(אבל באמת - לגבי התימנים, עשו להם עוולות מטורפות - שלא קיימות בשום מקום. אין תוכנית לימודים שמספרת את זה...
בטח לא שמעתם על בית המוטור, נכון?
אז תקציר:
זרקו תימנים לגור בתת תנאים, חלק מהם מתו, עשרות שנים אחר כך העיפו להם שלט מסכן שמתעד את הארועים. (בג"ץ, כמובן, תמך ב... תקראו תקראו)
בשנת
1910 החלו המשפחות לעשות את דרכן לעבר ארץ ישראל. הם צעדו במשך שלושה שבועות עד הגעתם ל
עדן. מעדן הם הפליגו באוניה שלקחה אותם אל
נמל יפו, מנמל יפו הועברו ל
חיפה.
לאחר שהות קצרה בחיפה במהלכה התפללו ולנו ב
עזרת הנשים של
בית הכנסת, קיבלו העולים הצעת עבודה מ
איכרים שהגיעו מ
חדרה. בחדרה חיו העולים בתנאים קשים וישנו ב
סוכות שבנו. הם עבדו בעבודה קשה, נשים וגברים. כשהגיע החורף והלינה בסוכות כבר לא הייתה אפשרית, עברו התימנים לגור ב
מתבנים, שהגנו אומנם מפני הקור והגשמים, אך המגורים בהם היו קשים בשל הימצאות
עכברים.
המעבר לכנרת וקשיי ההסתגלות
ב-
1912 הגיע נציג מאגודת
השומר לחדרה והציע לעולים לעבור לכנרת, תוך הבטחה שהיחס אליהם יהיה טוב, שעבודה לא תחסר להם, וכי יסופקו להם
מגורים שם. בדרכם לשם עברו מספר משפחות ל
יבנאל. היתר, כ-14 משפחות, התמקמו ליד חוות כנרת ב
בית המוטור שלשפת
הירדן ולידו. בית המוטור נבנה בשנת 1910 על ידי
משה ברמן ושימש כמתקן שאיבה של מי הירדן לצורכי
השקיה. המקום הכיל חדר אחד גדול ושני חדרי עזר נוספים. העולים הסכימו ללון בשלושת החדרים הללו, עד שייבנו להם בתים נוספים. הצפיפות הקשה בבית המוטור אילצה את המתיישבים למצוא פתרונות דיור אחרים, לכן החלו בבניית מבנה
טיט בכוחות עצמם.
את יום העבודה פתחו ב
תפילת שחרית, שלאחריה פנו לעבודה בייבוש
ביצות, עקירת עצי
שיזף, נטיעת
אקליפטוסים להכשרת הקרקע להתיישבות וגידול של משק חי וצומח.
המתיישבים סבלו מ
קדחת ומחלות נוספות, שהביאו למותם של כמה מהם.
בשנת 1923 כתב הרב דוד צאירי להנהלה הציונית בארץ ישראל: "זה לי אחת עשרה שנה שעזבתי את ארץ מולדתי תימן ואבוא ארצה-ישראל. ופה אני מתגורר במשאבת המים אשר על ידי המושבה 'כנרת'. ואני סובל פה הרבה מאוד. כל חמורי נגנבו לי על ידי גנבים, שחדרו לתוך הבית וגם עופות אי-אפשר לי לגדל פה, יען שהשועלים אוכלים אותם וגם בלילה לא אנוח כי קול המכונה מנודדת שנתי מעיני. ומחלת הקדחת תוקפת אותי לפרקים – זהו מצבי העגום פה בבית החרב הזה, בבית הזה נפלה בתי מהסולם ומתה כי הלא חרבה היא ואין אדם יכול לדור בחרבה. ובכן, בהיות ש
ההנהלה הציונית נזקקת תמיד לעזרתם של התימנים. לכן הנני מבקש מאת כבודו לחוש לעזרתי ולגאלני מהחרבה הזאת, שהביאתני עד כה. לסייע בידי שאוכל להתיישב ביישוב של יהודים בבית אשר יסכון לדירה".
תושבי קבוצת כנרת לא הרשו ליוצאי תימן לקבור את מתיהם ב
בית הקברות כנרת. בהמשך הקימו חלקה צדדית עבורם.
בשל התנגדות תושבי כנרת לנוכחות יוצאי תימן בשכנות להם, אולצו בשנת
1929 עולי תימן לעזוב את המקום. אחת הסיבות שגרמו לעולי תימן להסכים למעבר הייתה היעדר
מניין בבית הכנסת בכנרת. התימנים ביקשו מ
הקרן הקיימת לצרף לכנרת עוד משפחות, אך נענו בשלילה.
מתוך שלוש אפשרויות שהועמדו בפניהם, בחרו יוצאי תימן לעבור למושב
כפר מרמורק, ה
מושב הראשון ב
ישראל של
יהודי תימן, שברבות השנים הסתפח כשכונה לעיר
רחובות.
לאחר שהגברים הלכו לעבודה הגיעו משאיות שהעמיסו את הנשים והילדים שהובלו לרחובות. בערב כשהגברים שבו מהעבודה בשדה לא נותר היה להם אלא ללכת בעקבותיהם.
[1]
ממש תפסה אותי הפסקה הלקונית הבאה:
ב-21 ביולי 1994 קבע
נשיא בית המשפט העליון השופט
מאיר שמגר, עם עמיתיו
דליה דורנר ו
יעקב קדמי, בתשובה לעתירה שהוגשה על ידי בני "תימני כנרת", כי אין הם יכולים לחייב את חברי קבוצת כנרת להשיב למקומו שלט הנצחה לפועלם של התימנים ליד בית המוטור, בנימוק שהעתירה הוגשה "ללא הכנה מספקת". עוד כתבו השופטים: "בשולי הדברים רואים אנו להוסיף כי ניתן לחסוך את ההתדיינות, שהיא לטעמנו מיותרת לחלוטין, אם תיענה בקשתם של העותרים ששלט הזיכרון הנ"ל יותקן על הקיר החיצוני של בית המוטור, כפי שהוזכר לעיל. זוהי בקשה צנועה אשר לא צריך להיות קושי בהיענות לה, אם המשיבה הראשונה תגלה רצון טוב, בהתחשב בשאיפתם העזה של העותרים להנציח פועלם החלוצי של אבותיהם".
יושבים שלושה שופטים רמי מעלה מהוגנים, שבעים ובורגנים, יפי נפש. כולה מבקשים מהם לאשר הכרה מינימלית מסכנה וקטנה בעוול שנעשה להם.
בלי קשר, הם חשבו שאפשר להיענות לבקשה של התימנים. "בקשה צנועה". יפה שהם חשבו. בית משפט אמור לתת סעד חוקי, לא רק לכתוב שהוא סבור שנראה לו הגיוני וראוי. כשמישהו ממערכת צריך תמיכה מבית המשפט, הוא מקבל. הוא לא שומע מהם אמירות פרווה בסגנון לא מחייב, עם תנונים לנתבע שיואיל בטובו.. חחח.
אבל גם 80 שנה אחרי המקרה, חברי הקיבוץ, שבוודאי נכדיהם משתתפים בהפגנות למען הדמוקרטיה בישראל ונגד סתימת פיות, לא יכלו להסכים לתלות שלטון המספר על הגועל-נפש בו התייחסו אבותיהם לעולי תימן.
ועוד משה?
ממש התפעלתי, ממרחק של שנים, מהעדינות של הרב התימני במכתבו. כזו עניוות שפלות.
והנה עוד מעשה שלא שמעתם עליו מן הסתם...
בינואר
1913 מצא האיכר יונתן מקוב, בנה של
בתיה מקוב, שלוש מעובדותיו, יהודיות ממוצא תימני, מלקטות ענפים וזמורות. בעת ההיא יוצאי תימן היו רגילים ללקט בשדות ובכרמים זרדים יבשים להסקה. מקוב תפס את עובדותיו והכה אותן נמרצות. לאחר מכן הוא אסר אותן והובילן כשבויות ברחובותיה הראשיים של המושבה רחובות. הנשים התנגדו וברחו, אך מקוב שלח את פועליו הערביים ללכוד אותם, הם תפסו אותן ומקוב קשר אותן ל
חמורו והמשיך להוביל אותן למושבה.
והנה התיעוד שהדבר קיבל... לקרואו לא להאמין.
בראשית
שנות ה-80 כתב המשורר
דן אלמגור, יליד העיר רחובות, את ההצגה "
ילדי הכרך" שגוללה את סיפור עליית יהודי תימן והועלתה ב
תיאטרון בית ליסין. שירי ההצגה היו ברובם קלילים, אך בתוכם אלמגור החליט לשלב גם שיר קשה אחד על פרשת מקוב. השיר "
זמורות יבשות", שאותו כתב לאחר שנחשף להתעמרות המתמשכת של חקלאי ראשית המאה העשרים בעולים מתימן. מטעמים אמנותיים החליף אלמגור את הענפים היבשים בזמורות יבשות וכך אף נקרא השיר. השיר לא הוכנס להצגה במה שהגדיר אלמגור כצנזור. אלמגור הסביר שלפני עליית ההצגה, יו"ר עמותת "אעלה בתמר",
ישראל קיסר, ביקש מאלמגור להסיר את השיר. לדברי אלמגור, קיסר לא רצה להתעמת עם השלטון והעדיף "להעלים" את הפרשה. למרות התנגדותו של אלמגור השיר לא נכלל בהצגה.
שנים לאחר מכן, השיר אמור היה להתבצע בשידורי חגיגות
יום העצמאות.
רשות השידור תכננה להקדיש שעת שידור טלוויזיונית לכל עדה בישראל. לטענת אלמגור, בשל מחאתו בתקופת
האינתיפאדה מנעו ממנו להופיע, ואפשרו לו רק לכתוב, ובמקומו הנחתה
שוש עטרי. בעודו נערך לתוכנית נפגש אלמגור עם הזמר
יזהר כהן שאמור היה לשיר בתוכנית. אלמגור השמיע ליזהר כהן את השיר, אשר התרגש ופרץ בבכי לדברי אלמגור. על אף שהוא ממוצא תימני, מעולם לא שמע על פרשת מקוב. כהן הלחין את השיר וביצע אותו. ביום העצמאות, שעת השידור של העדה התימנית נקבעה לשמונה בערב, ושל
יהדות דרום אפריקה לאחת לפנות בוקר, בשל מיעוט העולים מתפוצה זו. אף על פי כן, בהוראת המנכ"ל הוחלפו בהפתעה שעות השידורים של שתי העדות. לדברי אלמגור: ”הם שידרו את התוכנית ההיא עם הביצוע של יזהר כהן באחת בלילה כשאף אחד כבר לא היה כדי לראות את זה. גם שידור חוזר שהובטח שישודר ביום העצמאות עצמו לא שודר. כך הועלם השיר בפעם השנייה”. התברר כי לרשות השידור הגיע מכתבם של צמד עורכי דין, בן ציון צנעני ו
שוקי פורר, לימים
ראש עיריית רחובות. במכתבם קבעו השניים כי הפרשה בשדהו של מקוב לא הייתה ולא נבראה.
מה שבולט בשניהם זה חוסר הבושה של הממסד. של המערכת. של "האנשים הנכונים". שום "רעידת אדמה", שום הלם. שום זעזוע נוראי מטולטל. פיהוק ונסענו. זה הכל.