שיתוף - לביקורת השיכור הגאה האומלל- ועוד שלל טורי הומור וסאטירה מתעדכנים

  • הוסף לסימניות
  • #1
לי אין שום בעיה עם נתי!

לא, באמת, הוא בחור די בסדר...

אבל בקטע של הגאווה והשקר המתלווה, יש לו מה לעבוד על עצמו...

והנה בפורים הקב"ה שלח לו כמו שאומרים, 'שיעור שיעור'.

מה קרה?

אז כך.

אנוכי ישבתי בביתי שמח וטוב לב.

הוא נכנס מתנודד כולו "פורים שמח!" הוא זעק לעברי.

"גם לך! פשייי, מה אתה מחזיק ביד..."

"כן, לקחתי לך את הוויסקי שהיה מונח ליד הדלת! תאמין לי אני שתיין וויסקי מקצועי! יש לזה טעם אירופאי!"

"כן, רשום על הבקבוק צרפת..."

"נראה לך הסתכלתי? אני יודע לטעום את זה! תביא, תביא את היין הזה!"

"אה, זה ל..."

"תביא!" הוא משך בידי בכוח ומזג לכוסו.

"נו נו, איך הטעם!"

"ארומטי ואקזוטי מאוד! אפשר לטעום נגיעו..."

"טוב, די עם הרמאות הזו! לא נראה לך דפוק שאתה כל כך סובל בשביל הגאוו..."

"איזה סובל... אני נהנה עד כלות!"

"טוב, אז אם תוכל לעזוב את בקבוק הרוטב סויה שגנבת לי הרגע מהיד..."

"אויש, בלעע..." הנס שלו שפניו היו אדומות מהגועל, כך שלא יכולתי לראות בבירור עד כמה הוא נבוך...

"הכל טוב... אתה רוצה לשתות מש..."

"לא, אני רק לוקח את הבקבוק וויסקי המערב איר..."

"בנוגע אליו, אתה נראה די בסדר, כך שכנראה לא שתית מדי הרבה..."

"חח נראה לך שאלכוהול משפיע עליי? אני יכול לשתות בקבוקים!"

"כן, זה לא ממש העניין, אני פשוט ממש לא בטוח שהגוף שלך ישמח לקבל עוד מנת שמן מנוע מהבקבוק שהשארתי ליד הדלת בשביל הרכב..."
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #2
עסקה קשה

הם התיישבו משני צדי השולחן.

"טוב, ניגש ישר ולעניין, מה ההצעה החדשה?"

"קודם כל, אנחנו מודיעים שאנו עם הרבה רצון טו..."

"את זה אמרתם גם כשהצעתם שמונים על שמונה!"

"כן, אנחנו חשבנו..."

"בלי חשבנו! מה ההצעה?"

"עשרים תמורת אחד!"

"שלושים!"

"זה לא יתכן, למה שאנחנו ניתן את..."

"כי הם שווים הרבה יותר, ואתם יודעים את זה! אנחנו מסכימים לעסקה הזו רק בגלל שאנחנו באים לקראתכם!"

"וכי אתם יודעים שהיא לטובתכם!"

"אההה.."

"אבל זה לא מדי הרבה...?"

"טוב, כך אי אפשר להגיע לעסקה לשחרור חטיפים! אבא ואמא, בעשרים אגורות לחטיף אין סיכוי שנשחרר את החטיפים שקבלנו בפורים, תנו מחיר הגיוני!"
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #3
להילחץ? תלוי...

אם זה לא היה פורים, הייתי ממש נלחץ מהדו שיח הבא ששמעתי מאחד מבתי שכניי.

"בוא נתלה אותו!"

"זה לא פדיחות?"

"מה פדיחות? מה הבעיה?"

"סתם שכולם יראו תלוי במרפסת שלנו..."

"שטויות!"

"אבל מה העניין?"

"חח מה כל השאלות האלה, אתה כאילו לא יודע למה צריך לתלות אותו?"

"טוב, אני מסוחרר לגמרי, אוקיי, בוא נתלה אותו!"

הקטע הזה שזה היה יכול להישמע גרוע, ממש הצחיק אותי, הייתי חייב לשתף אותם.

הדלת הייתה קצת פתוחה, אז נכנסתי.

שנייה לפני ששני השיכורים הנ"ל תלו את חברם השיכור בידיו בחוטי הכביסה תוך שהם צועקים לעברי "הוא רטוב לגמרי!"
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
ימים גדולים

"אחח.. איזה ימים..."

"את האמת, לא נעים... עם כל המצווה שבעניין, לא אוהב את הימים האלה..."

"מה, למה?"

"תשמע, כל הבלגן, כל הטררם הזה... קשה לי".

"מבין אותך, אבל זו המצווה..."

"נכון, ולי אישית קשה עם זה".

"מבין אותך"

"אני אוהב רוגע..."

"הבנתי! אתה משאיר את המצווה לבחורי הישיבות..."

"מה הם קשורים?"

"חח מי הכי אוהב את הימים האלה? בחורי ישיבות!"

"איזה... חח הם הכי לא אוהבים!"

"אתה רציני? היית בישיבה?"

"בטח שהייתי! וכולם אצלנו דברו שזה קשה להם נורא!"

"אתה לא נורמלי! מה קשה חח להשתכר? הם אוהבים להשתכר!"

"מה להשתכר? מה הקשר? ממתי משתכרים בימים האלה של ערב פסח?"
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #5
מתקפת החיסולים הלילית

"טוב, נו, המצב חמור ביותר!"

"זה ברור, תכל'ס, מה עושים?"

"זהו, הגיע הזמן, בבת אחת, לחסל כמה שיותר!"

"אין לנו סיכוי לחסל את כולם!"

"זה נכון, אבל כמה שיותר!"

"השאלה אם זה המהלך הנכון..."

"או שמה?"

"להעיף אותם!"

"לה... אסור לעשות את זה!"

"טוב, נו, יאללה שנתחיל?"

"יאללה, על החיים ועל המוות, אולי נבקש עזרה מבחוץ?"

"כמובן, אנחנו חייבים! ילדים? בואו תעזרו לאבא ואימא לחסל את כל חטיפי החמץ מהמשלוחי מנות!"
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #6
התבגרות מוקדמת

לא אוהב לבנות עם ערבים, אבל זה מה יש בזול.

היום עאטף העובד שלי הגיע מצוברח.

"מה קרה?" שאלתי אותו.

"הבן שלי..."

"מה איתו?"

"התבגר..."

"נו, מה? התקופה הזו? לה... אתה תעבור את זה..."

"כן אבל זה קשה!"

"חח נו, באמת! אתה סתם לוקח את זה קשה! קצת צרחות, קצת בכיות, וזה יעבור..."

"ככה זה אצלכם היהודים?"

"ככה זה אצל כולם! תירגע עאטף!"

"איך להירגע? הבן שלי..."

"מה? אפשר לחשוב, מה? עזב את הבית?"

"בדיוק, אני לא יכול לחשוב איך אני ממשיך..."

"לה... מחר הוא יחזור!"

"מה יחזור? אמרתי לך, הוא התבגר! התבוצץ עליו מטען והוא מת! התבגר!"
 
  • הוסף לסימניות
  • #8
  • הוסף לסימניות
  • #10
  • הוסף לסימניות
  • #11
עזר לשונה השנוא

לא יכולתי לראות את זה, זה כאב לי.

הוא הלך מתנדנד מצד לצד.

היה נראה מותש לגמרי.

לכאורה חטף מכות ממישהו.

הבטתי עליו ברחמים.

ניסיתי להתקרב אליו, אולי לעזור לו,

מרוט כולו הוא ניסה למהר.

טוב, שחררתי, אני לא עוזר בכוח,

ובפרט לזה שאני ממש לא מת עליו...

האמת שאפילו רחוק מזה, אני ממש לא מחבב את כל החברה האלה...

אז עכשיו לעזור לו כשהוא לא רוצה?

עזבתי אותו.

הוא היה נראה גרוע מרגע לרגע.

הוא נפל.

הסתכלתי עליו מקרוב.

מת.

לה... אין מה להיות עצובים, היה זבוב רע.
 
  • הוסף לסימניות
  • #12
השתלטות אבודה מראש

"תגיד לי, נראה לך הגיוני להשתלט עכשיו על הציר?"

"במצב הנוכחי?"

"כן..."

"לא!"

"ככה? מיואש?"

"אפשר לומר ריאלי, תסתכל את המצב..."

"אתה בטוח? אתה מתייאש מהר מדי, לא?"

"זה כבר לא למהר, זה אבוד מזמן!"

"אולי בכל זאת ננסה?"

"לא שווה לנו!"

"למה, מה אפשר להפסיד?"

"תגיד אתה..."

"נו מה? דבר!"

"איך אומרים, אין חכם כבעל הניסיון"

"אוקיי, הבנתי"

"טוב שאתה מקשיב לוותיק בתחום!"

"אז מה עושים?"

"עכשיו נחכה שכל הציר יצטמצם עד שכמעט יישרף וכך לא ישפריץ עלינו כשנתקרב, נשפוך אותו לפח ונכין את הבשר עם ציר אחר!"
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #13
השתלטות אבודה מראש

"תגיד לי, נראה לך הגיוני להשתלט עכשיו על הציר?"

"במצב הנוכחי?"

"כן..."

"לא!"

"ככה? מיואש?"

"אפשר לומר ריאלי, תסתכל את המצב..."

"אתה בטוח? אתה מתייאש מהר מדי, לא?"

"זה כבר לא למהר, זה אבוד מזמן!"

"אולי בכל זאת ננסה?"

"לא שווה לנו!"

"למה, מה אפשר להפסיד?"

"תגיד אתה..."

"נו מה? דבר!"

"איך אומרים, אין חכם כבעל הניסיון"

"אוקיי, הבנתי"

"טוב שאתה מקשיב לוותיק בתחום!"

"אז מה עושים?"

"עכשיו נחכה שכל הציר יצטמצם עד שכמעט יישרף וכך לא ישפריץ עלינו כשנתקרב, נשפוך אותו לפח ונכין את הבשר עם ציר אחר!"
חזק.
הבנתי די בהתחלה שמדובר ברוטב. (השועל אף פעם לא כותב על דברים אקטואליים...).
 
  • הוסף לסימניות
  • #14
תודה רבה!!
הבנתי די בהתחלה שמדובר ברוטב.
האמת שהטור הזה הועלה בטעות... סיפור ארוך :)
(השועל אף פעם לא כותב על דברים אקטואליים...).
למה לא כותב דברים אקטואליים?

קבל דוגמה-


"מה זה? אויש, נו, מה? זה שוב התימנים?"

"אהה..."

"לא סובל אותם! ככה להעיר אותנו באמצע הלילה?"

"מה נראה לך? הם עושים את זה בכוונה! להתעלל בנו!"

"גועל נפש"

"לגמרי, אבל תכל'ס הם די עצבניים עלינו..."

"עלינו, מה אנחנו עשינו להם עכשיו?"

"לה... זה אמנם לא אנחנו אבל הם חטפו לאחרונה די הרבה..."

"ומגיע להם"

"אני לא בטוחה שהם חושבים ככה"

"אז הם חוטפים מכולם ובסוף רק אותנו הם מעירים ככה!"

"מה אתה רוצה? רק אותנו הם יכולים! רק אנחנו גרים בדירה מתחת לדירה שלהם!"


גם הלילה העירו אותנו השכנים הזבלים האלה...
 
  • הוסף לסימניות
  • #15
"מה זה? אויש, נו, מה? זה שוב התימנים?" וכו'
חזק!!!

"עכשיו נחכה שכל הציר יצטמצם עד שכמעט יישרף וכך לא ישפריץ עלינו כשנתקרב, נשפוך אותו לפח ונכין את הבשר עם ציר אחר!"
אני דוקא חשבתי שזה יסתיים בסגנון: עזוב אין לנו סיכוי, גם אם נצליח להשתלט על הציר, לנקות אותו, ריח הדגים החריף בטוח ישאר...
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #16
  • הוסף לסימניות
  • #17
תודה רבה!!
אני דוקא חשבתי שזה יסתיים בסגנון: עזוב אין לנו סיכוי, גם אם נצליח להשתלט על הציר, לנקות אותו, ריח הדגים החריף בטוח ישאר...
אתה אוהב דגים, אני אוהב יותר בשר... :)
מחכים לסיפור.
ואם זה ארוך - זה בכלל מצויין...
אני? סיפור ארוך? :oops:
 
  • הוסף לסימניות
  • #18
אז מה היה אצלינו בלילה...

הלכנו לישון מוקדם. סגנון עשר אחר הצהריים...


באמצע הלילה.

"היי, מה זה? יוכי! אזעקה!!!"

"מה? אוי, קח את דודי אני את דבורי ויפי..."

רצנו למקלט, פיג'מותינו לגופנו, כרית לפרצופנו...

"מה קורה, ר' מוישה?" עצר אותי נחומי שכני, בגיחוך מה.

"מה זאת אומרת? אזעקה!!" עניתי.

החיוך שלו התרחב בעל כורחו. "באתי מבחוץ, לא הייתה שום אזעקה, תחזור לישון מוישה!"

"מה? אבל..." באמת לא שומעים אזעקה, אבל כנראה היא נגמרה... "אנחנו..."

"לילה טוב!"

חזרנו לביתנו נבוכים עד מקום גרבינו החסרות.

שומעים אזעקה!

'מה זה, זו אזעקה פרטית לנו?'

טוב הסתבר שהחלונות והרוחות העזות החליטו לעשות לנו יחד מתיחה זוגית.

חזרנו לישון.


4:00 לפנות בוקר.

"מוישי, אתה שומע את ה..." פנתה אליי אשתי לשמע קול האזעקה.

כאן כבר איבדתי את זה "מצחיק מאוד חלונות ורוחות! לא נמאס לכם?"
 
נערך לאחרונה ב:

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

אשכולות דומים

"רד למטה," אומר לי משה דרך קו הטלפון המקוטע למחצה, "אני מחכה לך."

אני, כמו כל בן משפחה טוב, לוקח את מעט מטלטלי ויורד, על אף שאין לי מושג על מה ולמה יצא דווקא עלי חרון האף הזה הנקרא נסיעה ברכב במשך שמונה שעות רצופות.

"יופי, טוב שהגעת," משה צופר לי בלי סיבה, ואני פותח את הדלת ונכנס פנימה.

משה מסיע אותי לירושלים.

כלומר, אני מניח שזה ירושלים. עם משה אף פעם אי אפשר לדעת בוודאות. אצל משה יש שני סוגי נסיעות: נסיעות לירושלים ונסיעות שמתבררות בסוף שהן היו בעצם לירושלים.

הוא נוהג בשלווה עמוקה של אדם שיודע בדיוק לאן הוא נוסע אבל מסרב לחלוק את המידע הזה עם שאר האנושות.

אחרי כמה דקות של ישיבה מעיקה, הכוללת החלפת תחנות ברדיו כל דקה ורבע וקולות שתיה מפחית קולה מצ'וקמקת שניצבת על מסעד הנהג שבנינו, מוחי כבר קודח מרוב חום ולעיני כבר נמאס לספור רכבים צהובים, ולכן אני שואל סוף סוף: "משה, לאן אנחנו נוסעים?"

משה לא עונה.

זה לא שהוא לא שמע. משה שומע הכול. פעם הוא שמע אותי חושב. אבל יש לו עיקרון: לשאלות פשוטות הוא עונה רק בעקיפין, ואם אפשר הדרך המועדפת היא סיפור.

אנחנו חולפים על פני משאית, שלט חום שמכריז על אתר ארכיאולוגי שבו כנראה נמצא פעם כפתור מתקופת החשמונאים, ומכונית עם מדבקה שמכריזה בגאווה: 'אני פולט עשן!' (יש מצב שבסוף היה סימן שאלה, אבל אני לא זוכר כרגע.). אני שואל אותו שוב: "משה, חם לי כבר ואני צמא, והצ'קמוקים של הקולה עושים לי כאב ראש. למען השם, תוכל להגיד לי כבר לאן אנחנו נוסעים?"

משה מהנהן קלות, כאילו נגעתי בשאלה הפילוסופית העתיקה ביותר מאז שאנוכי שאלתי אם קטניות הן חמץ או לא חמץ, ואומר: "תשמע סיפור."
.​

"במקום אחד," לוחש משה בפתאוס, "היה שדה שאותו ירשו שני אחים מאביהם."

מפה כבר ידעתי לאן זה הולך. אני מכיר את הסיפור עוד מהזמן שהייתי זאטוט חצוף בגן רוחמה. אבל נתתי לו להמשיך.

"עכשיו," הוא אומר, "אחד האחים נשוי עם ילדים, והשני רווק."

אני מהנהן. משה ממשיך.

"בעונת הקציר אסף כל אחד מהאחים את התבואה שלו וערם אותה לעומר גדול. אך בלילה, שכב האח הרווק במיטה וחשב לעצמו: 'זה לא הוגן שבגלל שאין לי אין ילדים ואני אוכל קצת אני גם אקבל חלק קטן יותר.'

והוא קם מהמיטה, הלך לשדה, הסתכל על שני העומרים, ואז העביר כמה אלומות מהעומר של אחיו לעומר שלו."

"סליחה?" אמרתי.

"חכה," אמר משה.

"באותו הזמן בדיוק, שכב האח הנשוי במיטה וחשב לעצמו: 'אחי רווק. הוא לא אוכל הרבה. הוא בטח לא ישים לב אם אקח לו קצת'. ואז גם הוא קם מהמיטה, הלך לשדה, והעביר כמה אלומות מהעומר של אחיו לעומר שלו.

"בבוקר קמו האחים. כל אחד מהם הסתכל על העומר שלו וחשב: 'מה זה? למה הוא קטן יותר?' אבל אף אחד מהם לא אמר כלום."

אני מהנהן שוב, לוגם בסתר מהפחית הריקה למחצה שהגנבתי לכיס חליפתי.

"בלילה השני כבר הייתה התקדמות לוגיסטית. האח הרווק הגיע עם שק, והאח הנשוי הגיע עם עגלה קטנה. כל אחד מהם מעביר אלומות מהעומר של אחיו לעומר שלו, משוכנע שהוא היחיד שעלה על הרעיון הגאוני.

בלילה השלישי האח הרווק מביא חמור, והאח הנשוי מביא שני בני דודים. שהם, כידוע, המנוע האמיתי של כל פעילות חקלאית, פוליטית או פלילית במזרח התיכון.

בלילה הרביעי השדה כבר נראה כמו אזור פריקה בנמל חיפה. אלומות זזות מצד לצד בקצב כזה שאם איזה היסטוריון היה רואה את זה הוא היה חושב שנקלע לתקופה הלא נכונה.

בלילה החמישי הם סוף סוף נפגשו באמצע השדה. האחד סוחב שק על הגב, והשני גורר עגלה."

אני שותק, הרכב החבוט מטרטר בעלייה הרחבה של כביש אחד.

"הם נעצרו. מביטים זה בזה.

שתיקה ארוכה בלה בלה בלה תיאורים ספרותיים בלה בלה בלה, ואז אמר הראשון: "אהה! אז אתה הגנב!"

השני אמר: "אני הגנב?! אתה גונב לי כבר שבוע!"

"כעבור חצי דקה הם כבר צועקים.
כעבור דקה הם כבר דוחפים.
כעבור שתי דקות בני הדודים נכנסים לפעולה."

כאן משה כבר מאט את האוטו. אני רואה שאנחנו בתוך ירושלים.

"ובאחרית הימים, כמובן, נחש מה נבנה שם?"

"בית המקדש?" אני מנחש, מרגיש מכווצ'ץ כמעט כמו הפחית הריקה.

משה עוצר בצד הדרך, מחייך. ומצביע דרך השמשה, הישר אל מיקומו של משכן הכנסת.

תודה רבה לרב שלום ארוש שליט"א, דרכו הגעתי לסיפור הנפלא והכה אקטואלי הזה.
שיתוף - לביקורת יבוא
"נו, נראה לך שהוא יבוא?" איציק מתמקם לידי, עיניו בולשות בחלון, הלוך וחזור.

אני נאנח. לא רוצה להבטיח הבטחות בדברים כאלה. אני גם לא יכול. אבל מנגד, בדיוק כמו איציק, הרצון והתקווה מנהלים אותי עכשיו, ואני סוקר ביחד אתו את הנוף הנראה בחלון בעיניים משתוקקות.

"אני... אני לא יודע", אני עונה בכל זאת, גם אם אין לי משהו לחדש לו "אבל בעזרת ה' הוא יבוא".

איציק נרתע מעט, נועץ בי מבט שמוחי מתרגמו מילולית ל-'אה, אז אתה לא חושב שהוא יבוא?', אני מביט אחורנית במצוקה, מה אני אמור לענות לו?.

הסלון בו אנו נמצאים ריק כרגע, ואין לי למי להפנות את הילד ושאלותיו, ואולי גם את שאלותיי.

"איציק, אתה יודע שהוא יבוא", אני מסתכל אל תוך עיניו, מעביר לו אמונה "זה יקרה. זה חייב לקרות".

"אני יודע, אבל כמה אפשר לחכות?!" הוא מביט בי בתביעה, משל אני אחראי לכל המצב. ובכן, אני לא. ממש לא.

"כמה שצריך." אני מחזיר את מבטי לחלון "איציק, תסתכל, הוא בטוח תיכף מגיע ונראה אותו".

איציק מצטרף לידי שוב, הוכחה שהתקווה חזקה יותר מהכל.

הבניין בו אנו מתגוררים ממוקם בקצה שכונה גבוהה, בחלקה הצפוני של ירושלים. אנחנו מתצפתים ובוחנים את הכל. הכביש השקט שמתחת לבית, גבעות מכוסות בתים לכל האופק, ומיליוני אורות, מנצנצים באפלת הלילה, מצטרפים ביחד איתנו לתקווה.

התלחשות שקטה וקול צעדים מהמסדרון, כמה שניות אחרי זה אברהם והילה נכנסים לסלון, נראים מותשים כאחרי קרב.

"הצלחת להרדים אותם בסוף?" אני מסתובב אליה, שמח ולא שמח על שינוי הנושא בו יתעסקו מחשבותיי.

"כן," הילה מתיישבת באנחה על הכיסא, מסדרת אותו, "הם כבר היו גמורים מעייפות, ראיתם.".

"כן." איציק מסתובב גם, מצרף מילת אישור להנהון שלי "אבל מסכנה יסכה, היא כל כך רצתה לפתוח את הדלת לאליהו הנביא". הוא גם מתיישב ליד השולחן, מסדר את הכרית שלו.

"איפה אבא ואמא?" אברהם כבר פתח את ההגדה, רוצה להמשיך.

"הם הלכו קצת אחריכם, ניצלו את ההפסקה שנוצרה" עונה איציק.

אבא ואמא כנראה שמעו אותנו, כי הם מגיחים אל הסלון ומצטרפים אלינו.

אבא מתיישב בראש השולחן, פותח גם הוא את ההגדה. "נמשיך?". הוא מצביע על השעון הגדול, מושך לשם את מבטי כולנו "שעת חצות מתקרבת, אנחנו חייבים להזדרז".

המחוג, שהמשיך לעבוד בזמן שעשינו הפסקה, ממריץ אותנו ואנחנו מתקדמים בסדר, מנסים להדביק אותו.

איציק קם לפתוח את הדלת לאליהו הנביא, ואני מצטרף אליו, שנינו בוחנים את חדר המדרגות בדקדוק, אולי נראה את אליהו הנביא מגיע לבשר לנו.

ופתאום, יש לי את התשובה. והיא חדה ובהירה כל כך, ואני מבין בבת אחת כמה וכמה דברים.

"איציק," אני פונה אליו, שנינו עדיין עומדים על מפתן הדלת "אני חושב שיש לי תשובה בשבילך".

הוא מרים אליי עיניים מצפות, רוצה תשובה מוחלטת עכשיו. כן או לא. התשובה שלי מוחלטת לדעתי, השאלה אם הוא יבין אותה.

אבל אני עונה, לא יכול שלא. עונה בעיקר לעצמי "ואף על פי שיתמהמה, עם כ-ל זה, אחכה לו. בכל יום. שיבוא.".

איציק בוחן אותי בדקדוק, מבין שהבנתי משהו, מנסה להבין אותו גם. קול שלא מין העולם הזה קוטע אותו, מקפיץ את כולנו בהתרגשות, הפתעה, וחוסר אמון.
חֲתוּרָה
עיניו כבויות היו, כמו התייאש מלראות את האור בקצה המנהרה הנוראית הזו. גופו שפוף, נותן לחיים להכתיב לו את קצב הליכתו האיטי. וכך הוא ניגש אל קיר הזכוכית, כך ראה אותו עורך הדין לראשונה.

עורך הדין, שישב כבר מן העבר השני, התרומם, רצה להיראות למרשו בפעם הראשונה במלוא גובהו. האסיר התייישב, עורך הדין התיישב אחריו, מסדר ת כיסאו אל מולו. הקיר העבה בינהם משדר את ההבדל הכל כך קטן שעומד בין החופש והחירות לבין קירות הכלא. ההבדל הקטן הזה שעושה את החיים שלהם כל כך שונים.

"אולי תספר לי קצת" הוא אומר "מה היה, מה קרה" הוא מסדר את החליפה החדשה שלו. תיק ראשון שהוא מייצג. מנסה להראות קצת אמפתיה, למרות שקשה לו לחשוב מה המניעים של מעשה שכזה.

"הכל התחיל לפני חמש שנים" בעל הבגדים הכתומים מתחיל לדבר בקול נמוך שמשתלב היטב בקירותיו האפורים של המקום. "יש לי אח, קטן ממני בשנה, מסיבות שונות הורי החליטו ללדת אותו לבד בבית ולא לדווח עליו לאף אחד הוא לא עבר בבית ספר ולא נכנס לשום מקום בו הוא היה צריך להציג תעודת זהות לעצם קיומו

כל חיינו, לפחות מאז שגדלנו מעט והבנו את משמעות הדברים אחי קינא בי קנאה עזה מאוד אחי קינה על היותי קיים, היותי בן אהוב יותר ממנו על הורי, וממילא על כל דבר ודבר שהיה לי.
הוא קינא בי על היותי הוא קינא בי על היותו, או על אי-היותו

והוא שנא את הורי ככל שהם אהבו יותר ופינקו אותי יותר הוא שנא אותם. שנא אותם כשהתגייסתי. שנא אותם כשהשתחררתי ונסעתי להודו. והוא שנא אותי כשלמדתי מקצוע. את כל הדברים האלה הוא לא יכל לעשות בגללם, ולדעתו גם בגללי.

לפני חמש שנים הוא נעלם הוא השאיר לי פתק קטן בחדר משפט אחד היה כתוב אפילו לא חתום "הם יעלמו ואתה תידפק" האמת, פחדתי ,לא ידעתי מה הוא יעשה איך אני אצא מזה אבל איך שהכרתי את אחי מוכשר והוא יצליח לעשות את מה שהוא רוצה

במשך שנים הוא בנה לי זהות נוספת הוא קנה בשמי דברים הקבלה הייתה שמי היעד היה מקום שכביכול חתמתי על חוזה השכירות שלו.



עורך הדין, יש לומר, היה מופתע.
הוא הגיע לכאן בלי הרבה רצון. תיק שקיבל מהסנגוריה הציבורית, שאף אחד לא רצה לייצג, ולא בכדי. אדם ששרף את הוריו למוות זה לא משהו שמישהו רוצה להוסיף לרזומה שלו, וודאי שלא להתחיל איתו. אבל זה היה התיק היחיד שהוא קיבל, והוא היה צריך להתחיל עם משהו.

הבעיה הכי גדולה שלו עד עכשיו בכל הסאגה הייתה שהוא רצה שהנבל הזה יישב מאחורי סורג ובריח. לא היה דחוף לו שזה יהיה דווקא סורגי כלא; זה יכול להיות גם הסורגים של בית משוגעים, לשם הוא תכנן להכווין את הלקוח.

אבל, כאמור, הוא היה מופתע. מתברר שתפרו לאדם הזה תיק. שכל ההסרטות הברורות, הקבלות, השיחה הבהולה למשטרה של האם שמפחדת מבנה. הכול תפור, ובצורה גאונית, אם באמת נאמין לאותו אדם.

הוא הסתכל בעיניו של האדם המפוחד שישב מולו. הן נראו מפוחדות, מאוימות, תבוסתניות, אבל לא של שקרן או נבל. לא שהוא ראה אי־פעם אחד כזה. הוא התלבט: האם ככה נראה פסיכופת?

קולו החד-גוני של האסיר המשיך בסיפור, מחזק את ריחות הטחב שעלו מהקירות חסרי הסיד מסביב.

"ככל הנראה אחי תפר לי את התיק בצורה מושלמת, בעוד אני גר לי בביתי, חי את חיי הבודדים, אחי חי בשמי חיים אחרים. חיים כפולים שלי, חיים מחקים שלו, מחוקים.

כל מה שהוא רצה בחייו הוא להרוס לי את האליבי. הוא תכנן את הרגע הזה, יצר לי את זהות הפושע, הקרימנל, חסר הרגשות. כך שכניו הכירו אותו, ככה בעבודה הכירו אותו. הם יעידו שזה אני. אנחנו דומים מדי, והוא הזדהה בשמי ובתעודת הזהות שלי.

אני צריך שאתה תספר לי מה שאתה יודע על אותו יום כדי לסגור לי את הסיפור.

עורך הדין מתנער ממחשבותיו ומתחיל לדבר "בשעה 19:07 בערב, ביום ד, חנה רכב שרשום על שמך, בחזית הבית של הוריך.
יצא ממנו אדם, שיש לומר, נראה כמוך. אמנם חשוך וקצת לא ברורה התמונה, אבל צורת הגוף וההליכה די מסגירים שזה אתה.

אותו אדם, שאתה טוען כרגע שהוא אחיך, מתקרב לבית עם שקיות מלאות ומחזיק זר פרחים. הוא מנסה לדפוק על הדלת, אבל לא מצליח בגלל כל הדברים. לכן, הוא מניח את החפצים על הרצפה, דופק בדלת, ומתכוףף להרים אותם בחזרה.

הוריך, כך נראה מהצילום, קצת מופתעים לראות אותו/אותך עם כל הרבה שקיות אבל פותחים את ביתם למרות זאת. מה שמתברר כטעות גורלית. ארבע דקות אח"כ, בשעה 19:11 מתקבלת שיחת טלפון למשטרה בו אימך צועקת "הבן שלנו רוצה להרוג אותנו" ומתנתקת. בשעה 19:25 מתקבלת שיחה מהשכנים על שריפה בבית של הוריך, ועד שכוחות ההצלה מגיעים כבר לא נשאר את מה להציל.

ואתה מחכה שם בחוץ, בהלם, באלם, ובצחוק מטורף.



האסיר מליט את ראשו המגולח בין ידיו. "אז אין לי מה לעשות?" הוא ממלמל

עורך הדין ננער לפתע. "אולי יש איזה הבדל במראה בינך לבין אחיך? משהו שנוכל להוכיח על פיו שאין בינכם קשר?"

"האמת, יש משהו, אבל אני לא יודע אם זה יעזור. שבוע שעבר הסרתי מגבי קעקוע ענק של נחש ססגוני. אני משער לעצמי שאחי עדיין לא חיקה אותי בזה.

עורך הדין ספקטי, למה שיראו את הגב של השורף בתמונה? אבל מבטיח לנסות.

אחרי דין ודברים קצר עם החוקר האחראי, נותנים להם, לשניהם, הזדמנות לראות את ההסרטה ביחד.

ברגע בו אחיו מתכופף להרים את הדברים חזרה, בכניסה לבית. באותו יום ארור ונמהר. גבו נחשף, לא כולו, אומנם, אבל מספיק כדי לראות שיש שם קעקוע אדיר של נחש צבעוני.

עורך הדין מתחיל להתמלאות בתקווה. יש אולי אור, יש אולי מוצא התיק הסבוך הזה.

הוא מתחיל להאמין לאותו איש אומלל שעומד מולו, מבין שייתכן שהוא בן אדם שנתפר היטב מכל הכיוונים.

הוא ניגש אל האסיר "אתה מבין מה זה אומר? אתה רק צריך להתכופף והראות את הגב שלך לשופט. קעקוע כזה אי אפשר להסיר בין קירות בית המעצר."

האסיר מצנן את התלהבותו. "רגע" הוא אומר, " זה אומר שאני אצטרך להתכופף, אין לי כוח"

עורך הדין מסתכל עליו בעצב ורחמים מהולים ברוגז "אתה משוגע? כל מה שאתה צריך זה רק מעט להתכופף, ואתה יוצא החוצה לגמרי, אתה חופשי, משוחרר. ללא עול בכלל. וכל מה שמפריע לך זה טיפונות מאמץ עכשיו?" עורך הדין נעמד, אדום מהצעקות "אתה בכלל מבין מה אתה אומר כאן? אתה מעדיף לסבול 30 שנה בכלא, רק כדי לא להתאמץ טיפה, להקריב קצת מעצמך, את עצמך?

או שאתה לא מבין מה הכוח של ההתכופפות הזו, או שאינך מודע לקושי של הכלא.

אם לא, אתה קשה יום, הרי המחתרת חתורה לפניך, איך לא מיהרת להימלט על נפשך?"

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה