ביקורת ספרות הרבה יותר מפחות | ביקורת ספרות - פחות או יותר - דבורי רנד

  • הוסף לסימניות
  • #21
האומנות הגדולה של דבורי היא שהצליחה לגרום לקורא הסטנדרטי לחבב את מנוחי ולעתים אולי גם את אמא שלה. ופרידה היא מלאכית אם ראתה בה את כל הטוב ואימצה אותה ככה. אבל אני כן חושבת שהיתה בה שתלטנות מסוימת, או נקרא לזה פריסת חסות יתר.

זה נשמע קצת שיפוטי, אבל לכמה אנשים יש לב פתוח לחבב ולהעריך כל כך אנשים שהם אאוטסיידרים, מוזנחים, לא מהוקצעים, כמה מתבוננים אל תוך נפשם לדלות ממנה עושר? לדעתי זו הגדלות של הספר הזה. הוא הופך את הקוראים לכאלה.
צריך לשים לב שזו היא הסיבה שגם גורמת לקוראים לרתיעה ואפילו שנאה לצד השני.
שזה לא לגמרי נכון.
 
  • הוסף לסימניות
  • #22
צריך לשים לב שזו היא הסיבה שגם גורמת לקוראים לרתיעה ואפילו שנאה לצד השני.
שזה לא לגמרי נכון.


מעניין מה שאת אומרת. אישית לא חשתי שנאה לצד השני. אולי יסקלוני מרוב אהבת מנוחי, אבל לפעמים די הבנתי את אותו צד שני.
 
  • הוסף לסימניות
  • #23
וואו. חיכיתי שנדבר על הספר הכ"כ טוב הזה.
הביקורת מעולה!
לגבי פרידה- חושבת דווקא שגמרה ביותר... כלומר- תחילה הייתה נשמעת יותר מעורבת בחייה של מנוחי. בהמשך זה ירד. וגם מנוחי למדה לומר לה סטופ. אז מבחינתי זה דווקא יותר...
מה שאצלי גרם ל'וואו', שזה היה כתוב בשפה שונה מספריה האחרים של @dvory. יותר זורם, יותר אישי. (מבלי לסתור את היופי שבכתיבה השניה. שהיא עצמה יפהפיה)
ושאפו גדול על זה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #24
מעניין מה שאת אומרת. אישית לא חשתי שנאה לצד השני. אולי יסקלוני מרוב אהבת מנוחי, אבל לפעמים די הבנתי את אותו צד שני.
גם אני הבנתי את הצד השני.
הבנתן את זה ששולחים ילד עם שעון, כדי לבדוק את אמא שלו?
שאומרים לבת שהיא תהיה מסכנה כמו אמא שלה?
שאומרים לאמא שהיא אשמה בנפילה של הבן?
לא נותנים לה לראות את הילדים בכלל?

אז נכון, יש כאן עניין של שני קיצונים. כל אחד לכיוונו, אחד לכיוון של הזנחה, שני לכיוון של מידות. ולכן קשה להכיל.
 
  • הוסף לסימניות
  • #25
מעניין מה שאת אומרת. אישית לא חשתי שנאה לצד השני. אולי יסקלוני מרוב אהבת מנוחי, אבל לפעמים די הבנתי את אותו צד שני.
לזה התכוונתי.
זה באמת לא כתוב בספר. אבל זה מוגש כל כך טוב מצדה של מנוחי, ככה שאפשר לטעות בזה בלי לשים לב.
 
  • הוסף לסימניות
  • #26
הספר הוא פחות או יותר שזה מנוחי שהיא פחות או יותר שהיא הספר.
משפט לא ברור.
ה X של מנוחי,
האקס. אבל לא ידעתי שהמילה הזו נכנסה ל'חרדית מדוברת'. נהוג לומר 'הגרוש'.
אבל מנוחי עדיין אמא. מנוחי היא אמא יותר.

חוץ ממנוחי, יש בספר את חמותה של מנוחי, שהיא פחות.

את גיסתה, יעל, והיא פחות או יותר, (פלוס מינוס משתווה בעצם לכלום, לחסר).
שיפוטיות. כל כך הרבה שיפוטיות.
'אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו'.
זה שהסופרת הצליחה להפוך את הדמות המוזנחת של מנוחי למעוררת רחמים ואהדה, אינו אומר שעלינו להתחיל להסתכל על הצד השני כ'פחות' וכ'גרועים'.
באותה מידה שמנוחי אינה אשמה בבעיית חוסר הניקיון והסדר הכרונית שלה, בגלל הבית שבו היא גדלה, כך חמותה לשעבר אינה אשמה באופן שבו היא מסתכלת על כלתה המוזנחת והמזניחה, כי הרי היא גדלה [נניח] בבית שבו הדאגה לבעל היא חזות הכל.

ועם כל החמלה על מנוחי בשל הבית שבו היא גדלה, אין זה בהכרח הופך אותה לאמא יותר טובה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #27
הצלקות הרגשיות שהיא נושאת, הם תוצאה של החברה, אמנם אם האמא הייתה יותר מקורקעת, היא הייתה מנסה לגרום לכך שזה לא יקרה, אבל היא לא.
לגס הממורטט מעלה במנוחי זכרונות על בית מוזנח, טוסטר מקולקל ואמא שלא טורחת להכין לה כריך בבוקר או לוודא שיהיו לה גרביים נקיים והכאב של מנוחי משתקף היטב בטקסט. לא חושבת שצלקות מסוג זה מקורן בחברה אלא בתחושת ההזנחה שפוגעת בבטחון הבסיסי של ילד בהורה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #28
הבנתן את זה ששולחים ילד עם שעון, כדי לבדוק את אמא שלו?
שאומרים לבת שהיא תהיה מסכנה כמו אמא שלה?
שאומרים לאמא שהיא אשמה בנפילה של הבן?
לא נותנים לה לראות את הילדים בכלל?
אכן הניכור ההורי, הניתוק החד שלווה בהרעלת תודעתם של הילדים ובפגיעות מכוונות בבטחונה העצמי של מנוחי היו מבחינתי חטא בל יכופר כיון שהם גרמו נזק רב ופגיעה לא רק למנוחי אלא גם ובעיקר לילדים תמימים.
 
  • הוסף לסימניות
  • #29
אם הצד השני, לא היה קיצוני כל כך, היה קל יותר לראות צד שני. אבל מה לעשות, והוא כן קיצוני.
גם מנוחי קיצונית.
ומשום מה הצד השני אצלה ממש קל וברור.

זה פשוט הסם המשכר. על זה הדיון.
 
  • הוסף לסימניות
  • #30
  • הוסף לסימניות
  • #31
ספר שהוא יותר, ביקורת שהיא יותר, נעלם לי הפחות...

ואם להמשיך על דרך זו - אולי דבורי הצליחה לעשות את העבודה יותר מדי טוב, ואיכשהו זה יצא לנו פחות.

היא שיכנעה אותנו כל כך טוב כמה מנוחי מדהימה, כמה החסרונות שלה זניחים לעומת הנפש הענקית והאהבה. כמה היא אמא טובה גם בלי לסמן וי על אף סעיף בחוברת הדרכה.
וכל זה גרם לנו לאהוב את מנוחי עד אימה, אבל העובדה שהחסרונות שלה הטשטשו ונשכחו לחלוטין - אולי גורמת לנו לנתק בינה לבין מנוחיות אמיתיות. להמשיך לקטלג ולשפוט ולהתנשא עליהן. כי מה הן קשורות בכלל למנוחי שלנו, האגדית.

אישית אני דווקא אוהבת מאוד את הכתיבה המתפייטת של דבורי בשומרת השערים. את המשחק שלה עם המילים והמשמעויות. אני חושבת שהסיבה שאצלה, בניגוד להרבה אחרים, זה לא דביק או מטרחן היא שאפשר להרגיש כמה היא נהנית מזה. מתענגת על הגלגול של כל מילה.
ולמרות זאת - זה הספר שהכי אהבתי. הכתיבה אולי פחות מתוחכמת, אבל היא מלאה בכל כך הרבה אהבה ומחילה.
הרגשתי שהספר פשוט שולח חיבוק לכל האימהות באשר הן. מנוחיות, פרידיות, ואפילו אימהות-של-אבניעום- יות.
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #32
לא קורא אתכם בכלל.
בגלל הנסיון שלי עם הרף שהיא מציבה.
לעניין הרף, דבורי עושה את זה כבר מזמן, וזה כל הכיף. כמו בשיעור ספורט, שמגיעה איזו מתאמנת חדשה למגרש, ומזנקת בקלילות מעבר לשיא. מכריחה את כולם להתכונן פי אלף לאימון הבא. חכי, חכי בסיבוב, @dvory !
מנסה לדאוג שהוא יהיה אצלנו בהזדמנות הקרובה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #33
לגס הממורטט
זה גרבי. לגס הוא חדש.

הנפילה לא קרתה בגלל רשלנות שלה. מנוחי קנתה את ההוברבורד, הסבתא (שנורא התנגדה) נתנה לאורי לקחת אותו לפארק.

הבנתן את זה ששולחים ילד עם שעון, כדי לבדוק את אמא שלו?
האמת, כמו רותי - כן. גם כאמא, אין לי בעיה לקבל את זה. (לא התנסיתי ב"ה, אבל גם בהחלט מסוגלת להבין את תהילה שקונה בגדים לטעמה. הייתי רוצה שזה יכאב למנוחי פחות).

יש את פרידה, חברה של מנוחי, שמתנהגת לפעמים כמו המנטורית שלה ושתלטנית בצורה מעצבנת. אבל גם אכפתית מאוד. היא מתחילה את הספר ביותר וגומרת בפחות. או אולי בפחות ואז ביותר? שכל קורא יכריע איזו פרידה עדיפה.

פרידה מיוחדת (ובעלה לא פחות). היא עשתה בשביל מנוחי מעל ומעבר ונתנה את כולה. כולל ההדגשות שגם היא נתרמת ולא יכולה בלי הידידות הזו.
ולא בסתירה - הרגיש לי שתחילת הקשר ביניהן היה על תקן של פרידה עושה עם מנוחי חסד, ולכן הייתה גם הלאה איזושהי פטרונות. (השתלטנות הייתה בשיאה בחתונה של אסתי, ואז זה באמת היה מקומם. הרגיש לי כאילו פרידה מפחדת כ"כ לאבד את החברות שהיא יוצאת מכליה).

(גם דבורי מודה בסוף הספר לחברות "שלא מתפרדאות" עליה).
 
נערך לאחרונה ע"י מנהל:
  • הוסף לסימניות
  • #35
אנשים, שימו לב שבכריכה, הכוס של מנוחי מרוחה בקפה. זה כי מנוחי הלכה איתה קצת ברשלנות, והכוס התנדנדה לה ביד. הקפה כמעט ונשפך אבל בסוף לא. רק השאיר סימן. זה היא.
וואוו!
אהבתי את הניואנס הזה.
וההגדרה המדויקת. זה היא. מי שמכיר מקרוב יודע עד כמה זה נכון ומדוייק. וכמה ההערכה יש ל-
אבל בסוף לא.

תודה @dvory על הספר המדהים הזה. על כל התובנות שצמחו בעקבותיו. ועל כמה שעשו סוויטש רך ואוהב בזכותו. בזכותך.

@anotherית - הביקורת שלך מקצועית ומדהימה. מחכה לבאה :)
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

אשכולות דומים

בס"ד

תעשו לעצמכם טובה: לפני שאתם פותחים את הספר הזה, תבדקו שיש לכם מספיק אוויר בריאות. דבורי רנד הולכת להכניס אתכם למרתון של נשימות קצרות, מנעד רגשות רחב, ומחשבה אחת חצופה: האם יכול להיות שגם לי מותר פשוט להיות בטטה?

אז נרחיב קודם על הסגנון. הכתיבה חדה. חותכת. צינית. בלי תיאורים שגורמים לכם לנמנם.
הסופרת לא מבזבזת מילים. היא יורה אותן. וזה פוגע בול איפה שכואב, ומצחיק בדיוק איפה שצריך. המילים רצות, המקצב מהיר, עד לסגירת מעגל יפה שמשאירה אתכם עם הדהוד בלב. יש מנוחה. ושמחה. ונחת.

ובכן, כל זה מוגש לכם דרך סיפורה של מנוחי. למה קוראים לה ככה? לא יודעת. אולי כי הסופרת רצתה שהיא פשוט תנוח, תפסיק לרדוף אחרי אשמה ורשלנות, ותתחיל להכיר בערך שלה, למרות ועל אף כל מה שסביבה עף. גם ככה, אין מגדל פיקוח בשדה התעופה של אמה.

ואם לא הבנתם: גיבורת הסיפור סופרת את כולם. את כל העולם, חוץ מאת עצמה. היא בטוחה שהיא לא בסדר, שהיא אשמה, כי ככה אמרו לה. ככה "הם" קבעו.

הספר נכתב בשפה אמינה, רגישה ובועטת. הוא מתאר את חייה של מנוחי, לביאה חד הורית במסווה של עלה נידף, נהדף ונרדף, שנאלצת להתמודד עם "הם", עם "הוא", ועם חמותה לשעבר המניחה "זרי תהילה" ליום המחר.
בין ימי שלישי - היום שבו היא רואה את הילדים, ורק אותם, לבין הדרישות של הסביבה, מנוחי מנסה לא להתפרק. ויש לה עזרה. הו, כמה עזרה.

יש לה את פרידה שמספקת חברות ארוכה, מתוקה וחנוקה.
פרידה היא "המפקד". היא מצווה להדליק תנור, היא מחליטה איזו חולצה לקנות, והיא אשת הקשר של הצד השני. היא מצליפה מוסר, היא חופרת, היא דואגת והיא מעצבנת. לא פלא שישנם גם רגעים בהם מנוחי רוצה לנתק כדי שיניחו לה להתעצבן בשקט.
ויש לה את אסתי. אסתי שלא סופרת אף אחד ממטר. בעלת הומור שחור יותר מקפה.
היא יודעת לשתוק, לעקוץ, ובעיקר - להבין את מה שאף אחד אחר לא מבין.
ויש לה את אמא. ואבא. ההורים הכי טובים שמחים ובריאים מכולם.

תוכלו למצוא בספר גם תובנות פסיכולוגיות יפות, תהליך התבגרות שלאט לאט קורה ובא, וברוך הבא. וגם מושג אחד שחובה לאמץ: "ערב בטטה".
כן, שמעתם טוב. זהו ערב שבו המעוז הוא הספה, והמטרה היא אחת: לעשות כלום. להתעלם מכל מה שצריך אותנו. כמה פשוט. ככה קל. ככה הוגן.
אהממ, תלוי את מי שואלים...

אז למה? למה כדאי לכם לקרוא את הספר הזה?
אולי כי כולנו קצת מנוחי? כולנו לפעמים מרגישים אשמים בכל מה שקורה לנו, עד שאנחנו לומדים להפסיק לספור אחרים ולהתחיל לספור את עצמנו.

מנוחי גדלה. היא מפסיקה לבקש תיווך לשוני מפרידה. היא יוצאת לים. היא לוקחת תפקיד ניהולי, ולמרות החשש, היא מוצאת סוף סוף מנוח.

ובעצם, זה כל הסיפור של "פחות או יותר". ספר שמסמל חוסר מושלמות. מזכיר לנו שהחיים הם לא שחור או לבן, אלא משהו באמצע - לא פחות ולא יותר. והדמות המככבת בו היא לכל הדעות הרבה יותר מפחות.

לסיכום, הספר הזה הוא מסע פסיכולוגי דק, ציני ומצחיק עד דמעות על מישהי שמוצאת את הדרך חזרה לעצמה.
הוא יגרום לכם לרצות לצחוק, לבכות, ושוב לצחוק, לחשוב על האימהות שלכם, ואפילו קצת לרצות להיות בטטה על הספה.
כי בסוף, אישה טובה יותר היא אישה שמטעינה את עצמה בעצמה לעצמה.


@dvory , ספר מקסים. רק הערה קטנה: "לכל זמן ועת" הנוסטלגי? זה צליל וזמר. פילדלפיה זה משהו אחר לגמרי : )
ביקורת ספרות 50 50 דבורי רנד
עודי אוחזת בעמודיו האחרונים של הספר הזה עוד לא קראתי 50 אחוז ממנו וכבר הרגשתי שאני פשוט אוהבת יותר את החיים.

שושי שושי, איזו אישה מתוקה את, אני רוצה לאהוב ככה את הנכדים שלי, להשתולל ולקפץץ איתם כמוך, להצליח להנות מלקפל כביסה, ומלעמוד על הרגליים מהבוקר עד הלילה.
לטפח את עצמי עד גיל זיקנה, ועם כל המורכבות המסתמנת, להצליח פשוט לחיות, ולחיות בטוב.
איך נחום אומר? שושי את אישה צדקת, איזו צדקת, אשת חבר אמיתית, הפליאה אותי היכולת שלך, לנכוח, לרצות, להיות
ועם זה להרכין ראש, לבלוע גם גלולה מרה ולהיות עם וכל כך ביחד,

דיתי אין לך מחילה, את בת מרגיזה ברמות, איזה חברה ואיזה נעליים, שיחקת אותה, אהבתי אותך נורא מהרגע הראשון ושנאתי ברגע שידעתי על טוביה, במחשבה שניה גם מבינה אותך מאוד.
עד הסוף לא הבנתי, מי את דיתי?

מרגלית את נוגעת ללב, את ואביגדור ילדים מושלמים, מידי, עדינה מעצבנת שבא להחטיף.
אבל כל המרגליתים, האביגדורים הדיתיות ודיתון, איך זה שהמתיקות שלכם נוטפת מדפי הספר, אפילו שאתם כ"כ חסרי שם ואופי (למעט דיתון השובב הגדול) פשוט לאכול אתכם.

חגי אתה בהחלט מעורר רחמים וחיבה כאחד, עדיין לא קראתי לגמרי את הסוף, עם מי תתחתן?

אסתר, אני אוהבת אותך, את הנס של שושי, על אף ולמרות הקלישאתיות, דם זה לא מים.
רוצה גם כזו אחות.

אין על בלה, הזקנה הכי זקנאית בעולם.

גילה את נוראית, לוקחת את כל ה50 אחוז של החומר, כלומר גוף. סליחה. גועל.

ניסי במה זכית שככה התייחסו אליך כל הנפשות ב'מה חדש', אסנת ידעה משהו?
האמת שהפליאה אותי הצדקות הזו, הלבביות המשתפכת והיחס הכ"כ רגיל, או שאולי את לא כזו מוזרה כמו שאני חושבת?


איזו יכולת מופלאה לתאר גוף מול נפש, ואיזו בחירה מדויקת של גיל לעבד בו את הקונפליקט הזה.

יש בו כ"כ הרבה דמויות וכולן עם אופי, ויש להן מה לספר לי, תענוג.

ספר שמדהים בפשטותו מחד ובמורכבות מאידך, הנאה צרופה של קריאה, ותובנות על חיים שכדאי לאהוב.
גילוי נאות: הטקסט הנ"ל נכתב ע"י בת אנוש המזדהה ככותבת השורות.
הוא עבר עריכה דקדוקית בלבד של פיסוק ומיקוף לפי כללי האקדמיה ללשון עברית באמצעות צ'אט GPT.


המסע אל קצה הארץ / דבורי רנד

בטרם אגש לניתוח ולביקורת, אציין בנימה אישית שזהו אחד הספרים האהובים עליי ביותר בכל הזמנים. הוא לא יורד כבר שנים מהעשירייה הפותחת. הוא גם הספר שאני ממליצה תמיד למי שמחפש משהו כיפי ומרתק לקרוא, ודוחפת בחרדת קודש חינוכית — יען כי הנוער הולך ומידרדר — לכל בייביסיטר שנועצת עיניים חמדניות בספרייה הביתית.

המסע אל קצה הארץ הוא רומן היסטורי שמבוסס באופן אמין למדי, עם חירויות ספרותיות מסוימות כמובן, על אירועים אמיתיים מהמאה ה-17.
אל תתנו למילה "היסטוריה" להרתיע אתכם או לגרום לעיניכם להתגלגל בנוסח "את שיעורי היסטוריה השארתי בתיכון, תודה". אמנם זהו ספר שהרקע ההיסטורי שלו מהודק כמעט לכל סצנה ופרק, אך אל נא באפכם. הספר הזה עוד יכיר לכם את המילה "היסטוריה" מחדש, כי בין הדפים שלו היא הופכת לעוד דמות יפהפייה ורבת פנים.

האקספוזיציה — או בלאדינו זה נשמע יותר טוב

כבר בעמוד הראשון הקורא נוחת באלגנטיות באמסטרדם היהודית של המאה ה-17, אבל את זה הקורא אינו יודע. הוא מוצא את עצמו יושב על כתפו הצנומה של יוסף, הנער שנחת לו בקהילה היהודית ההולנדית לאחר שנמלט מפרעות בעיירת מכורתו זמושץ שבמחוז לובלין, ומגלה את העולם דרך עיניו הרדופות של הגיבור.
יוסף נופל לעולם זר, בו קהילת היהודים האנוסים שברחו מתחומי שליטת המלכים הקתוליים משגשגת לה על גדת נהר האמסטל. דרך ימיו הראשונים של יוסף באמסטרדם הקורא מגלה בהדרגה עוד טפח בסמטאות המפותלות של שכונת היהודים, ועוד טפחיים באורחות חיי הקהילה.
הסופרת משבצת באומנות דמויות אמיתיות (ר' שאול מורטירה ולהבדיל ברוך שפינוזה) בין הדמויות הבדיוניות, ולכל אחת מהן חיים וצבע משלה, בעוד יוסף הצעיר מהלך ביניהן בצעד מהוסס ומבויש ומנסה ללמוד עוד ועוד מילים בפורטוגזית, בהולנדית ובלאדינו.
הוא מאומץ על ידי משפחתו של ר' מנשה בן ישראל, ומקבל במתנה כאח גדול את שמואל בן ישראל, עלם חמודות שבזמן שהוא לא מנהל את בית הדפוס המוציא לאור את ספרי הקודש וההגות של אביו, הוא מלמד את יוסף עוד פרק בהליכות עולם, אהבת ה' וחדוות חיים. בין לבין הוא נותן קולו בפיוט, במוסר השכל ובעוד סיפור מרתק.

הכתיבה — או כך כותבים סיפור שמספרת דמות בתוך סיפור

הכתיבה יפהפייה, נעימה, פשטנית — ללא הצטעצעות ומשחקי מילים.
אין מילה חסרה או מיותרת בספר הזה. הוא לא ארוך ועמוס כמו ספרים אחרים של הסופרת, הוא גם לא חסר ומותיר עודף מקום לדמיון.
מי שמתלונן על עודף מילים כששמואל בן ישראל פוצח בעוד סיפור על המלך ארתור, מחמיץ את התענוג שבסיפור בתוך סיפור. וכאלו יש כאן למכביר. יחד עם יוסף, הקורא ממתין בכיליון עיניים לרגע בו תנוח על שמואל הרוח, והוא יפצח בסיפור נוסף על וילם השתקן.
ואם זה לא מספיק, זרקו עלינו אקסטרה סוכריות (לא טופי — סוכריות קרמל חלביות) בדמות פיוטים ממיסי לב, ששוטפים את העיניים בעברית יפה וצחה, עד שכמעט אפשר לשמוע אותם באוזניים.

הדמויות — או הנער, הפייטן והנוכל הספקן

יוסף, הנער הקטון עם העיניים הריקות שחזו בזוועות ת"ח ות"ט, בעל הלב התמים והטהור — הוא דמות שקל כל כך לאהוב.
הוא דמות שהקורא מצפה לכל מילה שתצא מפיה — והוא לא מנדב הרבה.
הוא דמות שהקורא מחכה לגלות את סודה האפל.
יוסף הילד, הגדל לנער והופך לבחור, מביא היישר אל לב הקורא שאיפה כמוסה שקל מאוד להזדהות עמה: הרצון להיות שייך למישהו; הרצון להיות אהוב; הרצון להיות שייך למשהו גדול ממנו.
ככל שהוא גדל, הוא רוצה לבחור בטוב — אבל לא מוותר על זה שהטוב יבחר בו בתמורה.

ושל מי הפנינה הזו, על הטוב הבוחר בנו, אם לא של שמואל? בנו הצעיר של ר' מנשה בן ישראל, מנהל בית הדפוס שלו, בחור כארז ומורה הדרך של יוסף הצעיר.
הייתי מוכנה לשלם כפול על ספר שבו מתחילתו ועד סופו אזכה לקרוא ציטוטים והגיגים של שמואל, שנראה שיש בו מיזוג מושלם של תכונות של דמות משנה שקשה לא לאהוב.

אליהם מצטרפים ר' מנשה ואשתו הרבנית רחל, חבריו של יוסף לספסל הלימוד, פרנצ'סקה — בתו הצעירה של הרב, ר' שאול מורטירה (דמות אמיתית), כמה נערים פוחזים, ואפילו דמות נבל מוצלחת המתבססת אף היא על דמות אמיתית של ממש.
דרך הסיפורים הקולחים שלהם — מפיהם של ר' מנשה (בתוספת חיוך חם ואוהב), של שמואל (בתוספת הומור דק וכובש ומוסר השכל עדין וערב לאוזן) ושל הרבנית רחל (בגיבוי אגסים מסוכרים ואהבת אם) — מוצגת לנו הדמות הנסתרת של הספר הזה: ההיסטוריה.
והיא כובשת כמו עוד דמות קפריזית, שובבה, עקשנית ומלאת פניות ופינות אפלות.

ומכאן, לנבל. ברוך שפינוזה — הנבל שקל ונוח לשנוא אותו בכל לב, אם מתבססים על הדעה שגורסת שסיפור טוב מספק לקורא מישהו לשנוא בהתלהבות.
על פניו, הוא לכאורה משמש כדמות רשע די שטוחה: הוא כופר בעיקר, ראוי לחרמות והשמטות שהוטלו עליו, זומם מזימות אפלות שמסבכות את יוסף, את שמואל ואפילו את ר' מנשה, ואף מנסה להסית ולהדיח את יוסף הצעיר והנוח להשפעה — היישר אל זרועות כת הספקנים שהוא מטפח בדווקנות מטרידה.
אבל לברוך יש תפקיד נוסף: הוא משמש מעין דמות מראה ליוסף הצעיר. גם הוא וגם יוסף רוצים את אותו הדבר — להיות שייכים למישהו, להיות שייכים למשהו גדול מהם.
בבואתו של יוסף, הניצבת אל מול זו של ברוך, מחדדת את משמעות בחירותיו של יוסף — עבורו ועבור הקורא. יוסף בוחר להשתייך למשפחת בן מנשה ולהיות ראוי לאהבה שהם מרעיפים עליו. הוא רוצה להפוך לתלמיד חכם הראוי למסירותם, ולהשתחרר מתסמונת המתחזה שהוא סוחב לאורך מרבית הספר.
וברוך, לעומתו, נשמט ומנודה מהקהילה היהודית, ובוחר להשתייך למשהו אחר שגדול ממנו — חברת המשכילים הנוצרית.
יוסף רוצה להתמסר לחזונו של ר' מנשה — לקרב את הגאולה ולהביא את היהודים אל קצה הארץ. וברוך מתמסר לחזון הפרטי שלו: להטיל ספק בכל מה שניתן ולעקור תורה מהשורש באמצעות כישוריו כתלמיד עילוי לשעבר בישיבתו של ר' מנשה.
הוא הולך רחוק — אבל במן כפייתיות חולנית, אינו מרפה מעובדת יהדותו, ויוצר את הזרם הרעיוני ממנו התפתחה "ביקורת המקרא" הכפרנית.

על אף ששורשי הספר נטועים עמוק בהיסטוריה של המאה ה-17 בהולנד ובאנגליה, הוא אינו מרגיש מונחה־עלילה. לאורכו של הסיפור, הדמויות ומסען הפנימי הן שמובילות את המסע החיצוני — אל אנגליה, אל קצה הארץ ואל האור והאמת.
העיקריות והחשובות שבדמויות לא רק מסייעות ליוסף הצעיר במסעו להכיר את עצמו ולפלס את דרכו בעולם הגשמי והרוחני, הן מספקות לקורא חוויה של חיבור לעולם ישן של מסירות נפש, אהבת ה' ואהבת הבריות האמיתית.
כל שיחת נפש בין יוסף לשמואל, כל סיפור או הסבר מלא כיסופים לציון של ר' מנשה, מרגשים ומחברים את הקורא וגורמים לו להתגעגע עוד קצת לימים בהם היינו ילדים, וטרדות היומיום הרגיל עוד לא השכיחו לנו את הרצון לגאולה שלמה ועכשיו.

אי אפשר להישאר אדישים כשקוראים על ר' מנשה, ששולח את הבן היחיד שנותר לו לאחר שאיבד את בנו הבכור, היישר אל לוע הסכנה האינקוויזיטורית, רק כדי להכניס בסתר עוד תינוק יהודי בבריתו של אברהם אבינו.
והעיניים לא נשארות יבשות בטקס הברית המדובר.



העלילה — או מסע של אלף מילים מתחיל בספר אחד

העלילה נעה סביב הגשמת חלומו של ר' מנשה בן ישראל ליישב בחזרה את אנגליה ("קצה הארץ") ביהודים, לאחר שגורשו ממנה יותר מ־300 שנה קודם לכן, ונעה בעקבות המכשולים בהם הוא נתקל בדרך להגשמתו, האנשים והעלילות שבדרך.
לצד זאת אנחנו נהנים מעוד כמה קווי עלילה צדדיים, הקשורים בעיקר בהתפתחותו של גיבור הסיפור הראשי, יוסף, שהספר הוא גם סוג של רומן חניכה והתבגרות שלו.
את כל התהליך הזה מלוות אנקדוטות וסיפורים היסטוריים על ההיסטוריה של עצמאות הולנד, על עלילותיהם הנפתלות של כמה ממלכי אנגליה האמיתיים והאגדיים — שלא ברור אם היו באמת — ועוד כמה דמויות מרתקות.

למי שלא מונח בחומר ההיסטורי ולא בהכרח מחבב היסטוריה, אלו חלקים מענגים ומרתקים שמוסיפים עומק לסיפור של ר' מנשה ומשפחתו.
הם עוברים אל יוסף הסקרן ואל הקורא כמובן, בלשונו הזהב של שמואל.
למי שכן מונח בחומר — זו לא עוד חזרה משמימה על הסיבות לפריצת מלחמות השושנים או על אגדות המלך ארתור, אלא מבט חדש ורענן שלוקח כל אפיזודה היסטורית יבשה ומוציא ממנה מסר שחודר היישר ללב.
לא רק רלוונטי לשלב בהתבגרות וההתגברות בו נתון יוסף, אלא רלוונטי גם עבור הקורא באשר הוא.

העלילה איטית והדרגתית. לעיתים היא מזנקת קדימה, ולעיתים נעצרת להפוגה ולמחשבה.
אבל זה אורגני, זה הגיוני, זה מעורר מחשבה — ולא דוחף קדימה רק לקרוא מה קרה בסוף, אלא לטעום כל מילה ופסקה בנפרד וליהנות ממנה.
אין יותר מדי הפתעות, גם לא בגילוי הסוד האפל של יוסף.
קורא שם לב לפרטים קטנים יוכל בנקל לעלות על הטוויסט הראשי בעלילה.
אבל כשהכול כתוב בכזה חן ועדינות — זה לא באמת משנה.
הגילוי הצפוי הוא עוד צעד אורגני.

עוד כמה מחשבות — או למה לנו פנטזיה כשיש רומן היסטורי?

הספר הזה מעורר מחשבה סביב השאלה מדוע אין לנו מספיק רומנים היסטוריים על מדף הספרים החרדי.
האם זה בגלל החשש שלא ימכרו מספיק בגלל התיוג שלהם כרומנים היסטוריים?
או שמא משום שהם דורשים מהמושכים בעט לערוך תחקירים מקיפים ומדויקים, לצבור כמויות של חומר עוד בטרם נכתבה מילה בודדה?
האם בגלל שכתיבתם דורשת מהכותב לאהוב, לחקור ולהעריך את מה שכבר קיים בתולדות האדם — ולא רק את מה שברא מוחו שלו?

לסיכום

ספר מלבב מכל בחינה אפשרית.
תענוג בקריאה ראשונה ומרגיש כמו לחזור הביתה בכל קריאה אחרת.
ספר שכיף לחזור אליו בכל הזדמנות כמו לחבר טוב.
כי "אמת מארץ תצמח".
קראתי היום את הספר קוגניטו, ומיד התיישבתי לעבד את החוויה.
אני מצטרפת לעדות הנחתום בעצמו – מדובר במותחן אינטלגנטי, מהודק ורב עוצמה.
הוא מתזז בין בית המשפט הבינלאומי בשטוקהולם, מרכז תת קרקעי במכון למדעי המחשב באוניברסיטת אוקספורד, ביתו של מדען סהרורי וכולל תמים בבני ברק.

מדובר בספר גאוני, המהלכים בו הם חכמים מאוד ונדרשת אחיזת ראש חזקה מאוד. אני לא משפטנית או מתכנתת, ולהבדיל גם לא תלמיד חכם, ואין לי מושג אם הנתונים המשפטיים, הממוחשבים והתורניים אכן תקפים, אך בספר זה החזיק מעולה.



הספר מתנהל בשתי זירות במקביל- הזירה המשפטית והזירה הרוחנית, הפילוסופית, כששתי הזירות מעלות את השאלה: האם טכנולוגיה, אינטרנט, בינה מלאכותית – יכולה להיות ישות חיצונית בפני עצמה? האם יש לה היכולת לעמוד כגוף בפני עצמו, ללא קשר לאדם?
התשובה שהספר נותן היא חד משמעית, חתוכה ובהירה.



מהבחינה הספרותית, הספר לוקה מעט בחסר. האמירה של הספר היא השאלה הנ"ל, וכולו נסוב סביבה כשהעלילה היא סביב המסר, כך שהעלילה לא מספיק מפותחת ועומדת בפני עצמה, למרות שהיא חזקה מאוד ותפורה מעולה בדיוק מאותה סיבה.
המסר לא נועד לשרת את הדמויות, אלא הדמויות את המסר, וכתוצאה מכך הדמויות לא מספיק טובות. יונתן, גיבור הספר כביכול, היא דמות לא מאופינת מספיק ולא אמינה לחלוטין. התהליך שבו הופך מדען מחונן מאוניברסיטת אוקספורד, שהמציא את הבינה מלאכותית הכי מתקדמת בעולם לאברך כולל עם דעות קיצוניות שלרוב מובילות לעמידה בכיכר השבת עם שלט ובוקסה, הוא לא אמין. במיוחד שיונתן מוצג כאדם שמובל ע"פ הראש, ע"פ השכל הישר וכך הגיע אל היהדות, מה שעומד בסתירה אל חיבוטי הנפש הרבים וצורת העבודה שלו ע"פ הלב.
ארבעת הקודקודים, הדיקן, הרב, הנשים המסורות ושלל הניצבים בעלילה הם דמויות חסרות איפיון בסיסי, כנראה הסופר חשב שהעובדה שכל האנושות מובלת ע"פ אינטרסים של כסף, כבוד או כח מספקת בשביל כלל הגיבורים.
הדמות היחידה שמקבלת מסע גיבור אמיתי, קשת יפיפה של דמות, היא ד"ר פינץ' – שלמרות ההתחלה הלא ברורה מתייצב ועובר פשוט תהליך מרתק.

הכתיבה של הספר בסיסית, פשטנית וללא תיאורים רבים או מחשבות עמוקות. רובו פשוט התרחשויות, יותר סיפור של המתרחש. באשכול של הספרים החדשים העלה מישהו השערה שמ. ספרא משתמש בבינה מלאכותית לעריכה של ספריו, טענה שאני יכולה להסכים לה לאחר הקריאה. (למרות שיש פה משהו שגוי בלהשתמש בבינה מלאכותית בספר שמדבר נגדה, אבל באמת בסוגריים)

הסיום של הספר קיטשי מדי לטעמי, היה אפשר לכתוב אותו הרבה יותר מעודן – הספר שד"ר פינץ' מוציא יכול היה להיות פשוט הגרסה המקורית של האורגניזם התאגידי, עם הקדמה קצרה ובה הסיפור. ועקיבא פשוט מתקשר ומזמין את יונתן לאירוסין של יוסהלה עם משפחת רוזנר... בלי החזרה שוב ושוב על אותם הטענות והמסקנות.

קטע שאהבתי – המוצא של קוגניטו לחמוק מפסק בית הדין, והפתרון הגאוני להעביר לה אותו למרות התנגדותה.

סתם שאלות של חפרנית – למה קראו ליונתן כך? זה לא שם קלאסי לצעיר אמריקאי חילוני. בן כמה ד"ר פינץ'? משהו קצת מוזר עם הכושר המשפטני והדיגיטלי יחד עם העובדה שאביו היה כבר לפחות בן 20 ב1938. מה תפקידו של עקיבא בעלילה, חוץ מלהיות הקונטרה של יונתן והבר פלוגתא הקבוע שלו?



לסיכום – ספר נהדר, מומלץ לחסידי הסייבר ולאנשים בעלי חשיבה אנליטית.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה