הנושאים החמים
אנונימי 770
משתמש מקצוען
- הוסף לסימניות
- #1
נפש במצור | סיפור בהמשכים
הבכיות ההיסטריות הדהדו בכל פינה במתחם הפנימיה, היו בחורים שהתעוררו משנתם, מאזינים בחמלה מהולה בטרוניה. הדמעות שנשרו מעיניו באופן מעורר רחמים, הרטיבו כל חלקה טובה במיטתו. הוא היה על סף ייאוש, אין לו כבר כוח לעצמו, בחור חסר איפוק ועמוד שדרה שכמוהו. 'אתה מתעורר מכל סיוט ובוכה עליו את נשמתך! מתי תבין שזה רק חלומות?!' ליבו לא נתן לו הפוגה ולו הקצרה ביותר. קשה לו. למי יפנה? הוא שלף את הטלפון מתחתית הכר, חייג את המספר האחרון ביומן השיחות.
"ההר..הרבב" היה לו קשה להגות את המילה בשלמותה עקב בכייתו הבלתי פוסקת.
"שמואל. תנשום עמוק" הצלצול שהעיר אותו משנתו גרם לו בלבול לרגע, אך התעשת מהר מאד.
"אני לא יכול יותר! נמאס לי הרב.. הפחדים האלו לא עוזבים אותי לרגע" הוא התייפח. שפך את נשמתו. לא סתם הוא חש בנוח להתקשר דווקא אליו ועוד בשעות הקטנות של הלילה. הוא היה הרב שראוי להערצה והערכה יותר מכל אדם אחר וכל שכן יותר מאביו שהעדיף להעלימו מעיני רוחו.
"שמואל, שב על המיטה, קפל את רגליך ואחוז אותם עם ידיך" הטון היה החלטי ולא מפרגן פשרות "הישען על הקיר"
"לא הרב.. די הרב. למה החיים שלי כל כך מסובכים. למה?!" פניו היו סטורות, עיניו נפוחות.
"תקשיב לי" אמר ברכות של האב הרחום בתבל "ביצעת את ההוראה שנתתי לך?"
חמש שניות של שתיקה על הקו "כן"
"מעולה, עצום עיניים. תחשוב על העתיד שלך. על הבית שבעזרת ה' תקים, על הילדים המתוקים שיהיו לך" הוא נתן לו כמה עשרות שניות "אתה באמת חושב ששווה לוותר על כל זה, להתכנס בתוך עצמך ולתת לפחדים לכרסם בליבך?"
שתיקה.
"שמואל, לך למטבח מלא לך כוס מים ושב בספסל הקרוב לשער הפנימיה. חכה לי שם 7 דק' ואני אגיע בעזרת ה'"
שמואל הודה לו בקרב ליבו אך לא היו לו את המילים להביע זאת. הוא היה שרוי בפחד וכאב עמוק.
"נו אז מה קורה איתך?" למרות השעה המאוחרת והחושך ששרר בחוץ
ניתן היה לראות את מבטו האוהב של מנחם. "רוצה לדבר על זה?"
"לא יכול" מבט חרד. צמרמורת חלפה בגופו.
הרב מנחם היה בעל ניסיון דיו כדי לתת לנער מולו את כל תחושת האמון והקרבה. הוא לא רצה ללחוץ עליו, עדיף שהשיתוף יבוא ממנו, כך התרופה ללב תהייה חזקה יותר. הוא ידע שהשתיקה מביאה עמה הרבה תועלת, היא לפעמים לוחצת על האדם לספר ולדבר. מנחם קיבל את הבחור לישיבה כשמצבו הרגשי והנפשי לא היה מאיר, הוא לא ידע לקראת מה הוא הולך אך הייתה בו את כל הנכונות לעזור ולתמוך בו.
השתיקה ארכה כשתי דקות שלאחר מכן שמואל התכופף לרגליו והפשיל את מכנסיו לברכיו. מנחם נדרך. כשראה ששמואל מנסה להראות לו משהו, התקרב עם עיניו וניסה לצפות ברגליו של הנער היושב על ידו. החושך לא ממש נתן לו לראות, הוא הדליק את פנס הטלפון שלו והאיר על רגלי שמואל.
"מה זה?!" הרב הזדעזע עד עמקי נשמתו. שני שוקיו של שמואל היו מוכתמות בצלקות אכזריות. נצחיות. זה היה דומה יותר לרולדת בשר מבושלת היטב.
שמואל נתן במנחם מבט עצוב שלא מסגיר מאום משום שהיה זה המבט שהתלווה אליו מיומו הראשון בישיבה.
הרב לעומתו החדיר בו מבט הדורש תשובות מידיות.
"מזה הכל התחיל" עיניו היו מושפלות, ננעצו בקחוון מסכן שקמלו עליו הצחורים בשל הלילה שנכפה עליו
עשר וחצי שנים לפני כן
ניחוחות התבשילים העלו ריח ממכר בכל אפי העוברים סמוך לבית, השמש נטתה לצד מערב מבשרת על השבת שתיכף תבוא ותביא עמה את הרוגע שאליו ייחלו כולם במשך שבוע ימים.
ציפורה אשת חיל אמיתית יגעה וטורחת לכבוד השבת, הגיע העת להעביר את הסירים והקדרות מהכיריים שנחות כעת לאחר יום שלם של בישולים ולהניח אותם על פלטת השבת. היא העבירה את הסיר של הדגים, החמין והבשר, המרק סיים לרתוח את הרתיחה האחרונה לפני שיתיישב גם הוא על המשטח המתכתי. ידיה אחזו בסיר בעזרת מגבת המטבח כשפתאום פרץ למטבח ילדה בן השבע בריצת צהלה.
"אמא זכיתי בתחרות המשניות הארצית אני הולך לקבל אופ.. איי אהההה" הוא נתקל באימו והסיר שהיה בידיה צנח על הרצפה הפוך. המרק הרותח נשפך ללא רחם על רגליו של הילד הצעיר. הלה החל לקפוץ מכאב, הצעקות קרעו את קירות הבית.
הדקות חלפו כשניות בודדות, האמבולנס שעט על הכביש במהירות שיא ולא בגלל שתיכף נכנסת שבת. אימו הייתה שבורה, בנה, טהור עיניים וחכם הלב, מתייסר כעת מכוויה אשר נגרמה -שלא ממש באשמתה- על ידה.
"שמואל, ילד טהור שלי" היא רכנה לעבר בנה אשר שכב חסר אונים על המיטה המאובזרת. "סליחה" היא לחשה כמעט בלי קול. דמעותיה נשרו על צוואר בנה שהביט בה במבט מיוסר.
השתיקה ששררה בין השניים הייתה סמיכה ומורגשת
"את צריכה להבין גברת ברנע, הנזק שנגרם לילד קשה לתיאור" השתיקה נשברה. לחדר ניכנס אדם רזה וגבוה בעל משקפיים דקים. בידו האחת קלסר הנושא בחובו את תיקו הרפואי של בנה ובידו השנייה עט פרקר איכותי. "עורו הרגיש מתקשה להתמודד עם חומרת הכוויה" דוקטור טל הציב את הנתונים בצורה מאופקת אך ניתן היה לשמוע את הרחמים השזורים בדיבורו. מספר שנות עבודתו עדיין לא הצליחו לחספס את חושיו ורגשותיו. כנראה שגם לא יצליחו.
האם הייתה נואשת. המצפון זעק מתוכה. האשמה ייסרה את נשמתה.
היא הביטה בילד יפה העיניים שלה, הוא החזיר לה מבט חסר משמעות. השתיקה הייתה מוצפת בכאב. היא לא יכלה לעמוד בזה, הרכינה את ראשה ואחר שוב חזרה להביט ברופא הלבוש בלבן
###
הדרך לבית הרב הייתה רצופה בשתיקה מתמדת. שמואל לא רצה לספר כלל על עברו. פחד לפתוח פצעים שהחלו להגליד.
"נו כנס, אל תתבייש" חיבה בעיני מנחם.
שמואל היסס קלות ולאחר נכנס.
החדר הכיל שולחן כתיבה קטן, ארון בגדים ומיטה ממוצעת. שמואל הבין ללא פירוט ותיאור מיוחד כי מדובר בחדר של בן הרב, שרולי. לא שהוא הכיר אותו יתר על המידה, אך ממשפטי הערצה שנשזרו בפיות חבריו לפנימייה על מדריכם האהוב, ניתן היה ללמוד כי הלה, פלא של בחור ומדריך לעניין.
"אל תחשוב הרבה" גדע דיבורו של מנחם את שרעפיו. "קריאת שמע שעל המיטה אני מבין שאמרת היום. לך לישון. המחר שלך ארוך מתמיד" סתם ולא פירש.
שמואל סוקרן מהמילים האחרונות אך עייפותו גברה עליו והוא שקע בשינה עמוקה.
מנחם נתן מבט ארוך בילד-בחור חסר האונים ששכב כעת ללא זיע. על ידי מבט זה הבחין כי אין בסמוך למיטת הנער קערה ונטלה ליום המחר והלך תיכף למלאות לו נטלה ולהניחה על יד מיטתו.
מנחם לא ישן באותו הלילה.
"מה? אז אין יום ואין לילה?" חוה יצאה מהחדר, ניצבת מולו. ארשת פניה הייתה חמולה. "אתה נותן עצמך די והותר"
"שמואל ברנע" נקב מנחם בשמו של הבחור שישן כעת בחדר הסמוך "שמעת עליו?"
"לא.. מה אתו?" נכון שהיא מבשלת לבחורים את האוכל, אבל למה שתכיר? "איך הוא קשור לזה שאתה לא טוען כעת את הסוללה האנושית שלך?"
"נסי לתאר לעצמך" קולו עייף.
"הוא הבחור שהכנסת לפני מספר רגעים לחדר של שרולי?"
"הוא ולא אחר"
"למה באמת הוא כאן?" גילתה התעניינות.
"ניסיתי לדבר אתו בחצר הישיבה. בונקר. לא מדבר על עצמו מאומה"
"מה נראה לך הסיבה לשתיקתו?" קולה שפע הערצה לבעלה. הוותק שצבר בתחום ביצע את שלו.
"איני יודע" ענה לשאלתה "במקום לדבר, הראה לי את רגליו. הזדעזעתי." המשיך מנחם. "זה היה נראה כמו כוויה רצינית, לא משהו רגיל. אבל נראה לי שמעבר לכוויה יש כאן משהו הרבה יותר עמוק." הוא שתק ולאחר מכן המשיך "הוא לא סובל רגשית מהטראומה שחווה בעת היווצרות הכוויה." קולו מהורהר. "אולי גם. אבל לא רק. קרה שם משהו אחר"
ניסיונו של בעלה גרם לה לבטוח ולהאמין במה שאמר. הוא לא אחד שיוציא גוזמות מפיו.
###
היי שמואל בוקר טוב, מה נשמע?" הצהלה הייתה כנה ואמיתית. שרולי לא ממש הכיר את שמואל הוא ראה את פניו מידי פעם בישיבה אך מכיוון שלא היה מדריך בשיעור שלו, לא יצא לו להיחשף לרבדים עמוקים יותר של היכרות עמו.
לאחר השיחה שהייתה לו עם אביו, החליט לקחת את הנושא ברצינות. מוקדם בבוקר, שאחז במגבת ותיכנן לצאת למקווה, לטבול טרם התפילה כמנהג החסידים, תפסו אביו לשיחת טלפון קצרה. "מה קורה שרולי? אתה בפנימייה עכשיו?"
"כן אבא, הערתי את הבחורים, תיכף יוצא למקווה" אמר בקלילות.
"אני יכול לבקש ממך טובה קטנה?" מנחם יצא למרפסת האחורית, לא רצה לייצור בעיות חדשות בעוד שאלו הישנות טרם נפתרו.
"בטח, אבא. הינני" צחקק
"העניין הוא כזה..." השיחה הייתה קצרה וקולעת. מנחם סיפר לבנו את התהוות ההתרחשויות ובנו במקביל גילה נכונות רבה לעזור.
כעת שרולי עומד בכניסה לחדרו, מבטו נח על הבחור שזה עתה פקח את עיניו.
שמואל החזיר לו מבט מבויש ואחר הרכין את ראשו לעבר הקערה שנחה לה סמוך למיטתו. הוא נזכר שהוא לא הכין מים לנטילה. מישהו דאג לו.
"אתה בא?" שבר שתיקה.
"לאן?" ענה בשאלה משלו.
"לוקחים היום פסק זמן קטן ויוצאים לטיול" הסביר.
"מי זה 'לוקחים'?" תמה.
"אני ואתה. אם זה לא בא לך בטוב אז נוותר, לא רוצה להכביד עליך" התחשבות בקולו.
"לא, לא. מה פתאום. זאת אומרת כן, בטח. אתארגן, אתפלל ונצא" אמר כמתנצל.
###
"אתה נער שראוי להערצה" קול השכשוך במי הנחל הפיג את המתח באווירה. הכל סביבם דיבר אלוקות; העצים הגבוהים, מדור לציפורים המציצות בצמרתם, האבנים הסמכות לנהר היו מסדורות באופן מעורר השתאות, העננים כאילו היו כבשות חמד מהלכות לתומם וכל הנוף משך אליו את כל תשומת הלב.
"אני מה?" שמואל היה מופתע מהמשפט וחשב שלא שמע טוב.
"נער שצריך להעריץ אותו" חזר שרולי על דבריו.
"לא חושב כמוך" נחיתות בקולו. "בכלל לא מגיע לי לחיות"
"שמואל" שרולי נדהם. "אתה מתחיל להפחיד אותי"
"להביא לך פסיכולוג שתספר לו על החרדות שלך?" גיחך.
"בוא, ספר לי קצת על עצמך. מאיזה עיר באת?" התעלם מהעקיצה.
"זה לא מה שחשוב" אמר. עיניו בהו בעץ שמאחורי שרולי.
"אז מה כן חשוב?" שאל בניחותא.
"שיש כעת מאחוריך נחש, שלעניות דעתי הוא ארסי. אל תזוז!" הוא היה מאופק למרות שהיה הצעיר מבינהם.
"ממ..מה?!" באינסטינקט של פחד התרחק משפת הנחל בבהלה.
"שרולי מה אתה עושה?!" חרדה עמוקה בקולו.
שרולי כבר לא יוכל לענות לו. נחש בעל ראש משולש בצבעים צהוב ושחור, קפץ על בטנו של שרולי והקישו באכזריות. שרולי איבד את הכרתו.
"הלו? הצילו! תעזרו לי! אני איתו פה לבד" התנשף מאימה.
"הכל בסדר. תירגע. אנחנו בדרך" ניסה לשדר ביטחון. "איפה אתה כעת?" הם רגילים בכך שאנשים שוכחים למסור את כל הפרטים כתוצאה מבלבול ופחד על חיי יקיריהם.
"נחל חרמון" הוא התחיל לבכות כמו ילד קטן. אולי, אפשר לומר שנפשו אכן הייתה של ילד קטן. הוא לא יכל לראות כך חברו- מדריכו שזה עתה הכיר, כשהוא ללא הכרה והוא אינו יכול לעזור לו.
הפרמדיק כאילו ידע מחשבותיו כשאמר "לחץ לו על עצמות הטרפז, מתחת לצוואר. הוא זז?"
שתי שניות. "לא"
'המצב לא טוב בכלל'. חשב ולא אמר. אין טעם להלחיץ את העלם הצעיר שמעבר לקו. "עוד שתי דקות אנחנו שם. כעת שים ידיך אחת על השנייה ותעסה את ליבו. אל תפסיק עד שנגיע"
שמואל ציית להוראות. הוא לא רצה לאבד את בנו של האדם שמציל לו את חייו. שרולי לא בצבעו הטבעי, הוא פחד ממש.
הבכיות ההיסטריות הדהדו בכל פינה במתחם הפנימיה, היו בחורים שהתעוררו משנתם, מאזינים בחמלה מהולה בטרוניה. הדמעות שנשרו מעיניו באופן מעורר רחמים, הרטיבו כל חלקה טובה במיטתו. הוא היה על סף ייאוש, אין לו כבר כוח לעצמו, בחור חסר איפוק ועמוד שדרה שכמוהו. 'אתה מתעורר מכל סיוט ובוכה עליו את נשמתך! מתי תבין שזה רק חלומות?!' ליבו לא נתן לו הפוגה ולו הקצרה ביותר. קשה לו. למי יפנה? הוא שלף את הטלפון מתחתית הכר, חייג את המספר האחרון ביומן השיחות.
"ההר..הרבב" היה לו קשה להגות את המילה בשלמותה עקב בכייתו הבלתי פוסקת.
"שמואל. תנשום עמוק" הצלצול שהעיר אותו משנתו גרם לו בלבול לרגע, אך התעשת מהר מאד.
"אני לא יכול יותר! נמאס לי הרב.. הפחדים האלו לא עוזבים אותי לרגע" הוא התייפח. שפך את נשמתו. לא סתם הוא חש בנוח להתקשר דווקא אליו ועוד בשעות הקטנות של הלילה. הוא היה הרב שראוי להערצה והערכה יותר מכל אדם אחר וכל שכן יותר מאביו שהעדיף להעלימו מעיני רוחו.
"שמואל, שב על המיטה, קפל את רגליך ואחוז אותם עם ידיך" הטון היה החלטי ולא מפרגן פשרות "הישען על הקיר"
"לא הרב.. די הרב. למה החיים שלי כל כך מסובכים. למה?!" פניו היו סטורות, עיניו נפוחות.
"תקשיב לי" אמר ברכות של האב הרחום בתבל "ביצעת את ההוראה שנתתי לך?"
חמש שניות של שתיקה על הקו "כן"
"מעולה, עצום עיניים. תחשוב על העתיד שלך. על הבית שבעזרת ה' תקים, על הילדים המתוקים שיהיו לך" הוא נתן לו כמה עשרות שניות "אתה באמת חושב ששווה לוותר על כל זה, להתכנס בתוך עצמך ולתת לפחדים לכרסם בליבך?"
שתיקה.
"שמואל, לך למטבח מלא לך כוס מים ושב בספסל הקרוב לשער הפנימיה. חכה לי שם 7 דק' ואני אגיע בעזרת ה'"
שמואל הודה לו בקרב ליבו אך לא היו לו את המילים להביע זאת. הוא היה שרוי בפחד וכאב עמוק.
"נו אז מה קורה איתך?" למרות השעה המאוחרת והחושך ששרר בחוץ
ניתן היה לראות את מבטו האוהב של מנחם. "רוצה לדבר על זה?"
"לא יכול" מבט חרד. צמרמורת חלפה בגופו.
הרב מנחם היה בעל ניסיון דיו כדי לתת לנער מולו את כל תחושת האמון והקרבה. הוא לא רצה ללחוץ עליו, עדיף שהשיתוף יבוא ממנו, כך התרופה ללב תהייה חזקה יותר. הוא ידע שהשתיקה מביאה עמה הרבה תועלת, היא לפעמים לוחצת על האדם לספר ולדבר. מנחם קיבל את הבחור לישיבה כשמצבו הרגשי והנפשי לא היה מאיר, הוא לא ידע לקראת מה הוא הולך אך הייתה בו את כל הנכונות לעזור ולתמוך בו.
השתיקה ארכה כשתי דקות שלאחר מכן שמואל התכופף לרגליו והפשיל את מכנסיו לברכיו. מנחם נדרך. כשראה ששמואל מנסה להראות לו משהו, התקרב עם עיניו וניסה לצפות ברגליו של הנער היושב על ידו. החושך לא ממש נתן לו לראות, הוא הדליק את פנס הטלפון שלו והאיר על רגלי שמואל.
"מה זה?!" הרב הזדעזע עד עמקי נשמתו. שני שוקיו של שמואל היו מוכתמות בצלקות אכזריות. נצחיות. זה היה דומה יותר לרולדת בשר מבושלת היטב.
שמואל נתן במנחם מבט עצוב שלא מסגיר מאום משום שהיה זה המבט שהתלווה אליו מיומו הראשון בישיבה.
הרב לעומתו החדיר בו מבט הדורש תשובות מידיות.
"מזה הכל התחיל" עיניו היו מושפלות, ננעצו בקחוון מסכן שקמלו עליו הצחורים בשל הלילה שנכפה עליו
עשר וחצי שנים לפני כן
ניחוחות התבשילים העלו ריח ממכר בכל אפי העוברים סמוך לבית, השמש נטתה לצד מערב מבשרת על השבת שתיכף תבוא ותביא עמה את הרוגע שאליו ייחלו כולם במשך שבוע ימים.
ציפורה אשת חיל אמיתית יגעה וטורחת לכבוד השבת, הגיע העת להעביר את הסירים והקדרות מהכיריים שנחות כעת לאחר יום שלם של בישולים ולהניח אותם על פלטת השבת. היא העבירה את הסיר של הדגים, החמין והבשר, המרק סיים לרתוח את הרתיחה האחרונה לפני שיתיישב גם הוא על המשטח המתכתי. ידיה אחזו בסיר בעזרת מגבת המטבח כשפתאום פרץ למטבח ילדה בן השבע בריצת צהלה.
"אמא זכיתי בתחרות המשניות הארצית אני הולך לקבל אופ.. איי אהההה" הוא נתקל באימו והסיר שהיה בידיה צנח על הרצפה הפוך. המרק הרותח נשפך ללא רחם על רגליו של הילד הצעיר. הלה החל לקפוץ מכאב, הצעקות קרעו את קירות הבית.
הדקות חלפו כשניות בודדות, האמבולנס שעט על הכביש במהירות שיא ולא בגלל שתיכף נכנסת שבת. אימו הייתה שבורה, בנה, טהור עיניים וחכם הלב, מתייסר כעת מכוויה אשר נגרמה -שלא ממש באשמתה- על ידה.
"שמואל, ילד טהור שלי" היא רכנה לעבר בנה אשר שכב חסר אונים על המיטה המאובזרת. "סליחה" היא לחשה כמעט בלי קול. דמעותיה נשרו על צוואר בנה שהביט בה במבט מיוסר.
השתיקה ששררה בין השניים הייתה סמיכה ומורגשת
"את צריכה להבין גברת ברנע, הנזק שנגרם לילד קשה לתיאור" השתיקה נשברה. לחדר ניכנס אדם רזה וגבוה בעל משקפיים דקים. בידו האחת קלסר הנושא בחובו את תיקו הרפואי של בנה ובידו השנייה עט פרקר איכותי. "עורו הרגיש מתקשה להתמודד עם חומרת הכוויה" דוקטור טל הציב את הנתונים בצורה מאופקת אך ניתן היה לשמוע את הרחמים השזורים בדיבורו. מספר שנות עבודתו עדיין לא הצליחו לחספס את חושיו ורגשותיו. כנראה שגם לא יצליחו.
האם הייתה נואשת. המצפון זעק מתוכה. האשמה ייסרה את נשמתה.
היא הביטה בילד יפה העיניים שלה, הוא החזיר לה מבט חסר משמעות. השתיקה הייתה מוצפת בכאב. היא לא יכלה לעמוד בזה, הרכינה את ראשה ואחר שוב חזרה להביט ברופא הלבוש בלבן
###
הדרך לבית הרב הייתה רצופה בשתיקה מתמדת. שמואל לא רצה לספר כלל על עברו. פחד לפתוח פצעים שהחלו להגליד.
"נו כנס, אל תתבייש" חיבה בעיני מנחם.
שמואל היסס קלות ולאחר נכנס.
החדר הכיל שולחן כתיבה קטן, ארון בגדים ומיטה ממוצעת. שמואל הבין ללא פירוט ותיאור מיוחד כי מדובר בחדר של בן הרב, שרולי. לא שהוא הכיר אותו יתר על המידה, אך ממשפטי הערצה שנשזרו בפיות חבריו לפנימייה על מדריכם האהוב, ניתן היה ללמוד כי הלה, פלא של בחור ומדריך לעניין.
"אל תחשוב הרבה" גדע דיבורו של מנחם את שרעפיו. "קריאת שמע שעל המיטה אני מבין שאמרת היום. לך לישון. המחר שלך ארוך מתמיד" סתם ולא פירש.
שמואל סוקרן מהמילים האחרונות אך עייפותו גברה עליו והוא שקע בשינה עמוקה.
מנחם נתן מבט ארוך בילד-בחור חסר האונים ששכב כעת ללא זיע. על ידי מבט זה הבחין כי אין בסמוך למיטת הנער קערה ונטלה ליום המחר והלך תיכף למלאות לו נטלה ולהניחה על יד מיטתו.
מנחם לא ישן באותו הלילה.
"מה? אז אין יום ואין לילה?" חוה יצאה מהחדר, ניצבת מולו. ארשת פניה הייתה חמולה. "אתה נותן עצמך די והותר"
"שמואל ברנע" נקב מנחם בשמו של הבחור שישן כעת בחדר הסמוך "שמעת עליו?"
"לא.. מה אתו?" נכון שהיא מבשלת לבחורים את האוכל, אבל למה שתכיר? "איך הוא קשור לזה שאתה לא טוען כעת את הסוללה האנושית שלך?"
"נסי לתאר לעצמך" קולו עייף.
"הוא הבחור שהכנסת לפני מספר רגעים לחדר של שרולי?"
"הוא ולא אחר"
"למה באמת הוא כאן?" גילתה התעניינות.
"ניסיתי לדבר אתו בחצר הישיבה. בונקר. לא מדבר על עצמו מאומה"
"מה נראה לך הסיבה לשתיקתו?" קולה שפע הערצה לבעלה. הוותק שצבר בתחום ביצע את שלו.
"איני יודע" ענה לשאלתה "במקום לדבר, הראה לי את רגליו. הזדעזעתי." המשיך מנחם. "זה היה נראה כמו כוויה רצינית, לא משהו רגיל. אבל נראה לי שמעבר לכוויה יש כאן משהו הרבה יותר עמוק." הוא שתק ולאחר מכן המשיך "הוא לא סובל רגשית מהטראומה שחווה בעת היווצרות הכוויה." קולו מהורהר. "אולי גם. אבל לא רק. קרה שם משהו אחר"
ניסיונו של בעלה גרם לה לבטוח ולהאמין במה שאמר. הוא לא אחד שיוציא גוזמות מפיו.
###
היי שמואל בוקר טוב, מה נשמע?" הצהלה הייתה כנה ואמיתית. שרולי לא ממש הכיר את שמואל הוא ראה את פניו מידי פעם בישיבה אך מכיוון שלא היה מדריך בשיעור שלו, לא יצא לו להיחשף לרבדים עמוקים יותר של היכרות עמו.
לאחר השיחה שהייתה לו עם אביו, החליט לקחת את הנושא ברצינות. מוקדם בבוקר, שאחז במגבת ותיכנן לצאת למקווה, לטבול טרם התפילה כמנהג החסידים, תפסו אביו לשיחת טלפון קצרה. "מה קורה שרולי? אתה בפנימייה עכשיו?"
"כן אבא, הערתי את הבחורים, תיכף יוצא למקווה" אמר בקלילות.
"אני יכול לבקש ממך טובה קטנה?" מנחם יצא למרפסת האחורית, לא רצה לייצור בעיות חדשות בעוד שאלו הישנות טרם נפתרו.
"בטח, אבא. הינני" צחקק
"העניין הוא כזה..." השיחה הייתה קצרה וקולעת. מנחם סיפר לבנו את התהוות ההתרחשויות ובנו במקביל גילה נכונות רבה לעזור.
כעת שרולי עומד בכניסה לחדרו, מבטו נח על הבחור שזה עתה פקח את עיניו.
שמואל החזיר לו מבט מבויש ואחר הרכין את ראשו לעבר הקערה שנחה לה סמוך למיטתו. הוא נזכר שהוא לא הכין מים לנטילה. מישהו דאג לו.
"אתה בא?" שבר שתיקה.
"לאן?" ענה בשאלה משלו.
"לוקחים היום פסק זמן קטן ויוצאים לטיול" הסביר.
"מי זה 'לוקחים'?" תמה.
"אני ואתה. אם זה לא בא לך בטוב אז נוותר, לא רוצה להכביד עליך" התחשבות בקולו.
"לא, לא. מה פתאום. זאת אומרת כן, בטח. אתארגן, אתפלל ונצא" אמר כמתנצל.
###
"אתה נער שראוי להערצה" קול השכשוך במי הנחל הפיג את המתח באווירה. הכל סביבם דיבר אלוקות; העצים הגבוהים, מדור לציפורים המציצות בצמרתם, האבנים הסמכות לנהר היו מסדורות באופן מעורר השתאות, העננים כאילו היו כבשות חמד מהלכות לתומם וכל הנוף משך אליו את כל תשומת הלב.
"אני מה?" שמואל היה מופתע מהמשפט וחשב שלא שמע טוב.
"נער שצריך להעריץ אותו" חזר שרולי על דבריו.
"לא חושב כמוך" נחיתות בקולו. "בכלל לא מגיע לי לחיות"
"שמואל" שרולי נדהם. "אתה מתחיל להפחיד אותי"
"להביא לך פסיכולוג שתספר לו על החרדות שלך?" גיחך.
"בוא, ספר לי קצת על עצמך. מאיזה עיר באת?" התעלם מהעקיצה.
"זה לא מה שחשוב" אמר. עיניו בהו בעץ שמאחורי שרולי.
"אז מה כן חשוב?" שאל בניחותא.
"שיש כעת מאחוריך נחש, שלעניות דעתי הוא ארסי. אל תזוז!" הוא היה מאופק למרות שהיה הצעיר מבינהם.
"ממ..מה?!" באינסטינקט של פחד התרחק משפת הנחל בבהלה.
"שרולי מה אתה עושה?!" חרדה עמוקה בקולו.
שרולי כבר לא יוכל לענות לו. נחש בעל ראש משולש בצבעים צהוב ושחור, קפץ על בטנו של שרולי והקישו באכזריות. שרולי איבד את הכרתו.
"הלו? הצילו! תעזרו לי! אני איתו פה לבד" התנשף מאימה.
"הכל בסדר. תירגע. אנחנו בדרך" ניסה לשדר ביטחון. "איפה אתה כעת?" הם רגילים בכך שאנשים שוכחים למסור את כל הפרטים כתוצאה מבלבול ופחד על חיי יקיריהם.
"נחל חרמון" הוא התחיל לבכות כמו ילד קטן. אולי, אפשר לומר שנפשו אכן הייתה של ילד קטן. הוא לא יכל לראות כך חברו- מדריכו שזה עתה הכיר, כשהוא ללא הכרה והוא אינו יכול לעזור לו.
הפרמדיק כאילו ידע מחשבותיו כשאמר "לחץ לו על עצמות הטרפז, מתחת לצוואר. הוא זז?"
שתי שניות. "לא"
'המצב לא טוב בכלל'. חשב ולא אמר. אין טעם להלחיץ את העלם הצעיר שמעבר לקו. "עוד שתי דקות אנחנו שם. כעת שים ידיך אחת על השנייה ותעסה את ליבו. אל תפסיק עד שנגיע"
שמואל ציית להוראות. הוא לא רצה לאבד את בנו של האדם שמציל לו את חייו. שרולי לא בצבעו הטבעי, הוא פחד ממש.
).
