הנושאים החמים
יואל ארלנגר - קקטוס
אוהב קצת מהכל
מנהל
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
צילום מקצועי
עריכה והפקת סרטים
- הוסף לסימניות
- #1
הרב מרקו סגר את הדלת הרעועה של ביתו, ביד אחת דחק את הידית כלפי מטה, וביד השנייה סובב את המפתח בחור המנעול.
המפתח הסתובב כמעט בסיבוב שלם, עוד קצת, עוד קצת והבית יהיה נעול, עוד טיפה, לחץ על הידית כלפי מטה והנה, המפתח נשבר.
"ירחם השם יתברך שמו" קרא הרב מרקו לחלל חדר המדרגות המתקלף של בנין 3 ברחוב שרנסקי בקרית חיים, הוא כבר כמעט בן שישים, היום בלילה הוא יחגוג לבד יום הולדת, אפה עוגה קטנה ואישית, ובכתב עילג צייר עליה בשוקולד את המספר '60'.
זה היה הבנין הישן האחרון ברחוב, את כל הבניינים הישנים כבר הרסו, בנו בתי שיש לערסים שהתעשרו מעסקי השיפוצים וחומרי הבניה, מקצתם מהשוק האפור, וכל השאר משפרי דיור יוצאי ברית המועצות, שילמו במזומן על דירת 3 חדרים ומרפסת עם דשא סינטטי ונדנדת עץ.
"מה קורה רבינו?" שאל אותו חזי מקומה 4 בלי מעלית. "איך אפשר לעזור לכבודו?"
הרב מרקו הראה לו את המפתח ללא מילים.
"אין בעיות", ענה חזי, ותוך דקה חזר עם כלי עבודה, פרץ את הדלת בקלות מרגיזה, פירק את הצילינדר, הרחיב את חריץ הנעילה, גיצים עפו לכל עבר כשהוא ניסר פה ושם את המשקוף.
עשר דקות של דפיקות ניסורים והברגות, בסופן השתרר שקט.
חזי סובב את המפתח בחור המנעול, חלק כמו חמאה, נועל ופותח, נועל , ושוב פותח.
הרב מרקו הושיט יד לארנק, "שלא תעז לחשוב על זה אפילו!" הזהיר חזי, "זאת מתנה ממני, כבוד הרב".
והרב מרקו נאנח והחזיר את הארנק לכיס.
חוץ משטר של עשרים שקל וכרטיס אשראי חסום לא היה בו כלום, אם לא סופרים פתקאות זעירות שבכתב קטן נכתבו בהן שטרי חוב בסכומים שונים.
לפעמים הוא היה נאנח, מתחרט קצת על הקבלה שקיבל בשעת סערה, לא לקבל תרומה על דברי תורה בעולם הזה, יש שיאמרו שבצדק, כי מי שישלם לו על דברי תורה – שם כספו על קרן הצבי.
מה כן עזר לו איכשהו להתפרנס? מעט שמן זית שהיה מוסק באזור שפרעם ומוכר לאברכים קשי יום בפרוטות, לימודי תגבור במתמטיקה לתלמיד או שניים, והפרנסה העיקרית שלו: רקדן בחתונות
הרב מרקו היה רקדן מחונן, מתחת זקן מאפיר ופראק בלוי, הוא הסתיר גוף אתלטי וגמיש, זריז כמו עז הרים, מרחף כמו נשר, אצילי כמו סוס.
הוא למד לרקוד בצרפת, אצל הרקדן ההונגרי-צרפתי פייר דה לה פפריקה.
אחר כך התגייר לחומרא והחל ללמוד תורה.
למשך כמה שנים הוא חשב שהוא גדול בתורה, רכש פראק וכובע המבורג, והחל לשוטט ולערוך חופות לאחינו התועים, עד שמהרה גילו את בורותו חסרת התחתית, והוא נאלץ לחזור למקצועו הישן – רקדן.
את ההמבורג והפראק המשיך ללבוש.
פעם בשבוע היה נוסע לכפרי הערבים המוסלמים האדוקים, שם עוטות הכלות רעלות והגברים גלביות לבנות, וכרוז בערבית הכריז על בואו של הרבי המרקד.
פלייבק של מוזיקת כלייזמר עם נגיעות אוריינטליות התחיל להתנגן, והרב מרקו נכנס לרחבה, דוחה בנימוס מגש בקלאוות עמוס שהושיט לו מלצר צעיר וחד גבה.
הרמקולים השמיעו את האוי-בוי-בום-בום, והרב מרקו התחיל להניע את הגוף לצלילי הקלרינט, קהל של חאג'ים בכיפות ושייכים בכאפיות עקב אחריו בעיניים נוצצות.
והאוי-אוי-אוי של השיר משקף את התחושות שלו, הוא אוהב לרקוד, אבל לא כשחקן, אלא כחלק מקהל שמח כמוהו, לא זר בין זרים, אלא שווה בין שווים.
לפעמים הוא היה יורד לאיזו חתונה של מישהו שהוא כמעט לא מכיר, ושם היה נעמד בצד, מקשיב למוזיקה ומתופף באצבעו על שולחן נטוש כלשהו.
ואם התמזל מזלו היו מזהים אותו, שלושה עד שבעה בחורים היו גוררים אותו למעגל, ומנופפים לתזמורת לאמור: חדל קשקשת – תן בראש!
לרגע היה נעמד כמו חייל, מבט קשוח מאין כמוהו נעוץ בשמאל, יד בכיס, עקב מופנה לכיוון מבט, פראק נפתח ומתנופף. והנה הוא מקיש בעקביו על המרצפות המבריקות – בקצב הולך וגובר, וכל הרחבה מתחילה להימתח לדום לצידו, כמו חיילים של ברון פשע.
והתוף דופק בבום-בום-בום, עולה ונמתח גם הוא, כמו מכונת ירייה, כמו מנוע, כמו מלחמה.
ואז הוא מתחיל לזוז, וכל האולם נמרח בקסם שלו, הצבעוניות שלו פורצת וקורנת באהבה אל כל הקהל, שמחקה את תנועותיו באדיקות, רגל אחת שלו מרימה מאות רגלים מולו.
והזיעה שוטפת את הפראק הבלוי, ומשקפי הזהב טובעים בה בייאוש, והמבט הקשוח מתובל בחיוך, והנה הוא בדו קרב ריקודים עם אחי החתן, צעירים ואתלטים, והוא זקן וגמיש.
הוא ממשיך כאילו אין מחר, והם נופלים אחד אחד, נגררים משם על ידי חברים, טובלים את יגונם בוודקה מתובלת, על כסא נצרים בחצר נמרחים בייאוש.
ורק אחד שורד את הכל: הרב מרקו. במבט הקשוח שלו הוא מביס את כולם, אפילו את התקליטן המתלהב ונטול הסיבולת, אפילו את המלצר המרקד, ששמור לו פרק בספר שלי.
ובסוף הוא נופל על כיסא מרופד שכיסוי לבן רופף עוטף אותו ברישול, מלצר תועה מגיש לו כוס מים, והוא מברך את המלצר בכל הברכות שיש. מסביבו מרימים את הכיסאות לשטיפת הרצפה, ורומני בעל שן זהב אוסף סכו"ם אבוד מהרצפה, ובלי שאף אחד שם לב, הוא מניח למפית טובה אך משומשת קצת, להיזרק לפח האשפה הגדול.
ושוב הוא מדדה לדירה ברחוב שרנסקי, בידיעה גמורה שאף אחד לא מחכה לו שם, אשתו שרה נפטרה בטיול ממכת שמש, ופשוט לא חזרה הביתה. אביגדור התחתן והשתכנז, החליף את השם למרקוביץ, מתפלל בהברה כמעט אשכנזית, ומתבייש באבא שלו.
הוא דמיין את הטעם של העוגה בפה, עוגה אישית שהוא הכין בעצמו ממתכון שהיה במאחורה של הקמח, יצאה טוב לדעתו.
צביה ועמנואל כל אחד בפנימיתו שלו, לא יכלו לגדול בבית שאבא מטייל בלילות, הרווחה הוציאה אותם. משפחת מרקו היתה שבורה, אבל הרב מרקו לא נפל מזה, הוא עשה הכל בשביל שיוכל לפגוש את הילדים לפחות פעם בשבוע.
"אני יודע שיותר טוב לכם בחוץ", אמר להם בטיול השבועי בפארק הלאומי, "אל תשכחו שיש לכם בית שמחכה לכם, ואבא שאוהב אתכם", והם הנהנו בשקט.
עלה במדרגות של הבניין המקומט, כתובות במשחת נעליים על הקיר, תיארו מערכות יחסים בין ילדים שכיום כבר מגדלים ילדים בעצמם, לבין מושא הערצתם באותה תקופה, למשל "זוהר ארגוב המלך" שמישהו כתב בארטליין בין קומה שתיים לשלוש.
ולמשל הבקבוק הזה של הוודקה שאפרים השתיין השאיר ליד הדלת שלו, הדגיש לו את העליבות של החיים שלו, את כל מה שסבל מהשכן שממול, שרק האשים אותו ואת כל הדתיים בהכל, ואף קילל בזמנה את שרה בקללה נמרצת, ועד היום הרב מרקו חושש שמהעין הרע שלו היא מתה.
עכשיו הוא מנסה לפתוח שוב ושוב את המנעול במפתח השבור, עד שנזכר במה שקרה בבוקר, ואיך חזי החליף לו את הצילינדר. מפשפש בפראקו ומוצא את המפתח בתוך כיס פנימי.
סיבוב אחד כמו חמאה, סיבוב שני קל כמו נוצה, והדלת נפתחת בבום אדיר.
מטח קונפטי עף אליו מתוך הסלון, בלונים התפוצצו ומתוכם עפו עשרות בלונים קטנטנים, ואביגדור, צביה ועמנואל התנפלו עליו בחיבוקים עזים.
וחזי אדריכל ההפתעה הפעיל את מערכת הסטריאו בווליום מחריש אוזנים ומקפיץ שכנים "היום יום הולדת", והרב מרקו נעמד דום באמצע הסלון, סופר "אחד", ואז "שתיים", ו"שלוש", והופ יוצא לדרך בצעדי ריקוד, אביגדור והילדים מצטרפים אליו בתנועות מדוייקות.
ובסוף הריקוד הוא צונח על הספה הבלויה, מתנשף, וחזי מגיש לו עוגה קטנה, מקושטת במספר "60" וכל אחד מקבל פרוסה זעירה ממנה, כי לאכול את כל העוגה לבד זה הכי לא כיף בעולם.
המפתח הסתובב כמעט בסיבוב שלם, עוד קצת, עוד קצת והבית יהיה נעול, עוד טיפה, לחץ על הידית כלפי מטה והנה, המפתח נשבר.
"ירחם השם יתברך שמו" קרא הרב מרקו לחלל חדר המדרגות המתקלף של בנין 3 ברחוב שרנסקי בקרית חיים, הוא כבר כמעט בן שישים, היום בלילה הוא יחגוג לבד יום הולדת, אפה עוגה קטנה ואישית, ובכתב עילג צייר עליה בשוקולד את המספר '60'.
זה היה הבנין הישן האחרון ברחוב, את כל הבניינים הישנים כבר הרסו, בנו בתי שיש לערסים שהתעשרו מעסקי השיפוצים וחומרי הבניה, מקצתם מהשוק האפור, וכל השאר משפרי דיור יוצאי ברית המועצות, שילמו במזומן על דירת 3 חדרים ומרפסת עם דשא סינטטי ונדנדת עץ.
"מה קורה רבינו?" שאל אותו חזי מקומה 4 בלי מעלית. "איך אפשר לעזור לכבודו?"
הרב מרקו הראה לו את המפתח ללא מילים.
"אין בעיות", ענה חזי, ותוך דקה חזר עם כלי עבודה, פרץ את הדלת בקלות מרגיזה, פירק את הצילינדר, הרחיב את חריץ הנעילה, גיצים עפו לכל עבר כשהוא ניסר פה ושם את המשקוף.
עשר דקות של דפיקות ניסורים והברגות, בסופן השתרר שקט.
חזי סובב את המפתח בחור המנעול, חלק כמו חמאה, נועל ופותח, נועל , ושוב פותח.
הרב מרקו הושיט יד לארנק, "שלא תעז לחשוב על זה אפילו!" הזהיר חזי, "זאת מתנה ממני, כבוד הרב".
והרב מרקו נאנח והחזיר את הארנק לכיס.
חוץ משטר של עשרים שקל וכרטיס אשראי חסום לא היה בו כלום, אם לא סופרים פתקאות זעירות שבכתב קטן נכתבו בהן שטרי חוב בסכומים שונים.
לפעמים הוא היה נאנח, מתחרט קצת על הקבלה שקיבל בשעת סערה, לא לקבל תרומה על דברי תורה בעולם הזה, יש שיאמרו שבצדק, כי מי שישלם לו על דברי תורה – שם כספו על קרן הצבי.
מה כן עזר לו איכשהו להתפרנס? מעט שמן זית שהיה מוסק באזור שפרעם ומוכר לאברכים קשי יום בפרוטות, לימודי תגבור במתמטיקה לתלמיד או שניים, והפרנסה העיקרית שלו: רקדן בחתונות
הרב מרקו היה רקדן מחונן, מתחת זקן מאפיר ופראק בלוי, הוא הסתיר גוף אתלטי וגמיש, זריז כמו עז הרים, מרחף כמו נשר, אצילי כמו סוס.
הוא למד לרקוד בצרפת, אצל הרקדן ההונגרי-צרפתי פייר דה לה פפריקה.
אחר כך התגייר לחומרא והחל ללמוד תורה.
למשך כמה שנים הוא חשב שהוא גדול בתורה, רכש פראק וכובע המבורג, והחל לשוטט ולערוך חופות לאחינו התועים, עד שמהרה גילו את בורותו חסרת התחתית, והוא נאלץ לחזור למקצועו הישן – רקדן.
את ההמבורג והפראק המשיך ללבוש.
פעם בשבוע היה נוסע לכפרי הערבים המוסלמים האדוקים, שם עוטות הכלות רעלות והגברים גלביות לבנות, וכרוז בערבית הכריז על בואו של הרבי המרקד.
פלייבק של מוזיקת כלייזמר עם נגיעות אוריינטליות התחיל להתנגן, והרב מרקו נכנס לרחבה, דוחה בנימוס מגש בקלאוות עמוס שהושיט לו מלצר צעיר וחד גבה.
הרמקולים השמיעו את האוי-בוי-בום-בום, והרב מרקו התחיל להניע את הגוף לצלילי הקלרינט, קהל של חאג'ים בכיפות ושייכים בכאפיות עקב אחריו בעיניים נוצצות.
והאוי-אוי-אוי של השיר משקף את התחושות שלו, הוא אוהב לרקוד, אבל לא כשחקן, אלא כחלק מקהל שמח כמוהו, לא זר בין זרים, אלא שווה בין שווים.
לפעמים הוא היה יורד לאיזו חתונה של מישהו שהוא כמעט לא מכיר, ושם היה נעמד בצד, מקשיב למוזיקה ומתופף באצבעו על שולחן נטוש כלשהו.
ואם התמזל מזלו היו מזהים אותו, שלושה עד שבעה בחורים היו גוררים אותו למעגל, ומנופפים לתזמורת לאמור: חדל קשקשת – תן בראש!
לרגע היה נעמד כמו חייל, מבט קשוח מאין כמוהו נעוץ בשמאל, יד בכיס, עקב מופנה לכיוון מבט, פראק נפתח ומתנופף. והנה הוא מקיש בעקביו על המרצפות המבריקות – בקצב הולך וגובר, וכל הרחבה מתחילה להימתח לדום לצידו, כמו חיילים של ברון פשע.
והתוף דופק בבום-בום-בום, עולה ונמתח גם הוא, כמו מכונת ירייה, כמו מנוע, כמו מלחמה.
ואז הוא מתחיל לזוז, וכל האולם נמרח בקסם שלו, הצבעוניות שלו פורצת וקורנת באהבה אל כל הקהל, שמחקה את תנועותיו באדיקות, רגל אחת שלו מרימה מאות רגלים מולו.
והזיעה שוטפת את הפראק הבלוי, ומשקפי הזהב טובעים בה בייאוש, והמבט הקשוח מתובל בחיוך, והנה הוא בדו קרב ריקודים עם אחי החתן, צעירים ואתלטים, והוא זקן וגמיש.
הוא ממשיך כאילו אין מחר, והם נופלים אחד אחד, נגררים משם על ידי חברים, טובלים את יגונם בוודקה מתובלת, על כסא נצרים בחצר נמרחים בייאוש.
ורק אחד שורד את הכל: הרב מרקו. במבט הקשוח שלו הוא מביס את כולם, אפילו את התקליטן המתלהב ונטול הסיבולת, אפילו את המלצר המרקד, ששמור לו פרק בספר שלי.
ובסוף הוא נופל על כיסא מרופד שכיסוי לבן רופף עוטף אותו ברישול, מלצר תועה מגיש לו כוס מים, והוא מברך את המלצר בכל הברכות שיש. מסביבו מרימים את הכיסאות לשטיפת הרצפה, ורומני בעל שן זהב אוסף סכו"ם אבוד מהרצפה, ובלי שאף אחד שם לב, הוא מניח למפית טובה אך משומשת קצת, להיזרק לפח האשפה הגדול.
ושוב הוא מדדה לדירה ברחוב שרנסקי, בידיעה גמורה שאף אחד לא מחכה לו שם, אשתו שרה נפטרה בטיול ממכת שמש, ופשוט לא חזרה הביתה. אביגדור התחתן והשתכנז, החליף את השם למרקוביץ, מתפלל בהברה כמעט אשכנזית, ומתבייש באבא שלו.
הוא דמיין את הטעם של העוגה בפה, עוגה אישית שהוא הכין בעצמו ממתכון שהיה במאחורה של הקמח, יצאה טוב לדעתו.
צביה ועמנואל כל אחד בפנימיתו שלו, לא יכלו לגדול בבית שאבא מטייל בלילות, הרווחה הוציאה אותם. משפחת מרקו היתה שבורה, אבל הרב מרקו לא נפל מזה, הוא עשה הכל בשביל שיוכל לפגוש את הילדים לפחות פעם בשבוע.
"אני יודע שיותר טוב לכם בחוץ", אמר להם בטיול השבועי בפארק הלאומי, "אל תשכחו שיש לכם בית שמחכה לכם, ואבא שאוהב אתכם", והם הנהנו בשקט.
עלה במדרגות של הבניין המקומט, כתובות במשחת נעליים על הקיר, תיארו מערכות יחסים בין ילדים שכיום כבר מגדלים ילדים בעצמם, לבין מושא הערצתם באותה תקופה, למשל "זוהר ארגוב המלך" שמישהו כתב בארטליין בין קומה שתיים לשלוש.
ולמשל הבקבוק הזה של הוודקה שאפרים השתיין השאיר ליד הדלת שלו, הדגיש לו את העליבות של החיים שלו, את כל מה שסבל מהשכן שממול, שרק האשים אותו ואת כל הדתיים בהכל, ואף קילל בזמנה את שרה בקללה נמרצת, ועד היום הרב מרקו חושש שמהעין הרע שלו היא מתה.
עכשיו הוא מנסה לפתוח שוב ושוב את המנעול במפתח השבור, עד שנזכר במה שקרה בבוקר, ואיך חזי החליף לו את הצילינדר. מפשפש בפראקו ומוצא את המפתח בתוך כיס פנימי.
סיבוב אחד כמו חמאה, סיבוב שני קל כמו נוצה, והדלת נפתחת בבום אדיר.
מטח קונפטי עף אליו מתוך הסלון, בלונים התפוצצו ומתוכם עפו עשרות בלונים קטנטנים, ואביגדור, צביה ועמנואל התנפלו עליו בחיבוקים עזים.
וחזי אדריכל ההפתעה הפעיל את מערכת הסטריאו בווליום מחריש אוזנים ומקפיץ שכנים "היום יום הולדת", והרב מרקו נעמד דום באמצע הסלון, סופר "אחד", ואז "שתיים", ו"שלוש", והופ יוצא לדרך בצעדי ריקוד, אביגדור והילדים מצטרפים אליו בתנועות מדוייקות.
ובסוף הריקוד הוא צונח על הספה הבלויה, מתנשף, וחזי מגיש לו עוגה קטנה, מקושטת במספר "60" וכל אחד מקבל פרוסה זעירה ממנה, כי לאכול את כל העוגה לבד זה הכי לא כיף בעולם.
