נקודת חשיבה מעניינת מאד.
אני מוצאת את עצמי עדיין מסכימה ולא מסכימה עם ההגדרה שלך.
יש כאן הרבה מאפיינים דומים אבל גם קצת מאולצים, ממלכות ונסיכים יש בהרבה סיפורים בעולם, ובהרבה מהם נאבקים גם על טוב ורע מוחלטים בלי להפוך למיתולוגיה.
מה שכן, בטח אפשר לומר שיש כאן דמיון.
הייתי אומרת אפילו במאפיין הנפוץ של 'הפגם הטרגי' של הגיבור. זה שהורס את חייו ומונע ממנו מחילה וכפרה. והוא כמובן מוחלט. מצד שני, הגישה הכל כך נפוצה שפגם זה פגם, גורל זה גורל ואין באמת דרך להימלט ממנו מדלגת כמובן על ממלכה במבחן.
אם כבר להפך, אביי-אליהו ויוסף דיאלידאן הם דוגמא טובה לאיך העיקרון הזה נשבר.
בכל מיתולוגיה, בכל יקום, ובעיקר בממלכה במבחן, המסר תמיד יהיה שעלינו להמיר את אישיותינו בכדי לזכות לתוארי אבירות, גבורה וצדיקות.
לא ממש מסכימה. (אודיסאוס למשל לא משנה את האישיות שלו באודיסיאה כדי לשרוד, להפך הוא משתמש בהרבה מהתכונות שלו בשביל לשרוד את המסע).
אולי אפשר לדייק שלכל מיתולוגיה יש את הערכים שבשבילם תהיה מוכנה הדמות להקריב חלקים מסוימים בחייה. מה בדיוק להקריב זאת כבר שאלה שתלויה עמוק בתרבות ממנה צמחה אותה מיתולוגיה.
השאלה היא מה מגדירים ככישלון ומה מגדירים כהצלחה.
מיצוי פוטנציאל.
אדם אחד יכול לכתוב ספר מדהים שבשביל אדם אחר הוא בקושי חמישים אחוז יכולת.
השאלה היא לאיפה היצירה יכלה להגיע, לא כמה היא טובה ביחס לאחרים. (כי תמיד יהיה יחס. לטוב ולמוטב).
אם מתמקדים בנושא הספציפי של האשכול, פדהאל הוא כישלון בעיני בדיוק בגלל הפער הזה.
לא משווה את פדהאל לספרים אחרים של הסופרת, לא משווה אותו לספרים אחרים בשוק.
משווה אותו למה שהוא יכול היה להיות, לפחות בדימיון שלי : ) ובעיני הפער הזה ענק ומאכזב.
1. רנה וקאה-היי - יחסי עורמה.
היא קורבן הוא גוי רשע וזה ברור לכולנו
כאן אני דווקא יכולה להבין את הבחירה. בהתחשב בכך שהסופרת ייעדה את הספרים לנוער.
כתיבה בוגרת יותר (כזאת שמן הסתם לא הייתה עוברת הוצאת ספרים חרדית) הייתה מציגה את האמת היותר אמביוולנטית על מערכת יחסית כזאת: בקצרה, הוא לא רק גוי רשע.
מבחינת איסתרק מרגיש שהלה היא מחויבות.
רק אני זוכרת איך בספר איסתרק סידרה רנה (החכמה, אין מה לומר) לביתה כתובה שאין דרך לצאת ממנה?
איסתרק התחייב לא לשאת אישה אחרת על פניה, ואם הוא בכל אופן היה בוחר לפרק את החבילה (מלך כוזר כן?) הוא היה נשאר אם פחות כסף מזה שהיה למהללאל בנעל כשיצא מהיער.
תוסיפי לזה, את מודל הזוגיות אותו ראתה הלה מגיל אפס. לא יודעת איך מפתיע מישהו שהיא מסוג האישה השורדת.
כן מסכימה איתך שתיאור הזוגיות שלהם שטוח מאד וחבל שהוא לא התעמק כי היה כל כך הרבה במה.
[בכללי זה אחד מהבעיות שהיו לי עם הסדרה ככל שהיא התקרבה אל הסוף:
למה לבנות עולם כל כך מורכב ומרתק, דמויות בנויות לפרטי פרטים עם עומק, קונפליקטים ומעגלים בלתי נגמרים של יחסים, ובמערכה האחרונה לזרוק הכול לפח ולתת להן לדקלם שורות יבשושיות].
איזה קטע אבל שמי שמחזיר אותו הוא הנורדי מחודד הלשון והסיף ?
ליאה מקבלת לה טוויסט עלילתי של הבת שנולדת להם ושלום שלום לאישה עם הפוטנציאל.
תואם תקופה אחרי הכול...
עם כל הכבוד לליאה (ויש בהחלט כבוד) היא בת שש-עשרה, אחרי לידה, בעולם שמנוהל באופן מוחלט על ידי גברים.
לא מפתיע בכלל שאלרון, האיש שבילה כמעט כל דקה במחיצתו של הנסיך לשעבר, מבין טוב יותר את שלוואן מאשתו שקטנה ממנו בעשר שנים ומכירה אותו כגבר שימכור את ידו (באטליז?), חבריו וכבודו בשביל לספק לה ולביתה ביטחון וחיים.
בסטיאן, אחת הדמויות היותר מוצלחות ובנויות בסדרה, מתייחס לאישתו, חושב עליה ומדבר אליה כאילו היתה ילדה סכלה ותמימה.
ובכן, לעומתו היא בהחלט הייתה קצת ילדה תמימה.
האיש איבד שישה ילדים ואישה. נלחם בעשרות קרבות. בשדה הקרב ובמועצה גם יחד. בנה חיים בעשר אצבעות, וחי יום יום כדי לזכור איך איבד איתם.
מוזכר גם במפורש אי שם במהלאל, שגאטלי הסכימה להינשא לבסטיאן רק כי וויתרה על הסיכוי להביא ילד. גם הוא לא רוצה לעבור את הסיוט הזה שוב פעם.
נישואי נוחות זה היה. זה הכול. ושוב, מאד מאד תואם תרבות ותקופה.