ביקורת ספרות הרבה יותר מפחות | ביקורת ספרות - פחות או יותר - דבורי רנד

[פירי]

האומנות הגדולה של דבורי היא שהצליחה לגרום לקורא הסטנדרטי לחבב את מנוחי ולעתים אולי גם את אמא שלה. ופרידה היא מלאכית אם ראתה בה את כל הטוב ואימצה אותה ככה. אבל אני כן חושבת שהיתה בה שתלטנות מסוימת, או נקרא לזה פריסת חסות יתר.

זה נשמע קצת שיפוטי, אבל לכמה אנשים יש לב פתוח לחבב ולהעריך כל כך אנשים שהם אאוטסיידרים, מוזנחים, לא מהוקצעים, כמה מתבוננים אל תוך נפשם לדלות ממנה עושר? לדעתי זו הגדלות של הספר הזה. הוא הופך את הקוראים לכאלה.

צריך לשים לב שזו היא הסיבה שגם גורמת לקוראים לרתיעה ואפילו שנאה לצד השני.
שזה לא לגמרי נכון.

 

[ארבע]

צריך לשים לב שזו היא הסיבה שגם גורמת לקוראים לרתיעה ואפילו שנאה לצד השני.
שזה לא לגמרי נכון.

מעניין מה שאת אומרת. אישית לא חשתי שנאה לצד השני. אולי יסקלוני מרוב אהבת מנוחי, אבל לפעמים די הבנתי את אותו צד שני.

 

[עטרה ד]

וואו. חיכיתי שנדבר על הספר הכ"כ טוב הזה.
הביקורת מעולה!
לגבי פרידה- חושבת דווקא שגמרה ביותר... כלומר- תחילה הייתה נשמעת יותר מעורבת בחייה של מנוחי. בהמשך זה ירד. וגם מנוחי למדה לומר לה סטופ. אז מבחינתי זה דווקא יותר...
מה שאצלי גרם ל'וואו', שזה היה כתוב בשפה שונה מספריה האחרים של @dvory. יותר זורם, יותר אישי. (מבלי לסתור את היופי שבכתיבה השניה. שהיא עצמה יפהפיה)
ושאפו גדול על זה.

 

[anotherית]

מעניין מה שאת אומרת. אישית לא חשתי שנאה לצד השני. אולי יסקלוני מרוב אהבת מנוחי, אבל לפעמים די הבנתי את אותו צד שני.

גם אני הבנתי את הצד השני.

הבנתן את זה ששולחים ילד עם שעון, כדי לבדוק את אמא שלו?
שאומרים לבת שהיא תהיה מסכנה כמו אמא שלה?
שאומרים לאמא שהיא אשמה בנפילה של הבן?
לא נותנים לה לראות את הילדים בכלל?

אז נכון, יש כאן עניין של שני קיצונים. כל אחד לכיוונו, אחד לכיוון של הזנחה, שני לכיוון של מידות. ולכן קשה להכיל.

 

[פירי]

מעניין מה שאת אומרת. אישית לא חשתי שנאה לצד השני. אולי יסקלוני מרוב אהבת מנוחי, אבל לפעמים די הבנתי את אותו צד שני.

לזה התכוונתי.
זה באמת לא כתוב בספר. אבל זה מוגש כל כך טוב מצדה של מנוחי, ככה שאפשר לטעות בזה בלי לשים לב.

 

[yonatanr]

הספר הוא פחות או יותר שזה מנוחי שהיא פחות או יותר שהיא הספר.

משפט לא ברור.

ה X של מנוחי,

האקס. אבל לא ידעתי שהמילה הזו נכנסה ל'חרדית מדוברת'. נהוג לומר 'הגרוש'.

אבל מנוחי עדיין אמא. מנוחי היא אמא יותר.

חוץ ממנוחי, יש בספר את חמותה של מנוחי, שהיא פחות.

את גיסתה, יעל, והיא פחות או יותר, (פלוס מינוס משתווה בעצם לכלום, לחסר).

שיפוטיות. כל כך הרבה שיפוטיות.
'אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו'.
זה שהסופרת הצליחה להפוך את הדמות המוזנחת של מנוחי למעוררת רחמים ואהדה, אינו אומר שעלינו להתחיל להסתכל על הצד השני כ'פחות' וכ'גרועים'.
באותה מידה שמנוחי אינה אשמה בבעיית חוסר הניקיון והסדר הכרונית שלה, בגלל הבית שבו היא גדלה, כך חמותה לשעבר אינה אשמה באופן שבו היא מסתכלת על כלתה המוזנחת והמזניחה, כי הרי היא גדלה [נניח] בבית שבו הדאגה לבעל היא חזות הכל.

ועם כל החמלה על מנוחי בשל הבית שבו היא גדלה, אין זה בהכרח הופך אותה לאמא יותר טובה.

 

[shira bira]

הצלקות הרגשיות שהיא נושאת, הם תוצאה של החברה, אמנם אם האמא הייתה יותר מקורקעת, היא הייתה מנסה לגרום לכך שזה לא יקרה, אבל היא לא.

לגס הממורטט מעלה במנוחי זכרונות על בית מוזנח, טוסטר מקולקל ואמא שלא טורחת להכין לה כריך בבוקר או לוודא שיהיו לה גרביים נקיים והכאב של מנוחי משתקף היטב בטקסט. לא חושבת שצלקות מסוג זה מקורן בחברה אלא בתחושת ההזנחה שפוגעת בבטחון הבסיסי של ילד בהורה.

 

[shira bira]

הבנתן את זה ששולחים ילד עם שעון, כדי לבדוק את אמא שלו?
שאומרים לבת שהיא תהיה מסכנה כמו אמא שלה?
שאומרים לאמא שהיא אשמה בנפילה של הבן?
לא נותנים לה לראות את הילדים בכלל?

אכן הניכור ההורי, הניתוק החד שלווה בהרעלת תודעתם של הילדים ובפגיעות מכוונות בבטחונה העצמי של מנוחי היו מבחינתי חטא בל יכופר כיון שהם גרמו נזק רב ופגיעה לא רק למנוחי אלא גם ובעיקר לילדים תמימים.

 

[פירי]

אם הצד השני, לא היה קיצוני כל כך, היה קל יותר לראות צד שני. אבל מה לעשות, והוא כן קיצוני.

גם מנוחי קיצונית.
ומשום מה הצד השני אצלה ממש קל וברור.

זה פשוט הסם המשכר. על זה הדיון.

 

[anotherית]

גם מנוחי קיצונית.
ומשום מה הצד השני אצלה ממש קל וברור.

זה פשוט הסם המשכר. על זה הדיון.

אז נכון, יש כאן עניין של שני קיצונים. כל אחד לכיוונו, אחד לכיוון של הזנחה, שני לכיוון של מידות. ולכן קשה להכיל.

 

[+shira]

ספר שהוא יותר, ביקורת שהיא יותר, נעלם לי הפחות...

ואם להמשיך על דרך זו - אולי דבורי הצליחה לעשות את העבודה יותר מדי טוב, ואיכשהו זה יצא לנו פחות.

היא שיכנעה אותנו כל כך טוב כמה מנוחי מדהימה, כמה החסרונות שלה זניחים לעומת הנפש הענקית והאהבה. כמה היא אמא טובה גם בלי לסמן וי על אף סעיף בחוברת הדרכה.
וכל זה גרם לנו לאהוב את מנוחי עד אימה, אבל העובדה שהחסרונות שלה הטשטשו ונשכחו לחלוטין - אולי גורמת לנו לנתק בינה לבין מנוחיות אמיתיות. להמשיך לקטלג ולשפוט ולהתנשא עליהן. כי מה הן קשורות בכלל למנוחי שלנו, האגדית.

אישית אני דווקא אוהבת מאוד את הכתיבה המתפייטת של דבורי בשומרת השערים. את המשחק שלה עם המילים והמשמעויות. אני חושבת שהסיבה שאצלה, בניגוד להרבה אחרים, זה לא דביק או מטרחן היא שאפשר להרגיש כמה היא נהנית מזה. מתענגת על הגלגול של כל מילה.
ולמרות זאת - זה הספר שהכי אהבתי. הכתיבה אולי פחות מתוחכמת, אבל היא מלאה בכל כך הרבה אהבה ומחילה.
הרגשתי שהספר פשוט שולח חיבוק לכל האימהות באשר הן. מנוחיות, פרידיות, ואפילו אימהות-של-אבניעום- יות.

 

[אשר שרבר]

לא קורא אתכם בכלל.
בגלל הנסיון שלי עם הרף שהיא מציבה.

לעניין הרף, דבורי עושה את זה כבר מזמן, וזה כל הכיף. כמו בשיעור ספורט, שמגיעה איזו מתאמנת חדשה למגרש, ומזנקת בקלילות מעבר לשיא. מכריחה את כולם להתכונן פי אלף לאימון הבא. חכי, חכי בסיבוב, @dvory !

מנסה לדאוג שהוא יהיה אצלנו בהזדמנות הקרובה.

 

[ירושל]

לגס הממורטט

זה גרבי. לגס הוא חדש.

---

הנפילה לא קרתה בגלל רשלנות שלה. מנוחי קנתה את ההוברבורד, הסבתא (שנורא התנגדה) נתנה לאורי לקחת אותו לפארק.

הבנתן את זה ששולחים ילד עם שעון, כדי לבדוק את אמא שלו?

האמת, כמו רותי - כן. גם כאמא, אין לי בעיה לקבל את זה. (לא התנסיתי ב"ה, אבל גם בהחלט מסוגלת להבין את תהילה שקונה בגדים לטעמה. הייתי רוצה שזה יכאב למנוחי פחות).

יש את פרידה, חברה של מנוחי, שמתנהגת לפעמים כמו המנטורית שלה ושתלטנית בצורה מעצבנת. אבל גם אכפתית מאוד. היא מתחילה את הספר ביותר וגומרת בפחות. או אולי בפחות ואז ביותר? שכל קורא יכריע איזו פרידה עדיפה.

---

פרידה מיוחדת (ובעלה לא פחות). היא עשתה בשביל מנוחי מעל ומעבר ונתנה את כולה. כולל ההדגשות שגם היא נתרמת ולא יכולה בלי הידידות הזו.
ולא בסתירה - הרגיש לי שתחילת הקשר ביניהן היה על תקן של פרידה עושה עם מנוחי חסד, ולכן הייתה גם הלאה איזושהי פטרונות. (השתלטנות הייתה בשיאה בחתונה של אסתי, ואז זה באמת היה מקומם. הרגיש לי כאילו פרידה מפחדת כ"כ לאבד את החברות שהיא יוצאת מכליה).

(גם דבורי מודה בסוף הספר לחברות "שלא מתפרדאות" עליה).

 

[מריומה~]

---

 

[shevi123]

אנשים, שימו לב שבכריכה, הכוס של מנוחי מרוחה בקפה. זה כי מנוחי הלכה איתה קצת ברשלנות, והכוס התנדנדה לה ביד. הקפה כמעט ונשפך אבל בסוף לא. רק השאיר סימן. זה היא.

וואוו!
אהבתי את הניואנס הזה.
וההגדרה המדויקת. זה היא. מי שמכיר מקרוב יודע עד כמה זה נכון ומדוייק. וכמה ההערכה יש ל-

אבל בסוף לא.

תודה @dvory על הספר המדהים הזה. על כל התובנות שצמחו בעקבותיו. ועל כמה שעשו סוויטש רך ואוהב בזכותו. בזכותך.

@anotherית - הביקורת שלך מקצועית ומדהימה. מחכה לבאה