסכנה המיידית של מאת היהודים החטופים, כשלהט החרב מתנופפת על ראשם, ע"י המחבלים האכזריים חוטפי המטוס המאיימים להוציאם להורג עד יום ה' ג' תמוז בשעה 2 אחה"צ, והני רשיעי גזמי ועבדי. ואילו הסכנה העתידה והעלולה להתרחש בשחרור ארבעים המחבלים הכלואים אינה עומדת כיום על הפרק באופן מיידי, אלא לטווח רחוק ולאחר זמן, וילפינן להאי מילתא ממ"ש הנודע ביהודה תנינא (חיו"ד סי' רי), שאע"פ שמותר לנתח מת לצורך לימוד רפואי להחיש רפאות תעלה לחולה מסוכן הנמצא לפנינו ונגוע באותה מחלה של הנפטר, כי שמא ילמדו ע"י הניתוח לרפאות החולה, והו"ל ספק פיקו"נ ודוחה איסור ניוול המת. אבל כשאין חולה לפנינו שהוא מסוכן מאותה מחלה, אלא שע"י הניתוח ילמדו ויבינו טיב המחלה כדי להמציא רפואה לכשיבוא חולה כזה לאחר מכן, לא דחינן איסור ניוול המת משום כך.יותר מכדי דמיהן.
הנקודה השלישית בה עוסקת תשובה זו היא דין המשנה בגיטין מ"ה שאין פודין את השבויים יתר מכדי דמיהן. נושא זה נפתח בהנחה ש: מקום יש בראש לומר ששחרור מספר גדול של מחבלים כמו בנ"ד, ע"י פעולתם הנועזת של חבריהם החוטפים, יעודד אותם למסור עצמם ויתאמצו לחטוף עוד מטוס שיש בו הרבה יהודים כדי לסחוט שחרור נוסף של חבריהם המחבלים הכלואים בישראל. ושייך נמי בכה"ג הטעם דדילמא ליגרבו ולייתי טפי, ועי"כ ימשיכו לסכן את חיי ישראל ביתר שאת. וכו' וכו' והעלה להתיר את המבצע בהסכמת גדולי ישראל שישבו על מדוכה זו ובתוכם מרנן הגרי"ש אלישיב, הגרש"ז אויערבך, הגרב"צ אבא שאול, הגר"ב ז'ולטי, הגר"א גולדשמיט.
דעת מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל
את דעתו של הרב אלישיב נוכל ללמוד מתוך מה שכתב חתנו הרב יצחק זילברשטיין [שושנת העמקים עמודים קי"ב-ג]. שני נימוקים לטובת שחרור מחבלים שהוזכרו בדברי מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל הובאו גם בשם מרן הרב אלישיב. ראשית, הכרעה במחלוקת האם בסכנה מותר לתת יותר מכדי דמיהן "דכשיש לפנינו ספק בתקנת חכמים, מעמידים הדבר על עיקר הדין, ודוחים את ספק התקנה" וזאת ע"פ דברי המגיד משנה [גזילה פ"ז]. שנית, לאחר הבאת דברי הקהילות יעקב ביחס לאנטבה, שיובאו בהמשך, אומר הרב זילברשטיין שהרב אלישיב סבר "דחייבים בפקו"נ לשחרר מחבלים ואין כאן צד של גרבי, מאחר והמחבלים בין כך עושים מה שיכולים, וכמבואר בתוס' גיטין דף מ"ה דבשעת חורבן הבית לא שייך דליגרבו". ויש להעיר שדברי התוס' יכולים להתפרש באופן אחר, כמו שכתב הרמב"ן שם [וכעי"ז המאירי]: דהתם בשעת חרבן הבית וליכא משום דמיגרי בהו טפי שהרי כולם בשבי הלכו ואין זה משום שהם עושים כל מה שביכולתם, וממילא אין משם סימוכים לנד"ד, אבל עדיין הסברא עצמה במקומה עומדת.
דעת מרן הרב בן ציון אבא שאול זצ"ל
שותף נוסף באותו כינוס התייעצות שכינס הרב עובדיה, היה הרב ב"צ אבא שאול. כי לדעתו היה נכון לשחרר את המחבלים, דברים שבכתב אין בידינו אבל נמסר בשמו ומה שכתוב שאין פודין יותר מכדי דמיהן, זהו רק אם לא יהרגו את השבוי, אולם בסכנת מיתה, יש לשחרר, דעתו דומה א"כ לדעת הרב עובדיה, שלמסקנה במקום סכנה, לא קיימת תקנה זו. אחר כך נשאל, "בגיטין מדובר בכסף אך כאן מדובר בשחרור מחבלים היכולים להרוג אחרים" וענה "וכי חסרים מחבלים? כלומר, אין לראות בכך תוספת משמעותית לסיכון הקיים מצד הזוממים לפגוע בנו. בכך הביע את דעתו כלפי שתי הסוגיות הראשונות הנידונות בתשובת הרב עובדיה, וחידש,שכאשר בין כה ובין כה יש רבים הרוצים לפגוע בנו, אין בכך כדי לעכב את העיסקה.כל זאת, בהמשך להנחה, שהחטופים מצויים בסכנת חיים.
דעת מרן בעל הקהילות יעקב זצ"ל (הסטייפלער)
בספר ארחות רבנו [חלק א, עמוד שס"ז] מתאר הרב אברהם הורביץ, דיון סביב הענין שהתרחש באותם ימים. הדיון נסוב אך ורק סביב סוגית אין פודין וכו'.לעצם הענין אמר לי מו"ר בזה"ל: שזה תלוי בשני התירוצים של התוס' בגיטין [נ"ח, ע"א ד"ה כל ממון] שלתירוץ אחד גם בפקו"נ אין פודין את השבויים יותר מכדי דמיהן, וכן יש טעמים בגמרא [שם מ"ד,ע"א] אחד משום דגרבי שימסרו הגויים את נפשם לשבות עוד, וטעם השני משום דוחקא דצבורא, והנה טעם דוחקא דצבורא אין כאן שמדובר במדינה, אבל טעם דגרבי יש כאן שהמחבלים יחטפו עוד מטוסים, ואם יראו שלא נותנים להם את תנאיהם יפסיקו לחטוף יראו שלא משתלם להם, ובפ"ת ביו"ד רנ"ב סק"ד מובא שהאחרונים דנו בזה ויש כאלה שנוטים לטעם דגרבי. [א"ה דכ"ה דעת הרמב"ם והשו"ע] .מוסיף הרב הורביץ שאלה הנוגעת להשוואת המציאות שלפנינו עם דין המשנה: שאלתי את מו"ר הלא כאן דורשים החוטפים שחרור מחבלים ולא כסף והמדינה בין כך תשחררם לאחר שירצו את תקופת מאסרם, וענה לי מו"ר שזה כסף דמי עבד, כי עבור מליונים לא היו משחררים את המחבלים א"כ זהו כסף. בסיום הדברים מובאת נקודה נוספת: עוד שאלתי ..אפשר שכאן שפיר טפי משום שוודאי פקו"נ כי ראש מדינת אוגנדה אמין הוא מטורף ועלול פשוט לרצוח את החטופים ואין מי שימנע בידו, ע"ז ענה ..כי הפוסקים מדברים בוודאי פקו"נ. השואל העלה אפשרות שיש רמות שונות של פקוח נפש, וכאן מדובר בסכנה מעבר לרגיל, אך נענה שאין מקום לחילוק זה.
ומסקנת הדברים היתה: ולמעשה אמר לי דמחויבים כאן לשחרר מחבלים תמורת החטופים משום דהוי פקו"נ, רק לממשלה הנוקטת עמדת סירוב יש צד היתר בהלכה מאחר דיש פוסקים שמצדדים דהלכה כטעם דגרבי.
הנושאים החמים
