שיתוף - לביקורת השכנים ידברו עלינו

[אנטיפטרוסה]

בסד
1.
'ליקי, שמעת את החדשות של אברמוביץ?' אני עמדתי בחדר מדרגות, פסיעה ליד היציאה. זוכרת את זה כמו הרגע. 'אה, החתונה, כן... לא מתאים להם הסטייל הזה, הא?' ליקי נברה נמרצות בין השקיות שבידיה, חפשה את הבקבוק.

'לא, לא החתונה...' שושי צחקקה 'החתונה זה עוד הקטע הפחות מסעיר. החתן המהולל שלהם, רוכב ברחבי העיר...' 'רוכב? מה את מתכוונת, כאילו, יש לו רשיון?? מוזר, לא מסתדר עליהם...' ליקי מצאה את הבקבוק, לגמה בקולניות. 'כן, עזבי, כל הזוג הזה... לא קשור אליהם בכלל, חחחח, לדעתי הם יכולים לתלות שלט על הדלת שלהם 'אברמוביץ' המתלצ"ים', יתאים להם בול' הן צחקו ביחד. אני התכווצתי. מתכווצת גם עכשיו. מתלצ"ים?

'כן, אז מה התחלתי לומר?' שושי חזרה לנושא 'אה, החתן... אני ואח שלי ראינו אותו, היינו בשווווק, הוא רוכב על קורקינט, כאחרון הפרחחים... חולצה בחוץ, מכנסי ג'ינס...' 'קרועים?' ליקי חייכה. אני נשענתי על הקיר, השקית נדבקה לאצבעותי המזיעות.

'טוב נו אל תגזימי. עוד רגע תפנטזי לי שהוא מרכיב את כלתו מאחורה...' הן שוב צחקו, תוקעות בי סכינים. 'רגע, רגע' שושי שאלה. ציפור קטנה זמזמה לי בלב שאולי היא תחזור בה מהג'ינס, או הקורקינט, או המתל"צים. 'בחתונה, הוא לא ירכיב אותה על אופנוע?' הן שאגו מצחוק. אני נקרעתי.

תוקעת את הראש בתוך הכרית. שקט! די!

עד החתונה הוא עוד היה בסדר. האמת, פעם אפילו אהבתי אותו. אז במקום זקן כמו האחים החניוקים של החברות היתה לו רעמת שיער קטנה, נו, למי אכפת. ועכשיו... חיוך מריר עולה על פניי. העגילים הענקיים של שרית והצחוק שלה מצלצלים לי באוזניים. הבלורית הענקית שהתפשטה לאורך ולרוחב מצחו של רוני מתעקשת לקפץ מול עיניי העצומות. שונאת אותם! פשוט שונאת!

רוצים לגור ברעננה, לכו תגורו שם. מצידי, בהונולולו. שם אתם גם יכולים להסתובב עם ג'ינסים, וחולצות בכל הצבעים. ואיך שכחתי את הנעליים, לבנות בוהקות מהבהבות. אתם יכולים גם סט, רוני ושרית החמודים שלובשים בדיוק אותן נעליים. אבל למה בבני ברק??? למה???

הפלאפון שלי מצלצל. לא רוצה לענות. מתעלמת. שתי דקות, והוא מצלצל שוב. מציצה במסך. אוף. שוב נחמי, היא תשמע שהם באים לשבת ושאין לי כוח בשבילם, ותתחיל עם ההטפות שלה. עונה בכל זאת. כן. אני מצוברחת ואין לי כוח. כן, אני יודעת שלא עניתי כבר מהצהריים ואין לי סבלנות אלייך עכשיו. 'הם באים! ידעתי' היא מריעה בנצחון. 'תקשיבי, חני מותק, אל תקחי את זה כל כך קשה. אין מה לעשות, יש להם תקופה קצת מורכבת, מכל מיני בחינות... ' היא מדברת ומדברת, זה עובר לי מעל האוזניים. מעניין באמת איך היא היתה מתמודדת במקומי. חיוך קצת אמיתי עולה סוף סוף על השפתיים שלי. מגחכת.

'מה מצחיק? לא שמתי לב שאמרתי משהו מבדר' היא מתקדרת. אני מרגישה ענני סערה באופק, ממהרת להרגיע: לא בגללך. סתם נזכרתי במשהו. אה, ותקשיבי, אני חייבת לסיים, צריכים פה את העזרה שלי, הרי יש אורחים חשובים לשבת... 'באמת!' היא נושפת בחוסר אמון 'עוד רגע תגידי שהשתכנעת ממני...' 'אם את כל כך מאמינה שזה עוזר, למה את עושה את זה כל פעם?' נושכת את השפתיים. השתיקה מהצד השני אומרת שהיום באמת הגזמתי. 'למה את כזאת, חני?' היא נאנחת כמו איזו סבתא זקנה. אני מרכינה ראש, מתכוננת לשטפון. הוא לא מגיע. השיחה מסתיימת, טעם קצת מר.

אני הולכת לעזור. יש לנו אורחים חשובים השבת, לא?

 

[אנטיפטרוסה]

2.
'הם ממש מתוקים. זה כמו אפרוח שבוקע מהביצה, עושה צעדים ראשונים' קולו של רוני עולה, משתלהב. 'הם יהודים בכלל?' אמא מתעניינת. 'שמעתי שהייתה על זה מחלוקת די גדולה בזמנו...' 'אויש, באמת!' עיניה של שרית לוהטות, דולקות בברק של דיבורים על קניון. לא ידעתי שיש עוד דברים שיכולים להדליק אותן. 'ברור שהם יהודים! אתם לא מאמינים איזו מסירות נפש היתה להורים שלהם בשביל לעלות בכלל לארץ. כמה הם חלמו על זה! יש לכם מושג בכלל?' 'זה עדיין לא אומר כלום על היהדות שלהם!' אני מרימה קצת את הטון. מרגישה פטישים דופקים לי ברקות, אבל זה לא אכפת לי. עוד יחליטו להביא איתם את החברים האתיופים שלהם, אלה.

'הרב עובדיה, מספיק אסמכתא בשבילך?' רוני מתגרה בי. אבא שולח אליי מבט מזהיר, מבקש. השפתיים של אמא חתומות.

אני משתתקת, לבינתיים.

'כן, רוני, אז מה רצית להגיד עליהם?' אבא נרכן שוב לכוונו, קשוב.

שרית ורוני מחליפים ביניהם מבטים שלא ברורים לי. שרית מציצה בחצי עין לכווני, פותחת את הפה, סוגרת. אני נושכת? מה יש להם, נו.

שתיקה.

איכשהו מסתיימת הסעודה. רוני לא מדבר עד הסוף, פניו נעולות, קצת קשות, שפתיו משוכות מטה בהבעה שאני לא מכירה אצלו. שרית מחפה עליו בפטפוט קליל שאין מאחוריו כלום. הראש שלי כואבבבב.

אני מסתלקת למיטתי, רוצה לברוח קצת. מלמולים חרישיים מהסלון: 'לא ידברו יותר מדי?' 'הכל יהיה בסדר. נו, לכו' 'אבל חני...' 'ששש... זה יהיה בסדר. מחכים לכם, צאו'.

נוחתת לתוך חלומות מעורפלים. מתעוררת אחרי שעה, הראש שלי מאיים להתפוצץ, כנראה ככה מרגישה מגרנה. או שככה מרגישה התנחמדות יתר אל אנשים שמעצבנים אותך. יוצאת יחפה מהמיטה, מגששת אחרי הקרוקס. מוצאת רק את של ימין, לא נורא. הדרך למטבח חשוכה ואני כמעט מחליקה על שקית ניילון שזרוקה שם. ברגע האחרון מתייצבת, נשענת על הזגוגיות הגדולות של המרפסת.

אולי באמת כדאי לצאת החוצה לפני האקמול? אויר צח יכול לעזור, אני נזכרת מעמקי מוחי הכואב. כמה שניות, ואויר צח נוסח בני ברק ממלא את ראותיי. מביטה אל הרחוב הריק, ועיניי נפערות למלוא הגודל. על הספסל ממול הבנין שלנו, באמצע השכונה הכי בניברקית ונורמלית שיש, יושב הזוג שלנו, 'הפרחחי', כמו שכנתה אותם פעם נחמי, חשבה שאני לא שומעת. לצידם יושבים זוג אתיופי.

בירנצווייג בטוח יושבים עכשיו בחלון ומחליפים בדיחות על חשבוננו.

באור הפנס הצהבהב קשה להבחין, אבל השוני מספיק בולט בשביל לראות. נראים חרדים יותר מהם, השחורים האלה. אני מציינת לעצמי. האישה עם מטפחת מהודקת, הגבר בבגדי שבת סטנדרטים. כמעט-רגיל.

קרייזמן ירכלו. אוהו-ירכלו. איזה חדשות פיקנטיות, הבן הסורר ומורה של אברמוביץ' יחד עם הסוררת שלו התיידדו עם זוג אתיופים. אני צובעת את הכותרת באדום זורח, מדביקה אותה על לוח המודעות. מרתק, אין מה להגיד.

לא מצליחה לשנוא את שני האנשים שאשמים בכל הפאדיחות האלה. יפים כל כך פתאום. טובים. ושום כינוי גנאי לא יכול לכסות את הטוהר הזה.

שרית מניחה יד על כתפה של האתיופית.

ההתרגשות מתגלשת לי מהעין. מנגבת מהר.

מתביישת בהם, כמו תמיד, אבל לשם שינוי... גם אוהבת.

 

[אנטיפטרוסה]

בקורות.... דחוף
על הכתיבה בגוף ראשון (יותר מדי 'אני'?), על התוכן, על ההתרחשויות...

 

[עטרה ד]

וואו!!!
כל כך אמיתי, עם הרבה עוצמות של רגש. חיברת אותי!
האמת, בסצינה הראשונה לא קלטתי מה קורה. מי מדבר, על מה מדברים.
הסצינה השניה יישבה את כל התהיות, אהבתי שחילקת לשתיים.
(אולי כדאי שיהיה יותר ברור שהאחות היא זו שמדברת?)

כתבת כ"כ טוב את הכתיבה בגוף ראשון!הכתיבה הזו מחברת יותר, ונותנת מקום רחב לרגשות.
גם אהבתי את הקטע שלא הכנסת מידי 'אני'...

הדיאלוגים שלך טובים ממש! נשמע שהיית שם. בפרט בראשון בין השכנות...
ממליצה לך להוסיף לפני כל דיבור של מישהו גרשיים כאלה:". ולא כזה '. כדי שיהיה ברור יותר שמדובר בדיבור. קצת נאבדתי שם.

ועוד משהו פיצפון- שלא קשור לכתיבה;
אם מדובר בבחור שבא ממשפחה חרדית. הייתי מצפה שבבית יקראו לו 'אהרון' או משהו כזה, ושרית תכנה אותו 'רוני'.

זה סיפור טוב, אמיתי, ומחבר. תודה על השיתוף!

 

[ליאורהA]

כתיבה מאוד יפה ומחוברת.

מרגיש לי שנכתב בלי נשימה. כלומר, מצד אחד זה טוב וזורם, והקריאה כיפית. אבל מצד שני, כדאי שתכווני את הקוראים מתי לעצור מידי פעם, כדי לקלוט מה קורה ולא להגיע לסוף בנחיתה פתאומית. למשל פה:

'לא, לא החתונה...' שושי צחקקה 'החתונה זה עוד הקטע הפחות מסעיר. החתן המהולל שלהם, רוכב ברחבי העיר...' 'רוכב? מה את מתכוונת, כאילו, יש לו רשיון?? מוזר, לא מסתדר עליהם...' ליקי מצאה את הבקבוק, לגמה בקולניות. 'כן, עזבי, כל הזוג הזה... לא קשור אליהם בכלל, חחחח, לדעתי הם יכולים לתלות שלט על הדלת שלהם 'אברמוביץ' המתלצ"ים', יתאים להם בול' הן צחקו ביחד. אני התכווצתי. מתכווצת גם עכשיו. מתלצ"ים?

תוסיפי אנטרים אחרי כל ציטוט. (כנ"ל בשאר הסיפור.)

על הכתיבה בגוף ראשון (יותר מדי 'אני'?)

לא. הכתיבה בגוף ראשון מעולה, עשית את זה טוב. יש מקומות שאפשר להוריד (למשל במשפט הראשון, אפשר לכתוב עמדתי ולא אני עמדתי) אבל לא צרם לי ריבוי כלשהו.

מצטרפת ל @עטרה ד על המרכאות " במקום ' בכל הציטוטים.

לא קשור אליהם בכלל, חחחח, לדעתי הם יכולים לתלות שלט על הדלת שלהם

לדעתי לא שייך למשלב של הסיפור...

דבר ששמתי לב שכתוב טוב במיוחד, הן הפעולות בין הדיבורים. לא כתבת רק "..." אמרה שושי. "..." ענתה ליקי. אלא הוספת התרחשויות שהעשירו את הסצנה.

התחלתי לצטט משפטים שאהבתי ויצא כמעט כל הסיפור. אממ, ערב שבת, אז לא אפרט את כולם, אבל יש שם משפטים ממש יפים! תודה על השיתוף! : )

 

[אנטיפטרוסה]

וואו!!!
כל כך אמיתי, עם הרבה עוצמות של רגש. חיברת אותי!

כתיבה מאוד יפה ומחוברת.

תודה רבה! גם על ההערות על האנטרים... התלבטתי באמת אם להוסיף
בל"נ פעם הבאה
כנ"ל גם לגבי המרכאות, אשתדל לשים לב

ועוד משהו פיצפון- שלא קשור לכתיבה;
אם מדובר בבחור שבא ממשפחה חרדית. הייתי מצפה שבבית יקראו לו 'אהרון' או משהו כזה, ושרית תכנה אותו 'רוני'.

האמת שבתכנון של הסיפור, באמת קראו לו אהרון, והוא זה ש'מידרן' את זה ל'רוני'. רק שהמשפחה לא התעקשו איתו על זה... רוצה רוני, קראו לו רוני
יפה ששמת לב...נהניתי
ושוב תודה על הפרגונים המפורטים... נותן אנרגיות להמשך;

 

[יאן]

בחתונה, הוא לא ירכיב אותה על אופנוע

עד החתונה הוא עוד היה בסדר

לא הבנתי, התחתנו כבר או עוד לא?

הם נשמעים שני צעירים בני תשעשרה שמתלהבים אחד מהשני ולא רואים ממטר.
ומה קרה שעד החתונה הכל היה סביר ופתאום נהפכו לזוג כל כך הזוי.

לא ברור למה הם בכלל באים לשבת. בדרך כלל מוטציות כאלו נשארים לבד בבית עם כל המגזינים והפיצוחים + הכלה שונאת את השויגר והבעל את אביו. וגם ההורים "לא מעודדים" אותם לבקר.

 

[אנטיפטרוסה]

לא הבנתי, התחתנו כבר או עוד לא?

התחתנו... היא יעני נזכרת בדיבורים שהלכו עליהם עוד לפני שהתחתנו... אבל ההווה הוא שהם כבר נשואים
סורי, המעבר הזה כנראה לא היה מספיק ברור

הם נשמעים שני צעירים בני תשעשרה שמתלהבים אחד מהשני ולא רואים ממטר.
ומה קרה שעד החתונה הכל היה סביר ופתאום נהפכו לזוג כל כך הזוי.

הוא היה עם נטייה מסוימת עוד לפני כן כמו שצויין

אז במקום זקן כמו האחים החניוקים של החברות היתה לו רעמת שיער קטנה

אבל אחרי החתונה הם התגלצ'ו עוד הרבה מעבר...(אפשר לשמוע את זה גם בקטע של הדבורים עליהם-זה הרי דובר בתקופת האירוסין שלהם, כבר אז אפשר לראות כיון) כמו הרבה כאלה שאני מכירה שפתאום אחרי שמתחתנים 'מרשים לעצמם' ומשנים כיוון לגמרי
מה שכן, רציתי להראות שעם כל זה, יש להם גם צדדים חיוביים, ואסור לראות במבט 'שטוח' מדי

לא ברור למה הם בכלל באים לשבת. בדרך כלל מוטציות כאלו נשארים לבד בבית עם כל המגזינים והפיצוחים + הכלה שונאת את השויגר והבעל את אביו. וגם ההורים "לא מעודדים" אותם לבקר.

זה באמת נקודה מפוספסת. מודה ומתוודה... הם אומנם לא כאלה-מסוגרים בעצמם ולא רואים אף'חד, אבל מצד שני-גם לא מספיק אכפתיים וכן רוצים לחיות בדרך משלהם, וחשבתי שכן הגיוני שעדיין יהיה ביניהם יחסים נורמליים, בפרט שהמשפחה יחסית כן מוכנה לקבל אותם... (אפשר לשמוע את זה בדו שיח בשולחן שבת, ובלחשושים של אחרי הסעודה, לא?) בלי לדבר על האחות, כמובן
אבל באמת לבוא לשבת... למה שיבואו

 

[אמיצ/ה]

יפה מאוד מאוד מאוד
אהבתי שבהתחלה לא ממש ברור מי הכותב ולוקח זמן שמבינים שזו האחות...
קטע טוב

 

[+shira]

יש משהו כל כך זורם וחינני בכתיבה שלך. מרגיש שהיא נכתבה בשלוק אחד, טבעי - וככה היא גם נקראת. פשוט כיף.
גם אני חושבת שיפה שלא ברור לנו בהתחלה מי המספרת, ומה הקשר שלה לזוג - ועדיין, ההתחלה הייתה יותר מדי לא ברורה. כדאי לעבד.
בקשר לתוכן - יש כאן תיאור מאד סאריאוטיפי של "חרדיות". לא יודעת, אולי יש מקומות שבהם זה באמת קורה. אני לא מכירה את זה.

 

[אנטיפטרוסה]

תודה @+shira @אמיצ/ה !

ההתחלה הייתה יותר מדי לא ברורה. כדאי לעבד.

אכן שיניתי, בעקבות כמה מן התגובות כאן... פשוט פה, באשכול, לא זמינה לי אפשרות העריכה כבר...

אולי יש מקומות שבהם זה באמת קורה.

יש ויש. לצערי הרב, אני מכירה מקרוב...
הלוואי והיינו פחות מושפעים מהסביבה, אבל הרבה פעמים לסטריאוטיפים והמסגרתיות החרדית יש מחיר כל כך גבוה...

 

[מכונתכתיבה]

יש ויש. לצערי הרב, אני מכירה מקרוב...

חברה סיפרה לי לאחרונה שאצל חמותה מי שחילוני הוא נחשב כגוי ה"י,
למשל אם נפטר חילוני מהקורונה הם מפטירים, לא נורא הוא חילוני!!!!!
הזדעזעתי עד עמקי נשמתי.
זה קיים וטוב שאת לא מכירה שירה, גם אני לא כל כך מכירה ב"ה.

הקטע מעולה!! סיקרנת אותי לדעת מה ההמשך (אימצו ילד אתיופי ?)
ההתחלה יותר מידי לא ברורה, חשבתי בתחילה שהן מדברות איתה.
הכתיבה מדהימה!

 

[אנטיפטרוסה]

ההתחלה יותר מידי לא ברורה, חשבתי בתחילה שהן מדברות איתה.

כבר ציינתי, שאפשרות העריכה פשוט לא זמינה כבר... מצרפת כאן את ההתחלה בגרסא המתוקנת:

ספוילר: הגרסא המתוקנת

אני שוכבת במיטה וכועסת על כולם. נזכרת כמו הרגע ביום בו הבנתי שמשהו לא בסדר אצל הזוג שלנו. אצלנו.

"ליקי, שמעת את החדשות של אברמוביץ?"

אני עמדתי בחדר מדרגות, פסיעה ליד היציאה.

"אה, החתונה, כן... לא מתאים להם הסטייל הזה, הא?" ליקי נברה נמרצות בין השקיות שבידיה, חפשה את הבקבוק.

"לא, לא החתונה..." שושי צחקקה "החתונה זה עוד הקטע הפחות מסעיר. החתן המהולל שלהם, רוכב ברחבי העיר..."

"רוכב? מה את מתכוונת, כאילו, יש לו רשיון?? מוזר, לא מסתדר עליהם..." ליקי מצאה את הבקבוק, לגמה בקולניות.

"כן, עזבי, כל הזוג הזה... לא קשור אליהם בכלל, לדעתי הם יכולים לתלות שלט על הדלת שלהם 'אברמוביץ' המתלצ"ים', יתאים להם בול" הן צחקו ביחד.

התכווצתי מעבר לקיר. מתכווצת גם עכשיו. מתלצ"ים?

"כן, אז מה התחלתי לומר?" שושי חזרה לנושא "אה, החתן... אני ואח שלי ראינו אותו, היינו בשווווק, הוא רוכב על קורקינט, כאחרון הפרחחים... חולצה בחוץ, מכנסי ג'ינס..."

"קרועים?" ליקי חייכה.

נשענתי נואשות על הקיר, השקית נדבקה לאצבעותי המזיעות.

הקטע מעולה!!

הכתיבה מדהימה!

תודה!

סיקרנת אותי לדעת מה ההמשך (אימצו ילד אתיופי ?)

הרשות בידך נתונה לדמיין מה שעולה בדעתך... : )