הסיפור שזכה במקום הראשון בתחרות הסיפורים של כנס נקודת מפנה

[בונדוק]

בענין שדובר כאן, אני מצטט 3 פסוקים מספר איוב (פרק ב') שלמדתי מהם מוסר השכל גדול.
{יא} וַיִּשְׁמְעוּ שְׁלֹשֶׁת רֵעֵי אִיּוֹב אֵת כָּל הָרָעָה הַזֹּאת הַבָּאָה עָלָיו וַיָּבֹאוּ אִישׁ מִמְּקֹמוֹ אֱלִיפַז הַתֵּימָנִי וּבִלְדַּד הַשּׁוּחִי וְצוֹפַר הַנַּעֲמָתִי וַיִּוָּעֲדוּ יַחְדָּו לָבוֹא לָנוּד לוֹ וּלְנַחֲמוֹ: {יב} וַיִּשְׂאוּ אֶת עֵינֵיהֶם מֵרָחוֹק וְלֹא הִכִּירֻהוּ וַיִּשְׂאוּ קוֹלָם וַיִּבְכּוּ וַיִּקְרְעוּ אִישׁ מְעִלוֹ וַיִּזְרְקוּ עָפָר עַל רָאשֵׁיהֶם הַשָּׁמָיְמָה: {יג} וַיֵּשְׁבוּ אִתּוֹ לָאָרֶץ שִׁבְעַת יָמִים וְשִׁבְעַת לֵילוֹת וְאֵין דֹּבֵר אֵלָיו דָּבָר כִּי רָאוּ כִּי גָדַל הַכְּאֵב מְאֹד:
השאלה היא: הרי כתוב בפסוק שהם הגיעו 'לנחמו', אז מדוע במשך שבוע שלם לא דיברו חברי איוב אליו דבר, וכי חסר מה להגיד ולנחם? 'הכל לטובה' 'כפרת עוונות' 'יסורים של אהבה' וכו' וכו' וכו'?
התשובה היא: כשחברי איוב הגיעו וראו מה עבר עליו, הם הבינו שאיוב לא צריך עכשיו שום דיבורים, מה שהוא צריך זה שיהיה מישהו שישב ויבכה איתו ביחד, וזה מה שהם עשו. זה הזדהות והשתתפות אמיתית.

 

[א-ירושלמית]

תודה למי שהביא את הסיפור המרתק.

אם הייתי עורכת התוכן של הסיפור, הייתי שואלת כמה שאלות בסיס ונותנת שיעורי בית לגוטמן, לתקן:
1. ממתי פרופסורים באים לעיר ספר כמו כרמיאל? ירושלים, אזור ת"א, סביון או חיפה, אולי אולי גם באר שבע. לא כרמיאל!!! גם מקום נידח, גם מקום לא יוקרתי.
2. שמונה שנים? קצת מהר מדי. מי שמכיר את הנושא, זה לא מספיק אמין. נכון שיש כאלו שמתחילים מיד לטפל, אבל הם לא הרוב. יש מדי הרבה דרמה בעיני סביב הנושא הזה. עושה רושם שהוא למד על נושא הציפיה לילדים דרך העלונים של בוני עולם.
3. ליוסי אין שום שום שום נפילות? הוא תמיד מלאך מושלם?

שמתם לב, שאי אפשר לשייך את הדמויות בסיפור לציבור חרדי בדווקא? זה אחד הדברים המקסימים והמדהימים בסיפור. לכן, יש גם מקום רב לפלאפון הטמון מתחת הקבר. בציבור שלנו זה הזוי, בציבור הלא דתי זה אקט מקורי ומופרע אבל מקובל.