הסיפור "לא מעוקצך" הסתיים. מה דעתכן עליו?

  • הוסף לסימניות
  • #21
אכן. גם לי הייתה התחושה שאולי יפעת ומוש חטפו את הסופרת ואילצו אותה לסיים את הסיפור.

חיבבתי מאוד את הסיפור, בעיקר, בגלל הסיבה שבניגוד לסיפורים אחרים בהם אירועים שגרתיים מתוארים במלודרמטיות , דווקא בסיפור הזה אירועים ביזאריים לחלוטין תוארו בנונשלנטיות משעשעת.
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #22
אכן. גם לי הייתה התחושה שאולי יפעת ומוש חטפו את הסופרת ואילצו אותה לסיים את הסיפור.

חיבבתי מאוד את הסיפור, בעיקר, בגלל הסיבה שבניגוד לסיפורים אחרים בהם אירועים שגרתיים מתוארים במלודרמטיות , דווקא בסיפור הזה אירועים ביזאריים לחלוטין תוארו בנונשלנטיות משעשעת.
הזדהתי עם כל מילה...

אהבתי את הסיפור מאוד. והסוף פשוט.. הזוי!
עבר לי בראש סיטואציה שהצנזורה צינזרה לה נתח משמעותי מידי והיא כמחאה פרשה בשיא.
לא התחבר לי משום כיוון הסיום המתוק והצפוף הזה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #23
אהבתי מאוד!!!
מה שממש לא אהבתי זה את הדחיסה של כל המאורעות בפרק האחרון.
זה ממש עצבן אותי.
ודרך אגב, מה דעתכם על סופרים שכותבים בפרק האחרון משהו כמו:
אילה חזרה בתשובה,
שולי ילדה את ביתה הבכורה.
מנחם נגמל מהסיגריות
וכן הלאה...
זה בערך מה שהיה בפרק האחרון, ואותי זה ממש...

מזכיר לי שבתגובה למכתבים למערכת לאחר הסיפור "אחרי הרעש קול" כתבה רותי קפלר פירוט קצר המתאר את מצבם של הדמויות לאחר שהסיפור הסתיים.

אולי מישהו יכול להביא לכאן את הטקסט, כי זו הייתה בעיניי דוגמה טובה ל"רשימת מכולת" כזו שאינה הפי אנד, אבל מספיק אופטימית.
 
  • הוסף לסימניות
  • #25
מסכימה עם ההגדרה של מחטף, מכירת חיסול לפרק האחרון. אפשר להכניס לאשכול של ההפי אנד.
האמת, די התאכזבתי בפרקים שפתאום קרו כל מיני ארועים שהפכו את הסיפור מחצי סדרת חיים למיני סיפור מתח. זה היה לא זה ולא זה, לטעמי. חטיפה, בחייכם.
אזהרת ספוילר
מותר לדבר רגע על 'פחות או יותר' של דבורי? (שאגב, לדעתי שונה מאוד בסגנון הכתיבה משומרת השערים, לא מפריע בכלל שהוא מופיע שני דפים לפניו.) הסיפור מתאר את הילדים שהוצאו מהבית כי האמא לא תפקדה, וכל התסבוכת בהמשך. או לפחות זה מה שנראה על פניו, אנחנו עוד די בהתחלה. ואני לא יודעת אם קראתם אבל הופיעה במדור המכתבים תגובה נרגשת של קוראת על הצורך לדבר על העניין: אמהות שלא מתפקדות והצורך להוציא את הילדים מחזקתן. מסכימה עם הרעיון שילד שגדל בבית לא מתפקד באופן קבוע- צריך תמיכה ואולי אפילו בצעד דרסטי- להוציא מהבית. אבל: רגע! בסיפור הנ"ל חוסר התפקוד של האם ניכר ומתבטא בחוסר ארגון, בבלגן, ומחסור בארוחה חמה בצהריים. על זה הוציאה הסופרת את הילדים מהבית?! על זה רשויות הרווחה שולחים סומכת לאמא, מלמדים אותה להעסיק עוזרת ולקנות אוכל מוכן. אם הוציאה אותה מהבית- אני מצפה למשהו עמוק יותר. לא זה. הרבה יותר מדי ילדים היו נשלחים למשפחות אומנה על דברים כאלה אם זו הייתה המציאות. או שהטון יוחרף בחוסר התפקוד, או שתתגלה קנוניה מצד משפחת הגרוש שהציגה את הדברים באופן חריף.
אל תהפכו את האמהות חסרות הארגון והסדר ל'אמא לא בסדר'.
 
  • הוסף לסימניות
  • #26
מזכיר לי שבתגובה למכתבים למערכת לאחר הסיפור "אחרי הרעש קול" כתבה רותי קפלר פירוט קצר המתאר את מצבם של הדמויות לאחר שהסיפור הסתיים.

אולי מישהו יכול להביא לכאן את הטקסט, כי זו הייתה בעיניי דוגמה טובה ל"רשימת מכולת" כזו שאינה הפי אנד, אבל מספיק אופטימית.

זו הייתה השאלה:
"אולי תואילי לפרגן לנו איזה אפילוג? עוד כמה מילים על הדמויות שכה אהבנו והערכנו?"
רחלי ב', ביתר

וזו התשובה:

"יש בעיות שאי אפשר לפתור", אמרה האמירה של הסיפור, שכתבתי בתקציר עוד לפני שנולד.
יש זוגות נשואים שזכו להתאמה מלאה, לקירבת דעת ולב, לתחושת שותפות וידידות אמיתית. אבל לאלפי-אלפי זוגות אחרים, זה לא קרה. גם לא יקרה. ובין בני הזוג יש פערים כבדים, בכל מיני מישורים.

מה כן יקרה להם? הם ימשיכו לחיות, לטפס ולהתקדם, ולעשות את הטוב ביותר בנתונים שלהם. אולי הם לא יגיעו לאוורסט לעולם, אבל יוכלו להנות מפסגות נמוכות יותר, שגם בהן יש נוף, וגם מהן אפשר לצפות בשמים.

יענק'ל? הסיפורים שלי אינם בז'אנר הפנטזיה, כרגע. גם לא אוטופיה או מדע בדיוני. אבל אם כבר גמרנו את הסיפור הריאליסטי, בואו נמציא שהביאו לו הביתה קסדת EEG עם אלקטרודות, והצליחו ליצור איתו תקשורת יפה ורציפה בעזרת גלי מוח. ויום אחד הוא גם הצליח להניע את רגל ימין או יד שמאל או שתיהן, בתגובות רצוניות. בהמשך הוא הגיע לרמה של דיבור חלקי.

שורי עושה חיל בסניף מלחה במשרד של אמא שלה. היא עובדת עם חברות בורסאיות, מצליחה ומקודמת בעבודה, והלקוחות מעריכים מאד את יכולותיה.

הערשי ופריידי מינץ חיים באושר בדירתם המרווחת בגוש 80, כשתורה וגדולה על שולחנם. אין להם שום בעיה (למרות שאי-אלו מגיבים ציפו שכן תהיה...). אחרי שלוש שנים מהחתונה, נולדה בתם הבכורה. היא מתוקה ויפהפיה וקוראים לה הענדי.
 
  • הוסף לסימניות
  • #27
על זה הוציאה הסופרת את הילדים מהבית?! על זה רשויות הרווחה שולחים סומכת לאמא, מלמדים אותה להעסיק עוזרת ולקנות אוכל מוכן. אם הוציאה אותה מהבית- אני מצפה למשהו עמוק יותר. לא זה. הרבה יותר מדי ילדים היו נשלחים למשפחות אומנה על דברים כאלה אם זו הייתה המציאות. או שהטון יוחרף בחוסר התפקוד, או שתתגלה קנוניה מצד משפחת הגרוש שהציגה את הדברים באופן חריף.
אל תהפכו את האמהות חסרות הארגון והסדר ל'אמא לא בסדר'.

זו בדיוק האמירה של 'פחות או יותר'.
לאמא רגילה בכזה מצב היו שולחים סומכת, או מתעלמים.
אבל לגרושה, במיוחד אם הגרוש שלה לא סובל מעודף טוב לב - עלולים לקחת את הילדים.

זו בדיוק האמירה של הסיפור, הצעקה שלו, הצרחה שלו.
 
  • הוסף לסימניות
  • #28
זו הייתה השאלה:
"אולי תואילי לפרגן לנו איזה אפילוג? עוד כמה מילים על הדמויות שכה אהבנו והערכנו?"
רחלי ב', ביתר

וזו התשובה:

"יש בעיות שאי אפשר לפתור", אמרה האמירה של הסיפור, שכתבתי בתקציר עוד לפני שנולד.
יש זוגות נשואים שזכו להתאמה מלאה, לקירבת דעת ולב, לתחושת שותפות וידידות אמיתית. אבל לאלפי-אלפי זוגות אחרים, זה לא קרה. גם לא יקרה. ובין בני הזוג יש פערים כבדים, בכל מיני מישורים.

מה כן יקרה להם? הם ימשיכו לחיות, לטפס ולהתקדם, ולעשות את הטוב ביותר בנתונים שלהם. אולי הם לא יגיעו לאוורסט לעולם, אבל יוכלו להנות מפסגות נמוכות יותר, שגם בהן יש נוף, וגם מהן אפשר לצפות בשמים.

יענק'ל? הסיפורים שלי אינם בז'אנר הפנטזיה, כרגע. גם לא אוטופיה או מדע בדיוני. אבל אם כבר גמרנו את הסיפור הריאליסטי, בואו נמציא שהביאו לו הביתה קסדת EEG עם אלקטרודות, והצליחו ליצור איתו תקשורת יפה ורציפה בעזרת גלי מוח. ויום אחד הוא גם הצליח להניע את רגל ימין או יד שמאל או שתיהן, בתגובות רצוניות. בהמשך הוא הגיע לרמה של דיבור חלקי.

שורי עושה חיל בסניף מלחה במשרד של אמא שלה. היא עובדת עם חברות בורסאיות, מצליחה ומקודמת בעבודה, והלקוחות מעריכים מאד את יכולותיה.

הערשי ופריידי מינץ חיים באושר בדירתם המרווחת בגוש 80, כשתורה וגדולה על שולחנם. אין להם שום בעיה (למרות שאי-אלו מגיבים ציפו שכן תהיה...). אחרי שלוש שנים מהחתונה, נולדה בתם הבכורה. היא מתוקה ויפהפיה וקוראים לה הענדי.

בדיוק זה. תודה!

זה מתקשר למדובר אפילו יותר ממה שזכרתי..
 
  • הוסף לסימניות
  • #29
איזה עוד סיפורים שם שווים קריאה?
לא יודע שם, אבל ב'לבית' יש את הסיפור של עטרה, אם מישהו יזכיר לי את השם שלו. אחר, שובב, ומעניין.

ואם מישהו מוכן להסביר לי למה לכל הרוחות אני קורא באדיקות ב'קטיפה' את אמא של דוד, ומה התוכניות שלה? עד שהוא יחתן ילדים? עד שהנין שלה יבוא פתאום עם כיפה בלי סרט חולילה? שוב יפול לכולנו הלב?
 
  • הוסף לסימניות
  • #30
הנה ההוכחה שגברים לא קוראים סיפורים, וכל מוספי הסיפורים נועדו לנשים בלבד.

ב"אם הדרך" יש סיפור של @רותי רפפורט, והשבוע היה שם טוויסט רציני מאוד, משהו מפחיד ברציניותו. מעניין היה לדון עליו אבל איני רוצה להרוס למי שיקנה את הספר...
 
  • הוסף לסימניות
  • #31
ואם מישהו מוכן להסביר לי למה לכל הרוחות אני קורא באדיקות ב'קטיפה' את אמא של דוד, ומה התוכניות שלה? עד שהוא יחתן ילדים? עד שהנין שלה יבוא פתאום עם כיפה בלי סרט חולילה? שוב יפול לכולנו הלב?
מאחר ואני מתעסק קצת בנושאים אלו, אני בהחלט קורא בתשומת לב את הטור השבועי, ואף תיווכתי פעם בין העורכת רוחמה פז לאחד מאנשי החינוך שמגיבים שם מפעם לפעם.
התחושות שעוברות שם בין הטורים, ההתמודדות של ההורים עם ההתרחשויות, האחות מהצד, וכמובן דברי אישי החינוך שמובאים שם בצד הטור, כולם נכונים להיום וגם לעוד עשרים שנה. וזה לא משנה אם דוד האיש יהיה ראש ישיבה או מנהל רשת או ינשור שוב חלילה. אגב, דומני שהיא כתבה שהיא כבר רוצה להפסיק, אבל הקוראים רוצים עוד קצת, כך שאיני מאמין שנראה את הטור עוד זמן רב. מה שבטוח, הטור הזה הוא אחד מפורצי הדרך הטובים בעיתונות החרדית.

אומר נקודה עמוקה קצת, התופעה של ילד נושר היא סיפור עלינו עצמנו. לכל אדם בוגר יש תקופות של "נשירה", של תחושת אי שייכות, של חוסר יכולת להתחבר לאמתות הגדולות שהוא יודע אותן היטב (בתורה שלנו קוראים לזה יצר הרע), ונוער נושר הוא מקרה קיצון של התופעה שניתן ללמוד ממנו רבות.

לפני כ-15 שנה פורסמה בטלוויזיה סדרה של בנו של הרב אורי זוהר, איתמר זוהר שהיה נער נושר, במהלכה הוא מתעמת עם אביו על ערכים ועל קרעים בין דתיים לחילונים ובמשך כל הסדרה רואים אותו צועק כל הזמן כדי להשתיק את האמת שהוא בעצם מבחין בה ולהגביר את הקול הרגשי שנמשך החוצה, כוח שהוא חזק בהרבה מכוחה של האמת.
לפני כשנה, ערך דן טיומקין פאנל בהשתתפות אורי זוהר ובנו איתמר שבינתיים עלה בחזרה על המסלול, והם מדברים בפתיחות מדהימה על הטעות הגדולה של לפני 15 שנה, של בעל תשובה שגילה את האור וכופה את האמת שלו על כולם בלי להבין לנפשם ובלי להבין שבצורה שכזו כמעט ומנתקים לחלוטין את הסיכוי לחזרתו של הילד (http://www.maane.info/pages/3785). מדהים לראות את הפער, ומדהים גם לראות איך כל גדולי ישראל שבזמננו מורים בהתאם לכך כיצד להתנהל מול נוער נושר.

איני חושב שאיתמר זוהר מנסה למחוק או לצנזר את התכנית ששודרה בבחרותו, כי נאמרו שם דברים גדולים מאוד, ואלו לא דברים שנשכחים ונמחקים לחלוטין. אלו תחושות פנימיות שלעתים רבות גוברות על האמת, ודרך ההתמודדות איתן היא לא בכפיית האמת כי אם בהמון אהבה ואמפתיה.

ההורים של דוד, כמו גם אורי זוהר, מתפוצצים בתוכם בכוחות על הראויים להערכה, ובמאמץ כביר שותקים למול עוולות, שותקים למול דברים שמקפיצים כל אדם ובוודאי הורה, כי הם מבינים שמילה אחת יכולה להרוס הכל עד היסוד, ואת הקושי הזה אנחנו יכולים להבין בזעיר אנפין בקריאת הטורים ב'קטיפה'.

סליחה שסטיתי מנושא האשכול. אין לי מושג על מה מדובר כאן...
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #32
מזכיר - אם ההודעה שלכם מכילה ספוילר (קטע גילוי מסוף הסיפור שקורא מתחיל לא יודע עדיין) -
כתבו בהתחלה - אזהרת ספוילר.
איזה יופי שיש לזה שם...
כמדומני גילינו- איפה כותבים אזהרת ספוילר
 
  • הוסף לסימניות
  • #33
סיפור חמוד ושובב.
הסוף קטוע, כאילו גזרו את ההמשך במספריים והדביקו סיומת מאולצת.
כ"רותי קפלר"- שהרי, לא הוצא ספר אחד ואת מכירה התנהלויות בתוך עיתון...
מעניין אותי לדעת איך נותנים לזה לקרות, כלומר לא להסתיים
או להסתיים בהפי-אנד לא אופייני לעיתון ולכותבת המוכשרת...
ובהדבקת כל הדברים מסביב?
אמת, לא הוטרדתי רבות מהדמויות שהסתיימו חייהם בטוב ובנעימים. יותר המוקד זה הגיבורים...
 
  • הוסף לסימניות
  • #34
מאחר ואני מתעסק קצת בנושאים אלו, אני בהחלט קורא בתשומת לב את הטור השבועי, ואף תיווכתי פעם בין העורכת רוחמה פז לאחד מאנשי החינוך שמגיבים שם מפעם לפעם.
התחושות שעוברות שם בין הטורים, ההתמודדות של ההורים עם ההתרחשויות, האחות מהצד, וכמובן דברי אישי החינוך שמובאים שם בצד הטור, כולם נכונים להיום וגם לעוד עשרים שנה. וזה לא משנה אם דוד האיש יהיה ראש ישיבה או מנהל רשת או ינשור שוב חלילה. אגב, דומני שהיא כתבה שהיא כבר רוצה להפסיק, אבל הקוראים רוצים עוד קצת, כך שאיני מאמין שנראה את הטור עוד זמן רב. מה שבטוח, הטור הזה הוא אחד מפורצי הדרך הטובים בעיתונות החרדית.

אומר נקודה עמוקה קצת, התופעה של ילד נושר היא סיפור עלינו עצמנו. לכל אדם בוגר יש תקופות של "נשירה", של תחושת אי שייכות, של חוסר יכולת להתחבר לאמתות הגדולות שהוא יודע אותן היטב (בתורה שלנו קוראים לזה יצר הרע), ונוער נושר הוא מקרה קיצון של התופעה שניתן ללמוד ממנו רבות.

לפני כ-15 שנה פורסמה בטלוויזיה סדרה של בנו של הרב אורי זוהר, איתמר זוהר שהיה נער נושר, במהלכה הוא מתעמת עם אביו על ערכים ועל קרעים בין דתיים לחילונים ובמשך כל הסדרה רואים אותו צועק כל הזמן כדי להשתיק את האמת שהוא בעצם מבחין בה ולהגביר את הקול הרגשי שנמשך החוצה, כוח שהוא חזק בהרבה מכוחה של האמת.
לפני כשנה, ערך דן טיומקין פאנל בהשתתפות אורי זוהר ובנו איתמר שבינתיים עלה בחזרה על המסלול, והם מדברים בפתיחות מדהימה על הטעות הגדולה של לפני 15 שנה, של בעל תשובה שגילה את האור וכופה את האמת שלו על כולם בלי להבין לנפשם ובלי להבין שבצורה שכזו כמעט ומנתקים לחלוטין את הסיכוי לחזרתו של הילד (http://www.maane.info/pages/3785). מדהים לראות את הפער, ומדהים גם לראות איך כל גדולי ישראל שבזמננו מורים בהתאם לכך כיצד להתנהל מול נוער נושר.

איני חושב שאיתמר זוהר מנסה למחוק או לצנזר את התכנית ששודרה בבחרותו, כי נאמרו שם דברים גדולים מאוד, ואלו לא דברים שנשכחים ונמחקים לחלוטין. אלו תחושות פנימיות שלעתים רבות גוברות על האמת, ודרך ההתמודדות איתן היא לא בכפיית האמת כי אם בהמון אהבה ואמפתיה.

ההורים של דוד, כמו גם אורי זוהר, מתפוצצים בתוכם בכוחות על הראויים להערכה, ובמאמץ כביר שותקים למול עוולות, שותקים למול דברים שמקפיצים כל אדם ובוודאי הורה, כי הם מבינים שמילה אחת יכולה להרוס הכל עד היסוד, ואת הקושי הזה אנחנו יכולים להבין בזעיר אנפין בקריאת הטורים ב'קטיפה'.

סליחה שסטיתי מנושא האשכול. אין לי מושג על מה מדובר כאן...
הנושא שהעליתם נכון, על אף שאין לכם מושג על מה מדובר כאן-ה''טור'' שפירגנתם לנו בכ"ז יפה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #35
איזה יופי שיש לזה שם...
כמדומני גילינו- איפה כותבים אזהרת ספוילר
האופציה נמצאת אצל כל אחד.
שרטוט.png
 
  • הוסף לסימניות
  • #37
כ"רותי קפלר"- שהרי, לא הוצא ספר אחד ואת מכירה התנהלויות בתוך עיתון...
מעניין אותי לדעת איך נותנים לזה לקרות, כלומר לא להסתיים
או להסתיים בהפי-אנד לא אופייני לעיתון ולכותבת המוכשרת...
ובהדבקת כל הדברים מסביב?
אמת, לא הוטרדתי רבות מהדמויות שהסתיימו חייהם בטוב ובנעימים. יותר המוקד זה הגיבורים...

אין לי מושג במקרה הספציפי הזה.
במקרים אחרים -
1. יש ביקורת קשה, רוחנית או חינוכית, והסופרת לא מוכנה לשנות או שהעיתון לא מסכים. ואז מהר כותבים פרק או שניים ומסיימים את הסאגה.
2. אולי כשהעורכת קראה את כל הסיפור כמקשה אחת, הוא כן היה נראה לה מחולק נכון מבחינת עלילה. אבל הקוראים, שמקבלים רק פרק אחד בשבוע, מרגישים אחרת.
3. אולי הכותבת או העורכת חשבו שמתאים כאן הפי אנד חביב ומקוצר, כי הסיפור כולו היה עם גוון קצת נאיבי (בעיקר בדמותה של הגיבורה הראשית).

אולי לא כתבתי מספיק - כמה אהבתי את הסיפור 'לא מעוקצך'. כתיבת דבש שנונה של מלי אברהם, תבליני סבתא טבריה והגיסות, ונושא כאוב וחשוב כל כך - התמכרות לקשר לא בריא.
 
  • הוסף לסימניות
  • #38
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #39
מה שבטוח, הטור הזה הוא אחד מפורצי הדרך הטובים בעיתונות החרדית.
מסכים איתך לגמרי, ובכלל קטיפה נגעו בנושאים שבעיתוני המיינסטרים לא נגעו, פרצו דרך, והוכיחו בגרות נהדרת.
אני חושב שהשאלה שלי עצמי מעידה על המורכבות בסיפור ובאורך, אני לעצמי קורא באדיקות למרות שהוא מרוח כבר.
וכן, זה נושא כבד, וחשוב מאין כמוהו, וכדאי, מאוד, לכתוב עוד על הנושא.
 
  • הוסף לסימניות
  • #40
אין לי מושג במקרה הספציפי הזה.
במקרים אחרים -
1. יש ביקורת קשה, רוחנית או חינוכית, והסופרת לא מוכנה לשנות או שהעיתון לא מסכים. ואז מהר כותבים פרק או שניים ומסיימים את הסאגה.
2. אולי כשהעורכת קראה את כל הסיפור כמקשה אחת, הוא כן היה נראה לה מחולק נכון מבחינת עלילה. אבל הקוראים, שמקבלים רק פרק אחד בשבוע, מרגישים אחרת.
3. אולי הכותבת או העורכת חשבו שמתאים כאן הפי אנד חביב ומקוצר, כי הסיפור כולו היה עם גוון קצת נאיבי (בעיקר בדמותה של הגיבורה הראשית).

אולי לא כתבתי מספיק - כמה אהבתי את הסיפור 'לא מעוקצך'. כתיבת דבש שנונה של מלי אברהם, תבליני סבתא טבריה והגיסות, ונושא כאוב וחשוב כל כך - התמכרות לקשר לא בריא.
יפי, סוף סוף מישהו (מישהי) נגעה בכל הנקודות והחשוב מכל: הקשר הסבוך והלא בריא!!!
הוא, הוא לא נפתר. לא פותרים ב''סליחה'' את הכל
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

אשכולות דומים

אי שם, בבטן האדמה, בעומק 6.8 מטר מתחת לקו שממנו אני מתחיל לספור את 70 המדרגות עד לבית הנחמד שלנו.
תוסיפו על זה עוד גרם מדרגות בלתי נגמר שכל מדרגה בו בגודל אחר עם פערים לא קטנים בין מדרגה לחברתה.
כמה מדרגות יש שם? הקבלן יודע! אני, לא ממש יודע.
איך אני אמור בדיוק לספור אותם אם בכל ירידה למקלט אני מועד פעמיים וכמעט מתגלגל היישר על דלת המקלט הכבדה.
בהתחשב בשעה וב'מעידה' שלי תוך כדי האזעקה כשהילדה הקטנה שלי עלי ומאחורי עוד טור ארוך של 'שכנים' מפוחדים, לא ממש מתאפשר לי להמשיך בספירה מדויקת של המדרגות, מה גם שחלק מהן מספיק גבוהות כדי שאשתכנע שאפשר לחשב אותם כשתיים, וכדי לא להיגרר לוויכוחים מיותרים עם סופרי מדרגות שייקלעו למקלט שלנו החלטתי לוותר על המידע החשוב הזה ולהישאר עם ספקות לגבי המספר המדויק.

האירוע הסתיים!

הגענו למקלט.
ישבתי שם אני ועוד למעלה מחמישה מניינים של בני אדם שרובם המכריע לא ממש מצטרף למניין. היו שם מספיק סוגי כיסאות כדי לייצר מספיק חיכוכים בין ילדי המשפחות - מי יזכה לשבת בכיסא הישן והמרופד, ומי בכיסאות שהיו בדרך לאשפה אבל אז תפסה אותם אזעקה ומאז הם במקלט.

משום מה, כיסא המנהלים המסתובב שמישהו דאג להוריד למקלט נשאר תמיד ריק. כולם מסתכלים עליו, מנסים לסובב אותו במבטיהם, אבל אף אחד לא מעז לשבת אליו.
זה הכיסא של הרב או מה? שאל עובר אורח שנקלע למקלט שלנו תוך כדי שהוא מכוונן את הכיסא למנח הרצוי. הוא לא שם לב לעיניים שנפתחו עליו וכמעט יצאו מחוריהן, נס שלפחות 'בעל הכיסא' לא היה שם כדי לתת לו 'הרגשה טובה' ולעודד אותו עם משפטי מוטיבציה כמו - 'תרגיש בנח לשבת על זה' 'זה לא סתם כיסא, חיפשתי הרבה כיסאות עד שמצאתי אותו', ו'בבית, אני לא נותן לאף אחד לשבת עליו'...

האירוע הסתיים!
כל הכיסאות תפוסים, וכל מי שלא מצא כיסא או מזרן לשבת עליו נשאר לעמוד.

האזעקה הסתיימה, ושקט בראשיתי שרר במקלט, אך עד מהרה הוא הופר עם קולות נפץ של ספק יירוטים ספק נפילות או סתם 'טריקת דלתות' - האופציה האהובה על האימהות שבטוחות שהן מצליחות לשכנע את הילדים שלהן שהנפילה בתל אביב שהשכן המעודכן סיפר עליה היא סתם טריקת דלת מופרעת של השכן הלא מנומס שיורד למלקט רק כדי להניח שם את הדפנות של הסוכה או כדי להוציא אותם בסוכות או כשמתחילה מלחמה.

האירוע הסתיים!
הדיון הקבוע על כמה קרובה הנפילה אם בכלל הייתה כזאת נחתם בדרך כלל בהקראה דרמטית של עדכון ראשוני ע"י יו"ר וועד הבית על כך שעד כה לא דווח על נפגעים או על נזק, בכל זאת, מה הם חושבים שם בחדר החדשות, לוקח זמן לאנשים לצאת מהמקלט ולדווח על רסיס שנפל בקרבת מקום שמתברר בסוף כצינור חלוד שהעירייה עוד לא פינתה.

אם חלילה קורה משהו דרמטי יותר, ההחלטה המשותפת היא להמתין עם זה כמה דקות ועד אז להסתפק ברמזים וסימני ידיים, את העדכונים המפורטים יעשה כל אחד בביתו לפי המדיניות שלו.

האירוע הסתיים!
ומכאן ואילך המקלט עובר לשיחה ערה על החוצפה של האיראנים להפר את שלוות החיים שלנו בפעם השביעית להיום.

הדעות במקלט כיצד נכון להגיב, הן די מגוונות. מעצירת המלחמה ללא תנאי – כי אי אפשר להמשיך ככה, והילדים יצאו משוגעים מהמלחמה הזאת, ועד - 'מצידי לגור במקלט חצי שנה העיקר שיגמרו כבר עם האיראנים האלה'.
אני בדרך כלל לא מתערב בדיונים מעין אלו, מה גם שתרחיש שבו הרמטכ"ל או אישיות ביטחונית דומה תיקלע למקלט שלנו ותשמע את העצות החכמות של השכנים שלי הוא לא ממש תרחיש ריאלי, במקום זה, אני תופס קשרים חדשים ומצטרף למשחק רביעיות משעמם עם רביעיית ילדים טרוטי עיניים.

האירוע הסתיים!
- לפחות מבחינתי, כך הכריז אחד השכנים, זה שתמיד נכנס אחרון למקלט ונשאר לעמוד, וכשנמאס לו הוא פשוט מחליט שהאירוע הסתיים.
ב99% מהפעמים הוא אכן צדק ולכן גם הצליח לגרור אחריו עוד כמה אנשים, כל זה עד לאותה אזעקה נוספת שהפתיעה גם אותו והרסה בין רגע את האמון בתחזית המרגיעה שלו, ומאז הוא עולה לבד לפני כולם, מנסה להחזיר לעצמו את האמון שאבד.

האירוע הסתיים!
ועכשיו זה אמיתי. גם השכן שלא מוריד את האוזניות מהאוזניים הנהן בראשו ואישר שאכן האירוע הסתיים!

אבל בינינו, האירוע רק מתחיל... לרדת את המדרגות היה לונה פארק לעומת הטקס הבא שמנוגד לחלוטין לחוק הכבידה, ואם חשבתי שאם אני מוריד את הילדה אז אשתי מעלה, מתברר שאשתי רוצה הפוך, היא כנראה יודעת שברגע שתבוא ההתרעה לא תהיה לי דרך למצוא אותה ולהעביר אליה את הילדה, כי בפער שבין זמן התגובה שלה לזמן התגובה שלי, אפשר להכין כוס קפה או לחילופין לרדת שלוש וחצי קומות בהליכה מהירה, והיא תמיד בוחרת באופציה השניה...

אז אתם שם ב'פיקוד העורף' שמכריזים בכזו קלות ש'האירוע הסתיים', זו לא חכמה לקחת אחריות רק על אירוע אחד קטן ונקודתי, נראה אתכם לוקחים פיקוד גם על אירועי המשנה של האירוע שתחת אחריותכם.


זהו, לעת עתה האירוע הסתיים. נכון לעכשיו.

צפו להתרעות נוספות בהמשך.
קבלו רצף עובדות מעניין:

אם אתם קוראים את מה שכתוב פה, אתם כנראה חברים בקהילת הכתיבה.

אם אתם יכולים להגיב למה שכתוב פה, אתם בטוח בקהילת הכתיבה.

אם אתם בקהילת הכתיבה, כנראה אתם יודעים שזו כבר פעם שנייה שאני נדפק עם אתגר לפני החגים. (אבל זה לא קשור, אז אל תקראו את השורה הזאת... אה, כבר קראתם? לא משנה, תשכחו ממנה ותעברו פשוט לקרוא את ההמשך...)

אם אתם בקהילת הכתיבה, כנראה שפרסמתם כאן קטע כלשהו. כל קטע - שיר, סיפור קצר או אולי אפילו סיפור בהמשכים. (ובמקרה ושפר מזלכם, יכול להיות שגם הצלחתם לא רק להתחיל אחד כזה, אלא גם לסיים אותו...)

וזה מה שהוביל אותי לאתגר הבא:

כתבו קטע קצר הממשיך סיפור / שיר שכתבתם כאן בעבר (סיקוול בלע"ז), או מספר מה קרה לפניו (פריקוול בלע"ז). אפשר שהקטע יספר מה קרה לגיבורים 20 שנה אחרי, 20 שנה לפני, יומיים אחרי, דקה וחצי לפני, או כל פריקוול / סיקוול שעולה על דעתכם. (בשיר פשוט אפשר לכתוב קטע שממשיך את השיר או נותן אליו הקדמה.)

אפשר גם לשלב בין השניים, ולכתוב קטע שתחילתו היא פריקוול וסופו הוא סיקוול והאמצע הוא הסיפור המדובר, אך לא תינתן תוספת ניקוד משמעותית לעושה כן. (אבל אולי כן איזו תוספת קטנטנה...)

אה, ובגלל שעכשיו אנחנו מתקרבים לחג הדיקטים-והקישוטים-הנופלים הססגוני, המשך הסיפור צריך להיות קשור בצורה כלשהי, ישירה או עקיפה, לחג הסוכות / למוצריו.

שימו לב! אם יועלה קטע מסיפור בהמשכים שעדיין מפורסם כאן הוא יפסל מידית, בנוגע לסיפור שכבר הסתיים, הרשות נתונה להוסיף קטע ככל העולה בעיניי רוחכם.

שימו לב 2! חובה לקשר לקטע המקורי בתחילת הסיפור. קטע שייעדר ממנו המקור ייפסל גם הוא במידיית.

אורך האתגר הוא ממינימום של 20 מילה ועד למקסימום של 1500.

האתגר ייסגר במוצ"ש פרשת נח, ג' חשוון התשפ"ו, בשעת חצות ליל בדיוק!

בברכת חג שמח לכולם! (רק במטותא מכם, אל תשכחו לשאוב מים בששון ממעייני הישועה. (מקסימום אפשר לבקש מהגש"ש שעובד שם, הוא יעשה את זה בשבילכם בחינם.))

לריכולים, פלפולים, מלמולים ושאר פירות מקולקלים.

שכוייח ל @Ruti Kepler על ההשראה לאתגר (עם הסיפור שהתפרסם במוסף של 'משפחה'), למיה קינן שכתבה פריקוול לאיסתרק באחד ממוספי סוכות הישנים ובזכותה התווסף שאר הרעיון, ולעוד רבים וטובים מהסופרים שעשו ועושים זאת, ובכך תרמו גם הם במקצת לפיתוח האתגר.
אחרי תקופה ארוכה של יובש מחליא באדמות קבצי הword שלי, ב"ה היורה האבוד כבר לחלח אותם מעט, יחד עם צירי מוחי המחלידים:)
אשמח לביקורת
1.
אני חולת לב.

כך מסתכמים חיי; ריצה מטורפת בין בדיקות, טיפולים, רופאים ותרופות שמחזיקות אותי בחיים. בין לבין יש גם קצת חברות, משפחה, טיפ-טיפונת בילויים, וזהו.

ולמרות הכל- אני אוהבת את החיים. במשמעות הכי פשוטה שלהם.

כי למרות שבכל 16 שנות חיי עברתי למעלה מ23 ניתוחים- ביניהם ניתוח לב פתוח סבוך- אני עדיין יכולה לקרוא ספר טוב ולהנות ממנו, בלי להצטרך לטובות של אחרים שיקריאו לי/ יסדרו לי/ יסבירו לי וכו'. אני עדיין מסוגלת להנות מריח עדין של סחלב טרי שהניח לי אבא בחדר, ואפילו קצת עבודות בית אני יכולה לעשות במקום אמא שעזבה אותנו לפני ארבע שנים.

זה קרה כשנכנסתי לצנטור מס' 3 לאותו קיץ. אבא נפרד ממני בחופזה לפני הניתוח, הסביר שהוא ואמא חייבים להיפגש עם עסקן כלשהו שיש לו קשרים בקליפורניה, אצל פרופסור בעל שם עולמי שמומחה בדיוק לבעיה הספציפית ממנה אני סובלת.

כשיצאתי מאותו ניתוח, גיליתי שאיבדתי את אמא שלי, האהובה, הטובה, בתאונת דרכים קטלנית בדרך מירושלים לרמת גן.

החיים שלנו לא המשיכו כרגיל מאז; הדרדרות קשה חלה במצבי ואני ואבא טסנו לאותו מומחה. הוא שיפר את איכות החיים שלי מאוד, אבל לא פתר אפילו לא בעיה אחת שהוא התיימר לפתור.

השתקענו בקליפורניה, בסופו של דבר. החמימות של הקהילה היהודית המקומית והטיפולים האינטנסיביים הצטרפו לעובדה שלא היה לנו עוד שום מניע להישאר בארץ; המשפחה הקטנטנה שלנו מפוזרת על פני תבל בלי שום זיקה מיוחדת לישראל.

הזמן המשיך לעוף קדימה, במקביל למצב שלי שהלך והדרדר.

"אם להיות כנה, נותרו לך ארבעה חודשים לחיות", אמר לנו דוקטור נלסון יום אחד, כשסבב החלפת תרופות נוסף הסתיים בכישלון מר. זה היה הדבר האחרון שהייתי צריכה לשמוע. הייתי ממוטטת וחלושה, צמאה לבדל עידוד שיבהיר לי שבימים האחרונים לא סבלתי לשווא.

"מה עוד אפשר לעשות שלא עשינו, דוקטור?" אבא היה נראה מותש כל כך, ובאותו רגע התמלאתי שנאה עצמית אין סופית.

אכפת לך רק מעצמך, ילדה רעה. תסתכלי איך אבא שלך קורע את עצמו בשבילך ואת אפילו לא חושבת להעריך את זה.

"אבא, די", שלחתי יד חלושה, אחזתי את כתפו, מנסה להיות תקיפה. "זהו, עשית הכל בשבילי, ואני מעריכה את זה. הגיע הזמן להרפות ו... ואם זה רצון השם אז זהו", דמעות מרות מלאו את עיניי האדומות.

"ליבי, ילדה שלי", הוא הסתובב אליי, חיוכו טוב כל כך. "אני אעשה הכל, עד הרגע האחרון. שמעת אותי? הכל אני אעשה כי שתבריאי. "דוקטור, מה יש לך להציע לנו?"

שני הרופאים האחרים שהתלוו לדוקטור נלסון זעו באי נוחות הולך וגובר.

"לא הרבה, למען האמת", הוא שפע התנצלות כנה, "כמעט כלום, ליתר דיוק. האפשרות היחידה והאחרונה שנותרה לנו פה היא השתלת לב".

בום.

"שזה אומר להמתין לתרומה שאמורה להיות בהתאמה מדויקת לנתונים של ליבי" ייאוש צבע את קולו של אבא, על אף שהוא ניסה להסתיר זאת.

"נכון. אני מצטער", הדוקטור השפיל את ראשו בהתנצלות.

"תודה לך".

אני לא מוכנה לקבל את חיי במתנה בתמורה לאלו של אציל נפש שיהיה מוכן לתת לי את ליבו. בנוסף לעובדה שתורמים פוטנציאליים מועטים עד כדי בלתי קיימים.

בקיצור, כדאי לי להתחיל להתכונן למפגש עם אמא.
למען הסדר הטוב-
זאת לא סקירה ספרותית אנליטית וקרה.
המלאי שלי עדיין לא התברך בתכונות הנדרשות הללו, לצערי.

אילו הגיגים. הגיגים נרגשים שנשפכו ובאו בעקבות קריאת הסיפור.
אוהדי רותי קפלר, עולו והיתכנסו דכאן, על מנת לחגוג יחד את היצירה החדשה והיפה הזאת😊
________________________________________________________

הבית | רותי קפלר. התפרסם במוסף סיפורים של עיתון משפחה סוכות תשפ"ו.

בסיפור הקצר מידי הזה - דודי חוזר אלינו.
(למה היא לא פרגנה עוד כמה אלפי מילים? אני בטוחה שמשפחה היו מסכימים!)

הפעם הוא הגיבור. גיבור מריר ועצוב למדי.
וזאת גם התשובה לשאלת המילון דולר: מה נסגר עם דודי ויפהל'ה?
כש-שניה לפני האור הסתיים, הם התנדנדו בהרבה צמתים מסוכנים.

אז כרגע דודי רווק בודד, חי בחדרון קטן בדירת שותפים, מתנדנד בין חייו המודרניים לבין הגעגועים למשפחה ולקהילה.
מעבר להגשה הספרותית היפה, רותי מגישה לנו נושא יחסית חדש ולא מדובר:
חייו של הגרוש החרדי. לא חסרים ספרים על הגרושות, ב"ה, תופעה מבורכת של השנים האחרונות.
הגיע העת הזאת.

בנוסף לדודי, רותי זורקת לקוראים המעולפים מגעגוע פרורי מידע על שאר הדמויות:
אמא של דודי נשארה מרובעת, שמרנית ותקועה. מצער לקרוא את זה, אבל היה צפוי.
נחמי עדיין נחמי, בתוספת תינוקת חדשה וצווחנית, שיירת נשואים חתנים וכלות, ומלאי ילדים בוגרים ועצמאים.
נשמע שהמשפחה הזאת במקום טוב מאוד. מאושרת.
הזוג הצעיר והחמוד מתגורר בנווה צנוברים. כן, הם עברו בסוף (!)
ומה שלום מירי והאוזן המושתלת? מה שלום היחסים בינה לבין גדליה? טוב, אל תגזימו. נשארו כמה סודות לחלום עליהם בלילה.

ונחזור לגיבור סיפורינו.
דודי לא חוזר בתשובה, הוא עדיין דודי.
הוא גם לא מתכנן לחזור, לצערה הרב של אימו.

והוא עדיין בסדר. רותי מכילה את הדרך אותה הוא בחר לחיות. בלי ביקורת ובלי לעג.
אבל-
בגלל המסלול שהוא בחר, הוא נאלץ לספוג את ההשלכות הקלאסיות.
יפהל'ה עוזבת אותו. הוא פוגש את אביטל פעם בשבועיים.
המשפחה המורחבת לא מצליחה לבלוע אותו באמת, והתמיכה שלהם לא מספקת.

הוא בודד.

את גדליה, נחמי וחיה אנחנו פוגשים ברגעים משפחתיים קסומים,
וההשוואה הבלתי נמנעת מעצימה את הבדידות של דודי, על רקע הבחירות של חייו.

אבל תכלס, לוז העניין שלשמו פתחתי את הנושא הזה:

אני חושבת שאת הסיפור הזה גדליה שכח למרקר ולשכוח למערכת להגהה.
היו רגעים שפשוט סגרתי את המוסף והצצתי לכריכה- האם אני קוראת סיפור שנכתב ע"י סופרת חרדית, בהוצאה חרדית?

העניין הוא שלא צונזרו מחשבות. לא צונזרו רגשות. לא צונזרו התרחשויות.

דודי שותה קוקטיילים ובירות בבר במחנה יהודה. דודי מקלל. טוב, הקללות מצונזרות. אבל הבנו את העיקרון טוב מאוד😊
דודי חי בדירת שותפים במגדל בקומה שבע עשרה.
דודי חושב הרבה על יפהל'ה, למרות שהם התגרשו, ועפ"י חוקי הספר החרדי-
ברגע שנתת גט שכחת שהיית נשוי אי פעם, בטח לא לדמות נשית ממשית. ובטח אין לה שם ומטען זיכרונות.

ועל זה רציתי לכתוב.

הסיפור העניק לי רגעים של חוויה ספרותית מענגת. שילוב של כתיבה נדירה, וחיים אמיתיים ומקורקעים.
גיבור הסיפור חווה תהליך של צמיחה מתוך כאב,
אבל הכאב הוא לא התמודדות שטחית ומתוייגת שנוגעת כמו תמיד רק בכותרות ובסטיגמות,
אלא נקודות קטנות ומשמעותיות שפוגשות את חיי הגרוש החרדי, שמאלצות אותו לגדול.
אגב הוא גדל, תודה לקל ותודה לרותי שהשאירה אותנו בטעם טוב.
וזה גם מוסר ההשכל של הסיפור:
הבית. הבית האישי אותו אתה כן יכול להרים, למרות החסר.

יש פה גם קריאת משנה לשאר האנושות, הורים, אחים ואחיות:
שימו לב לסוגיית השהות בשבתות של הגרוש או הגרושה. בודד להם. אתם לגמרי יכולים לעזור בעניין הזה.

_______________________________________________________________

תודה ל

Ruti Kepler@ על סיפור חג מענג. על ההצצה לחיים של דמויות שאהבתי כל כך.

מוזמנים לסחוט את דמו של הסיפור עד תום, לסתור ולבקר. מחכה לקרוא אתכם -

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה