את יותר חכמה ממשה פראגר שהיה בעצמו ניצול שואה ואיבד שם את כל משפחתו, שהקים את גנזך קידוש ה' והוא חיבר סדרת ספרים לילדים 'אח ואחות' להנציח את זכר הגבורה והזיכרון של השואה
א. ספרים כגון "אח ואחות" או "שימקה" אמנם עוסקים בילדים, אבל אינם ספרי ילדים.
לא ברור לי שתמיד נכון להנגיש לילדים ספרות מבוגרים ע"י קומיקס.
אולי עדיף לחכות שהם יגדלו ויבינו?
ב. בלי לזלזל ח"ו ברב משה פראגר או בכבודם של הקדושים והניצולים, העובדה שאדם חי בתקופה מסוימת, כתב ספרים או עסק בדרך אחרת בנושאים בוערים בתקופתו, לא הופכת אותו לסמכות על זמנית לנושא, ו/או לחכם/צודק יותר מאדם אחר שחי בתקופה אחרת, ועוסק באתגרי תקופתו.
ובתרגום לעברית מדוברת - הרב משה פראגר היה יהודי יקר וסופר דגול. זה לא הופך אותו ליותר חכם ו/או צודק ממיודעתנו
@מלפפון, או מכל אדם אחר בדורנו, וודאי לא נותן לו את הזכות לקבוע עבורה או עבור אם אחרת בדורנו מה נכון היום עבור ילדיה.
ג. כמי שזכתה להכיר ניצולים רבים ששמרו על שפיות (דבר שלגמרי לא מובן מאליו) הם נחלקו לשני סוגים.
1. הרוב הדומם.
אלו שבחרו להדחיק את העבר, ולהתמודד עם ההווה, שגם הוא היה לא פשוט בכלל.
הם בנו בתים מפוארים, ואפילו שמחים. חלקם החלו לספר אחרי 40-50 שנה (כשההווה כבר היה רגוע יותר, והזוועות רחוקות) חלקם סיפר מעט מזעיר בערוב ימיהם ממש, וחלקם לקחו אתם את סיפורם חתום אלי קבר.
סבתא שלי ז"ל הייתה כזו. בסוף ימיו של סבא שלי ע"ה, כשהוא התחיל לספר קצת, היא אמרה לי בפשטות "בשביל מה להזכר? זה רק עושה לי רע!
2. המיעוט המתמקד בחיובי.
אלו שתמיד סיפרו, אבל סיפוריהם לא התמקדו בזוועות אלא בגבורה, אמונה, גילויי השגחה פרטית מדהימים, וכן, אפילו קונצים.
חמי ע"ה היה כזה. הוא היה השווארצע בונקריסט. במשך למעלה משנה הוא שהה בבונקר של קרובי משפחה, כאשר הגוי שדאג להם תמורת סכום עתק לנפש, אינו יודע על קיומו....
כמובן שסיפוריו, היו מלאי אמונה וקירבת ה', וגם כאשר סופרו לילדים, היו רחוקים מאד מהקומיקס של ימינו.


Reactions: שלום טולדנו, rrrrrrrrrrrrrr, טוב ועוד יותר טוב ועוד 3 משתמשים6 //