השעון הדובר

  • הוסף לסימניות
  • #21
אתה באמת זוכר את זה?
אתה רוצה שנתחיל עם נוסטלגיות?
רוצה שנספר על ה'עצור' בחוט של אגד, כשהדלת האחורית מחולקת נדפקה לעצמה בפתיחה?
או על הטנדר הצהוב של חיי עולם עם ספסלים לכל האורך?
 
  • הוסף לסימניות
  • #22
אתה רוצה שנתחיל עם נוסטלגיות?
רוצה שנספר על ה'עצור' בחוט של אגד, כשהדלת האחורית מחולקת נדפקה לעצמה בפתיחה?
או על הטנדר הצהוב של חיי עולם עם ספסלים לכל האורך?
זה לאתגר הבא
 
  • הוסף לסימניות
  • #23
אתה רוצה שנתחיל עם נוסטלגיות?
רוצה שנספר על ה'עצור' בחוט של אגד, כשהדלת האחורית מחולקת נדפקה לעצמה בפתיחה?
או על הטנדר הצהוב של חיי עולם עם ספסלים לכל האורך?
זה לאתגר הבא
למה אתגר הבא?
פתח עכשיו אשכול חדש על נוסטלגיה - מתרפקים על העבר..
תזכיר לכולם את הימים שהיו קונים במכולת חצי לחם, חמוצים במשקל, 7 ביצים [בקופסאות של "קלין"], גבינה צהובה או נקניק בחיתוך אישי לפי משקל.
אני עוד זכיתי לנסוע בילדותי באוטובוסים הענתיקים של דן, אלו שהיו משלמים לכרטיסן [לא לנהג] בדלת האחורית האחורית [שכל דלת היתה מתקפלת לשתים], ובסיום הוא היה מושך בחוט העצור לסמן לנהג שאפשר לנסוע.
ועוד הפתעות רבות מן העבר.. אז קדימה. סע.
...
 
  • הוסף לסימניות
  • #25
זה אחלה אתגר, לספר במבט של פעם.
או להתרפק על נוסטלגיות.
שתיהם אתגרים כיפיים נראה לי
 
  • הוסף לסימניות
  • #27
תזכיר לכולם את הימים שהיו
קונים שמרים טריים במשקל
וגבינה עם מכסה אחד לא ארמטי שהקונים לוקחים ליקוק עם האצבע "לבדוק את טריותו"
ונעליים גבוהות עם שרוכים, עד נגיד גיל חינוך[לתינוק-לבן, לבנים-שחור, לבנות-אדום ולגיוון-חום]
וחבילות ומזוודות על גג האוטובוס
קו 400 שיש לו רק 4 תחנות בכל ב"ב
וטיולי בי"ס במשאית פתוחה [כסאות או ספסלים לשבת עליהם- כל תלמיד\ה לוקח\ת מהכיתה]
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

אשכולות דומים

זלמן קרישבסקי קנה שעון חכם כדי לעקוב אחרי הבריאות שלו.
כשיצא מן החנות והלך לתחנה של קו 5 נשמע צפצוף חד בחלל הרחוב. זלמן התכווץ והסתכל סביב גם העוברים והשבים נעצרו וחיפשו את מקור הרעש.
ואז נשמע צפצוף מחריד נוסף, אנשים החלו להתרחק לאזורים מוגנים, גבם אל הקירות. רכב עצר ושאל אם צריך עזרה.
בצפצוף השלישי הצביע ילד אחד על זלמן ואמר "זה משם".
זלמן הרים את ידו וראה על הצג “ברוך הבא. אנא הגדר ווליום", מיד לחץ על הכפתור הקטן שוב ושוב ושוב, עד שנראה שהריצוד במסך פסק, "תודה" היה כתוב על המסך "הוגדר ווליום 100%, האם הנך בטוח?" זלמן בהה במסך ולא ידע אם ללחוץ על אישור או ביטול או לא או כן או חזור או שנה או מאוחר יותר.
"לא נרשמה תגובה, אנא לחץ חזק יותר או המתן להדגמה".
"אני לא יודע על מה ללחוץ" צעק זלמן והחל לברוח אבל היד הייתה מחוברת אליו היטב, והשעון ענוד עליה.
ואז נשמעה ההדגמה.
כשיצאו כולם מהמיגוניות הרימו את זלמן והושיבו אותו על כיסא.
מומחה לאלקטרוניקה, הצליח להגדיר את הווליום ל7%
וכשווידאו שזלמן נושם, ויודע את שמו הפרטי. עזבו אותו לנפשו והתפזרו.
"שלום, המדדים שלך גבוהים, אנא נסה להרגע" נכתב על המסך.
זלמן ניסה, אך השעון ציין שההרגעה לא נמדדה.
זלמן עצם עיניים והתחיל לנשום עמוקות ולדמיין שהוא בחופשה על מרפסת במלון גלי צאנז.
כעבור דקה הודיע השעון: “לא זוהתה פעילות”.
זלמן מיהר לקום והתחיל לצעוד.
אחרי שלושים וחמישה מטרים: “מצוין! היעד היומי הושג".
אחרי ארבעים: “שיפור ניכר”.
אחרי ארבעים ושלושה: “עומס חריג".
זלמן נלחץ ועצר מיד, מתנשם בכבדות.
"האם תרצה שאזעיק לך אמבולנס, או שאאסוף לכאן את כל משפחתך?”

בלילה ניסה זלמן קרישבסקי לישון.
השעון העיר אותו כדי לשאול אם הוא ישן.
זלמן אישר.
השעון הודה לו, כיבה את האור, והעיר אותו שוב כדי לדווח שנרשמה הפרעה בשינה.

בבוקר הציג השעון סיכום יומי:
“ישנת 27 דקות יותר מהמומלץ, עומק שינה בינוני. נרשמו 2 חלומות מטופשים וסיוט אחד. עליך לשתות 159 מ"ל מים נקיים עם מיץ לימון. להתקלח במים קרים 23 שניות. ולא לשכוח לנשום. זה בריא מאד, לנשום אל תגע בקפה, אל תגע במוצרים מקמח לבן. אל תגע בסוכר חום, אל תגע במלפפון חמוץ, אל תגע בכלום בלי אישור ממני. לארוחת בוקר מומלץ גרגר שומשום בלתי קלוי שהושרה בחומץ תפוחים למשך לילה בטמפרטורת 22 מעלות בדיוק. אם אתה מרגיש עדיין רעב, תוכל לקחת עוד שומשום אחד כזה, אבל תהיה במעקב, עכשיו תתחיל בבקשה בנשימת סרעפת עמוקה אחת ושש נשיפות רדודות בטרם תתחיל את התעמלות הבוקר הכוללת הנפ..."
זלמן הסיר את השעון מידו, הניח אותו על השולחן, וקם לשתות קפה עם רוגלאך לפני שילך למקווה הרותח של זופניק.
כעבור חמש דקות צפצף השעון:
“חוסר פעילות קיצוני אתה בסכנה בריאותית חמורה".
זלמן לקח ביס אחרון, ויצא מהבית בנהמת שביעות רצון.

כשחזר זלמן מתפילת שחרית
הרים את השעון מהשידה על המסך היה כתוב "משתתף באבלכם. מקווה שימליץ טוב בעד העם. נא להגדיר משתמש חדש".
זלמן לקח את השעון במטרה להחזירו לחנות, אלא שאז הופיע על המסך "ברוך הבא, הוגדר ווליום 100%, האם הנך בטוח?"
זלמן המבועת הושיט את אצבעו במהירות, אך נעצר מהסס.
לא, כן, אשר, בטל, חזור, שנה, מאוחר יותר.
זלמן זינק אל השירותים והשליך את השעון לאסלה.
ואז הוריד את המים. פעם, פעמיים, שלוש.

בום! נשמע קול עמום והבניין הוצף במים.
האינסטלטור שהוזעק הוציא מבור הביוב מכשיר קטן עם מסך שעליו כתוב "התקלחת במים קרים 342 דקות מעבר לממוצע, ופעם הבאה תשתמש גם בסבון, מאיפה הריח הזה למען השם..."
פתאום נשמע חירחור.
“זוהתה קורוזיה פנימית. יש לקחת אותי לתיקון מיד"
"תתרחק!" צרח זלמן מהמרפסת אל האינסטלטור המבולבל.
"אני אצפצף עכשיו, עד שתקח אותי למעבדה, רחוב פלג 7 אזור תעשייה, יהוד".
כוחות הבטחון סגרו את האזור, והשכנים עברו לדיור חלופי על חשבון הממשלה.
"רק עד שתגמר הסוללה" אמר ראש העיר במסיבת העיתונאים.
בנתיים קנה זלמן קרישבסקי ב"הכל בשתיים" שעון בצבע וורוד בריא עם פרצוף מחייך מפלסטיק, זלמן חייך אליו בחזרה "עכשיו אני מרגיש בריא יותר מאי פעם".
והשעון הסכים בשתיקה.
אלכסנדר, שומר בסופרמרקט, בן 53, חזר הבייתה מהעבודה בשעה עשר ורבע בלילה.
הוא היה בדיוק באמצע. בין ההתלהבות של העליה ארצה והתרבות החדשה והקורצת, ובין השלווה העייפה של הפנסיה וההרגשה של "אחרי הכל אין כמו אמא רוסיה", עליה דיווחו חבריו הקנים.

למען האמת, לא היה לו שום חשק ללכת הבייתה הוא שנא את הרחוב הארוך שהכיר בו כל חלון ראווה, הוא שנא את המדרגות המלוכלכות אל הקומה השלישית. שנא להכנס לבית שהיה בעיניו כה זר עד כי לא ניתן לגעת בקירות בלי לבקש רשות ממישהו, ואי אפשר לעשות שום דבר נחמד בלי להזדקק לחסדי איזה משרד ישראלי ביוקרטי אי שם במרכז תל אביב.
והוא התגעגע.
לגעגועיו לא היה מושא ממשי, אבל הם מילאו את הצעידות הארוכות שלו על פני הרחובות, הוא צעד בבדידותו עטוף זיכרונות שונים ומשונים, מלא בהרהורים מסוג אחר, ובניחושים באשר לעתיד לבוא.
בהתחלה הוא היה מהרהר לו בשקט, אבל עם הזמן התרגל להגות בקול רם את מחשבותיו, כי כל דבר, אפילו קולו שלו, היה עדיף על פני הזרות האילמת של הרחוב הישראלי.

אם אדם בודד מדבר בקול רם, אין זה סימן לשיגעון. אלכסנדר הרי בסך הכל ביטא בקול רם מראות וזיכרונות שעלו וצפו בו מן העבר, מה אפשר לדרוש מאדם שגזרו ממנו חצי חיים.

היום הוא עצר ליד עץ. והתבונן ארוכות בעגלת משא מברזל הקשורה אליו בשלשלת חלודה.
"ראיתי את זה כבר" אמר אלכסנדר, ולא זכר היכן.
הוא כן נזכר בשיר ילדים, ששרו כשהיה יורד שלג, שם בסלורקנייביץ'.
"מי יודע איך זה באמת," שאל לבסוף את עצמו.
"אם עגלת ברזל ישנה היא בעצם שיר-שלג, יכול להיות ששום דבר הוא לא מה שהוא נראה בהתחלה"
"החלון ההוא, עם התריס העקום, מה הוא באמת? והשלט המתנדנד? והילדות שקופצות בחבל? וכל העולם, מה הוא בעצם?"
הוא המשיך לצעוד, כשהבין הוא לא יכול לענות על השאלות האלה.
אחר כך נכנס למכולת קנה חבילת שזיפים מיובשים. והתיישב איתם על ארגז ירוק הפוך ליד הפתח.

השעה הייתה אחת עשרה ושלוש דקות כשאדם אחד, עם קסקט, ניגש אל העץ, פתח את המנעול, הכניס את שלשלת הברזל אל תוך העגלה, והחל להסיע אותה.
הוא הבחין באלכסנדר המתבונן בו, והניף ידו בברכה. אלכסנדר נופף בחזרה.

בשעה עשרה לשתים עשרה, אכל אלכסנדר את השזיף האחרון, אל העץ, והשעין עליו את מצחו שעה ארוכה.
אחר כך הלך הבייתה.

בבוקר, בשעה שבע ועשרים בדיוק, עמד אלכסנדר בפתח הסופרמרקט, ידיו תחובות בכיסי מעילו, ושר את שיר השלג של סלורקנייביץ'.
אוקי, הבנתי מחכמי הפורום פה שכתיבה וקבלת ביקורת זה אחד הדברים שהכי מקדמים. ויש לי ספר שאני חולמת לכתוב על החיים שלי, כי יש בו מסר מאוד חזק.

אשמח מאוד מאוד לחוות דעת של המומחים האלופים כאן!!!
הנחתי פה בעיקר בשביל ביקורת בונה, כל מילה, דעה, זווית ראיה והערה אקבל בברכה.

תודה מראש על כל מילה שקראתם!
ועוד יותר על כל מילה שכתבתם :)

גילוי נאות: כבר פרסמתי את זה פעם בפרוג, אבל לא באשכול הזה ולא למטרת לימוד.




הסיפור

ההורים שלי התגרשו כשהייתי ילדה בת 8.
שישה אחים, הגדולה בת 15 הקטנה בת 4.

זה לא ממש עניין אותי, הוא לקח אותנו אליו פעם בשבוע וקנה משחקים והפתעות אז זה היה אפילו די נחמד.
הסכם הגירושין היה פעם בשבוע אצלו לכמה שעות ופעם בחודש באים לשבת.

כבר בהתחלה אמא שלי התחילה לספר לכולם שאני, נקרא לי שירה, שומרת לה אמונים. "שירה שומרת לי אמונים, היא לא נוסעת שבת לאבא שלה, היא מעדיפה להישאר איתי".

ואני? ילדה טובה ורגישה, ברור שאני שומרת לה אמונים ולא אסע לאבא!
אני זוכרת את השבת הראשונה שנשארתי איתה לבד, השכנים ארחו אותנו וגם להם אמא סיפרה כמה שאני מדהימה, ואני הרגשתי סיפוק גדול. יותר מזה. ממש תחושת שליחות!

האחים חזרו במוצאי שבת עמוסים בחוויות ושקיות עם הפתעות וממתקים, ואני הרגשתי צביטה קלה בלב. כמובן אבא לא שכח אותי והביא גם לי שקית במיוחד. שאל למה לא באתי, לא ממש ידעתי מה לענות לו. הוא לא לחץ.

אחר כך אמא הסבירה שהוא פשוט "אבא דיסני". הוא לא מוכן להשקיע זמן וכח בשבילנו, אז הוא קונה דברים וככה מרגיש טוב.

אבל הוא כן משקיע נראה לי... אבל אוקי. אמא אמרה שהוא אבא דיסני.

אחרי חודש הגיעה עוד שבת, כמובן שגם אז לא באתי. והפעם כבר מ"רצון ובחירה". אני הרי שומרת אמונים לאמא!! כולם נוסעים להם, ורק אני כאן כשצריך באמת!!

ולא הייתי יותר אצלו שבת לעולם.

הייתי ממש מחכה לימי שני שיקח אותנו, הוא היה משחק איתנו כל הדרך בלספור שלטים כחולים ואם מצאנו יותר מ 40, אז יאללה קונים לכם הפתעות. כשהיינו מגיעים לכיכרות בדרך הוא היה מסתובב שוב ושוב ושוב מסביב לכיכר ואנחנו היינו מאושרים וצוחקים, וגם הוא.

היינו מגיעים לדירה שלו והוא היה מבשל אוכל פשוט טעים, שבחיים לא ידעתי בכלל שהוא יודע לבשל. היו שם גם משחקים שאנחנו בחרנו ומרפסת גדולה והיה פשוט כיף.

אחרי שלוש שנים אבא ב"ה הכיר אישה.
מקסימה, חמה, לבבית, נקיה, מסודרת, יפה.
נקרא לה נעמה.
הם התחתנו.

אבא היה מאושר.
אנחנו היינו מדברים איתה, נהנים ממנה.
קראנו לה "האישה החמודה".

ואז החלה ההשתוללות האיטית וההרסנית שממנה המשפחה שלי לא השתקמה יותר לעולם.

אמא הסבירה לנו שהיא בכלל לא דתיה האישה הזאת, שהיא ממש אישה טיפשה ורדודה.
היא גם ממש מתחנפת אלינו ומנסה לקנות אותנו.

"אבל אתם ילדים שלי, אתם חכמים. לא יקנו אותכם כל כך מהר. היא לא תצליח עליכם."

ואנחנו? ברור שאנחנו חכמים ולא יצליחו לקנות אותנו!
התחלנו פשוט לשנוא אותה בכל כוחנו.
היא לא ידעה את זה כי לידה היינו בסדר,
אבל היא הפכה להיות "המפלצת המשפחתית".
בכל הזדמנות צחקנו עליה, דיברנו עליה,
לא ממש היה על מה, אז פשוט חזרנו שוב ושוב על אותם דברים.

אני לא זוכרת בדיוק איך, אבל לאט לאט נוצר מצב כזה שלי היה אסור לדבר איתה.
לכולם היה אסור להתיידד איתה כמובן, אבל לי היה ממש אסור ליצור איתה שום קשר שהוא.

כמובן שזה היה מתוך תחושת שליחות עמוקה והרגשת קדושה מעונה עילאית.
הייתי בת 11, והאמת שלא ממש הבנתי למה אני לא יכולה לדבר איתה, אבל זה לא הפריע לי.
הייתי שונאת אותה ממש, מדברת עליה, ומתבדלת כמה שרק יכולתי.

הייתי פשוט בתפקיד אקדח.
היא רצתה לירות בו.
אז אני שימשתי לה נשק.

נשק ממש מוצלח, אני חייבת לאמר.

כמובן שמיד אחרי החתונה שלהם היה אסור לי בכלל לבוא לבית שלהם בשום אופן,
כי מה "את מסוגלת לדבר איתה?? לראות אותה???"

ברור שאני לא מסוגלת. לא, אני לא אבוא.

ואבא שאל אותי בשקט "שירהלה, למה את לא באה מותק?"
אבל לא ידעתי למה אני לא באה אז לא ידעתי מה להגיד לו.
והוא גם לא הבין.
אבל לא לחץ.

פעם אחת הוא החליט שמהיום ניסע שבוע אחד לבית שלו ושבוע שני ניסע כל פעם למקום אחר, נחפש לאיפה.
העיקר ששירה תבוא גם.

בשבוע שנסעו לבית שלו הייתי יוצאת להגיד לו שלום,
מדברים כמה דקות, צוחקים, ואז הם היו נוסעים, ואני הייתי נשארת בבית. לבד.

לפעמים גם נעמה היתה באה איתו ואז לא ידעתי מה לעשות, אז הייתי מסתכלת מהחלון או שולחת את אחד האחים לבדוק, ואם היא היתה שם פשוט "לא הייתי בבית בדיוק".

אחר כך זה קצת יותר הסתבך, כי אמא החליטה שזה ממש לא מוסרי ולא יעלה על הדעת שכשהוא מגיעה אנחנו פשוט עומדים לנו באמצע הרחוב ומדברים איתו, הוא מחבק אותנו, ואשכרה אנשים רואים שלמשפחת כהן יש קשר טוב עם אבא שלהם!! לא, לא, זה ממש לא תקין.

היא היתה צופה מהחלון ואם זה היה יותר מכמה דקות היינו "נשטפים" אחר כך. "מה הבעיה להיכנס לתוך האוטו ולדבר שם???" למה ככה לעמוד בחוץ כשכולם רואים? בכוונה אתם עושים בשביל להשפיל אותי נכון?

זה היה מפחיד אז הרבה פעמים פשוט העדפתי לנעול את עצמי בשירותים ולהעביר את המסר "שירה לא בבית".
הוא היה נוסע ואני הייתי נושמת לרווחה. אבל משהו היה עומד לי בגרון. אוף, מסכן. הוא בא פעם בשבוע וגם אז לא רואה אותי.

מוצאי שבת אחת, אבא החזיר אותם קצת אחרי השעה שהיא הקציבה לו.
זה היה נורא.

היא התקשרה אליו וצעקה עליו כאילו הוא עדיין נשוי לה.
וגם אחר כך, היא לא הפסיקה לדבר ולצעוק על "שיטת הרגע האחרון" שלו.
"הוא לא יודע לעמוד בזמנים! הילדים צריכים לקום מחר ללימודים, וזה פשוט לא מעניין אותו!
הוא פשוט לא דואג לכם, לא מעניין אותו! עושה מה שבא לו ואחר כך הוא רוצה שיהיה לו קשר טוב איתכם!
ככה אבא לא מתנהג! זה לא אבא!"

במוצאי שבת אחרת היא החליטה, לא על סמך משהו, שאבא דיבר בטלפון בשבת.
"הוא לא דתי". שבת! שבת הוא לא שומר! הילדים שלי לא ילכו לכזה בית! לא ילכו! כאן זה נגמר, אין יותר שבתות אצל אבא, ילדים. הרוחניות שלכם חשובה יותר מכל דבר אחר.

זה היה לו קשה מאוד, אבל אם זה מה שטוב בשביל הילדים, הוא יספוג את זה.
גם את זה.

בימי שישי הוא היה מתקשר ומבקש להגיד שבת שלום לכל ילד.
הוא לא ידע שהוא על רמקול, וכל מילה שלו יכולה לשמש כתב אישום נגדנו, הוכחה שאנחנו מידי אוהבים אותו, "ממש בכיס שלו".
הוא גם לא ידע שכשאומרים לו שמיכלי ורפאל לא בבית, זה לא באמת.
זה רק מה שהשפתיים של אמא לחשו תוך כדי השיחה.

אז הוא רק אמר שחבל, כי גם שבוע שעבר הוא לא דיבר איתם, ובשבוע שלפני גם עם הודיה הוא לא דיבר,
אבל שתהיה לנו שבת שלום והוא אוהב אותנו מאוד.

כשגדלתי קצת ניסיתי לצאת מהבית ולדבר בחוץ בשקט.
הייתי בהיכון על הטלפון בשעות שלפני שבת, ומיד כשהייתי מזהה את המספר שלו על הצג הייתי יוצאת, מדברת, מוחקת את השיחה ונכנסת הביתה "אוף לא מצאתי בחוץ את המטריה! אני בטוחה שהשארתי אותה שם!"

זה עבד כמה פעמים.
אחר כך היא קלטה.

היה בה משהו שלא ניתן להסבר. כמו חיישנים שקלטו כל שביב מידע בנושא "אבא".
הכל היא היתה יודעת. עד היום יש דברים שאני לא מצליחה להסביר איך ידעה ומאיפה.
מה שבטוח, זה דיכא מראש כל ניסיון למרד. כל ניסיון להיות בקשר קצת יותר קרוב.
גם שנים אחר כך, כמו הפיל שלא ניסה אפילו לנתק את החבל.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה